(קודם כל סוג של דיסקליימר/הערה אישית- אני יודעת שמבול הפוסטים הפריטי מאץ' חוזרים על עצמם שלי הוא קצת overwhelming. אני כל הזמן מדמיינת איך הייתי מרגישה אם הייתי קוראת בבלוג, וסביר להניח שהייתי מתעצבנת באיזה שהוא שלב גם מהמונוטוניות, וגם מהטון המתבכיין, וגם מהדווקאיות העיקשת, ומהתקיעות במקום וחוסר ההתקדמות. אז... כאילו, זהו בגדול. זה הולך להיות עוד פוסט כזה שהוא בגדול באותו נושא כי אני פשוט חייבת לפרוק, אבל אני לא מצפה לשום דבר מכם כקונטרה, ואפילו באיזה שהוא מקום מרגישה קצת לא נעים להנחית עוד פוסט עייף כזה. אז סליחה ותודה למי שבכל זאת קורא, ומי שלא- אני לגמרי מבינה למה).
אז עוד סימפטום. או שזה הביצה והתרנגולת, וואטאבר.אני אמורה עכשיו לחפש עבודה.
די.
מובטלת כבר כ-4 חודשים,
היו חגים,
היה חו"ל,
חותמת אבטלה בקטנה,
אבל יש גבול.
הבטחתי לאמא שלי שאיך שאני חוזרת אני מתחילה לשלוח קורות חיים.
ואולי במצב רגיל הייתי מצליחה לדחות את זה עוד קצת,
לפחות עד שאני אשיג סוג של יציבות נפשית, גם אם זמנית,
אבל יש מטרות על והזמן עובר, ולפני שנשים לב כבר יהיה שוב קיץ, ואי אפשר לקנות דירה בקיץ.
אני לא אפרט יותר מדי, אבל קחו בחשבון את הכסף מהירושה שח סבתא שלי שכלל דירה שהחלק שלי בה הוא כמיליון שקל, אותם כבר קיבלתי בהסכם המכירה של כולה לדודה שלי, ועוד חסכונות נאים שהוריי חסכו לי כל חייהם, ואת זה שנכדים אמא שלי לא תראה ממני, ובקצב הזה כנראה שגם לא חתונה, ותגיעו למסקנה שיש רק דבר אחד שעומד לנגד עיניה כיום בציפיות הצנועות שלה ממני- שהיא תזכה לראות אותי קונה דירה.
זתומרת, אותי ואת אח שלי, אבל אח שלי כרגע עושה שמות בדרום אפריקה עם איזו אחת שאל להזכיר את שמה, אז אין ממנו כרגע ציפיות יותר מדי גבוהות.
כדי לקנות דירה אני צריכה לקחת משכנתא, וכדי לקחת משכנתא אני צריכה להביא תלושי משכורת של כמה חודשים, וזה בלי להזכיר את העניין הקטן הזה שאני גם איכשהו אמורה לעמוד בתשלומים, ובשביל כל היופי הזה אני צריכה עבודה ASAP.
אבל איזו עבודה?
לפני שפרשתי, הייתה לי גישה קצת אופטימית. ראיתי בפרישה הזו הזדמנות, ללכת בעקבות הלב שלי, לצאת מהמעגל השוחק הזה של עבודה בינונית עם אנשים אפורים, לא שאני כזאת צבעונית, אבל הבנאליות מאכלת אותי.
אז חשבתי תרגום.
הרי כשהגעתי לעבודה הקודמת שלי, זה היה בדיוק אחרי סיום התואר, ותכננתי משהו זמני, עד שאמצא עבודה בתרגום.
8 וחצי שנים אחרי, בידיעה שיש אפס עבודה בתחום לחסרי ניסיון שכמותי ומה שיש הוא בתנאים חרא, אני מחליטה לזרוק את עצמי למים.
זתומרת, זה היה התכנון המקורי, וזה מה שאמרתי לכולם כששאלו אותי מה אני הולכת לעשות אחרי הפרישה.
אבל בפנים, ידעתי שזה לא נכון.
אני לא אעבוד בתרגום
מהסיבה הפשוטה
שאני לא טובה בתרגום.
עם התואר שלי אפשר לנגב את התחת.
הוא בכלל בספרות, במסלול תרגום, וזה הודות למס' קורסים בודדים נושאי תרגום שאני יכולה לספור על כף יד אחת. רוב התואר היה בכלל בספרות- וגם אותו השגתי בלי לקרוא כמעט ספר אחד מרשימות הקריאה שהיו לנו- ולראיה חברתי הבלונדה שסיימה איתי את אותו הדואר בדיוק, וכיום עובדת כמזכירה, תפקיד שעשתה במקומות עבודה שונים במהלך 9 השנים האחרונות.
אין עבודה בתרגום, ומה שיש, יש לותיקים ולמקושרים, ואחרי שמסיימים עם פרוטקציות ונפוטיזם, נשאר גם קצת לאלו שיודעים יותר משפה זרה אחת ואשכרה טובים בלתרגם. אני לא נכללת בקטגוריה הזאת. אין לי leverage בכלל בתחום הזה, אני יותר נבלעת מכדור מלטיזר על ידי בו, ואיפה שכן רוצים אותי- אני ארוויח שקל תשעים בלי תנאים סוציאליים בשיט.
אז לא תרגום.
בקשיש על התואר. לפחות אני יכולה להתנשא קצת על אנשים (סתם נו, לפני שיקומו עליי ההייטרים. על מי אני אתנשא? אני בתחתית החבית).
אז אם לא תרגום, מה כן?
חלקכם אולי זוכרים את החלום האמיתי שלי, שזה לביים את הקליפים שכבר שנים יש לי בראש, חלקם קשורים לאן, חלקם לא. בהערת אגב אומר, שאם יש משהו שיש לו סיכוי לגרום לי אושר אמיתי- זה זה.
אבל
אני ריאליסטית
אני יודעת שזה לא יקרה.
אין לי הכשרה קולנועית (מלבד לימודי קולנוע בתיכון), ובגיל 33-בואכה-34 אני לא אתחיל לקחת קורסים שלא לומר ללמוד באוםן יותר מקצועי את התחום.
אני לא יודעת לצלם, לא יודעת לערוך, אין לי כסף ל
וכישורים חברתיים להפיק- כל מה שיש לי זה הדמיון שלי, שאני נשבעת- וזה באמת בשיא הצניעות- יצר רעיונות יפהפיים לקליפים שאני מתה שיקרמו עור וגידים. אבל זה רק הופך אותי לאמנית מיוסרת. וזה כבר מזמן לא סקסי.
ליצור את הקליפים שלי זה לא משהו פרקטי בשום אספקט. זה חלום שלא יתגשם. כבר השלמתי עם זה מזמן. אבל אם אתם שואלים אותי מה הייתה יכולה להיות עבודת החלומות שלי, זו התשובה.
אבל אנחנו במציאות, לא בחלום.
והמציאות היא, שגם אני, כמו רוב האנשים בעולם, אצטרך לקצוץ לעצמי את הכנפיים, לרדת אל הקרקע, ולהתחיל לעבוד בעבודה משרדית מנוונת ומכלה, בדומה למה שעשיתי עד היום, והכל למען אלוהי הפיי צ'ק והביטוח מנהלים. אלו מטרות ראויות, בלי ציניות, ואני באמת רוצה להיות חברה מועילה באוכלוסיה ולעשות את המצופה עליי,
אבל אני נחנקת כשאני רואה את המשרות האלו ולא מצליחה להביא את עצמי לשלוח קורות חיים.
זה לא כמו שהייתי בשנות העשרים שלי,
מה ידעתי אז בכלל,
הכל אז היה ורוד עם נצנצים, וכל עבודה שרצתה בי- אני רציתי בה,
זה היה כמו איך שאני היום עם גברים,
אבל עכשיו אחרי שעבדתי בז'אנר הזה 8 וחצי שנים, פיתחתי חרדות, ולשלוח קורות חיים למשרה שמבטיחה אפשרויות קידום בתחום הביטוח, משולה בעיניי למכירת נשמתי לשטן.
אבל על מי אני עובדת.
אין לי ביצים להיות עצמאית,
לא קורצתי מהחומר של הפרילנסרים
ואני לא יודעת לעשות כלום חוץ מלהיות מרירה וביקורתית-
עבודה משרדית תפורה עליי! ובלי שייד לקוראיי היקרים שעובדים בעבודות משרדיות, אני בטוחה שבעבודות שלכם יש קצת מעוף, או לכל הפחות הן עוסקות בתחום שמעניין אתכם, אצלי לא משנה מה אבחר- זו התפשרות- גם של המעסיק עליי במידה ויקבל אותי, אגב- כי אני אהיה העובדת הכי נטולת מוטיבציה אוור בלי שום עניין בתחום ובלי שום רצון להתקדם.
ואלו החיים שמחכים לי. לעבוד לשם העבודה מכוח האינרציה ולהינמק.
איפה אני חותמת?
שלחתי היום קורות חיים למשרה אחת ואני פוחדת פחד מוות שיתקשרו אליי. מצד שני, אני גם פוחדת להישאר במצב הלימבו שאני נמצאת בו עכשיו.
כזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הפולניה