הוא אמר שחייבים
אז הקשבתי לו והלכתי
הסתובבתי סביב עצמי
והרגשתי שאני חייבת

אבל הוא לא באמת התכוון
הוא רק הסתכל
וראה שאומרים את זה בטלויזיה

אותם קריינים
מצוחצחים
מתחנפים
מאופרים
כאילו רציניים

והוא האמין להם
והיה רציני כל כך
כשהוא הלך לבדו
לעבר יציאה שאין ממנה חזרה

אז אני לא חייבת יותר
אבל מרגישה שאולי כן
ואולי יכולתי ללכת איתו
ואז הכל היה יותר טוב.

כן.
פחדתי!
אז מה?
אז זה אומר עליי משהו?
גם הוא פחד כשהוא הלך
ולא הסתכל אחורה
כדי לא לראות אותי בוכה
ולדעת שזה אפילו לא עליו
אלא עליי

כי הלכתי לאיבוד.
כשהוא עזב אני לא מצאתי יותר
לא הבדלתי יותר
יד או רגל
עין או אוזן

ובכלל נראיתי כמו איזה ציור של פיקאסו
כזה מתקופת הקוביזם
כשחלק אחד לא קשור לחלק שני
או פאזל של מרינו דגאנו
לפני שמרכיבים אותו
בדיוק אחרי ששופכים את כל החלקים החוצה מהשקית
ומסתכלים על הציור וחושבים
"איך אני מרכיב את זה עכשיו???"

והוא המשיך ללכת.
ראיתי אותו עוד שעות אחר כך
הולך
והולך
כמו שמוליקיפוד
רק בלי התותים

ואני בכלל איבדתי את עצמי בכל הפרשה...