יורד מהבמה הקטנה הזאת שבאמצע המועדון, משתדל שלא ליפול. עם חיוך אווילי וגדול על הפנים. החיוך של השיכור הזה. אבל לא ממש שיכור, מישהו ששתה מספיק בשביל להנות, ומספיק בשביל לזכור הכול. שיכור טוב.
בדיוק כמו שאת אוהבת שאני שותה. לא יותר מידי ושאני מגזים, אלא ככה. בדיוק.
אני יודע מה את חושבת, 'הוא שוב מסטול מעצמו', מנופח מכול זה...
אבל אם רק היית יודעת...
התרגשתי כמו ילדה קטנה שהרשית לי לרקוד לידך, ואפילו הצלבנו מבטים, ושרנו אחד לשניה, וקפצנו והשתוללנו. די ההפך מאז שישבתי לידך... וכמה שחייכת, אוי, כמה שחייכת. רק לרקוד ולהסתכל עלייך מחייכת.
כמה אנשים, ילדים, בכול מקום, קופצים ורוקדים, ומשתוללים, מסביבנו, בינינו, אבל איכשהו, ההרגשה הייתה שאנחנו רוקדים צמוד, שאין אף אחד בינינו.
לרגעים, כשאנחנו מסתובבים, מטיילים ברחבה, כאילו מתעלמים אחד מהשני, אני שואל את עצמי אם אולי את באמת מתעלמת, באמת לא שמה לב אליי. רק שאני קרוב.
טוב, ראיתי גם את חבר שלך, והוא לא מתייחס אלייך כמו מי שאת, כמו איך שמגיע לך... אבל את מכירה אותי, אני לא אגיד על זה מילה וחצי מילה. "כי זה לא העסק שלי, נכון?"
אני לא מי שאת חושבת שאני. פשוט לא.
אני לא מי שאת חושבת שאני...
באחד הסיבובים על הרחבה, אני נתקל במישהי, איך שהיא רוקדת וזזה, ללא ספק, מישהי ששווה לרקוד איתה. אני מתקרב לכיוונה, כאילו בטעות מגיע להיות מולה. מחכה לראות את המבט שלה להסכמה, לאיך שאנחנו נצמדים. היא מסכימה ואנחנו נצמדים, הרגל שלי בין הרגליים שלה ושלה בין שלי. היא מנסה תנועות מהירות וזריזות, מפתות ומגרות עם האגן שלה, אבל אני בחור מאומן, מגיב לה בתנועות משלי, תנועות שמחקות את שלה. תנועות שעושות להן את זה.
אנחנו נצמדים עוד ועוד, והשפתיים כבר נפגשות, ולרגע, אני שוכח אותה.
ממשיכים לרקוד בשפתיים צמודות, ממשיכים לזוז עם המוזיקה. שומדבר לא מפריע.
אני מוציא את הפלאפון שלי ונותן לה. היא מחזירה לי אותו כמו שהוא, בלי שום מספר עליו. "זה היה רק לעכשיו", היא אומרת לי, זה היה רק לחמש דקות האלה, לא יותר מזה. ולא שזה הפריע לי יותר מידי, פשוט, היא רוקדת ממש טוב.
כן, אבל גם לא הייתי מתנגד שהיא תשלוט בי במיטה גם ככה, עם המגפיים האלה שלה. בעצם, זה די סוטה.
'אני אוותר'
ושוב את נמצאת מולי, ונראה כאילו שאת מבקשת לרקוד איתי, ואני זה שמתרגש לרקוד מולך. "קורא לה אלה!!", צועקים ביחד, ושוב את מחייכת. הייתי יכול להתיישב על הריצפה של המועדון ולראות אותך מחייכת.
כל האנשים שמסביבנו, דוחפים, וקופצים וצועקים גם, אבל זה לא ממש משנה, כשאנחנו שוב רוקדים ככה.
והפעם, אני יודע ששמת אליי לב.
והחבר שלך? זה שלא מתייחס אלייך כמו שצריך. אני ממשיך לשתוק. את תעשי את הצעד שלך.
כי זה לא ענייני, אה?
אני לא מי שאת חושבת שאני.
אני פשוט לא מי שאת חושבת שאני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
