אני הולכת ברחוב ונשטפת אמתויות. חלקן לא חדשות או מקוריות, חלקן בהחלט נחוו ע"י מליוני נשים וגברים בחלוף השנים בעולם, ועדיין- זו סערה של גילוי אצלי בראש, ובנשמה (שקיומה מפוקפק יותר מבד”כ).

אני מגלה בדיבעבר, כי מה שקראת לו "אובססיה" הוא בעצם אהבה ראשונה, והאישה שנפרדת ממנה בתואנות כאלו ואחרות- לא פחות, ולא יותר, נמוגה. אני מגלה מחדש את משמעויותיה של גאווה ובושה, בגידה ונאמנות- ההבדל בין נצח ושנייה.

אני מגלה כי בכל השנים האלו, כל הדברים שפסלתי, לא הובילו אותי ולו בצעד אחד אל הגדרה עצמית. גרוע מזה: אני מוצאת את עצמי באותו מקום, בו מוצאת את עצמה מישהי שהגדירה את עצמה דרך אישורים. כל ה"לא"-ים שלי, וכל ה"כן"ים שלה, מוצאים את עצמם באותו נתיב בינתיים ששתינו פחדנו ממנו. אותו נתיב בו שתינו מגששות באפלה.

גרפומניה, או עזרה פסיכולוגית, או סמים קלים, או כל דרך שבה נבחר, לו יהיה ותהייה בה אמת.

אני פושטת ידיים, לשמים או לארץ, ומבקשת וודאות אחת, לא משנה מה תהייה. אני נכנעת, ברגע נתון, לכל. סך האכזבות שלי מעצמי וכל התקוות שהיו לאחרים עבורי- כולם מתאחדים לכדי עיסה אחת של חוסר הגשמה. וכל אותה עיסה, שנותרת אמורפית, מוטלת בפינה זנוחה- אמורה להתעצב לכדי "אני" חדשה.

חג עצמאות שמח.