כשטסתי לחול ב2008, קיוויתי שכשאני אחזור מחו"ל, גם גלעד יחזור הביתה.

2008 כבר עברה מזמן, ואני חזרתי מחו"ל והתחלתי ללמוד והספקתי להתחרט. ועבדתי בעבודות דפוקות ועשיתי סקס סמים ורוקנרול- ממש כמו כל יתר בני המחזור שלי שהם לא גלעד שליט.

ביום שלישי הקרוב, הוא יתחיל להשלים פערים.

אני לא מפסיקה לבכות כבר יומיים. אני מרימה ערמה של עיתונים בעבודה ורואה את הכותרת, ועד שאני מגיעה לבר אני כבר בוכה. אני פותחת אתר חדשות- ובוכה. אני מדברת עם אמא שלי ובוכה. אפשר לחשוב שאני חווה איזו רגרסיה לגיל בקיעת שיניים, אבל לא- זה רק מה שקורה כשמשאלה שליוותה את התת מודע שלי, הציקה כמו קוץ באצבע בחמש השנים האחרנות- מתגשמת. 

אני לא יודעת למה אני מגיבה באותו אופן רגשי כמו כל עם ישראל שהרי אני לא נוטה לרגשנות אישית או לאומית, אני רק יודעת שעוול אינסופי שנעשה הולך להתגמד. שאולי עכשיו הדרך תתחיל לריפוי- נפשי ומדיני.

לפני כמה שנים, פוסטמה בלונדינית מהעבודה שאלה אותי " מי זה גלעד שליט?" היא היתה חיילת בת גילי והבורות שלה היתה בלתי נסלחת בעליל. בכוחות על אנושיים, במקום להחטיף לה בוקס סיפרתי לה את הסיפור על שליט רגב וגולדווסר, על לבנון השנייה, על גשמי קיץ על שלטי הרחוב הענקיים שתלויים ליד הקרייה (בה היא שירתה) שקוראים להחזיר בנים לגבולם. אני מקווה שהיום כשהיא פותחת טלויזיה, היא מבינה מה כל ההתרגשות.

גלעד עדיין חי. וקיים. וחוזר.

(והנה אני שוב מתחילה לבכות)