הכי טוב, להתעורר בשבת בבוקר וללכת לים. ככה סתם, לבד. בלי שאף אחד מציק לך עם "מתי יוצאים?", ועוד שאלות מעצבנות, פשוט לקחת את המפתחות של האוטו, עוד לפני שהספקת לעשות משהו חוץ מלצחצח שיניים, ולנסוע.
הגעתי לים, עם המכנסיי גלישה הכתומים והישנים שלי, והחולצה המכופתרת שלי, כמובן שהיא הייתה פתוחה. לתת לרוח להיכנס.
כשהרוח מעיפה לעברי את ריח הים עבר בי רעד מוזר וידעתי שזה יבוא. הורדתי את החולצה ושמתי ליד הסוכת מציל, ופשוט התחלתי לרוץ. ואם פעם חשבתי שהייתי רץ הרבה על החוף, היום אני יודע שאני כבר רץ הרבה יותר, מד"סניק אחרי הכול.
רצתי הרבה, רצועת חוף אחרי רצועת חוף, אנשים ועוד אנשים ועוד אנשים, אנשים שהולכים, אנשים ששוכבים, אנשים שבמים, ואני רק רץ.
הסתובבתי לרוץ חזרה וכמו תמיד, כשרצים חזרה, רצים מהר יותר, ככה אני חייב, להתחיל מהר ולאט לאט להגביר, חייב לסיים מהר. כבר יותר ויותר קשה לי לנשום אבל זה נהדר, מזמן לא הרגשתי כול-כך טוב, עם האוויר הזה של הים. הגעתי חזרה לאזור החולצה שלי, והתיישבתי על הברכיים "מתיחות זה לחנונים", הזכרתי לעצמי בחיוך. ודחפתי את האצבעות שלי לתוך החול, עמוק לתוך החול, עוד מסדר את הנשימה. החול היה חם מלמעלה וקר בפנים. החול היה נעים. הרמתי את הראש ושמתי לב שיש יהלומים בים, הים נראה כמו שמיכה מלאה ביהלומים, נוצצים לך, קוראים לך. ואי אפשר לתפוס אפילו אחד מהם. לא משנה כמה אתה מהיר, לא משנה כמה אתה רוצה. אלה היהלומים של הים.
חזרתי לעמוד על שתי הרגליים שלי, סתם, כי אני יכול, שמתי עליי את החולצה שלי, למרות שעוד הזעתי, ואני אוהב שאני מזיע, אני אוהב את ההרגשה של זה. לפחות כשאני בים ככה.
הרוח נושבת, מזיזה אותי טיפה לאחור, כאילו שאני חסר משקל. למרות ששנינו יודעים, גם אני וגם הרוח, שאני לא חסר משקל.
ואותו רגע הייתי שמח להיות חסר משקל.
אבל את לא פה איתי, ואני בכלל לא בטוח שאת יודעת שהייתי רוצה שתהיי פה איתי.
ממש ככה, פה איתי, רק שנינו והים. אולי גם הרוח.
הלוואי והיית איתי פה.
נפלתי על החול, כמו נותן לרוח להפיל אותי. הנחתי את הראש שלי על החול, חמים, מקשיב למים, איך הם חודרים דרך החול, הם חודרים דרך החול?
ואולי זה סתם החול שחודר לי לאוזן.
הכחול של השמיים נעצר רק מפעם לפעם, כתוצאה מחורים שבהם, או העננים שנראים כמו חורים. המטוסים שעוברים פעם בהמון זמן מלמעלה נראים כמו עב"מים, ניסיתי לסמן להם עם הידיים, שידעו שהם הגיעו למקום טוב, שהעב"מים לא יבהלו. שזה בסדר לנחות פה לידי.
כן, ובאותו רגע הייתי שמח. הייתי שמח אם מישהו היה נוחת פה לידי.
אם היית נוחתת לידי, וממשיכה לשכב איתי ככה בשקט, בלי שאף אחד אומר מילה.
אם היינו שוכבים בשקט, את לבדי ואני לבדי. אבל אנחנו שוכבים ביחד.
הלוואי והיית שוכבת לידי.
בדרך חזרה הביתה, החלטתי לנסוע דרך הגשר החדש שבנו, הוא היה קצת בשיפוע על הצד, דבר שנותן הרגשה כמו של רכבת הרים, ואם אתה נוסע מספיק מהר, זה ממש יכול להרגיש ככה גם. אם רק הייתי מעיז לשחרר את החגורה שלי, לעזוב את ההגה וללחוץ חזק יותר על הגז, לראות מה קורה, לאן אני מגיע. בדיוק כמו רכבת הרים. אין לך מה לעשות, רק להרים את הידיים, ולהנות מהרגע.
לקוות שיהיה מישהו איתך שיהנה מהרגע.
מישהו איתך שתוכל לתפוס את היד שלו ולהרים גבוה. לצעוק ביחד.
מישהו שתוכל... לשיר לו...
שאני אוכל רק לנסות להסביר לה כמה אני רוצה שהיא תהיה איתי פה.
I wish you were here
ואת אפילו לא יודעת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
