היום יצאתי עם מ. ועם סאני לפאב הקבוע.

הייתי שמחה וטובת לב, אחרי שביקרנו את הלונדונית שטסה חזרה לאוניברסיטה מחר...

הולכות למקום הקבוע, ליד הבלנדר, אומרות שלום.

מ. עדיין לא הגיעה, אז סאני ואני מברכות את כל הברמנים לשלום (חמודים. אוהבת אותם המון!!!)

פתאום אני מקבלת SMS.

"זהו? לא תדברי איתי בחיים?"

כן. היא היתה שם. כמה כיסאות מימיני. לא ראיתי אותה אפילו כשנכנסתי. אז שלחתי לה חזרה -

"I didn't see you"

חשבתי להוסיף עוד כמה דברים, אבל נמנעתי. החלטתי שדי לי לכעוס.

"שבוע שעבר ראית אותי... אני לא מאשימה, רק שואלת."

"last week was last week. today is today"

שוב היו דברים נוספים שיכולתי להוסיף, אבל ויתרתי.

"מותר לבוא להגיד שלום?"

שלחתי לה חזרה "yes"

היא ניגשה.

באותו רגע הבהרתי לה -

"זה לא בשבילך. זה רק בשבילי. לי נמאס לכעוס. כדי להפסיק לכעוס אני צריכה לסלוח. זה לא בשבילך."

היו כמה דקות של שיחה ואז פתאום "נחמד לראות אותך מחייכת שוב"

אה. כאילו ישבתי שלושה שבועות בבית עכשיו וביכיתי את מר גורלי! יש גבול.

נכון.

בכיתי, צעקתי, כעסתי, שברתי, ואז עוד קצת בכיתי.

אבל לא כל הזמן!

רבאק.. אני עוד באותו יום, כשהגעתי לאמא תרזה, אחרי כמה שעות כבר הייתי שפוכה מצחוק!

למה? כי עדיף לי לצחוק מאשר לבכות.

כי אני מעדיפה לסלוח. זו הדרך היחידה, שאני מכירה, להרפות מהכעס.

אז נכון, זה לא יבוא היום, וזה לא יבוא מחר.

אבל נמאס לי לכעוס.

נמאס לי מהגוש הזה שיושב לי בתחתית הבטן.

אז סלחתי.

בשבילי.

כדי להיות יותר חזקה.

כדי להתחיל לרפא את עצמי.