צלצול פעמונים של הכנסיה הקתולית מרעיד את הואדי, הבית מוצף בדנדון וביבבות של קלוני שמכבד בשירתו רק את הכנסיה הקתולית (ולא את הפרובוסלבית שתצלצל בעוד כרבע שעה) צליינים חדורי רוח האל חוזרים מדקלמים זמירות בלטינית, בדרכם חזרה מתפילה. האוויר ספוג מים וגשם דקיק יורד על השכונה ומקבע את הפסטורליות של שישי בצהריים בעין כרם על הרשתית שלי. השמש מחממת והגשם מרטיב את התיירים הצועדים במעלה הגבעה אל סיור הכנסיות והמנזרים. השקדיות עומדות בפריחה השברירית הלבנה שלהם שמשאירה את הואדי מלא בעלים לבנים כמו השלג שמיאן להגיע לפני שבוע.

אולי הייתי צריכה לקנות ערמונים לסוף שבוע ולקלות אותם על תנור הנפט שיודלק בכל מקרה כדי לחמם את הבית עם התקרות המקושתות הגבוהות. הערבים האלו יודעים לבנות; הקירות בעובי מטר כדי שאפילו באמצע אוגוסט עדיין תהיה קרירות מנחמת בבית.

הכלבים ישנים על השמיכות שלהם, באים מדי פעם לבדוק מה שלום הפולשת ואם היא מוכנה לתרום להם ממה שהיא אוכלת (פרוסת לחם ועלי גפן), כשיגיע הזמן הם יודיעו לי בנימוס של טפיפות רגליים שצריך לצאת לטיול ולחקור עוד פינה מהפנינה הירושלמית שנפלה בחיקי לסופש.

אלו בדיוק החיים שאני מאחלת לעצמי, השכונה שמפשרת בין עיר בירה לכפר מבודד.