http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503Put a gun to my head and paint the walls redheCopyright 2026 ג'יין דו. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503http://f.nanafiles.co.il/upload/92005/IsraBlog/87503/misc/3477385.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=9394226<div align="right" dir="rtl"> לאחרונה עשיתי כמה ניסיונות רפים למצוא עבודה. אחרי שהגעתי למסקנה שמלצרות/דיילות/חשפנות וכל שאר העבודות המזדמנות זה לא בשבילי, ובעקבות דוגמה של כמה מחבריי לכיתה, החלטתי לחפש עבודה במעבדות המחקר בהדסה, שם אני לומדת. אחרי הרבה טלפונים ופניות שלא נשאו פרי, סוף סוף אחד המרצים אמר שהם אכן מחפשים סטודנטים לעבודה בקיץ, וביקש לשלוח לו מייל. שלחתי. מיותר לציין שלא קיבלתי תשובה. ואולי בעצם לא כל כך מיותר, כי ציפיתי שלד"ר באוניברסיטה יהיה לפחות את הנימוס הבסיסי להחזיר תשובה. זה די הוציא לי את הרוח מהמפרשים (שלא הייתה מרשימה גם ככה). שהיה כותב לא. שהיה כותב לכי תזדייני מצידי, זה היה משפיל אותי פחות מההתעלמות הבוטה הזאת. כן, אמנם אני רק סטודנטית צעירה אבל אני חושבת שאני עדיין זכאית לחסד של חצי דקה מזמנו של הוד מעלתו. סליחה, ד"ר הוד מעלתו. אני מבינה שזה נשמע כמו מאורע פעוט שאני מוציאה מכל פרופורציה, אבל זה תמיד ככה. לא נותנים לי סיכוי. אם היינו חיים באיזו עולם אוטומטי שבו מחשב מקבל אנשים לעבודה לפי הכישורים שלהם נטו, הייתי בסדר. אבל ברגע שהגורם האנושי נכנס לתמונה- בשבילי זה הפסד טכני. <P class=</div>Wed, 18 Jun 2008 12:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (ג'יין דו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=9394226http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=87503&blog=9394226http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=9135691<div align="right" dir="rtl">ביום ראשון נערך פסטיבל סרטים קצרים מאוד בת"א. לא רבים שמעו על הפסטיבל הזה, אבל הוא מתקיים כבר 10 שנים ומשודר ב-65 ערים בעולם במקביל. השנה זו הפעם הראשונה שהפסטיבל מתארח בארץ, אם כי אף סרט ישראלי לא זכה להשתתף. בפסטיבל מוקרנים 51 סרטים, אך הוא נמשך סה"כ כשעתיים וחצי. הסיבה לכך היא שהקריטריון המרכזי לסרטים המשתתפים בפסטיבל הוא: שאורכם לא יעלה על 3 דקות. אולי "פסטיבל" זו מילה קצת גדולה לתאר 20 איש על כיסאות מתקפלים בפינה חשוכה בדיזנגוף סנטר. אבל ניכר שהמארגנים השקיעו הרבה יותר ממה שהם הרוויחו (כניסה עלתה 10 ש"ח בלבד, והיו כיבוד ושתיה חינם) והאירוע היה מאוד ביתי ונחמד. גם הסרטים, כמו הפסטיבל, היו קטנים וחביבים. חלק היו אנימציות, וחלק מצולמים. לא ראיתי משהו מדהים, אבל עדיין נהניתי מהרעיון ומהאווירה. וכמו שהמארגנים אמרו: אפילו אם הסרט גרוע, אפשר לסבול כל דבר 3 דקות... אמנם הסרטים המנצחים כבר נבחרו, אבל עדיין זכינו להצביע לסרט בקטגוריית "חביב הקהל". אני בטוחה ש-10 הקולות שלנו ישפיעו מאוד, אי שם בצרפת. בקיצור, אירוע מאוד חביב ונחמד, וגם תרבותי משהו. מומלץ לחובבי קולנוע באשר הם, ולסתם אנ</div>Tue, 06 May 2008 17:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (ג'יין דו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=9135691http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=87503&blog=9135691http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=9067250<div align="right" dir="rtl">חרא יום הולדת. לא היו לי כל כך הרבה ימי הולדת, אבל זה בהחלט היה אחד הגרועים. אף אחד אפילו לא התקשר להגיד לי מזל טוב. מצד שני, לא להתקשר זה עדיף על לריב איתי ולגרום לי לבכות כל הלילה. אני מרגישה כל כך סחוטה רגשית. טוב שזה נגמר. עם כל יום הולדת שחולף, נשארים פחות ופחות לחגוג. זה קצת מעודד. לדבר עם אימא שלי זה כמו לפתור תשחץ. הכל מקודד ברמזים. הערתי משהו על מתנות יום הולדת מחורבנות. היא אמרה, "כשלא יודעים מה לקנות עדיף לתת לבנאדם את הכסף, שיקנה לעצמו משהו שהוא אוהב". כן... עכשיו, זה הולך להשמע רדיקלי, אבל תנסו לשמור על ראש פתוח- אפשר גם ממש להשקיע 2 דקות של מחשבה ולבחור משהו שהבנאדם יאהב. זו לא חייבת להיות מתנה יקרה, היא לא חייבת להיות שימושית או אפילו יפה במיוחד. פשוט משהו שיראה מחשבה. נראה לי שעצם הידיעה שלמישהו היה אכפת ממך ולו לרגע, שווה יותר מהמחיר של המתנה. כסף? למה אני צריכה שיתנו לי כסף? מה אני, קופה צדקה? כסף אני מקבלת בתלוש משכורת, זו לא מתנה. זה באמת כזה עול לקנות מתנה לאדם שאתה אוהב? אולי החשיבה שלי לגמרי מעוותת ומוזרה, אבל לי זה דווקא נשמע כיף לשמח מישהו.</div>Fri, 25 Apr 2008 11:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (ג'יין דו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=9067250http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=87503&blog=9067250http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=8981441<div align="right" dir="rtl">אני בתקופת מבחנים, אני צריכה ללמוד, אבל אני פשוט לא מסוגלת להתרכז מרוב עצבים. חבר שלי מוציא אותי מדעתי. רוצה לקרוא את זה- שיקרא, אני לא מחדשת פה שום דבר לאף אחד. קודם כל, הוא קובע בדיוק מתי תתחיל ותסתיים כל שיחת טלפון שלנו. לא משנה באיזו שעה אני אתקשר, זה אף פעם לא יהיה מתאים, זה תמיד "בדיוק יש לי מלא עבודה", או "אני בדיוק בנסיעה קחח-קחח רעשים-מזוייפים-של-מנוע" או, הלהיט של כל הזמנים: "אני בדיוק משחק שחמט". שחמט? שחמט? על מי אתה עובד? מי מהפרימטים בבסיס שלך יודע בכלל משהו חוץ משש-בש? וכשהוא חוזר אליי, הוא עושה את זה תמיד ככה שיהיה לו קל לסיים את השיחה. "טוב, בדיוק יש מחצית, יש לך 4 וחצי דקות עד שהמשחק מתחיל...זוז!" כמובן, אני לא רוצה להגרום לו לפספס חלילה את שמינית הגמר בהוקי-שולחן בין מיקרונזיה לפיליפינים... או יש את הקטע הזה שהוא מתקשר אליי, רק כדי להגיד שהוא לא יכול לדבר איתי. שימו לב, הוא מתקשר אליי, ואומר "אני בדיוק נכנס לשיחה, אני לא יכול לדבר עכשיו." אז למה דה-פאק התקשרת? אתה לא צריך להתקשר כל פעם שאתה לא רוצה לדבר, לא ככה התקשורת הסלולרית אמורה לעבוד... ואם כבר זכיתי בחסד ו</div>Sat, 12 Apr 2008 16:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (ג'יין דו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=8981441http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=87503&blog=8981441http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=8972529<div align="right" dir="rtl"> כנראה שכל אחד בשלב זה או אחר בחייו מגיע לנקודה שבה ימי הולדת מפסיקים להיות Candy in the sky puppy dogs and sunshine ,ומגלים את פרצופם האמיתי: יום זיכרון מדכא לכל השנים שהתבזבזו, מצבה לכל מה שוויתרנו, מה שלא הספקנו, מה שרצינו להיות ואנחנו לא. ובעיקר יום הולדת הוא יום של בדידות. יום להיזכר בתוכניות שהיו לך, להביט מסביב ולתהות: איך לעזאזל הגעתי לכאן? אני לא תוהה איך הגעתי לאן שהגעתי, אני נמצאת במקום שרציתי להיות בו: אחרי צבא, מינוס כמה נקודות שפיות ובאוניברסיטה. אני תוהה רק- איך הגעתי לכאן לבד? בני משפחה וחיות מחמד מתים. חברים עוזבים. ושום שינוי לא נראה באופק. האנשים בבסיס היו פסולת אנושית רעילה. האנשים באוניברסיטה- ממש לא. אין לי מילה רעה להגיד עליהם. הם מתעניינים באותם דברים כמוני, יש להם אותו חוש הומור, הם אני. רק שהם ביחד, ואני לא איתם. אם אני לא מצליחה להסתדר עם האנשים האלה, אני כבר לא אצליח להסתר עם אף אחד בחיים שלי. ובעוד כמה שבועות המצב הולך רק להידרדר יותר, כשהיצור האנושי היחיד שיש לי קשר איתו יעזוב...בא לי למות. אני אשאר לבד. אם אני ארצה את הדבר הכי פשוט- טרמפ, ללכת עם מיש</div>Fri, 11 Apr 2008 00:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (ג'יין דו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=8972529http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=87503&blog=8972529http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=8951301<div align="right" dir="rtl">המוח התרוקן לחלוטין. כל פעם שמנסה לחשוב על משהו שלא קשור ללימודים, אי מרגישה את הוואקום שואב אותי פנימה- אין שם כלום. אני צריכה לעשות כל מיני מבחנים קטנים לעצמי, כדי לוודא אם אני ערה או חולמת. שאין פידבק מהסביבה, קשה לקבוע. גם אתם הייתם מאבדים תחושת מציאות אם הייתם כל הזמן לבד. כואב לי כשאני צובטת את עצמי- כן. דברים נשארים באותו מקום שהשארתי אותם.- כן. אני מקבלת תגובה מהסובבים אותי על דברים שאני עושה או אומרת. -לא. עכשיו גם הבנאדם היחיד שהיה ליהולך להעלם. זה מעורר תחושה דומה לפחד גבהים- אני יכולה ליפול. אין אף אחד שיחזיק אותי. אין מי שירים אותי אח"כ. פחד סוריאלסיטי ומטורף תופס אותי בכל רגע שאני לא עסוקה במשהו אחר.יש טעם לחיות לבד? אולי אני פשוט אפסיק להתקיים? כרגע ההוכחות לקיום שלי הולכות ומדללות. אני תופסת מקום מסוים במרחב, נכון. אף אחד לא יושב בכיסא שאני כבר יושבת בו. אבל אף אחד לא זקוק לי. שום דבר לא תלוי בי. אני לא נמצאת במחשבות של אף אחד. שום דבר לא הולך להשתנות. נכון שאין לי ניסיון חיים עשיר במיוחד, אבל עד עכשיו דברים לא הראו נטיה להשתנות, אז מה פתאום?</div>Mon, 07 Apr 2008 00:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (ג'יין דו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=8951301http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=87503&blog=8951301http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=8219432<div align="right" dir="rtl">היום, חודשיים אחרי השחרור (ויומיים אחרי מה שהיה אמור להיות תאריך השחרור המקורי שלי) התקשרו אליי מהבסיס. רוצים שאני אבוא לטקס הענקת אותות מלחמה (עיניין מגוחך לכשעצמו, אבל לא בזה עסקינן). באמת לא ציפיתי שזה ישפיע עליי ככה, אבל שיחת טלפון של 30 שניות החזירה אותי בפלאשבק לכל הרגשות השליליים שהרגשתי בזמן השירות. הרגשתי את כל הכעס, המרמור והחרדה חוזרים אליי. שוב, כאילו שום דבר לא השתנה, מהבסיס מתקשרים אליי ואומרים לי בהתרעה של פחות מ-24 שעות לשנות את כל התוכניות שלי למחר. אני כבר חודשיים באזרחות, הם לא חושבים שאולי יש לי עבודה, לימודים? מאיפה החוצפה הזאת להמשיך להתנהג כאילו לזמן שלי אין חשיבות? לא קרה לי שום דבר מיוחד בזמן השירות, אבל הרגשתי נורא רוב הזמן.היום נזכרתי בכל הימים הכי גרועים שלי במקום הזה. כמו הלילה שנאלצתי לחזור לבסיס בחצות מחדר מיון לשמירה, ובסוף כולם עוד כעסו עליי. או הלילה קצת אחרי זה, כשאף אחד לא היה מוכן להחליף אותי בתורנות והייתי צריכה להגיע לבסיס באפטר שלי אחרי שבת. באותו לילה בכיתי ותיכננתי ברצינות לירות במישהו. לא כי זה כזה נורא להיות מוקפצת לתורנות. בגלל היחס של</div>Mon, 17 Dec 2007 23:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (ג'יין דו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=8219432http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=87503&blog=8219432http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=8119669<div align="right" dir="rtl">אין ספק, ההחלטה לחתוך מהצבא חודש מוקדם יותר ולהתחיל ללמוד התבררה כהצלחה ענקית.. עד כה צברתי וותק מרשים של 3.5 שעות של השכלה גבוהה בממומצע לשבוע. כי הרי המרצים באוניברסיטאות הם האוכלוסיה הכי מקופחת בארץ, אז הם צריכים לשבות. הם את התואר שלהם כבר עשו, אז למה שיהיה אכפת להם מאיזה 1000-2000 סטודנטים שרוצים גם? אין טעם ללכת ללמוד באוניברסיטה. פשוט אין טעם. לכו לאיזה קורס ערב, תוציאו תעודת טכנאי מוסמך/קוסמטיקאית מוסמכת/ אנ'לא יודעת מה. שם אולי לפחות תקבלו תמורה לכסף שלכם. בנתיים, למרות שהלימודים פחות או יותר לא מתקיימים, וועד הכיתה לא מפסיקים לחפור. וועד כיתה.חלק מה"כיתה" כבר מגרדים את ה-30 מלמעלה, אבל אנחנו עדיין זקוקים לוועד. חשבתי שאני נרשמת למוסד להשכלה גבוהה כדי לבלות סוף סוף בחברת אנשים בוגרים שיש לי תחומי עיניין משותפים איתם. במקום זה אני מקבלת חבורת חניכי תנועות נוער מקפצים "בואו נקים וועד כיתה! בואו נאסוף כסף, ונארגן קומזיצים ונמנה אחראי מקצוע לכל קורס ונצלם לכולם סיכומים ווהו!" באמת שנמאס לי לרבוץ בבית כמו פדלאה אבל המעונות רק גורמים לי לתהות האם שרוכי נעליים באמת חזקים מספיק</div>Thu, 06 Dec 2007 15:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (ג'יין דו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=8119669http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=87503&blog=8119669http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=7202829<div align="right" dir="rtl">שלום שלום.יום מעצבן במיוחד עבר עליי היום בגלל הקצינה הבת זונה.מחזירה אותי לבסיס ולא נותנת לי ללכת לרופא ובעצמה מגיעה לבסיס ב-4... ממש דוגמה ומופת.כוס אימא שלה שתישרף בגיהנום.אבל כן היה משהו שהחזיר לי את החיוך לפנים, היה כמעט שווה לחזור לבסיס בגלל זה.ובכן, הקצינה המוזכרת לעיל אירגנה לעצמה משרד חדש לעשות בו כלום. אבל למרבה הצער הדלתות שבורות ואי אפשר לנעול אותן. אז עבר לו איזה מילואימניק בלילה, חש ברע ובמקום להסתבך ולחפש שירותים הוא פשוט נכנס למבנה הפתוח הקרוב ביותר ו..נתן דרור למעיו.וכך בבוקר ציפתה לזונה הפתעה ריחנית: שלולית שלשול מעוטרת בנייר טואלט.מזמן לא שמחתי לאיד ככה .זה גרם לי לחשוב, השחרור שלי נראה, גם אם בקושי, באופק וזה הזמן לתכנן מחווה מסריחה משל עצמי.אז אולי לעשות את הצרכים שלי במשרד זה לא כוס התה שלי, אבל חייב להיות איזה נזק שאני יכולה לעשות לפני שאני עוזבת.אני רוצה ממשהו שממש יציק ויעצבן את הזונה המתועבת הזאת על כל החרא שאכלתי ממנה.אז אם יש למישהו הצעות, הן יתקבלו בברכה.שבוע ריחני!</div>Mon, 13 Aug 2007 18:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (ג'יין דו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=7202829http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=87503&blog=7202829http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=6578233<div align="right" dir="rtl">hannibal rising הסרט מקדים את עלילות 3 הסרטים הקודמים בסדרה, והוא מתאר למעשה את הילדות וההתבגרות של חניבעל בגילאים שבין 8 ל-20 הסרט מתחיל במדינת הולדתו של חניבעל- ליטא. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, כשהנאצים והרוסים נלחמים בינייהם בשטח המדינה, כשהליטאים די תקועים באמצע. במלחמה כמו במלחמה, מתגלים כל הצדדים המקסימים של האופי האנושי, ויש חבורות של בוזזים שמסתובבים בין הריסות הבתים בחיפוש אחר כסף ותכשיטים. חבורה אחת כזאת מגיעה לבית של חניבעל ואחותו הקטנה מישה אחרי שהוריהם נהרגים בהפגזה. תכשיטים זה טוב ויפה, אבל כמו שהפושעים מגלים עד מהרה- תכשיטים אי אפשר לאכול. ילדים קטנים לעומת זאת... וכך מתחיל תיאור מסע הנקמה של חניבעל ברוצחי אחותו, מסע שמתחיל בבית יתומים, ממשיך בצרפת אצל איזו דודה יפנית שהקשר שלה למציאות לא ברור, ולבסוף מביא אותו אל הפיתוי הכי גדול שלו- קניבליזם. מה יש לומר על הסרט? קודם כל, הסרט לכשעצמו הוא לא רע. הצילומים יפים ומשכנעים למדי. [חוץ מהקטע שבו רואים ראש שרוף בתוך תנור, כשהפנים מעוותות בצורת צעקה. אחרי אינספור סרטים וסדרות על חקירת פשעים, כל אחד כבר צריך לד</div>Fri, 25 May 2007 10:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (ג'יין דו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=87503&blogcode=6578233http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=87503&blog=6578233