אז יצאתי.

באמת היה קצר.

אממה... בדרך לאוטו, פתאום טוויטי שמה לב שהיא שכחה את התיק שלה. חזרתי פנימה להביא אותו. עכשיו - הייתי עם כובע ממש מגניב (אותו אחד שאבא קנה לי ליומולדת) ובדרך החוצה עם התיק, מישהו פתאום הושיט את היד שלו וביקש שאני אעצור שניה. הוא שאל אותי מאיפה הכובע. אמרתי לו 'מהחנות'. אז הוא הסתכל במבט של "דה!" ושאל 'איזו חנות?' אז אמרתי לו שאני לא זוכרת את השם של החנות.

אז הוא שאל מאיפה אני, וכשאמרתי לו הוא אמר שהוא גר ממש קרוב לשם. אז אמרתי לו 'יופי לך'. אז הוא גלגל את העיניים במין מבט כזה של "למה ככה?" ושאל אם יש סיכוי לדבר איתי כמה דקות. אז אמרתי לו שאני בדרך החוצה ושמחכים לי, ושאם הוא רוצה שיבוא ביום חמישי הבא. הוא אמר שהוא לא יכול, ואז הוא אמר 'זה בטח נראה לך חוצפה, ומהר מדי, אבל אפשר אולי טלפון? משהו?'

אז חשבתי לעצמי... וואלה. למה לא, בעצם? אחרי שהוא אמר לי איך קוראים לו, נתתי לו את הטלפון שלי.

בינינו... מה כבר זה יכול להזיק?

אז זהו. עכשיו אני הולכת לישון כי אני צריכה לקום עוד 5 שעות לעבודה. אז בתקווה לשינה חסרת חלומות,

הפלונטר מאחלת לכל דיירי הישרא שינה מתוקה וסופ"ש מעולה!