הבעיה היא, שאנחנו חכמים מידי. אחרי שכתבתנו טקסט, גם אם נתפתה לקרוא אותו כדי למצוא שגיאות כתיב, את חלקן לא נראה. תוך-כדי קריאה אנחנו מנחשים את המילים הבאות, ומדלגים עליהן עם העיניים מבלי לקרוא אותן ממש. אדם זר ימצא במלל כתוב יותר שגיאות ממי שכתב אותו, בגלל שהוא טועה באופן שבו הוא מנחש אותם (כלומר: את הטקסט ואת הכותב).
יש שיטה מעניינת לבדוק את האיות של עצמך. אם קוראים את המילים אחורה, מילה אחרי מילה, מהאחרונה אל הראשונה, אפשר למצוא יותר טעויות מבקריאה רגילה. ההיגיון פשוט: אנחנו מקלקלים לעצמנו את יכולת הניבוי.
בגלל זה מכונות לבדיקת איות מוצאות לנו הרבה שגיאות: בגלל שאף אחד לא נתן להן את היכולת לנחש למה התכוונת, הן מחפשות במילון כל מילה בפני עצמה. הבעיה היא (כידוע), שבגלל שאין למכונה מושג מה קורה בטקסט, היא מניחה שכל מילה שנמצאת במילון היא בסדר בכל מקום שבו היא מופיעה, גם אם פתאום אכתוב 'שיגיעה' או 'מממני'.
מבחינות מסויימות, עדיף לבדוק את האיות באמצעות אדם. כך נדע שהטקסט סביר, ושהמילים כולן נראות במקום.
לעת עתה, בזמן בדיקת איות אנו נקרעים בין הרצון להיות בו-זמנית חכמים נורא ורובוטיים לחלוטין.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
