לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוג אישי - שם זמני (בשעון מקומי)

מבוסס על סיפור אמיתי.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2005

מחשבות על תמונה מנצרים


 

אחד המראות הכי התנתקותיים בעיני, הוא תמונת המנורה מגג בית הכנסת בנצרים, נישאת על גב נערים מתושבי המקום. [מכאן]

 

התמונה הזו יפה, כי היא נורא סימבולית, ונורא מודעת לעצמה, והיא יבשה מדמעות שמצטלמות בקלות, וכשאני רואה אותה יש לי בראש איזו משמעות נורא אחרת.

 

 

 

אני אוהב את סמל המדינה. אהבה טכנית לגמרי. בשונה מהדגל הפרימיטיבי למדי, לסמל המדינה שלנו יש שני סמלים משמעותיים: עלי הזית מסמלים את השאיפה לשלום. המנורה הנמצאת בסמל - על צורת קניה, פיתוחי משכיותיה והאיורים שעל כנה - נלקחה ישירות מהמנורה החקוקה בשער טיטוס שברומא. היציאה לגלות שבשער, מוחלפת בשיבה הביתה שבסמל המדינה.

 

בגלל זה אני אוהב את סמל המדינה, ובגלל עוד פרט אחד שתיכף אצטט.

 

 

 

לפני שבועיים הופצה כרזה נגד ההתנתקות. למרות שאינני אוהב אותה, מסיבות אידיאולוגיות ואסתטיות, עדיין מדובר באמירה חזקה, שדירבנה אותי לחשוב שוב על מקומי, כחייל, בכוחות המפנים. אני בטוח שהיא דירבנה גם מתנגדי-התנתקות לחשוב על מקומם כמגיניה האחרונים של היהדות המגורשת מחבל עזה בכלל, ומבתי כנסיותיה בפרט.

 

ומכאן, לדמותם של תושבי נצרים, ומנורתם על גבם. נושאי המנורה שבתמונה מנסים לשחזר בתודעה הישראלית את סצנת היציאה לגלות. היות וביטויי שואה נמצאים, באופן קשיח, מחוץ לקונצנזוס של מרחב הדימויים הימני, נטלו על עצמם הצעירים את דימויי החורבן.

 

אני מנחש שהאמירה מאחורי הסצנה דומה למשמעות  הכרזה. המגורשים נמצאים בתפקיד הגולים, המובסים על ידי כוח משחית ומרושע. הם יוצאים בעצמם, אך לא מרצונם, נושאים על גבם את אמונתם שהוחרבה. צימאון הכיבוש של טיטוס וצייתנות חייליו-עבדיו, התחלפו בשיגעון הנסיגה של שרון, ובטירוף המערכות של עושי דברו.

 

בתוך כל זה, מקופלת גם ההבטחה שאפפה את נצרים בימי הפינוי, לחזור אל אותו חבל-ארץ, וליישבו מחדש.

 

 

 

ואני - אני אוהב לראות בזה משהו אחר, יפה יותר.

 

שירה הראתה לי בעבר שנושאי המנורה אינם הגולים, אלא חיילים רומאיים עטורים זרי דפנה ככתרי ניצחון, ובניצחון הזה - תושבי נצרים זוכים בצדק.

 

המון אומץ וכמויות אדירות של רוח יש באנשים המוכנים להקריב את ההווה שלהם, יחד עם עתידם, למען המצופה מהם. לא כל תושבי נצרים הסכימו עם החלטת מזכירות היישוב להתקפל, אך גם המתנגדים קיבלו את מרותה, לאחר שהיא קיבלה את החלטת המדינה לפנותם.

 

נדמה לי, שיותר משקשה להישאר בביתך ולהתנגד בכוחניות לפינוי, קשה להחליט לארוז את כל מיטלטליך, לפעול בניגוד לאינסטינקטים ולמצפון הטבעי שלך, ולקבל את  החלטת השכל. אותו כוח ששכנע אזרחים כמוני - כמוני ממש, אבל מחומר אחר - לצאת לפני שנים את ביתם ולעקור לנצרים, עמד לימינם כשנדרשו להחלטתם השבוע.

 

כשאני רואה את תושבי נצרים יוצאים את יישובם כמנצחים, כדבוקה אחת, עם כל כבודם ואמונתם, אני מתמלא יראה אמיתית.

 

אם בשירת-הים ספג הצוות שלי עלבונות קשים, הרי שבנצרים ספגנו, תחת אותה השתיקה בדיוק, אמונה אמיתית.

 

 

 

שני האלמנטים שבסמל המדינה, מנורה ועלי זית, מתאחדים בנבואת זכריה (פרק ד'):

ראיתי, והנה מנורת זהב-כולה וגולה על-ראשה... ושניים זיתים עליה: אחד מימין הגולה, ואחד על שמאלה. ואען ...:  מה-אלה, אדוני?

 

ויען המלאך הדובר בי, ויאמר אלי: הלוא ידעת מה המה אלה?! ואומר - לא, אדוני.

 

ויען ויאמר אלי: לא בחיל ולא בכוח, כי-אם ברוחי; אמר ה' צבאות.

נכתב על ידי , 26/8/2005 15:48  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בדיחה


 

סיפור משעשע שקראתי באחד מאותם פורוורדים שאני כן מקבל:

יהודי נוסע בירושלים מחפש מקום חניה ולא מוצא.

 

ביאושו מרים ראשו לשמים ומתחנן, אלוהים, אם אתה מסדר לי מקום חניה אני מבטיח שאני מתחיל לאכול רק כשר, לשמור שבת ולכבד את כל החגים.

 

רק סיים את תפילתו, ראה אל מול עיניו מקום חניה.

 

הרים שוב ראשו לשמים ואמר, טוב, לא חשוב, הסתדרתי כבר בעצמי...

 

כמובן שלא בכך באתי להלאות אתכם. העניין הוא שאחותי, 15, לא הבינה את הבדיחה, ולכן ביקשה הסברים. להלן מה שכתבתי לה:

האפקט הקומי בבדיחה הנ"ל נוצר כתוצאה מהתנגשות המציאות ה'נורמלית' על מול עמדתו של ה'מאמין'.

 

בתחילת הסיטואציה מוצג אדם הנמצא בבעיה. מהפרטים המעטים הנמסרים לגביו אנו מקבלים תמונה של אדם הקשור לדת הישראלית ("יהודי"), הנמצא בעיר הקדושה לאותה דת – ירושלים.

 

הסיטואציה בה נמצא אותו אדם מוכרת לישראלים רבים, והיא בעיית החניה. עם זאת, למרות שבעיות חניה רבות מתבטאות דווקא בתל-אביב, עיר של חולין, מספר הבדיחה שם את מושא הבדיחה בעיר הקודש דווקא. בכך הוא מכין, באופן בלתי מורגש, את הקרקע לסיומה המפתיע של הבדיחה – הסיום אליו נתייחס מייד.

 

בפסקה השניה של הבדיחה ("ביאושו מרים ראשו") מתאר המספר סיטואציה של תפילה. התפילה יוצקת אל תוך דמות ה'ישראלי' או, אם תרצי, 'יהודי' אלמנטים המזהים אותו כ'מאמין'. בראשם של רבים מצטייר היהודי המאמין כ'דתי'.

 

בתפילתו, מבקש האדם פתרון למצוקותיו העכשוויות, בתמורה לקיום עתידי של מצוות. בכך מצטיירת התמונה השלמה של האדם המתואר: יהודי, שאינו מקיים מצוות בהווה. בכך גם מושלם המעגל שתואר בפסקה הראשונה – מצוקות תל-אביביות (דהיינו אי קיום המצוות) הנמצאות בתוך רחובות ירושלים (דהיינו – היהודי).

 

השיא בסיפור, זה המביא אותנו אל פסקת הסיום, מתואר בפסקה הרביעית ("רק סיים תפילתו"): ציפיית האדם לנס מתגשמת, והוא מוצא מקום חנייה. מקום החנייה מבטא, כאמור, פתרון אנטי-תל-אביבי. אולי אפילו – ירושלמי.

 

המצב המטא-פיסי המתואר, התרחשותו של פלא על-טבעי, מיוצג על ידי סיום התפילה, והראיה. ניתן להבין כי העיניים שנישאו מעלה בפסקה הקודמת – "מרים ראשו לשמים ומתחנן" – יורדות עתה לקרקע הירושלמית.

 

בשלב זה, כשהמתח הדתי נתפס בראשו של שומע הבדיחה, מגיעה תורה של ה'הנחתה': משיכת המצב הרוחני לשורת המחץ, ה'פאנץ' ליין', הקומדיה – בפסקה האחרונה.

 

האדם, זה שהתרחש לו נס, אינו מבין זאת, וחוזר לקיומו התל-אביבי, החילוני. הפעם הוא פונה לשמיים כבדרך אגב. את ה'תחינה' שתוארה קודם, מחליפה אמירה, שבה מקופלת חזרת אותו אדם מהתחייבויותיו לעתיד. הוא אינו מזהה את הנס, ואומר: "הסתדרתי כבר בעצמי".

 

משיכת ההבטחה לשמירת מצוות מחזירה אותו אל המציאות החומרית, ומסיימת את הבדיחה.

 

אשמח לשיפורים וחידודים, ובמיוחד במשמעות המצוות שקיבל עליו ה'יהודי' הנ"ל (שמירת כשרות, שמירת שבת וכיבוד החגים), וכיצד הן מעצימות את המסר שבבדיחה.

 

תודה.

 

 

נכתב על ידי , 12/8/2005 16:35  
43 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ענישה קולקטיבית


 

"מי שלא מגיב אין לו חלק לעולם הבא!!!"

 

[הקאונטרית וכו'. הפנתה: נוי.]

 

 

נכתב על ידי , 8/8/2005 02:18  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יתרונות יחסיים


 

הכי טוב בקיץ זה תשעת הימים: אפשר לאכול גלידה מתי שרוצים, ואף פעם אתה לא פתאום-בשרי.

 

 

נכתב על ידי , 7/8/2005 18:44  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על קולב


 

הרוח השרבית, זו שביקרה את השממה, הניפה - מבלי משים - את קצהּ של הגלימה. גלימת פסים, כסופת שוליים, ששרווליה רחבים וארוכים כשל הלֶך במדבר, כשל הנצח החולי.

 

אשל רך מתעקל, כמעט נוגע, מן הקולב, והגלימה, והמשקל שהן נותנות עליו. והחום תחת העץ המלחך את אדמתו, מביא קרירות קלה לאף-אחד; רק לבגד שנשכח.

 

 

נכתב על ידי , 5/8/2005 16:50  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בן: 43




34,358

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאִיתי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אִיתי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)