http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963there's no sign of life, it's just the power to charmheCopyright 2026 אני ואני. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14936511<div align="right" dir="rtl">אני נפרדת מהמרחב הזה בלי רצון. התחלתי לכתוב את הבלוג בשנת 2004, מחקתי את כל הפוסטים בגחמה אחת בשנת 2007, אבל מאז לא מחקתי דבר. הוא מהווה פיסה מן ההסטוריה שלי. הייתי רוצה לדעת שיש לי אותו לעד, לכתוב מידי פעם, לשלוח לחמי על פני המרחב הוירטואלי. להקיא משהו מעצמי ולהשאר מרוקנת ממנו, מרוקנת בכלל.בשנים האחרונות כתבתי כאן מתוך רצף תודעה. לא ערכתי את עצמי. רוב הקטעים שפרסמתי כאן הם טיוטות ראשונות, שאת חלקן נסחתי לראשונה בתוך תיבת הכתיבה של הבלוג. פלטתי את חלקים פצועים של עצמי, בבטחון, בספונטניות ובחופש, וגם מתוך חשש לאנונימיות שלי.נעזרתי לא פעם בסבסטיאן, בבחור האדום, בחתול וכן במפלצת, בכותב התגובות האנונימי. וגם באלו שפעם היו, והיום כבר לא, אבל מקומם לנצח בליבי. לעיתים כאב לי מידי להגיב, אבל התגובות שלכם היו חשובות ומשמעותיות לי לאין ערוך, ואני אתגעגע מאד.תודה רבה על הכל, הייתם לי לנחמה. המקום הזה היה לי לבית, וכואב לי לעזוב אותו כל כך.אני נפרדת עם חלק מקטע שכתבתי פעם. קטע אחד מיני רבים שלא פרסמתי כאן, ועכשיו מאכזב לחשוב על כך."הפסקתי לחשוב, אך לא הצלחתי לכבות את מפעל הקוגניציה של כתפי. באופן</div>Wed, 27 Dec 2017 20:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14936511http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=91963&blog=14936511http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14921846<div align="right" dir="rtl">אני רצהומשאירה אחרי קרקע דרוכה,אדמה הלומת עקבים נחושים קדימה.מאריכה את רגליי,העתיד מחכה לי.אני טיפוס של חיבורים, של קילומטרים שמתווספים. אבל אבות הם עניין גיאומטרי,בפרט שלי.אני מחברת עצמי לעצמי,והוא מכפיל את עצמו בתוכי.אני כובשת ריצות ודרכים, והוא מכביד בי כפליים ממרחקי.כן, אבי מתקדם בטור הנדסי.ואני הפותה מעולם לא ידעתי חשבון,ולכן רק כעת מבינה:עם כל תוספת שלי לעצמיאבי מתרחב בקרבי. אולי לזה קוראיםאב למרחקים ארוכים.</div>Thu, 28 Sep 2017 01:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14921846http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=91963&blog=14921846http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14862739<div align="right" dir="rtl">עברוכמעט שמונה חודשים. הייתיקרובה למוות. קרובה מאד. כמעט ולא הייתי כאן, ואמא שלי הייתה מציינת היום כמעטשמונה חודשים בלעדיי. כמעטונרצחתי. וחדלתי מלהיות. כמעט והייתי זיכרון של אנשים. לא הייתי יותר אני.הייתי תחושה, הייתה מועקה, הייתה לחץ בחזה של אחי הגדול כשהיה מביט באמי המרוסקת,וכשהיה מביט בעצמו במראה. הייתי בדיחה שסיפרתי ועוד מצחיקה את החבר הטוב ביותרשלי. הייתי מכתב ששלחתי לחברה שלי בשיעור בכיתה ט'. הייתי מישהי שהתקבלה לתואריוקרתי ולא הספיקה ללכת. הייתי מישהי שמי שמדברים איתי היום בחדר סגור לעולם לאהיו מכירים. הייתי המטופלת הותיקה של הפסיכולוגית שלי, זו שהשקיעה בה שנים לחינם. הייתיהנכדה שהצטרפה לסבתה, לתולעים, לצחנה, לבוץ בירקון בפתחו של חודש ינואר. הייתימישהי שכל מיני גברים אהבו, ונפלו לרצפה כששמעו על מותה. ומישהי שכל מיני גבריםזרקו, וגם הם נפלו לרצפה. הייתי החברה של החבר שלי, האהבה העמוקה ביותר שלו,שנגדעה. ולעולם לא מעירה אותו בלילה לחיבוק, כי קפאו לה כפות הרגליים. הייתי שורהשל אסאמאסים אחרונים שנשלחו, בעמוד הראשון בידיעות האחרונות ב9.6.16, סוחטי דמעות.הייתי כל מיני סיפורים, שירים ומח</div>Fri, 30 Dec 2016 17:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14862739http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=91963&blog=14862739http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14835483<div align="right" dir="rtl">בא לי לנסוע למצפה רמון עם הכסף שאין לי.להשאיר בתל אביב את הבית שלי ולנסוע לבד.להתחפר במושב שלי ברכבת המקפיאה לבאר שבע ומשם לצאת לתחנה המרכזית המהבילה של באר שבע מרכז.לפני שמונה שנים לא הייתי מאמינה שיש משהו בצבא שאתגעגע אליו, אבל הנה, אני מתגעגעת לנסיעות הארוכות. להסתכל על הדרך ולספר לעצמי סיפורים. מה אני רואה. מה מוכרים בחנויות האלה. מי עובד בהן. מי אוהב ומי שונא בבתי הקפה. מסבירה לעצמי את המציאות ואת החיים מהמקום היחידי שאי פעם ידעתי להיות בו, מהצד.אנשים נוסעים ממקום למקום ואני כבר נמצאת במקומי הטבעי, עם המבט מבחוץ פנימה. והקרון הסטרילי של הרכבת מקפיא ומחטא את הניחוח של חיים אמתיים. המזגן לוחש ״כאן רק הדרך לשם״ והדמיון שלי בוער. מה יש שם ומי עוד בדרך. ואני נחה, כי כאן לא נעים לדבר אז אני יכולה להפסיק להעמיד פנים ולהיות חכמה עם עצמי. ולהיות עם עצמי. ולחשוב על המלצרית שמגישה עכשיו קפה בסניף של ארומה קרית גת שחלפתי על פניו. את מי היא אוהבת?מהרכבת לאוטובוס. שכחתי את מספר הקו. משהו בשלוש ספרות, זה בטוח. עשרים דקות המתנה. אני מזיעה בפנים. תמיד. זאת הדרך של הגוף שלי להסביר לאנשים שסביבי שאנ</div>Wed, 14 Sep 2016 00:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14835483http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=91963&blog=14835483http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14807083<div align="right" dir="rtl">עברו יומיים. עכשיו לפני 48 שעות עוד פחדתי על החיים שליושל בת דודה שלי. עוד ראיתי הסוף. עברו יומיים מאז שכמעט מתתי. אתמול הייתה יכולה להיות ההלוויה שלי. זההיה יכול כבר להיות גמור. אני מחכה. אני מחכה שזה יתחיל. איזה חדוות חיים מחודשת. הסתכלותמחודשת על החיים. איזה חיים רק פעם אחת. אני מחכה שזה יתחיל. איזה רצון נועז לחיותולעשות המון דברים שתמיד רציתי ועוד לא עשיתי בגלל עבודה, לימודים, חברות, דרמות.אבל זה עוד לא קרה. בינתיים רק הכאב דופק במקום הלב שלי. ואין מילים להסביר את הקושי,מלבד שקשה לי. קשה לי הרעש, קשים לי האנשים, קשה לי החמצן, שורף לי הראש.במקום זה עכשיו מתחיל הלבד. יומיים לא יצאו לי מהחדר האנשים. מהרגעשיצאתי משטיפת הכלים של המסעדה. שם ראיתי שם שמעתי הכל. הכל שקרה מולי. אנשים רצו ביחד כאילו היו להקת ציפורים. שם העברתיארבעים דקות בצפייה למות. עד שתפסו אותם. עד שהודיעו שתפסו אותם ואפשר היה להפסיקלחכות למות. החיים פתאום חזרו בחזרה. יצאתי מהדלת ממנה נכנסתי. מד"א הגיעולקחת את נפגעי החרדה שסעדתי שם. את זו שהחבאתי מתחת לכיור, כדי שישמעו את הבכי שלהכמה שפחות, כדי שהם לא ישמעו ויבואו להרוג א</div>Fri, 10 Jun 2016 22:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14807083http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=91963&blog=14807083http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14517485<div align="right" dir="rtl">מה שקורה לי עכשיו משנה אותי.זאת האמת והיא מרה. אבל זאת האמת. בלי התפייטות הפעם. הפעם אני אומרת את האמת הפשוטה.במשך שנים אני עסוקה בבנייה. בנייה של עצמי מתוך הריסות המוות של הילדות שלי. עוד לבנה ועוד לבנה ועוד לבנה. יש מאין אל עבר קיום קרוב לנסבל, לרגעים גם נעים, אבל יותר מהכל שלי. שלי של ממש. בניתי במו ידיי גם נפש וגם גוף, וגם בית וגם חברה. ולא בניתי מכלום, אלא מהתהום.ואז קורה משהו ומשנה אותי, וזה חבל כי נראה לי שכבר אהבתי את עצמי.ועכשיו יהיה צריך לבנות קירות מחדש.כשהייתי קטנה חשבתי שלעבור דברים, גם אם קשים, עוזר לפתח את העצמי. עוזר לי לגדול כאדם. עכשיו נדמה לי שסיפרתי לעצמי את הסיפור הזה כדי להרגיש יותר טוב עם הגהנום הפרטי שלי.עכשיו אני יודעת. צלקות כמו זאת שמצטלקת בי עכשיו מצמצמות. זאת חווית קיום מצומצמת. מצטמצמת כמות הדברים שפעם החשבתי נסבלים. כמו כמות האנשים שאני מסוגלת לשמוע סובלים סבל כנה מחיפוש דירה, תקופת מבחנים, חיי אהבה, בזמן שאני נשרפת מבפנים.אני מצטמצמת. וכרגע אפילו לזה קשה לי למצוא את הכוח.</div>Tue, 12 Jan 2016 18:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14517485http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=91963&blog=14517485http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14370007<div align="right" dir="rtl">באת לנקות אותי, אבל אני שטופה.אני היא הים. אני המים בלי הסוף. אני הכוח הגדול של העולם אני. יציבה רק בשקיעות, כי לשקוע אני יודעת היטב. בתחתית כל האבנים, כל האבנים שרק יכלת לבקש, מחכות לפוצץ לך את הפנים.איך מנקים את המים מהמערבולות? זה כמו להפריד שרירים בתוך האדם. אבל אני מבטיה בך לוקח דלי ועוד דלי. ממלא בהם ושופך אותי עצמי. אוסף את ארס המזיקים מותיר אותי בכל פעם קצת יותר טובה. אני קצת פחות סערה.אתה מנקה ממני את המערבולות. הים שלי שקט במחיצתך. שעות חיכיתי כבר לבין ערביים, רוח קלה, צבעים כמו באדמה, והים רק אדוות אדוות של תענוג.</div>Wed, 19 Aug 2015 21:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14370007http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=91963&blog=14370007http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14353192<div align="right" dir="rtl">אמרת שהלב שלך דופק מהר יותר הגוף שלך בוער, 37 מעלות הלב דופק מהר יותר אז אתה אוכל פחות אז אתה עומד פחות הדם זורם למטה פחות המחשבות בהירות פחות מתרכז פחות הגוף שלך בוער, 37 מעלות איך זה שככל שאתה אוהב יותר אתה עושה פחות כאילו אהבה לקחה את המקום של כל יתר הפעולות כאילו לאהוב אותי זה מאמץ גדול יותר משאתה יכול להכיל כאילו מישהו מצליח, אולי אולי לשבועות הבודדים הללו לידי אולי לאהוב אותי. ואני? כשאני רואה אותך הלב שלי דופק מהר יותר הגוף שלי בוער, 37 מעלות הלב דופק מהר יותר אז אני אוכלת פחות אבל עומדת יותר רצה יותר הדם זורם למטה יותר כל פעם שאני מסתכלת על העיניים שלך כל פעם שאני מרגישה את הידיים שלך המחשבות בהירות יותר מתרכזת יותר בלהתאהב בך. אמרת שהלב שלך דופק מהר יותר. אולי בגלל זה אתה אוכל פחות. וכשמגיע הרגע לחדור את החומות שלי המחשבות בהירות פחות ואתה מתרכז פחות אתה עומד פחות. כי הלב שלך דופק מהר יותר והלב שלך יודע לדפוק. זה הדבר הכי יפה שאמרו לי בחיים. כמה סיפוק היה בריק הזה. עולם ומלואו בתוך אין. אז אמרתי לך אני פה, אין לך מה להבהל. אני הכ</div>Sun, 12 Jul 2015 20:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14353192http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=91963&blog=14353192http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14346744<div align="right" dir="rtl">מחרתיים סוף סוף אפקיד את עצמיבזרועתייך. אני חבילה שתגיע בדואר אלייך, אטלטל את עצמי רבע מדינה בקרונות המסע,כבדה מרגשות וקלה מדמעות שכבר זלגו מזמן והשקים רק מחכים להתמלא. אגיע משונעת עלפסי מתכת כבדים. לבקר בחלומות שלך היה קל מאשר לבקר בביתך, ואף על פי שתרצה להוקירלי תודה על הדרך שעשיתי למחיצתך, אבקש שתעשה בי את אותם הדברים שעשית לי בראשך.מחרתיים סוף סוף אתנחם בידייך. עשרה ימיםעברו ובכל יום החשק גובר. אם יש דבר שהותרת בי, הותרת ספקות. מתי בכלל אהבת, והאם אתהיודע לאהוב? הריח החמוץ של גופך, ההססנות,המגע החמקמק שמידי פעם מבליח חזק מידי, נואש מידי, עמוק מידי. אני אקח לךאת הידיים בקצב הזה. תנשק את כולי כמו שנשקת לי את העיניים. אני שלך ואתה יכוללהענג עלי. תרפרף עלי. תלטף אותי. תגע בי.תחנוק אותי. תעשה את הכל, תלמד את הזמן שלי. תחכה לי. תעמוד בקצב שלי.תרוץ אחרי נואש. יש לי הרבהיותר מתשוקה. ובכל זאת, אין דבר אחר שאני רוצה. היי. אני קצת מאוהבת בך. כל קילומטרביננו הוא רק קילומטר רחוק יותר שההתאהבות שלי מגיעה.</div>Sun, 28 Jun 2015 21:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14346744http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=91963&blog=14346744http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14317312<div align="right" dir="rtl">אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אולי בכלל אין צורך בהתחלות. הרי הרכבת הזאת נוסעת כל החיים שלי, והיא רק ממשיכה את הנסיעה. תורשה, כך נדמה לי, היא הכוח היחידי שמפר את חוקי הזמן. לא נוסעת בכיוון אחד, אלא מתפצלת אלפי פעמים ונבנית שוב כקומפלקס של אדם חדש. ואף על פי כן, המהות נשמרת. הפגיעות נותרת בעינה, חסינה לחדירות גנום זר, מגינה על עצמה בכל חזית. כאילו מנסה לשמר משהו מהאנושיות של מי שנשאה את הנטל התורשתי הזה לפני, ואת זה של מי שנשאה לפניה גם כן. נדמה שבקרון הזה, במושב הזה, ישבה לפני כל מי שהייתי בעבר בדמות האימהות שלי. אמא אחת בפרט. אז אולי אין צורך להתחיל. הרי בסופו שלו דבר, לא התחלתי דבר. רק פקחתי עיניים אחרת תנומה עמוקה על קו ישיר תל אביב גיהינום. עוד לא הבנתי בדיוק באיזו תחנה התעוררתי בדרך. אבל התעוררתי. ובהתעוררות כמו בהתעוררות, דבר אינו חדש. דבר אינו מפתיע בהתגנבות. זו אותה הרכבת, זה אותו הקרון. אני אותו המטען. אבל יש בקרים שאדם מתעורר בהם קצת יותר מבדרך כלל. זה לא עניין של זיכרון מודחק שחזר או תובנה עמוקה לאחר חלום. הלוואי. הלוואי וחלום היה הנושא לפתחי. לא, זה עניין של התע</div>Sun, 26 Apr 2015 16:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (אני ואני)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=91963&blogcode=14317312http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=91963&blog=14317312