http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245אם יש שטויות נהדרות שעוד לא עשית, אם לא טעמת עוד הכל ועוד לא ניסית, ואם אתה מרגיש עוד לפעמים תחושה מוזרת שלא הכל צודק, ושיכול להיות אחרת... זה סימן שאתה צעיר... בלוג של עוד נערה פשוטה... הכי פשוטה שיש heCopyright 2026 הכי פשוטה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1936833<div align="right" dir="rtl">אני שונאת כשאני מרגישה שאני קיטשית. שונאת את זה. אני שונאת שאני מרגישה שאני מין בן אדם כזה שמדבר על דברים ברומו של עולם, אידיאולוגיות גדולות, סיסמאות מוכרות ועקרונות פלצנים. אני שונאת שאני מתנהגת ככה, אבל תהרגו אותי ותענו אותי, לפעמים אני באמת כזאת. לפעמים אני באמת פשוט רוצה שיהיה טוב בעולם. אני רוצה שלום עולמי. אני רוצה שהעוני ייגמר. שהשחיתותיות המבישות האלה בממשלה ייפסקו. שהעולם יתחיל להבין שכסף זה סתם נייר צבעוני. שאנשים יהיו מאושרים. שאנשים יפסיקו להגיע לגיל 60 ולהבין שהם היו צריכים למצוא עבודה שהם אשכרה אוהבים. שאנשים יפסיקו לקרוא ספר מסריח בגיל 40 ולהבין שהם לא חיו את החיים נכון עד עכשיו. שאנשים יפסיקו לחשוב כל הזמן על איך החברה תסתכל עליהם. שאנשים יתחילו לחיות קצת. אני רוצה שאנשים יפסיקו לשקר. שפשוט יפסיקו להתסיר דברים ולהמציא דברים. אני רוצה שאנשים יפסיקו להיות אגואיסטים. אני רוצה שאנשים יפסיקו לרחם על עצמם. אני רוצה שאנשים ייתנו לאנשים אלפי הזמנויות חוזרות לפני שהם יחליטו שהם שונאים מישהו. אני רוצה שאנשים יפסיקו להתנשא. זה מגעיל אותי. אני רוצה שאנשים יפסיקו להסתתר מאחורי מס</div>Wed, 15 Jun 2005 18:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (הכי פשוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1936833http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=96245&blog=1936833http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1830623<div align="right" dir="rtl">כשהייתי חברה של זוהר ולירון ואלה, היו לנו תקופות רעות. היו לי תקופות שהתרחקתי מהן יותר והתרחקתי פחות, היו תקופות שהיינו קרובות ברמת על שהיא השיא מבחינתי עד היום. היו לנו תקופות שרבנו בינינו וכל אחת תפסה את בצד הבטוח, אבל תמיד תמיד אהבתי אותו ותמיד תמיד שמחתי שהן חברות שלי ותמיד תמיד רציתי להישאר חברות שלהן, גם אם היה לי חשש בקשר למה שהמציאות תכתיב לנו. אני לא יודעת מה קרה שגורם לי היום לראות אותן כהחברות האידאלית, אבל זה ככה. אולי כי הן פתחו אותי. כי העזתי לספר להן, כי העזתי לגלות להן, כי העזתי להיות איתן. אולי כי הן הראשונות אחרי 12 שנה ששמעו דברים שלא העזתי לספר לעצמי. אולי כי זה הגיע למצב שאם הן היו פותחות את היומן שלי, הן היו יודעות כבר את הרוב. אולי כי יכלתי להראות להן את השירים והסיפורים שאני כותבת ולא להתבייש בעצמי. לא להתבייש במה שכתבתי. אולי כי יכלתי להגיד להן הכל והן היו מקשיבות. אולי כי אחרי הרבה זמן, הן אמרו לי "אני אוהתב אותך" והאמנתי להן. ובגלל זה גם יכלתי להגיד את זה חזרה. ולא להתחרט על זה אחרי שנייה ואפילו להגיד את זה שוב. אולי כי הן הכירו אותי ושינו אותי ואולי סתם כי</div>Thu, 26 May 2005 02:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (הכי פשוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1830623http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=96245&blog=1830623http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1796537<div align="right" dir="rtl">באמת לא הייתי פה הרבה זמן... חזרתי לחיות קצת... וביה"ס התיש אותי.. והעבודה במיוחד... עברתי את הגיבוש!!!! אני המאושרת שבמאושרים. כל כך פחדתי להתאכזב. עוד מעט יומולדת, עוד מעט רשיון משוחרר, עוד מעט עוזבים את הבית לשנת שירות... בירושלים!!!!!!!!! איך החיים תמיד מסתדרים... :))... כמה פעמים רציתי לכתוב וכמה לא יצא לי. אם אני עם עצמי זה רק בלילה, מאוחר, ואני עוד צריכה לקום מוקדם.. זה נוראי.... רציתי לכתוב פוסט על כל מיני אנשים בחיים שלי ולא יצא לי... אני עכשיו די שמחה כי אני מניחה שהבנתי שגם אנשים שחשבתי שאיבדתי, לא איבדתי לגמרי. כשאנחנו נפגשים, עדין נפרש חיוך ענקי על הפנים של שנינו, החיבוק חזק ואוהב, וגם אם 3 בלילה ואסור לו לפי החוק, הוא יסיע אותי הביתה ולרגע אני ארגיש שתמיד יש לי אותו. גם אם זה לא ממש נכון. אני מניחה שפשוט כואב לי לחשוב שאנשים הולכים ממני בלי שאני אמרתי שלום. ומשמח אותי לחשוב שהם לא באמת הלכו לגמרי, אלא שמתוך הטבע הפשוט של דברים, עניינים משתנים, אנשים משתנים ותקופות משתנות... אבל אהבה וחיבה לא... לא בין חברים אמיתיים. אני מקווה שזה מה שיהיה בין הגרעין שלנו. אני</div>Thu, 19 May 2005 03:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (הכי פשוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1796537http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=96245&blog=1796537http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1576725<div align="right" dir="rtl">כתבתי פוסט מאוד יקר לליבי על הגיבוש לוחמות שעשיתי בתחילת השבוע... אבל כמובן שהוא נמחק לי באכזריות. זה קרה לי כבר פעמיים... אז התחלתי בשיטת "לכתוב את הפוסט בWORD ואז אח"כ להעתיק אותו לבלוג"... בכל מקרה, אני אסכם בזה שהגיבוש הוא החוויה הכי משמעותית שעברתי בחיים (בינתיים... יש עוד טירונות :). אני בהחלט יכולה לחלק את החיים שלי ללפני הגיבוש ואחרי הגיבוש. לפני שיצאתי נאוה הודיעה לי שהיא לא תצא איתי ומצד אחד די התבאסתי ומאוד קיוויתי שכשאני אחזור אני אוכל להגיד לה- פספסת. היית צריכה לצאת. מה שאני יכולה להגיד לה עכשיו זה שבי, תבני מכונת זמן, כי את בחיים לא תחווי משהו כמו הגיבוש. הגיבוש גרם לי לאושר והעובדה שהוא גרם לי לאושר גורמת לי אושר. אז בקיצור אני מאושרת. אתם בחיים לא תוכלו להבין את זה אם לא הייתם שם. אתם בחיים לא תבינו איך כל המנטאליות שלך משתנה תוך שניות. מכירים את זה שאתם בטיול שנתי עם הכיתה והמורה מביאה ג'ריקן וכולם בורחים ממנו? ואף אחד לא מסכים להחזיק אותו אפילו אם י</div>Thu, 31 Mar 2005 18:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (הכי פשוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1576725http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=96245&blog=1576725http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1516535<div align="right" dir="rtl">Hey Michel how's life are you okI wonder if you ever think of meIt's been 9 years since that kissI can't help but reminisceHey Michel do you rememberWe walked the street to the beatHand in hand you and meSmiling faces so in loveHoping that they all could seeThat we belonged together you and me against the worldBut we found out the hard way cause it wasn't meant to beNow it's you and her I seeYou were my first and worst loveAnd so it only could go wrongBut ain't that just the way you learnHey Michel I just wanted to let you knowThat someone else has stolen my heartAnd now another girl has caught your eyeThat doesn't mean I don't think of youI am just hoping she'll treat you rightDo you rememberHow we walked the street to the beatHand in hand you and meSmiling faces so in loveHoping they all could seeThat we belonged together you and me against the worldBut we found out the hard way cause it wasn't meant to beNow it is you and her I seeIt was just a silly dream מכירים את השירים שבא לכם</div>Thu, 17 Mar 2005 11:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (הכי פשוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1516535http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=96245&blog=1516535http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1469542<div align="right" dir="rtl">היא הייתה ילדה כל כך יפה וחמודה. היו לה ידיים קטנות, רגליים קטנות. היו לה את האצבעות המתוקות האלה שפשוט רצית לנשק. היה לה את החיוך המקסים שחשף שיניים חמודות וקטנות. היה לה ניצוץ בעיניים שהאיר את העולם. הניצוץ הזה האיר כל חדר שהיא נכנסה אליו, כל אדם שהיא הסתכלה עליו, כל פרח שבהתה בו. החיוך שלה היה האור של העולם. הצחוק שלה היה המוזיקה. הנשימות שלה היו הסיבה לחיות. היא הייתה כל כך תמימה. הייתה מסתובבת בעולם, אוהבת כל פרח, אוהבת כל פרפר, אוהבת כל איש. בלילות הייתה יושבת ובוהה בדלתה הסגורה ומחכה. כל כך רצתה שמישהו ייכנס, יתיישב בשקט ליד מיטתה, יעטוף את כל גופה הקטן, ינשק ברכות את מצחה וילחש בשקט באוזנה "אני אוהב אותך"...ויתכוון לזה. כל מילה תביע את כל האהבה שהוא חש אליה. גלי הקול העדינים שייצאו מפיו ייגעו קלות באוזנה והאהבה שלו תחדור אליה. הוא ישקיע את כל נשמתו, את כל כוחו בהגיית שלושת המילים הפשוטות האלה, רק כדי שתוכל להבין כמה הוא אוהב אותה. רק כדי שתוכל לדעת. זרועותיו יעטפו אותה בחום בלתי יתואר, יאחזו בה חזק וטוב, שפתיו המתוקות ינשקו לה כאילו הנשיקה הזאת היא כל מה שיש לו לתת לה והוא יל</div>Sun, 06 Mar 2005 11:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (הכי פשוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1469542http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=96245&blog=1469542http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1460410<div align="right" dir="rtl">כבר שלוש פעמים כתבתי פוסט חדש וכל פעם המחשב שלי עשה ל בעיות.... למה א אפשר להעתיק פוסטים?!?!?! בכל מקרה... זה די מבאס... שנים הדפסתי אבל השלישי נעלם לי וזה די מבאס כי זה היה פוסט שהגעתי בו להרבה מסקנות לגבי עצמי... אבל מילא... מה קרה קרה... אני מרגישה ממש מוזר בזמן האחרון... כאילו אני לא רואה יותר אף אחד מהחברים שלי, כאילו אני מנותקת מהעולם, כאילו אין לי חיים... וזה לא נכון... אני רואה את החברות שלי כמעט כל יום... אנחנו יוצאות כל ערב, אלא אם אני עובדת, וגם שם אני די נהנית... אני מניחה שאני פשוט באמת לא באה לביה"ס בזמן האחרון- יותר ממה שחשבתי- ואני כל כך נמצאת בשום מקום, שאני מתחילה לאבד את עצמי. לא יודעת, אני בתחושה מוזרה. אתמול עברתי טסט (יאי!!!) והראשונה שהתקשרתי אליה הייתה ספיר... הייתי ממש מופתעת, אבל ממש רציתי שהיא תדע! אח"כ התקשרתי לבן... זה נורמלי לגמרי, זה בן! אח"כ התקשרתי לזוהר (אבל היא לא הייתה בבית) אז התקשרתי ללירון ואז למעיין ואז לזוהר. ואלה כל החברות הותיקות שלי, כאילו. אני לא רואה אותם כמעט בכלל, הקשר שלנו הוא מעבר לזמן... אבל זה עדין מוזר. אח"כ התקשרתי לגל, אבל היא לא</div>Fri, 04 Mar 2005 11:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (הכי פשוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1460410http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=96245&blog=1460410http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1415877<div align="right" dir="rtl">אני חושבת שדברים משתנים לי מהר מדי... ותמיד שנאתי שינויים. הם יכלו לקרות לטובה והם יכלו לקרות לרעה, אבל תמיד שנאתי אותם. שינויים מפחידים אותי. הם... הם פשוט משנים לי הכל. ואני כן אוהבת להסתכן, אני ילדה די ספונטנית, אני אוהבת לנסות דברים חדשים, אבל שינויים פשוט עושים לי רע. שינויים קטנים כאלה. כשהייתי בי"א, שנה שעברה, זאת הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי. בתחילת השנה בדיוק התחברתי עם נאוה ונעמה, והיינו חברות ממש טובות וכל הזמן החברות שלנו התפתחה והשתפרה. התחברתי גם עם גל וגיליתי בזכותה המון צדדים חדשים בי והרגשתי שאני מתבגרת. הכרנו את התאומים ותומר ועוד הרבה אנשים חדשים וכל הזמן בילינו איתם... ומה לעשות, בנים מוסיפים המון. רציתי מישהו בפעם השנייה בחיים שלי והרגשתי מעולה כי היינו ידידים טובים והרגשתי שיש סיכוי. מישהו רצה אותי והרגשתי אהובה. היינו פרועות לגמרי. כל יום משהו חדש קרה, כל יום נסענו במפתיע למקום אחר, כל יום החלטנו להיות ספונטניות לגמרי ועשינו משהו משוגע יותר ומשוגע פחות, אבל משוגע. הרגשתי יותר בטוחה בעצמי. הרגשתי שיש לי המון חברים. היינו עושים משהו כל יום. היו לנו תוכניות לעת</div>Mon, 21 Feb 2005 14:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (הכי פשוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1415877http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=96245&blog=1415877http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1390060<div align="right" dir="rtl">בזמן האחרון אני מתפלאת כמה אני אוהבת וכמה אני קשורה לארץ הזאת. תמיד ידעתי שאני ציונית, זה היה ברור מהרגע שאני זוכרת את עצמי. בעיקר כי אבא שלי ציוני עמוק עמוק בפנים ומאז שאנחנו קטנות הוא לקח אותי ואת האחיות שלי לכל טיול אפשרי בכל מקום אפשרי בארץ... נראה לי היו לו רגשות אשמה שגרנו באנגליה שלוש שנים מהילדות שלנו... כל פעם שביקרנו בארץ נסענו לטיולים, בעיקר לכנרת. הוא גידל אותנו ואת כל הבית ברוח של אהבת הארץ, ואני אוהבת אותו על זה כל כך. תמיד דיבר על גאוות הארץ, גאוות העם. הוא תמיד נתן את תחושת הגאווה הזאת שאנחנו שיכיים לעם היהודי, לארץ המהממת הזאת, תמיד דיבר על הנוף היפה, על ההיסטוריה שלה, תמיד דאג שנדע דברים עליה. חלק מזה גם קשור בזה ששמרנו קצת על מסורת העם, וזה חיבר אותנו יותר לדת, אבל רק במידה הנחוצה. גדלתי להיות הילדה שאוהבת כל כך לטייל בארץ. הילדה שלא חושבת פעמיים ויודעת במאה אחוז שהיא הולכת לשרת בקרבי בצבא. הדבר היחידי שאי פעם הייתי בטוחה לגביו. הילדה שכשהיא מגיעה למקום בארץ תמות לפני שהיא תבין איך אנשים מסוגלים לוותר על השטחים האלה. הילדה שמתרגשת כל כך כשכתוב בעיתון שמפלס הכנרת עלה</div>Mon, 14 Feb 2005 21:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (הכי פשוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1390060http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=96245&blog=1390060http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1386732<div align="right" dir="rtl">החלטתי לאזור אומץ. כתבתי לנאוה וגל מכתב כמה אני אוהבת אותן כדי שיידעו... עדין לא הבאתי להן. לנעמה כבר הבאתי, אבל אני לא בטוחה אם היא קראה אותו כי סתם הנחתי אותו בחדר שלה ויש מצב שהיא לא קראה אותו.... כשכתבתי את המכתב הרגשתי ממש טוב. שמחתי והכל. ממש רציתי שהן יידעו, כי כמה כבר ייצא לי להגיד להן? אבל עכשיו... זה כאילו התקופה הרגישה שלי נגמרה וחזרתי להיות סגורה שוב. מופנמת. הסתיו שלא מסוגלת להביע רגשות. אני שונאת את זה שאני כזאת. אפילו שמצד שני אני אוהבת את זה. אבא שלי תמיד צוחק עלי שכשיש משהו מרגש אני חייבת לצחוק עליו או להעיר הערה צינית כדי לא להתמודד עם זה. אני שונאת כשהוא צודק. יש לי פשוט בעיה עם רגשות וזה משגע אותי. אני לא חושבת שתמיד הייתי כזאת. אבל מצד שני אני לא זוכרת מתי לא הייתי כזאת... רגשות זה פשוט משהו חודרני מדי. אני לא אוהבת שיודעים מה אני מרגישה. אני מרגישה ערומה. אני לא יכולה להגיד לאנשים שאני אוהבת אותם. מצד אחד הם יודעים עלי יותר מדי ומצד שני אני מרגישה כאילו משהו באגו שלי נפגע. כאילו ברגע שיודעים עלי משהו קצת עמוק, יש לי פחות אגו, פחות כבוד. למה אני כזאת מוזרה?!?!</div>Mon, 14 Feb 2005 00:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (הכי פשוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=96245&blogcode=1386732http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=96245&blog=1386732