נכון שגם אני לא רציתי אבל אין ספק שברגע שזה יצא מהפה שלו זה היה כואב,מאד.
ביום שישי קפצתי מהתלהבות ומספר פעמים הזכרתי לו שאנחנו חוגגים שבוע הבא שנה לקשר,כל איזכור כזה הוא הדף באגרסיביות.
לבסוף באה השיחה של 'יחסינו לאן' ומהר מאד גילתי שלשום מקום.
העינין הוא שבתוך תוכי ידעתי שלא נעבור לגור ביחד ושלא נתחתן אבל כזה בא כעבודה מגומרת מהצד שלו הבנתי באמת לראשונה שבאמת אין עתיד לקשר.
הוא נמצא בשלב אחר לגמרי בחיים ואני מבינה אותו בגלל זה אני לא כועסת אבל זה לא אומרת שזה לא פגע בי.
עדין יש בי את המחשבה הילדותית והטיפשית שאני לא חייבת לרצות אבל הצד השני כן.
אני חושבת שאם לא היינו מדברים על זה והקשר היה מתנתק או נגמר בסופו של דבר מבלי להבין למה ואיך היה לי הרבה יותר קל.
אתם רואים,לא תמיד חייבים לדעת הכל.וגאון האיש שאמר שכמה שיודעים פחות ככה יותר טוב.
אין ספק שהכל יכול לקרות,ה' גדול-כמו שאומרים.
בימיוחד איתו..אני זוכרת שבחודשיים הראשונים לקשר הוא הודיע לי שהוא לא יכול להיות בקשר מחייב ותיראו במשך שנה אני הייתי הבחורה היחידה בשבילו.
ומה אני אמורה לעשות עכשיו?להשאר ולדעת שאני איזו נוסעת ברכבת שנהנת מהנוף או לקום וללכת לעבר הרציף ולחכות לרכבת הנכונה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
