הפעם הראשונה שהתאהבתי בבוב דילן היתה באנדינבורו, בפסטיבל הפרינג'.

את המילים שלו שר בחור צ'כי, זהוב שיער, ברחוב, עם גיטרה אקוסטית (שגם בו קצת התאהבתי).

הוא שר את like a rolling stone, ואמר בדיוק את מה שהרגשתי אחרי כמה שבועות של שיטוטים באירופה. גמעתי את המילים, ואת הגשם, וגררתי את שותפותי למסע לראות אותו בהופעה נוספת, מוסדרת יותר הפעם, בפאב שקיים כבר 100 שנים.

אותו בחור צ'כי, ללא ספק, שר טוב יותר מבוב דילן, אבל האחרון תמיד הצהיר על עצמו "משורר" ולכן ניתן לפטור אותו מכל החובות הכלולות בלהיות זמר.

אתמול הוא הוכיח, חד וחלק, כי הוא משורר. כי הוא נושם שירה, ומזמן כבר לא חמצן. הקול הסדוק שלו מספר את אותם מילים כבר שנים ארוכות, ורק המוזיקה משתנה סביבן, כמו הקצב של החיים שהשתנה מאז שהחלה הקריירה שלו.

Like a rolling stone, באצטדיון רמת גן, הפעם בביצועו שלו עצמו- לא דמה בשום דרך לאותה גרסה ששמעתי על הרויאל מייל בסקוטלנד. בניגוד לאותו זמר רחוב, בוב דילן לא ניסה לחקות את עצמו, הוא לא ניסה לעשות שום דבר, בעצם, מלבד להראות לנו שגם כלב זקן יכול ללמוד כמה תכסיסים חדשים.

כל האצטדיון שאג איתו "how does it feel” באקסטזה, זו היתה השורה היחידה בכל ההופעה, שנשמעה דומה למוזיקה שהתרגלנו לגדול איתה.

הוא בולע מילים, ונשמע כמו אותו בוב דילן מההקלטות של שנות ה60, אותו בוב דילן שסירב להקרא "קולו של העשור", הוא מחדש את "forgetfull heart” וגרסת הכיסוי לשיר שמעולם לא שמעתי, נשמעת כמו הדבר הכי נכון שיכול להיות. קולו השבור נשמע כמו התייפחות, בשיר שמדבר על פרידה, כמיהה ונוסטלגיה.

אומן כמוהו, שממשיך לעשות מוזיקה מתוך אינרציה- שרד את 50 השנים של הקריירה שלו רק בשל החדשנות שהוא הכניס לתחומים נוקשים שהפכו לקלסיקה מודרנית. איך אפשר לצפות ממנו להפסיק לחדש ולנגן את אינספור הלהיטים הקבועים שלו דווקא בneverending tour? הרי ברגע שיפסיק לשחות בתוך זרם התווים הוא יטבע ככריש הזקן שהוא נהייה. החידוש הבלתי פוסק הזה מזכיר לנו כי אנחנו מקובעים בעבר המוכר, וכי דווקא הוא- מסרב לחיות על אותם הדי זיכרון.

אתמול הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הבצוע של בוב דילן לשירו a hard rain's a gonna fall, אחרי שנים של שיר מתורגם, מעוות (“מלחמה גדולה עומדת לבוא”) וגנוב הפעם הרגשתי שאני אותו ילד תכול עין שחוקר את העולם על תהומותיו, והתעלויותיו וכל השואות שלו.

אני זוכרת את בוב דילן כחלק אינטגרלי מההתבגרות שלי. לא תמיד ידעתי שזה הוא שמלווה אותי בדרכי, מילותיו הסתתרו בתוך שירים של אמנים אחרים, מאחורי קולות שונים, בתוך אזכורי תרבות ובתוך ציטוטים עלומים של חברים טובים. בפסח 2008, בטיפוס בלתי נגמר על הר כזה או אחר ברמת הגולן, בריאות צמאות לחמצן ושרירים דואבים שרנו בוב דילן בגרון ניכר והמצאנו את המנגינות שלו מחדש:

"אל תחשבי פעמיים, זה בסדר”- ומאז שוב לא פיקפקתי, גם לא אתמול; בוב דילן הוא יוצר, במלוא משמעותה הפילוסופית של המילה, ואחד האחרונים בזן הנכחד הזה.