אני זוכר (רוצה לומר, שמבחינתי אלה דברים שקרו, מצבים שחייתי והייתי בזמנם, וגם אם לא תאמינו – אני יודע שהם אמת לאמיתה) שפעם לא היו טלפונים סלולאריים.
בתקופה ההיא, זו שלא היו בה טלפונים סלולאריים, כשקבעו כמה אנשים לנסוע יחד באוטובוס מאורגן, הם אף פעם לא יצאו בזמן. זה ברור: אנחנו רוצים שכולם ישתתפו, ואולי מישהו מתעכב טיפה, ויגיע רק עוד רגע. אז ממתינים לו עוד רגע, ועוד רגע.
בתקופה שלנו, אף פעם לא יוצאים בזמן. טוב, גם זה ברור: אנחנו מרימים צלצול לכל מי שלא הגיע, ושומעים מכל אחד ש–כמו פעם–עוד שניה, רק עוד רגע והוא מגיע.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
