אני מכירה את הבן אדם, אני מאמינה באמת ובתמים שהוא לא התכוון לפגוע.

בפעם הראשונה שנפגשתי איתו בכיתי. אמנם אז זה היה יותר בכי של שחרור, ולא רציתי שהוא יפסיק ולא התנגדתי, אבל אם הבכי לא הפריע לו אז, למה שהוא יפריע לו עכשיו?

באותה הפעם הוא גם אמר לי שלא משנה כמה פעמים אני אגיד לו לא או די או כל דבר אחר הוא לא יפסיק עד שאני אשתמש במילת בטחון. זה היה לפני יותר משנה, אף פעם לא השתמשתי במילה הזאת, ובכלל לא נפגשתי איתו לסשנים כבר לפחות שנה. אני לא זוכרת מה המילה הזאת, אם בכלל הייתה אחת כזאת.

אחת הסיבות שהפסקתי להתנגד הייתה כי זכרתי את זה. שהוא לא יפסיק. ולא הצלחתי להזכר במילה.

מצד שני גם חשבתי שאם אני נשארת לישון אצלו אני חייבת לו משהו.

תוך כדי הוא שאל כל מיני שאלות, שאני כבר לא זוכרת את הנוסח שלהן. זה היה בשלב שויתרתי על לנסות להתנגד, אז פשוט שיתפתי פעולה תוך כדי בכי, וגרמתי לו לחשוב שאני בסדר עם מה שקורה.

אני חושבת שהייתי יכולה לעשות יותר בשביל לגרום לו להבין שאני לא רוצה להמשיך.

ואולי הבעיה העיקרית פה, היא שאני חושבת שאני אשמה בזה.

הבעיה היא אני. לא הוא.

כשהמחשבה הזאת עולה לי לראש אני נזכרת בכל הפעמים ששמעתי בחדשות על מקרי אונס, שהקורבנות לא רצו להתלונן, או פחדו, ואף פעם לא הבנתי מה הבעיה שלהן פשוט ללכת למשטרה ולהתלונן. כאילו מה כבר יקרה?

אז עד שלא חווים מקרה כזה, לא באמת מבינים את זה.

ואולי אני פשוט חושבת בצורה מעוותת. אבל לא נראה לי שמשהו הולך לשנות את צורת המחשבה שלי, או את מה שאני מרגישה.

מה שנשאר זה הדבר שאני עושה הכי טוב. להדחיק את זה ולהמשיך הלאה.