<?xml version="1.0" encoding="windows-1255"?><rss version="2.0"><channel><title>You Mean Everything To Me</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=90182</link><description>זיבי</description><language>he</language><copyright>Copyright 2026 ayi. All Rights Reserved.</copyright><image><title>You Mean Everything To Me</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=90182</link><url></url></image><item><title>שתי סיומות</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=90182&amp;blogcode=3212581</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;&quot;רציתי להכין טוטס עם אבוקדו, אבל אני יודעת שלא אוכל להינות מהטעם.
כשמאושרים אפשר להנות מכל דבר, וכשבוכים אפילו להשתלט על קובה נשמע רעיון טפשי.
אני לא בוכה עכשיו, אני רק אוחזת את השמיכה חזק באצבעותיי ומשתדלת להריח את הריח שלו, כשהוא שכב כאן לפני פחות משעה.
כל הפרידות כואבות, זה ברור.
משום מה חשבתי שזאת לא תהיה.

כמו שתמיד אמרתי- פיתרון של מישהו אחד יוצר בעיה אצל מישהו אחר. ההחלטה הזאתי לא תיגמר כאן, יש גם את האקסית וכל הבולשיט, כל הדברים שתמיד רואים באופרות הסבון.
רק שעכשיו הסבון מוחשי יותר מאי פעם, והריח שלו עדיין נשאר על השמיכה. או שכבר נעלם?&quot;






בצהריים לא יכלתי לחזור הביתה, ירדתי בפארק המסחרי בתירוץ של לקנות מתנה לחברה שעוד מעט תחגוג 17, בעצם סתם הסתובבתי וחשבתי. וחשבתי וחשבתי, עד שהייתי מוכרחה להכנס לקרביץ ולקנות פנקס ועט, ולהעביר משהו מזה לנייר. זה היה טוב, להעביר חלק מהמחשבות הלאה.
הכל בכלל התחיל היום בבוקר, או בעצם ביום שישי. או אולי זה בכלל לא התחיל, זה רק נגמר. בכל אופן, אני צריכה לעדן את הרשימות בצד שמאל, ובכלל, להיפרד מכל מי שקורא את זה.
כי היום ה-16 לינוא&lt;/div&gt;</description><pubDate>Mon, 16 Jan 2006 21:54:00 +0200</pubDate><author>nobody@israblog.co.il (ayi)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=90182&amp;blogcode=3212581</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=90182&amp;blog=3212581</comments></item></channel></rss>