אני ממש מתחילה להישמע לי כמו תקליט שבור...

שוב נכנסתי ללופ הזה של מחשבות שרצות מהר מדי... יותר מדי מהר מכדי לדעת מה הן בכלל...

שוב קשה להירדם (אבל רק בימים שאני לא עובדת... ). שוב חסרת מנוחה לא משנה איפה אני נמצאת...

שוב חושבת על עבר, ועל כעסים ועל דברים שנאמרו/נעשו.

שוב לא בפוקוס ברמות מטורפות... מדברת עם אנשים ושוכחת על מה 5 דקות מאוחר יותר...

כאילו לא מוצאת סיבה לחזור לפוקוס...

היתה לי שיחה על זה עם האגיס לפני כמה ימים.

הוא אמר שהוא מתוסכל מזה שאני עצבנית/מתוסכלת/לא יודעת מה לעשות עם עצמי והוא לא יכול לעזור.

אמרתי לו שאין לו מה להיות מתוסכל, כי הוא באמת לא יכול לעזור. הפתרון לא יבוא מאפחד אחר. לא מבחוץ. זה משהו שצריך להיפתר מבפנים.

ניסיתי להסביר לו כל מיני דברים, כמו למה יש לי ימים שאני לא רוצה שאפחד ייגע בי... לא היה לי הסבר ממשי למה, אבל היה לי הסבר למה כשזה קורה אני כן מוכנה להתחבא בתוך שחש או גיZ... (הם גדולים.. לא סתם אמרתי להתחבא... כשהם מחבקים אותי, אני מרגישה בטוחה.. בתוך מחבוא).

הוא לא הבין את זה.

אבל הוא קיבל את זה.

הסברתי לו עוד כל מיני דברים, כמו למה בחודש האחרון לא יצא לנו לנהל שיחות כאלה...

עכשיו מנסים לדבר איתי, ואני כולי בכתיבה ואין לי סבלנות להקשיב.. רוצה רק להמשיך לכתוב את הפוסט הזה כי אז אולי אני אצליח להוציא החוצה את כל הדברים האלה מתוכי ולעבור הלאה, למרות שאני יודעת שזה לא קורה...

רוצה רק לדעת שיהיה לכל זה סוף מתישהו...

מותשת כל כך שאין לי מלים.. אין לי כוחות... נגמר לי...

היה לי קצת.

מישהו לקח לי אותם...

בורחת מכל דבר אפשרי... בעיקר לעבודה... בגלל זה לא אכפת לי שאני כבר עובדת 3 וחצי שבועות רצוף...

הייתי בבית של ההורים..

אמא הכינה לי את הספה בסלון (כי המיטה שלי לא ממש ברת שינה כרגע...) עם פוך ופליז ושמה ליד קרמבואים (איך היא מכירה אותי טוב...)

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן - היה לי ממש כיף לחזור הביתה.

גם בקצת סופ"ש שהיה לי (שישי אחה"צ עד שבת בצהריים) - נשארתי שם. סתם נשארתי בפוך ובהיתי בטלויזיה.

אין לי כוחות לצאת מהבית...

אני מגיעה לעבודה ורק רוצה לחזור הביתה, מגיעה הביתה ורק רוצה לחזור לעבודה... מילכוד... רואה את נסיך ורוצה להוריד לו שתי כאפות מצלצלות... או שלא...

לא יודעת מה אני רוצה.

או שכן.

רוצה קצת שלוות נפש...

שאין לי.