ביום חמישי, הייתי באירוע.

חתונה גרוזינית... משהו מזוויע.

היתה לי הארה, לאחר מספר דברים שנאמרו לי ע"י מישהו אובייקטיבי לגמרי, שלא מכיר אותו או את הבמאי.

אני אדם טוב (או לפחות אני רוצה להאמין בכך...). מגיע לי קצת יותר ממישהו שמעיף אותי מהבית שלו לרכב על האופנוע כשיורד גשם בחוץ או שאומר לי שאני לא יכולה להישאר כשכואב לי מדי כדי לעלות על האופנוע, או שטורח להבהיר שאני לא יכולה לבוא לישון כשבכלל לא הזכרתי את זה.

בקצרה - מגיע לי מישהו שיעריך אותי כמו שאני מעריכה אותו, ושיהיה לו אכפת ממני, ושירצה להיות איתי.

הוא לא.

ולי נמאס.

התחלתי לצאת עם מישהו.

והוא בחור מקסים, ונחמד, ורוצה להיות איתי, וגורם לי לחייך, ואחרי הפגישה הראשונה שלח לי SMS מקסים.

היום יצאתי עם חברה שלי (שהייתי נותנת בשבילה הכל, והיא בשבילי), והוא הצטרף. והיה אחלה, וסבבה. אחרי זה הלכנו לפגוש את החבר שלה עם החבר'ה שלו בפאב לא רחוק מאיפה שהיינו.

ישבתי איתו, והוא עשה לי נעים בגב וקיצים בשיער.

נשמע אידילי, לא?

אז למה, לכל הרוחות, כשאני עוצמת את העיניים אני רואה את הבמאי??? ולמה עכשיו בא לי לבכות??

נמאס לי.

נמאס לי שהמחשבות שלי רצות במוח כל כך מהר, שאני אפילו לא יודעת על מה אני חושבת.

מה לא בסדר איתי???