עוד רק ילדה

אני רואה בן אדם חולה במיטה,אומרים לי לא להתקרב אליו כי יש לו מחלה סופר מדבקת וסופר מסוכנת אבל אני בכל זאת אסדר מקום לצידו,אשכב,אלטף אחבק אנשק אותו.אחרי כמה ימים אני אגלה שנדבקתי ואצעק בקול חזק 'למה זה קרה לי?

זו אני,ואחרת כניראה שאני לא אוכל להיות.להכנס באין כניסות,ליצור לעצמי בעיות.

אחרי יום שבת הבנתי שאני לא אוכל להיות איתו יותר.בין אם זו מערכת יחסים רצינית שתוביל למשהו יותר רציני ובין אם זה סתם קשר לא מחייב.

הוא החליט שאנחנו לא ביחד ובכל זאת המשיך להתנהג כרגיל,שישי שבת ביחד,ארוחות משפחתיות וכו'.הוא אפילו זרק לי ש'הגיע הזמן להכיר לי את הידידה הכי טובה שלו'.אם הוא בחור להכניס אותי לחיים שלו בצורה כזו למרות שהוא יודע(וקבע)שאין בינינו משהו רציני זו כבר החלטה(מוזרה) שלו.

אני לעומתו נורא התלבטתי אם להכיר לו את המשפחה שלי גם כשהיינו יחד אבל אחרי שנפרדנו החלטתי חד משמעית שאין לי כל רצון להכניס לתוך 'חיי' גבר שה' יודע איפה הוא יהיה מחר.

אז אחרי שחזרנו מארוחת השישי הוא שאל למה אני לא מכירה לו את המשפחה שלי ואני בשיא הנונשלאנטיות זרקתי 'בשביל מה?'

הוא נעלב,בצדק או לא,לא מעניין אותי-ומאז אותו הרגע הוא התחרפן.

מצבי רוח שלא היו מביישים בחורה בת 16 בזמן המחזור.

מילא זה היה רק באותו רגע אבל הבחור פשוט מסובב,לפעמים אני מרגישה כאילו חיים בו שני אנשים.בכל מצב ובכל רגע הוא מתהפך,אין לדעת מה תיהיה התגובה שלו אפילו לדבר הכי פשוט שאני אגיד לו.