http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911~No such thing as no music~heCopyright 2026 ליאור.ס. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11769326<div align="right" dir="rtl">הבזק לבן של פחד לא יודע אם זה שוב אני פרחים של יום חג צצים בכל מקום והזיכרון נותר ללא תחושת זמן לפעמים את מחייכת והשמיים מעליי לא יודעים אם יש לי סיכוי לחיות בשדה עצום של חול העיניים נעצמות כשמשהו לא בסדר והתקווה הבוערת משתקת והיום הכי פשוט הופך משמעותי ורק המנגינה מרגיעה והחטא מרחיק את גן העדן גן העדן שלי.</div>Sat, 08 May 2010 01:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאור.ס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11769326http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=97911&blog=11769326http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11617138<div align="right" dir="rtl">תתארו לכם עולם יפהפחות עצוב ממה שהוא ככהואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסיםומעל גגות, הכוכביםוהזמן עובר בלי פחדואני הולך לפגוש אותה בגן העדןתתארו לכם קצת אושר כי הוא כל כך כל כך נדיר כאןעיר מגניבה בתוך החושך ושנינו בשמיכה והיא מלטפת אותי ואומרת לימחר יקרה מה שרציתוהיא מלאה השתקפויות של עצב ושמחהתתארו לכם באמצע יום יפה שמיים מעליכם, האהבה איתכםכן, ככה זה קרה, לפתע היא אמרהאני עוד זוכר אותה, כמו בסערהתתארו לכם אותי נופל לתוך זרועותיהתתארו לכם עולם פשוט, חדר ללילה, בית בגשם רוחות עצים מלאים בתות, ושנינו שיכורים "אם נפרד אני אמות", היא לוחשת וגועשתתתארו לכם עוד הזדמנות לחזור פתאום לנעוריםתתארו לכם את החיים, זזים אחורה וקדימהמה שחסר שוב מיתמלא, מה שהיה פתאום ישנוואני מביט לתוך עיניה ונגנב בכוח פנימה תתארו לכם אותנו מגשימים את כל החלומותתתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה ואנחנו שם הולכים, עם שמש בכיסים(תתארו לכם עולם יפה, עיר בתוך החושך)עולם פשוט, תתארו לכם קצת אושר.</div>Sun, 28 Feb 2010 01:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאור.ס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11617138http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=97911&blog=11617138http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11525212<div align="right" dir="rtl">מפציע. מגיע. אנשים. המון אנשים. זריקה. צילום. אוטובוס. חושך. פחד. אי ודאות. שליחות. חושך. מדריכה. בטון. חול. אוהל. שתיקה. רעש. עיניים. חבר. בית. רוח. בלבול. לכלוך. חושך. תפוז. קרקר. פג תוקף. געגוע. אהבה. זיעה. מיטת ברזל. לופ. ניצחון. אדום. נגן. אמא. אבא. לילך. מצפן. צעקה. צחוק. כתפיים. כאב. ביוב. בננה. עצבים. רוח. שקיעה. שיח. קור. דגל. נשיפה. ריצה. סוף. התחלה. סיפוק. שמש. חיוך. חומוס. גדר. סופגניה. תה. אנשים. המון אנשים. ישראל. טוב. זיכרון. לבד. ביחד. שחף. זיכרון. דמעה. חיוך. 10 חודשים של צבא.</div>Fri, 15 Jan 2010 03:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאור.ס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11525212http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=97911&blog=11525212http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11436356<div align="right" dir="rtl">"אם לא היה לי אותך, איך הייתי שורד אם לא היה לי אותך, בעולם עיוור מכדי להרגיש אם לא היה לי אותך, את זאת שהולכת בעקבות השמש, אם לא היה לי אותך, את זאת שמחכה ליום טוב יותר אם לא היה לי אותך את זאת שמעניקה לי כנפיים כדי לעוף אם לא היה לי אותך, אני סתם עוד אחד בלי יכולת לחלום". </div>Sun, 06 Dec 2009 01:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאור.ס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11436356http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=97911&blog=11436356http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11353757<div align="right" dir="rtl">כשמסתכלים על רחוב הפרדס בבית אליעזר ביום שישי מבינים שהוא לא השתנה, אפילו לא קצת, ב-10 שנים האחרונות. חוץ מהפסלים הכחולים המוזרים של רוכבי האופניים שתקועים באמצע הדשא של האי תנועה. כבר כמה זמן שהכל כאילו בסדר. צבא, בית, חברים, בעיקר צבא, הכל הולך טוב, קשה להסביר, אבל, תקוע. מן תחושה כזו שלא זזים לשום מקום, שזה רק עניין של זמן עד שהשגרה תנצח ואנחנו נובס. אני שמח שמחה אמיתית על כל מה שיש לי, מוזר עד כמה שזה טוב, אבל לא יכול לשקר לעצמי, משהו פה רקוב. משהו פה נחרב בדרך ולא התאושש. משהו בכיוון שכל אחד בחר בו, כל כך רחוקים זה מזה. בערב אני כל כך רוצה לחזור לגזרה, לעלות על מדים. בבוקר אני לא בטוח אם צבא זאת הפסגה שכל כך רציתי להגיע אליה, אם אני רוצה להיות חלק מהדבר הזה בכלל.הדבר שאני הכי פוחד ממנו הוא הריחוק. ההיטמעות הבלתי רצונית הזאת בשגרת החיים שלא תמיד עושה לנו טוב. לימודים, מרדף אינסופי אחרי כסף ורכוש, התעסקות יומיומית בטפל, וחוזר חלילה. חשבתי שמצאתי בעולם קבוצה של אנשים שמרגישים קצת אחרת לגבי כל זה, שמכירים עוד צדדים של החיים, אבל אני מאבד אותם בין האצבעות, מאבד אותם בכל רגע. אני לא מ</div>Fri, 30 Oct 2009 03:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאור.ס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11353757http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=97911&blog=11353757http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11137409<div align="right" dir="rtl"> גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת. שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר זָרִים וּמְבֻצָּרִים. בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים. <H1 class=MsoNormal d</div>Sat, 08 Aug 2009 19:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאור.ס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11137409http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=97911&blog=11137409http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11096470<div align="right" dir="rtl">והרחוב השחור הזה, סוגר על מחשבותיי מכל עבר, הרחובות הארוכים, מעיקים על המחשבה, אני יודע שגם הלבנה יודעת לספר, את מה שהחמה יודעת כבר מזמן. בחמימות של סוף הקיץ, אני נודד למקום שקט מידי, ושב כהרף עין, למציאות הרועשת והטובה. הרוח השורקת מלטפת בעוצמה, והעיניים אומרות דבר כל כך ברור, כל כך חבוי, השפתיים צורחות דממה חסרת צבע. הים הרחוק קורא לנו, אבל האופק מתרחק בכל צעד, אולי היינו גיבורים, אילו רק ראינו כל דרך שהיא כטובה ומבורכת, אילו רק החכמנו לחייך. הגלים רבי העוצמה, החוף שנדם, אפילו חדרי הקטן, אולי הם כאן רק בשבילך ובשבילי, ואולי, אנחנו כאן רק בשבילם.</div>Sun, 26 Jul 2009 01:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאור.ס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11096470http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=97911&blog=11096470http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11059214<div align="right" dir="rtl">היא כל כך עקשנית, לא מובנת. לפעמים אתה שואל את עצמך מה בדיוק היא עושה. כי סה"כ היא הייתה אמורה לעשות לך טוב, ולא רק לך, במקום זה כאבי ראש, כאבים בחזה, בעיקר בחזה. לא פשוט להיות איתה, אבל אתה לא יכול פשוט לקום וללכת. אתה חושב שאתה זה שלא בסדר, היא בסה"כ סימפטית ולך זה כואב. כשאתה נזכר, לוקח איזה צעד או שתיים אחורה אתה בעצם מבין שהיא הייתה שם כל הזמן, בכלל היא אוהבת להתערב בדברים שלא שלה. שלומי, הבן המחונן של השכנים, זה שהתחיל ללמוד פסנתר בגיל 3 וחצי, היא הייתה שם. אורית, זאת שאימצה 20 כלבים וחתולים וצילמו אותה בטלוויזיה, היא הייתה שם. הזוג המוזר הזה שהחליט להתחתן מתחת לפני המים, היא הייתה שם בוודאות. אתה יודע שאי אפשר להתקיים בלעדיה, כל ילד יודע, אבל לפעמים היא פשוט בלתי נסבלת. מה שאתה הכי לא מבין זה איך למרות שהיא עצומה, היא מורכבת רק מארבע אותיות קטנות, אהבה.</div>Tue, 14 Jul 2009 00:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאור.ס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=11059214http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=97911&blog=11059214http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=10976559<div align="right" dir="rtl">אין דבר כזה חייל ישראלי, יש אבא שקם להסיע את הילדים, ורק אחר כך עלה על מדים. יש ילד בן 19 מ"גולני" שגמר ראשון מסע כומתה, אבל לא יודע איך להגיד "אני אוהב אותה" לילדה מהכיתה. יש את הקצין שכולם אוכלים ממנו קש, אבל בלילות הוא כותב שיר נרגש למשקית ת"ש באור הנחלש של הנגמ"ש. לחייל הישראלי יש דאגות שאין לאף חייל אחר. רק הוא יודע שבכל פעם שהוא ייצא לקרב, בשבעים מדינות מישהו יחליט שהוא נעלב. חמש פעמים ביום אמא שלו מופיעה על הצג של הסלולרי עם פרשנות על המצב, ואבא שלו צועק מאחורה שפעם היה יותר קשה ושתרד מהקו. הוא בצבא היחיד בעולם שבו קמים מוקדם כדי לומר "סליחות", ומאז שהמפקד שלו חזר מהודו יש להם בסיס סגור עם צ'אקרות פתוחות. זה אפילו לא חשוב באיזו יחידה הוא משרת, כי תמיד יהיה תימני אחד שקטעים איתו שאתה נופל, קיבוצניק שמנגן בגיטרה את מאיר אריאל, מרוקאי שהביא חבילות מהבית וכל הזמן אוכל. תמיד תהיה המד"סית עם משקפי הדיסטנס שקורעת אותם שחבל על הזמן, את ההוא שהפסיק לעשן אבל משנורר לכולם, ואת סרגיי עם הגופייה, שאחרי חמש דקות בשמש נראה כמו פסי חניה אדום-לבן. ורק בצבא הזה אם יש לך יומולדת בגיא ההריגה, עדיין</div>Fri, 19 Jun 2009 05:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאור.ס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=10976559http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=97911&blog=10976559http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=10930642<div align="right" dir="rtl">יומן יקר שלום, אחרי ארבע שנים מאז שהתחלתי לכתוב בך אני מסוגל לגשת אליך בפשטות. בלי להרשים את הקוראים, בלי לנסות לכתוב משהו מגניב, או מצחיק, פשוט לספר לך קצת ממה שעובר עלי. הספקתי להתרגל לצבא, הבסיס החדש שעברנו אליו כולל חדרים ואוכל טוב יותר. אני עומד בזה יותר טוב ממה שחשבתי, לשמחתי. יומן יקר, נכשלתי בכמה משימות חשובות יותר מהשירות הצבאי שלי. נכשלתי בדבר הבסיסי ביותר, להיות אדם פשוט ואמיתי כמו שרציתי להיות. לא הצלחתי לאחד את חבריי הטובים, לא הצלחתי לכבד אתבני משפחתיכפי שמגיע להם, לא הצלחתי להיות מאושר עם הבחורה שאני אוהב מעומק ליבי. יומן יקר, אני לא מרחם על עצמי, ולא שקוע בדיכאון, הדברים האלה רחוקים ממה שאני מאמין בו, אבל זאת בהחלט האכזבה הכי כואבת שיכולתי לדמיין שתגיע אליי. הימים חולפים בשגרה די דומה, בזמן המועט שיש לי בבית אני לא מצליח לשמוח עם האנשים שאני אוהב. אתה יודע יומן יקר, החלומות שלי היו, ועדיין, כל כך רחוקים, אולי רחוקים מידי כי אני חושב שאיבדתי את הדברים החשובים באמת. אני בכל זאת שמח על מה שיש לי, על מה שזכיתי להיות חלק ממנו, באמת, קיבלתי לא מעט דברים יפי</div>Sat, 06 Jun 2009 00:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (ליאור.ס)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=97911&blogcode=10930642http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=97911&blog=10930642