בלוג אישי - שם זמני (בשעון מקומי)

סיפור משעשע שקראתי באחד מאותם פורוורדים שאני כן מקבל:

יהודי נוסע בירושלים מחפש מקום חניה ולא מוצא.

 

ביאושו מרים ראשו לשמים ומתחנן, אלוהים, אם אתה מסדר לי מקום חניה אני מבטיח שאני מתחיל לאכול רק כשר, לשמור שבת ולכבד את כל החגים.

 

רק סיים את תפילתו, ראה אל מול עיניו מקום חניה.

 

הרים שוב ראשו לשמים ואמר, טוב, לא חשוב, הסתדרתי כבר בעצמי...

כמובן שלא בכך באתי להלאות אתכם. העניין הוא שאחותי, 15, לא הבינה את הבדיחה, ולכן ביקשה הסברים. להלן מה שכתבתי לה:

האפקט הקומי בבדיחה הנ"ל נוצר כתוצאה מהתנגשות המציאות ה'נורמלית' על מול עמדתו של ה'מאמין'.

 

בתחילת הסיטואציה מוצג אדם הנמצא בבעיה. מהפרטים המעטים הנמסרים לגביו אנו מקבלים תמונה של אדם הקשור לדת הישראלית ("יהודי"), הנמצא בעיר הקדושה לאותה דת – ירושלים.

 

הסיטואציה בה נמצא אותו אדם מוכרת לישראלים רבים, והיא בעיית החניה. עם זאת, למרות שבעיות חניה רבות מתבטאות דווקא בתל-אביב, עיר של חולין, מספר הבדיחה שם את מושא הבדיחה בעיר הקודש דווקא. בכך הוא מכין, באופן בלתי מורגש, את הקרקע לסיומה המפתיע של הבדיחה – הסיום אליו נתייחס מייד.

 

בפסקה השניה של הבדיחה ("ביאושו מרים ראשו") מתאר המספר סיטואציה של תפילה. התפילה יוצקת אל תוך דמות ה'ישראלי' או, אם תרצי, 'יהודי' אלמנטים המזהים אותו כ'מאמין'. בראשם של רבים מצטייר היהודי המאמין כ'דתי'.

 

בתפילתו, מבקש האדם פתרון למצוקותיו העכשוויות, בתמורה לקיום עתידי של מצוות. בכך מצטיירת התמונה השלמה של האדם המתואר: יהודי, שאינו מקיים מצוות בהווה. בכך גם מושלם המעגל שתואר בפסקה הראשונה – מצוקות תל-אביביות (דהיינו אי קיום המצוות) הנמצאות בתוך רחובות ירושלים (דהיינו – היהודי).

 

השיא בסיפור, זה המביא אותנו אל פסקת הסיום, מתואר בפסקה הרביעית ("רק סיים תפילתו"): ציפיית האדם לנס מתגשמת, והוא מוצא מקום חנייה. מקום החנייה מבטא, כאמור, פתרון אנטי-תל-אביבי. אולי אפילו – ירושלמי.

 

המצב המטא-פיסי המתואר, התרחשותו של פלא על-טבעי, מיוצג על ידי סיום התפילה, והראיה. ניתן להבין כי העיניים שנישאו מעלה בפסקה הקודמת – "מרים ראשו לשמים ומתחנן" – יורדות עתה לקרקע הירושלמית.

 

בשלב זה, כשהמתח הדתי נתפס בראשו של שומע הבדיחה, מגיעה תורה של ה'הנחתה': משיכת המצב הרוחני לשורת המחץ, ה'פאנץ' ליין', הקומדיה – בפסקה האחרונה.

 

האדם, זה שהתרחש לו נס, אינו מבין זאת, וחוזר לקיומו התל-אביבי, החילוני. הפעם הוא פונה לשמיים כבדרך אגב. את ה'תחינה' שתוארה קודם, מחליפה אמירה, שבה מקופלת חזרת אותו אדם מהתחייבויותיו לעתיד. הוא אינו מזהה את הנס, ואומר: "הסתדרתי כבר בעצמי".

 

משיכת ההבטחה לשמירת מצוות מחזירה אותו אל המציאות החומרית, ומסיימת את הבדיחה.

אשמח לשיפורים וחידודים, ובמיוחד במשמעות המצוות שקיבל עליו ה'יהודי' הנ"ל (שמירת כשרות, שמירת שבת וכיבוד החגים), וכיצד הן מעצימות את המסר שבבדיחה.

תודה.