אני שונאת את הסצנה הזאת.ושונאת שנטמעתי בה כל כך טוב.
באותו יום שבו בצ'לור נאמבר טו חירטט לי איזה בולשיט כדי להמתיק את זה שהוא לא בעניין, בכיתי (ממש טיפה, נשבעת), לקחתי את הפלאפון, ושלחתי לבחור ההוא ששלח לי הודעה אי אז בפברואר "מוטב מאוחר מלעולם לא".מפה לשם עברנו לוואטסאפ,
מפה לשם יצאנו לדייט באותו שישי,
מפה לשם שכבנו באותו דייט פעמיים.
אני לא מכירה את עצמי. אם הייתם מדברים איתי לפני שבועיים, הייתי מוסיפה לזה את התוספת "ואני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה", אבל עכשיו אני יודעת איך אני מרגישה לגבי זה, ודי חרא, אם לומר את האמת.
לא, אני לא מרגישה כמו זונה. זה ממש לא זה.
זה אפילו לא זה שמרומנטיקנית חסרת תקנה שמקשרת סקס אך ורק לאהבה הפכתי לשרלילה השכונתית ולכאורה ויתרתי על כל האידאלים שלי.
זה בגלל שאני עלובה.
כי אני יודעת בדיוק למה אני מתנהגת ככה.
נתחיל בזה שאני מצולקת. כן, נו, הפיל הורוד בחדר, חבר שלי זרק אותי כי אני לא זיון טוב והוא מעדיף לזיין מישהי אחרת, זאת, איך נאמר, כאפה שמותירה בך חותם. אז כל אחד שראה איזה פרק וחצי של "בטיפול" יגיד לכם שהאגו שלי נפגע שלא לומר טוטאל לוס, ואני כאילו מנסה להוכיח למישהו, אין לי מושג מי (לעצמי?) שאני דווקא כן זיון טוב, שאני לא פריג'ידית כמו שהוא אמר, שיש לי ליבידו. בנוסף, כל הסיפור הכניס לי לראש את הג'וק שכדי להחזיק בנזוג כדאי שאני אתחיל לאמן את שרירי הכוס שלי כי, מה לעשות, עשר שנים חייתי "על מי מנוחות" והרשיתי לעצמי להזניח את הנישה, והגישה הזאת לא תעבוד יותר. סקס זה מרכיב משמעותי בקשר. אף גבר לא יקבל אותי בלעדיו. אז נכון שאני מטופלת טיפול עשרת אלפים מכל החזיתות ככה שמה זה לא יהיה, אנחנו נפתור את זה, אבל בינתיים אני יוצאת לדייטים, ואני צריכה לשדר מיניות. שלא חס וחלילה יקראו לי על המצח שיש לי בעיה.
מעבר לזה, לטס פייס איט, הביטחון העצמי שלי ברצפה. גם זה קשור לאגו מקודם. חבר שלי העדיף מישהי אחרת על פניי. איזה לוזרית אני. שלא לדבר שמלכתחילה לא היה יותר מדי עם מה לעבוד, אהבה עצמית-ווייז. אז פתאום, כל מחמאה קטנה, כל ליטוף, כל נשיקה- אני עטה עליהם כמו הומלסית על בקבוקים לפיקדון. אגב, אני יודעת גם בדיוק למה לקחתי יותר קשה מהנדרש את כל הסיפור עם בצ'לור נאמבר טו. זה בכלל לא קשור אליו. זה נטו אני. כי אני אהבתי את עצמי כשאני איתו. הייתי הבחורה שתמיד רציתי להיות. שתמיד האמנתי שאני בפנים, ושנוירוטיות וביישנות מצליחים להסתיר. ורציתי להיות ככה שוב. לא איתו- איתי. בסופו של דבר, אולי בכלל אין דבר כזה אהבה רומנטית למישהו אחר. אנחנו אוהבים את מי שגורם לנו לאהוב את עצמנו. או שלא, לא יודעת, סתם גיבוב של שטויות, אל תתייחסו.
אבל כן. זו מהות הכל. מי שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש שאני בבסט שלי, זוכה בכל הקופה. מי שישמע איזה קופה.
והבחור ההוא, ששכבתי איתו פעמיים בדייט הראשון, הוא גרם לי להרגיש טוב, מכל הסיבות הלא נכונות. אבל זו לא אשמתו. הוא היה באמת בסדר. הוא לא ידע שאני דפוקה.
אז הנה זה. הסיבה הלא נכונה שתגרום לכם לשנוא אותי.
מיודענו, איך נאמר זאת בעדינות? לא מהמחלקה היותר נאה של הגברים. הוא גם נמוך, שבגדול אין לי עם זה בעיה כי גם אני נמוכה, ומבחינתי, כל עוד אתה יותר גבוה ממני כשאני על עקבים- הכל טוב, אבל, אעפס, במקרה שלו זה לא המצב.
ובכל זאת, חזיז ורעם, שכבתי איתו. ועוד הייתי נורא גאה בעצמי. אני, שבגיל 17 חוויתי את האכזבה הרומנטית הראשונה שלי בדמות גבר בן 25 אז (כן) שהכרתי באינטרנט שהיה אז בחיתוליו, אז לא אתרי הכרויות ולא תמונות, וכשנפגשנו התנפצו כל הפנטזיות הטיפשעשריות על גילברט בלייט, במקרה שלי, יפה הבלורית והתואר, ומאותו רגע השתדלתי כל כך להיות נחמדה, אבל רק רציתי לברוח משם, אני, שאז, יותר משהתאכזבתי רומנטית, התאכזבתי מעצמי, לגלות שאני שטחית, שעל מראה אני פוסלת, והייתי בטוחה תמיד שהערכים שלי נעלים, ושלי חשוב האופי ולא היופי- והנה. אני. יושבת עם בחור שאיני נמשכת אליו וואטסואבר לאיזה 3 שעות בפאב, נותנת לו להגניב לי נשיקות על הלחי כל איזה שתי דקות כי "הוא פשוט לא יכול להתאפק", שאחריהן הגיעה הצרפתייה הלא צפויה אך המאוד צפויה, ומשם מזמוזיישן באוטו ומשם אל דירתו וכל זאת ועוד. כל כך הייתי מרוצה מעצמי. הנה, נטע בת ה-17, את לא שטחית. את יכולה לנשום לרווחה ולכתוב את זה ביומן הנצנצים שלך. והכל בסדר. וכל כך שמחתי. כי זה אומר שעכשיו אני באמת יכולה לברור נטו על אישיות וחיבור מנטלי ואינטלקטואלי, ולא להתייחס בכלל למראה חיצוני, כי זה כבר לא פקטור ולא מונע ממני כלום. אז כן, זה לא יפה לומר, אבל ליידו- הרגשתי יותר. זה נתן לי בוסט לביטחון העצמי. זה, והעובדה שבכל רגע נתון כמעט הוא רק חזר ואמר כמה שאני סקסית, שאני כל כך סקסית, שאני סקסית בטירוף, וגם בהודעה ששלח לי לאחר שהוריד אותי בביתי כתב "לילה טוב, סקסית".
וואלה, מתאים לי להיות סקסית, לא אשקר. ולא, למען הסר ספק, אני ממש ממש ממש לא עפה על עצמי. כשאני יוצאת אני יודעת לדפוק הופעה, מוציאה את כל תותחי השטחיות בדמות איפור, שיער ואאוטפיט, ונראית חביב, אבל ביום יום- אין יותר פליין ג'יין ממני. אף אחד לא מעניק לי מבט שני. ולא פלא- אני מתמזגת עם הקירות שמאחוריי עם החיוורון והשיממון שלי. אז זה גם. לקבל את הפידבקים האלו זה נחמד. אפילו כשהם שקריים וחדורי מטרה, אבל בעיקר כשהם כנים, כמו שזה נשמע ממנו.
אז דייט ראשון היה.
ואז פסח.
בין לבין ממשיכים להתכתב, והבחור מרגיש בנוח, עוד רוצה שאשלח לו תמונות. "אבל לא חייב אינטימיות", הוא מציין.
אז פסח, ולא נפגשים, ואני ממהרת לציין בפניו שבסופ"ש הבא (זה שהסתיים אתמול) לא נוכל להיפגש כי קבעתי תוכניות מבעוד מועד. לא שקר, באמת קבעתי לישון אצל חברה למשך החג השני. הבחור מייד נעלב ואמר שזה מוציא אותי קצת לא רצינית. נו שוין. ויכוחון קטן והכל בסדר. קבענו להיפגש ביום ראשון של חול המועד במקום.
הלכנו לסרט. "כמה את יפה היום". במהלך הסרט מלטף לי את הרגל. חשבתי אולי אחרי הסרט יציע לשבת בטמפל בר או משהו, אך לאו.
וכך נסענו, שוב, אל דירתו.
אז היה מה שהיה
ואז
כבר לא היה.
לא הכפיות שאחרי הפעם הקודמת,
לא המשחק "בוא נשמיע אחד לשני שירים איזוטריים ונרחיב את הידע המוזיקלי שלנו"
לא הפעם השניה.
התלבשנו והוא הסיע אותי הבייתה.
ואני הבנתי
שהוא באמת (באמת!) מאוד נחמד, ובחור טוב,
והוא ממש לא ניצל אותי,
וניכר שהוא מחפש קשר רציני
אבל
אני לא אוהבת את עצמי איתו.
וזהו.
לא אמרתי כלום.
עד עכשיו.
מיום ראשון לא דיברנו עד יום שישי
ביום שישי הוא שלח לי הודעה בזמן שהייתי בעיצומה של שיחה סוערת עם החברה שישנתי אצלה,
קראתי,
ועניתי רק אחרי חצי שעה. התנצלתי והסברתי שלא יכולתי לענות,
הוא הגיב "פתאום" נעלב
הסברתי שלא פתאום
ומאז כלום.
החברה שלי אומרת ש"לא עומד לי עליו". ועם כל הכבוד לזין המטאפורי שלי, לי ברור שהבעיה בי יותר מאשר בו. היא אומרת שהוא לא דיבר איתי ארבעה ימים, אז שיילך לחפש
אבל גם אני לא דיברתי איתו.
ובינתיים
מתוך הבדידות שהכתה בי שוב
נכנסתי שוב לאפליקציה
וגיליתי עוד הודעה
גם היא משלהי פברואר
ואז גיליתי פרופיל
ארסי
סרקסטי
מרושע
בז לבנאליות
ונדלקתי.
לפני כחצי שעה הוא אמר לי שהוא לגמרי בעניין שלי
ולא, זה לא כמו ההוא,
כי הוא לא כזה
כי זה לא פוצי מוצי
כי זה ציניות ועוקצנות והומור שחור וגס ונושאים שאוי לעיניים שיקראו.
ואני אוהבת את זה.
ואני אוהבת אותי.
ואולי
אני עוברת תהליך של מטאמורפוזה
ואולי
נמאס לי לחפש אחר פוסטרים של רומנטיקה ביי דה בוק
ואולי
בא לי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הפולניה