http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008...והדרך עודנה נפקחת לאורך...heCopyright 2026 ג'ו כלום. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008http://f.nanafiles.co.il/upload/52005/IsraBlog/9008/misc/2445452.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11855971<div align="right" dir="rtl">אני יושב בחוץ, מתחת לעץ, על אבן לבנה. רוח קרירה משחקת לי בשיער, ואני מנסה לקרוא, אבל זה לא ממש עובד. משמאלי ילדים משחקים ואנשים נכנסים ויוצאים מתוך מכולת קטנה.לפני שלושים דקות היה לי דה ז'ה וו. הייתי בחדר קטן עם פוסטרים על הקירות, ומישהי הסתכלה רחוק. ידעתי מה היא הולכת להגיד לפני שהיא אמרה את זה. זה היה מוכר בצורה מטרידה.ועכשיו אני כאן, חושב. אני פורש מולי את עצמי, ובודק לראות מה בדיוק אני מרגיש.בהתחלה יש רק ריק כזה. לא הלם, לא הפתעה. ידעתי שזה לא נורא עובד בנינו, אפילו שניסיתי. זה מרגיש מוזר, להכיר את זה. כאילו שקראתי את סוף הסיפור מראש. אני מסתכל אחורה, ופורש את החודשים האחרונים לפני. נהנתי, ואהבתי אותה, אבל אני לא מצליח לייצר געגוע, או היכרות. אני מסתכל עלינו במיטה, מחובקים לפני ואחרי, ועדיין מרגיש ריק. אני חושב על טיולים בחוץ, על יציאות, ולא מרגיש כלום. אני חושב על כל הפעמים שישבנו וראינו טלוויזיה, ואני יודע שזה לא יחסר לי.פתאום, הפרידה הזאת לא נראית כלכך גרועה. ואז אני מוצא את זה. אני מסתכל על פיינל פנטאזי, ופתאום יש לי צביטה בלב."Fascinating!" אני אומר בקול.אני מרים את הזיכרון הז</div>Thu, 17 Jun 2010 13:20:00 +0200joe_nothin@hotmail.com (ג'ו כלום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11855971http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=9008&blog=11855971http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11793832<div align="right" dir="rtl">יש את הרגע הזה, שבו אתה מבין את תהומות הרגש שלך כלפי מישהי.היו לי שלושה.הראשון קרה מתחת לשמי ירושלים, כשהיא סיפרה לי על דברים טריוויאליים, על הביה"ס ועל קפה תוך כדי שהיא עישנה סיגריה בזרועותי.השני קרה כשהיא סיפרה לי על אומנות, בטלפון, ופתאום היא הפכה מסתם מישהי עם קול פרחולי למישהי שיש לה מה להגיד, מעניינת... והתשוקה לאומנות היתה כלכך יפה בעיני.השלישי קרה לא מזמן.ישבנו על הספה בסלון, ואני התגרתי בה כהרגלי. היא סיפרה לי שהיא שרה לעצמה כשהיא לבד, ואני ביקשתי שהיא תשיר לי משהו. היא סירבה, ואני התעקשתי, וצחקתי.ואז היא הסתכלה לי בעיניים, ושרה שיר ישן של סינטרה. הקול שלה רעד, מפחד שאני אהיה ביקורתי או לא אוהב את זה, ועיניים שלה נצצו, והלב שלי גאה ואני אהבתי אותה נורא באותו הרגע,ופתאום הבנתי כמה היא חשובה לי וכמה כיף לי איתה.עדיין לא סיפרתי לה על הבלוג. זאת הפעם הראשונה, זה הרבה זמן, שאני מכיר מישהי ולא מספר לה. זה נחמד לי. יום אחד היא תדע, אבל בנתייים... בנתיים נחמד לי להיות אני ונחמד לי שיש לי סודות.</div>Wed, 19 May 2010 13:35:00 +0200joe_nothin@hotmail.com (ג'ו כלום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11793832http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=9008&blog=11793832http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11747240<div align="right" dir="rtl">321......וכבר חמש. איך שהזמן רץ.כן, אני עדיין סופר. אין ברירות ממש.</div>Tue, 27 Apr 2010 18:16:00 +0200joe_nothin@hotmail.com (ג'ו כלום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11747240http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=9008&blog=11747240http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11725629<div align="right" dir="rtl">בלילה חלמתי חלומות מטרידים.חלמתי על בחור כזה, מהמעגל המורחב של גרינפיס, היפי מעצבן ואנוכי. אחד מהאנשים שמייצגים את כל מה שלא בסדר בעולם בעיני.חלמתי שאני עומד ברחוב רחב, לשמאלי קניון מרוצף זכוכית, והוא עומד שם עם קוקו, מתאמן באומנות לחימה כזאת או אחרת. מישהי היתה שם, ואני לא יודע מי, אבל הלכתי אליו, ובעטתי בו.הוא נפל, ואני הנחתי ברך אחת על החזה שלו, מצמיד אותו לרצפה, והתחלתי להכות אותו, חזק, שוב ושוב ושוב. דם יצא מהשפתיים ומהאף שלו, הפנים שלו נמרחו על האספלט, העיניים שלו הושחרו, ואני המשכתי להכות.ואז התכופפתי למטה, ונשכתי לו את הצוואר, ומשכתי חזק, וקרעתי את העורקים שלו. הוא דימם, ואני זעמתי, וצעקתי, וצווחתי.התעוררתי עם טעם של דם בפה.הזעם הזה לא עוזב אותי.</div>Sun, 18 Apr 2010 00:21:00 +0200joe_nothin@hotmail.com (ג'ו כלום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11725629http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=9008&blog=11725629http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11547903<div align="right" dir="rtl">"תנשק אותה.""אל תנשק אותה.""תנשק אותה!""אל תנשק אותה.""אל תנשק אותה.""תנש- היי! לא הגון."אני עוצם עיניים. המונולג הפנימי שלי משעשע אותי, וגורם לי לאבד את השפיות באותו הזמן.אנחנו יושבים, היא על הכיסא מול המחשב שלי, אני על הספה שפונה עליו. ראינו את 'השומרים', וכולם הלכו לישון חוץ מאיתנו, ואנחנו מדברים. אני לא חושב שאי פעם דיברתי איתה כלכך הרבה ביחידות - תמיד היה שם מישהו אחר, בין אם זה בחנות שהיא עובדת בה והלקוחות הפריעו לנו, ובין אם זה אצלנו בבית או במסיבה, או בכל אירוע חברתי אחר. תמיד היו שם אנשים. ובפעם הראשונה אין, ואני פתאום שם לב לכל כך הרבה דברים.אולי זה לא פתאום. תמיד ידעתי שהיא יפה, וחברתה תמיד נעמה לי. אבל אף פעם לא רציתי לנשק אותה ונרתעתי מזה כלכך הרבה, באותו הזמן.אנחנו מדברים על כל העולם. אני מספר לה על הפעם הזאת שעבר לי כדור מול הפנים בצבא, ממחיז את זה, והיא צוחקת. אני משקר על איך נותרתי בלי פחד מאז - זה כמעט נכון, כי אני לא מפחד למות, או להיפגע. אבל אני כן מפחד מהעתיד, למשל. אני מספר לה על הפעם שהצלתי את חייו של בוריס, והיא לוקחת את זה קשה. היא מספרת לי על אהבות ישנות, ואני</div>Mon, 25 Jan 2010 17:25:00 +0200joe_nothin@hotmail.com (ג'ו כלום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11547903http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=9008&blog=11547903http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11515432<div align="right" dir="rtl">החיים הם כמו ג'אגלינג.אולי כל החיים. אולי רק שלי.תמיד יש משהו באוויר, תמיד יש יותר מידי דברים לעשות ומעט מידי זמן. אני לא מדבר על שניות ביום, אלא על חודשים ושנים.אני מבועת כרגע.אני מבועת שלא קפצתי מספיק רחוק, מספיק חזק, שאני לא אנחת בזמן ובמקום הנכונים. שהצד השני של החיים, החלק הזה שבו אני יכול להיות רגוע ובטוח והכל יהיה בו בסדר, רחוק ממני מידי.אני צריך עוד חודש אחד. רק עוד חודש של העמדת פנים, של להתחבא בתוך העולם הווירטואלי או בטלוויזיה או בחנות של טאליה. ואז הכל יהיה בסדר.אבל אני מפחד שנגמר לי הזמן. או שאני אכשל.כולם מפחדים, אני יודע. זה לא עושה את האימה המזדחלת הזאת יותר קלה.אני כותב את זה כאן כדי לזכור את ההרגשה הזאת. אני לא אשבר, אני לא אכנע, אני לא אקפוץ מהחלון ואוותר. אני אצליח. וכשזה יקרה, חשוב לזכור את האימה הזאת, כדי לדעת ממה ברחתי.</div>Sun, 10 Jan 2010 12:43:00 +0200joe_nothin@hotmail.com (ג'ו כלום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11515432http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=9008&blog=11515432http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11483763<div align="right" dir="rtl">"...אז הלכתי אליה במסדרון, ואמרתי לה 'יש לך שניה..?' והיא הנהנה. ואז אמרתי 'תראי, את מפעילה על הדירה לחץ שקשה לנו לעמוד בו. אני מאוד אוהב אותך, אבל, אם את יכולה, אני רוצה שתמצאי מקום אחר לישון בו'. ואז חשבתי על גנום שנלחם באורק וורלוק, והוורלוק מטיל עליו פיר, ואז הגנום בורח והכל מעוות כזה מסביבו [כדי לייצג וויזואלית את הפחד, זה נורא יפה], והוא נופל לפני צוק, ושני לפני שהוא נופל הוא מחזיק את המדליון של האליאנס וממלמל 'פור די אליאנס..!' והוא קטן כזה! וזה מרגש אותי, אז נהיה לי מבט כזה, אתה יודעים, מרוגש *עצירה מתודית לצחקוקים, חיוך גדול*, ו... זהו. נגמר."*צחוקים נבוכים*"ואז אמרתי לה 'גט דה פאק אאוט אוף מיי האוס!'"*צחוקים פחות נבוכים*"לפחות איתמר יוכל להיות בסלון יותר מעשרים דקות רצוף בלי לברוח לחדר לאונן..."*צחוקים לא כלכך נבוכים*-אני עומד בסלון, ומקשיב. היא הלכה להתלבש, ואני מחכה לשמוע את הדלת נפתחת. הקליק מודיע לי שהרגע הגיע. זה הזמן.אני הולך למסדרון הקטן, הקלסטרובופי, ועוצר אותה."יש לך דקה..?"היא מהנהנת, ואני נושם..."תראי...", אני מתחיל לדקלם את המילים שהכנתי כבר שבוע וחצי לפני, את הבי</div>Sat, 26 Dec 2009 20:45:00 +0200joe_nothin@hotmail.com (ג'ו כלום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11483763http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=9008&blog=11483763http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11471825<div align="right" dir="rtl">ואז יש את הרגע הזה, הנוראי, של ההבנה.ההבנה היא הדבר הכי גרוע. כמו בטרגדיה יוונית, רק, כמובן, בגודל אמיתי. לא ממוצא, לא עצום ואפי ואינסופי, אלא קטן ומחלחל. אתה עומד שם, עיניים מתות כרגיל, חשופות לעולם, ואתה מבין. שמשהו נוראי קרה, שמשהו נוראי קורה ברגע זה ממש. שאין מספיק זמן, ולא יהיה מספיק זמן. שהעולם קורס כל רגע, והניסיון הזה שלך, לעמוד על קרקע מוצקה רק לעוד רגע אחד, להחזיק את החיים כמו שהם לפני שהם נקרעים ממך, הוא חסר תוחלת במקרה הטוב.הרגע המחריד שאתה מבין שהאפשרויות נגמרות, וכמו עכברוש במבוך, אתה מנסה לעשות את דרכך החוצה. התנועות שלך הופכות לדחופות יותר ויותר, ואתה מנסה לתקן, ומליון "אבל"ים חוסמים את דרכך.הרגע המחריד שבו אתה רואה את קצה החבל ומבין שאין עוד ברירות, זה הזמן לקפוץ או למות - אולי שניהם.העולם שלי נגמר, ואני מתחבא. הרצפה נעלמת לה לאיטה ואני מחכה לשניה הנכונה לקפוץ לצד השני, להיות אדם מבוגר, להצליח. יש לי חלום פשוט למדי, על עולם טוב יותר, ואני מפחד לא להגיע אליו.כמו תמיד, אני מוצא נחמה באחדות האנושית. כולנו חווינו את זה. כולנו היינו שם. כולנו רצינו משהו ולא ידענו איך להגיע</div>Mon, 21 Dec 2009 04:10:00 +0200joe_nothin@hotmail.com (ג'ו כלום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11471825http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=9008&blog=11471825http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11397571<div align="right" dir="rtl">"קצב, קצב!" צועקת המדריכה. הקול שלה מקפץ בחדר הקטן והרייחני, שכבר ממילא טובע בצלילי טכנו קצביים. חוץ מהמוזיקה יש גם צלילי דיווש ואנחנות מאמץ, ומידי פעם צלילים של בקבוק נפתח ומישהו גומע בצמא.אני שומע את כל זה כי העיניים שלי עצומות, ועיניים שלי עצומות כי אני מתרכז. אני מתרכז כי אני לא בכושר, למרות שעושה רושם שלא משנה כמה אתה בכושר, זה תמיד קשה ככה, ספינינג, ואני שונא את זה.אני פותח את העיניים ומסתכל מסביבי. יער של ישבנים עטופים בטייטס מפדלים בקצב, משכנעים אותי להמשיך, ואני דוחף חזק יותר וחזק יותר."ועכשיו, נגיעה בעומס, עולים לשמונים וחמישה אחוזים ויש עליה. קשה!"אין לי מושג מה זה אומר. כבר מזמן הפסקתי לנסות לפענח את המתמטיקה הסבוכה להפליא שמאחורי מידות הלחץ, מה שעושה את 75% לנוח ואת 85% לסיוט האולטימטיבי. אני פשוט מסובב את גלגל העומס עד שהפלוס מצביע ישר למעלה והרגליים שלי מרגישות כאילו אני רץ בתוך דבק, ואז אני ממשיך לדחוף קדימה. הרגליים שלי עולות באש, ואני חושב על הקיר - פעם קראתי מזמן על משהו שאצנים קוראים 'הקיר'. זאת הנקודה שבה מספיק לכאוב לך לרוץ, אבל ככל שאתה מתקרב אליה כואב לך יותר. ל</div>Wed, 18 Nov 2009 13:13:00 +0200joe_nothin@hotmail.com (ג'ו כלום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11397571http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=9008&blog=11397571http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11317710<div align="right" dir="rtl">כעס נותן לך את כל המילים הנכונות.מדוייקות, חדות, חותכות עד העצם, עד הנשמה.ואז אתה יושב ורואה משהו מצחיק עם השותפים שלך, ואתה אוכל פיצה, והעולם בסדר שוב.והמילים הולכות. כל מה שאתה מרגיש עדיין שם, אבל המילים, המילים היפות שלך הלכו, ושוב אתה ריק.אולי בגלל זה אני רוצה להיות שוטר. זה יתן לי חוויות, זה יתן לי סיפורים לספר, זה יתן לי סיבות לכעוס ואת היכולת לתרגם את העולם למילים.יום אחד.</div>Tue, 13 Oct 2009 23:19:00 +0200joe_nothin@hotmail.com (ג'ו כלום)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=9008&blogcode=11317710http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=9008&blog=11317710