אם היתה לי מכונת זמן, הייתי מגיעה לפאב בראשון בלילה וחוזרת איתו הביתה.

ואם הייתי חוזרת איתו, הוא לא היה נרדם על ההגה, או מאבד ריכוז, ולא היה נלכד, ולא היה נהרג.

אבל אין לי מכונת זמן, ואנחנו לעולם לא זוכים לעשות דברים בדרך שונה מהדרך בה הם נעשו.

האמת המרה נשארת- הוא נהרג על אותו הכביש, באותו האוטו.

בדיוק כמו אינספור ההזדמנויות בהם הכביש היה עלול להרוג אותי, כי נסיעות ליליות ואלכוהול הם שני דברים שגם אני אוהבת.

אני מרגישה שאין לי זכות להתאבל עליו, כשאני מכירה את האנשים שהיו המשפחה שלו- שמרגישים עכשיו שקטעו להם איבר. אני חושבת שלא הכרתי מספיק ממנו כדי לדעת בדיוק מה העולם איבד, מה המשפחה שלו איבדה, מה החברים שלו מבכים עכשיו.

עישנתי לו את הסגריות, והחלפנו מבטים של תסכול בעוד שיכור שכונתי מספר לנו על עסקה גדולה שהיתה לו כשהוא היה בעסקי היהלומים. כשהצלחנו לגרש את השיכור, החפיסה היתה ריקה ולא הפסקנו לצחוק. הרמנו את הכסאות על הבר, מתנדנדים מרוב שתייה- הוא מתחרות השתייה עם 2 תיירות אמריקאיות, אני מכל הצ'ייסרים שהברמן שלו שיגר לעברנו. 

זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה, או לפחות יכלה להיות.

אני לא מייפה את זכרו, או הוויתו- אם כי אני מניחה שבשלב מסוים זה יהיה בלתי נמנע. בינתיים אני זוכרת בצלילות שהוא תמיד קרן משמחה. בכתבה, שתיארה את תאונת הדרכים, היה כתוב שהוא היה לכוד ברכב ומת ככה. אני מקווה שחוסר ההכרה היה מהיר, שמלבד פחד הרגעים האחרונים שלו היו של אותה שמחה שתמיד ליוותה של הדרך שלו.

כל המילים שלי טפלות, חסרות משמעות- מרוב שימוש. אנחנו נושאים שלטים עם מילים כמו "עצב" ו"טרגי" ו"איום ונורא", והשלטים כבר דהו והמילים כבר לא מכילות את אותה עצמה הנחוצה ברגעים של מוות וחיים. צריכות להיות מילים שלא ישתמשו בהם כשיתארו אופנה מכוערת, שילדות לא יהרסו את האיות שלהן כשהן יכתבו SMSים באייפון. כשדברים כאלו קורים כל כך הרבה, צריכות להיות מילים של קודש וחול וההבדלה שבינהן.

כל המבחנים, כל המשמרות, כאבי הלב הזוטרים, כאבי הראש הכרוכים בחיים האלו- כל זה כבר לא יהיה מנת חלקו. כל זה תופס פרופורציה חדשה, כמו לאחר כל אסון, אצלי. רק עוד אימות, כואב במיוחד, שלא יהיה זמן אחר לשנות, לשאוף לאושר, מלבד עכשיו.

אני מרימה כוסית ארק, ושופכת אחת לכיור- מעשר, לזכרך.