שלשום הבמאי התקשר.
"מה שלומך, מה נשמע, מה את עושה, איפה את."
"אני בעבודה, שלומי בסדר. אתה?"
"לומד, בהפסקת לימודים. מתי את מסיימת בערך?"
"לא יודעת, סביבות עשר. מה עושה היום?"
"הולך עם ידידה להחזיר את הקלפיות"
"או קיי... אמרת, אמרת. מתי אתה מסיים עם זה?"
"לא יודע. חבל שאת בעבודה, אולי היית באה."
"לא ממש, אני מרוויחה כסף. אם אתה רוצה שאני אקפוץ, אין לי בעיה אחרי העבודה"
"אני לא יודע אם אני אוכל. תתקשרי אלי כשאת מסיימת"
התקשרתי.
"אני לא מצליח לתפוס את הידידה. אני צריך להחזיר לה את האוטו, ואז ללכת למכבסה"
"טוב, תשמע, איך שאתה רוצה. לי אין בעיה לקפוץ, אבל אם אתה לא רוצה אז חפיף. פעם אחרת"
"לא, לא! אני רוצה להיפגש איתך. באמת שאני רוצה."
לא רק שזו פעם ראשונה שהוא אמר משהו כזה, זו גם פעם ראשונה שהוא אשכרה הזמין אותי אליו.
אז לפני שהגעתי אליו, הלכתי לבקר את טוויטי בעבודה. היא שאלה אותי אם הולך לקרות משהו.
אמרתי לה שאמנם הוא הפתיע אותי בהזמנה שלו, אבל זה לא אומר כלום, וגם אם זה אומר משהו מבחינתו - לא מעניין אותי. לא מגיע לו בכלל.
אני יודעת שאני עדיין אוהבת אותו, ואני יודעת שאני עדיין חולמת עליו בלילות, ואני יודעת שבשניות הראשונות של היום אני עדיין באמונה של החלום שהוא איתי.
אבל אני גם יודעת שהוא לא טוב בשבילי, ושאם אני אלך מעבר לרק ידידים - אני רק אפגע מזה בסוף, ואני גם יודעת שיש לו קטעים שהוא אגואיסט אנטיפט שלא מעניין אותו כלום חוץ ממה שהבמאי צריך כרגע.
אז פגשתי אותו, עשינו כביסה, חזרנו אליו, שתינו קפה, והלכתי.
הגעתי הביתה, ובכיתי.
ואז נרדמתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
