עוד רק ילדה

מנסה לעצור את הדמעות,בזמן האחרון נהייתי בכיינית.

לא קל לי,ואין ספק שאני לא יודעת את מקומי,יותר מזה-יודעת שהמקום שאני נמצאת בו כרגע הוא לא מקומי.

ביום שישי נתקפתי מצב רוח אפרורי,שוב פעם מחשבות על אבא שלי,אני לא חושבת שזה יפסק אי פעם.

עברו כבר כמעט שלוש שנים ועדין,כמו אז,הדמעות ממשיכות לזלוג...

תמיד חשבתי שהורים 'מוכרחים' לאוהב את הילדים שלהם,לצערי למדתי שאף אחד לא מוכרח לעשות כלום.

במשך השנים למדתי להציג את עצמי כקורבן כשהיה לי נוח,אבא שלי עזב אותי אז למה שמישהו אחר כן ירצה להשאר?

זו הרגשה מתסכלת,אין ספק.

היום בן הזוג שלי איכזב אותי,מכה מתחת לחגורה.

ושוב פעם,זה חוזר..אני ה-ק-ו-ר-ב-ן.

אני רוצה להיות חזקה ולהפסיק לבכות,לקום על הרגלים ולהבין שאני לא צריכה אף אחד.