http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973heCopyright 2026 shnizki. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973&blogcode=14940031<div align="right" dir="rtl">הייתי רוצה עכשיו לעמוד בפתח דלתך, בלילה קריר שכזה מחכה להתחמם בין זרועתייך. לבושה בשמלה קטנטנה ושחורה, מצלצלת בפעמון. כמה שניות ואתה פותח לי את הדלת. בהתחלה קצת המום, ותוך שניה הייתי מצמידה אותך לקיר בנשיקה מלאת תשוקה. היית מנשק אותי נשיקות קטנות על הצוואר, מסניף את כולי. מעביר את כף ידך בשיערי, לאט לאט בוחן איתה את כל גופי אופסי.. נראה לי ששכחתי את התחתונים שלי בבית.... המקומות התחלפו. אתה מצמיד אותי עם הפנים לקיר, מרים לי קצת את השמלה ומפשק את רגליי. ואוו קצת חם פה לא? אתה מעביר שתיי אצבעות בין רגליי, "מרוב שאת רטובה את יכולה להעלות את מפלס הכנרת". הרגליים שלי רועדות, כולי אדרנלין לקראתך. אתה דוחף את אצבעותייך עמוק ככל האפשר עד שאוציא מפי קול אנחה המאשר את ההנאתי. מכניס ומוציא מכניס ומוציא, בקצב הלב. לאט לאט אני מרגישה איך אני נרטבת יותר ויותר, את גופי שניה מלהתפוצץ. ושאני בדיוק שניה משם אתה מפסיק. מרים אותי על שתיי ידיים ולוקח אותי למטבח. "אני רעב. אני נראית לי טעימה במיוחד היום. מתוקה כזאת". אתה מפשק את רגליי ולאט לאט אני מרגישה את הלשון הרטובה והחמה שלך נכנסת לת</div>Thu, 25 Jan 2018 03:19:00 +0200Shnizki98@gmail.com (shnizki)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973&blogcode=14940031http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=866973&blog=14940031http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973&blogcode=14939670<div align="right" dir="rtl">אתה דפוק אתה יודע? תמיד חשבתי שאני פחדנית, קצת רגשות; לוקחת את הרגליים ושלי והולכת. אף פם לא ידעתי להתמודד עם העובדה שאנשים מפקידים בידיי את המפתח למצב הרוח שלהם. אחריות גדולה מדיי בשבילי. ואתה? אתה החלטת לקחת את המפתח שלי ולשבור אותו. איזה זין איתך. כזה פחדן. נתת לי את ההרגשה שאתה פה בשבילי, שזה מעבר לסקס. היינו מדברים שעות על גבי שעות, לא היית מוריד ממני את העיניים. טלפונים בצד, עכשיו זה רק אני אתה והפייסל. ואני מההתחלה ידעתי שלקשר שלנו יש תאריך תפוגה. אתה עוד שניה טס לחצי שנה, ידעתי מההתחלה ונתתי לעצמי להכנס לזה רק כי הבטחתי לעצמי שאני לא מתאהבת. וזה מה שקרה. עפתי איתך הכי גבוה שרק אפשר בידיעה שזה יגמר בקרוב, הרשתי לעצמי להיות הרבה יותר פתוחה איתך בזכות זה. ואתה, שראית אותי פורחת איתך, נינוחה כמו שלא הייתי הרבה זמן ליד אף אחד, ברחת. כמו ילדה עם קוקיות נבהלת שאולי אני מתאהבת בך והחלטת ללכת. מהקרן אור שמאיר לי את הדרך, הפכת לשמש השקרנית הזאת בחורף שיש 14 מעלות בחוץ ושמש. קור איימים, אבל אחחחח איזה שמש. קצת קשה לי לכעוס עלייך כי יכול להיות שהייתי עושה אותו דבר. אני גם דפוקה</div>Sun, 21 Jan 2018 17:44:00 +0200Shnizki98@gmail.com (shnizki)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973&blogcode=14939670http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=866973&blog=14939670http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973&blogcode=14939649<div align="right" dir="rtl">אני ממש שונאת שאנשים אקראיים ברחוב מרשים לעצמם להעיר לי על הלבוש שלי או ההתנהגות שלי כאילו פאק אחי אני לא שאלתי אותך ולא ביקשתי ביקורת, ומספיק יש לי אמא אחת שמוצצת לי תדם אני לא צריכה עוד עלוקות. תסתכלו קודם על עצמכם ותחנכו את הילדים שלכם לפני שאתם מנסים לחנך בחורה שלא תראו שוב בחיים שלכם ורוב הסיכויים שאחרי הפייסל שעישנתי מקודם אני גם ככה עוד כמה דקות לא אזכור בכלל למה התעצבנתי עליכם עכשיו. למה אנשים לא נכחדים מהעולם במקום דובי פנדה? הם יותר חמודים ומועילים</div>Sun, 21 Jan 2018 12:46:00 +0200Shnizki98@gmail.com (shnizki)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973&blogcode=14939649http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=866973&blog=14939649http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973&blogcode=14939492<div align="right" dir="rtl">היום התקלחתי מסטולה, אחרי פייסל קינג סייז שעישנתי לבד. הסתכלתי על הצלקות שעל היד שלי, אלה שנשארו שם מאז גיל 14. צלקות של ילדה שזעקה אז לעזרה ואף אחד לא שמע, לא שהשתנה משהו היום כן? עדיין כולם כאלה אטומים שאף אחד לא שם לב. לפעמים אני חושבת שאני פשוט מדחיקה את זה כל כך עמוק שאף אחד לא מצליח להבחין בכלל שמשהו לא בסדר, וכשזה קורה אני ממש כועסת על עצמי. אני לא בן אדם שיודע לבקש עזרה, אני לא יודעת אם זה מבושה או כי אני באמת לא יודעת. היום כשהתקלחתי, הבנתי שזה עדיין פה. אני עדיין אותה ילדה שחושבת כל הזמן רק על איך החיים יראו אחרי המוות, אולי שם יהיה יותר טוב. אני לא אצטרך לסבול יותר, ומה שבטוח אצטרך להפסיק לעבוד בשביל לממן לעצמי וויד שיוכל להחזיק אותי בחיים. אני חושבת שהדבר היחיד שהשתנה בי, זה שעכשיו אני לא אגואיסטית כמו שהייתי אז. עכשיו אני לא מנסה להתאבד רק כי אני חושבת על כמה זה לא פייר כלפיי המשפחה שלי והאנשים שאוהבים אותי. זה לא הרבה ואני יכולה למנות אותם על כפות הידיים שלי, אבל זה גם משהו.. ומי אני שאחליט שמעכשיו ועד הודעה חדשה הם יחיו באבל, במחשבות כל הזמן על איפה הם טעו? </div>Fri, 19 Jan 2018 22:57:00 +0200Shnizki98@gmail.com (shnizki)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973&blogcode=14939492http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=866973&blog=14939492http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973&blogcode=14939391<div align="right" dir="rtl">התחלתי לראות עכשיו מראה שחורה ואני כבר בעונה השלישית ובאמת שאני כל פרק מחדש נשארת עם פה פתוח. אני מאוד אוהבת את הסדרה הזאת, היא תמיד מזכירה לי מה יקרה לנו כאנושות אם הטכנולוגיה תמשיך להתפתח ותתחיל להשתלט עלינו, אבל מצד שני היא תמיד גורמת לי לדיכאון. זה ממש מעציב אותי כי אני יודעת שאנחנו בדרך לשם, והעובדה שאין לי מה לעשות בנידון מתסכלת. האמת, אני מרגישה ככה לגבי הרבה דברים.. ואני ממש מרגישה שזה שולט לי במצב רוח לפעמים. לדוגמה לפעמים אני חושבת על כל הקטע הזה של שכר מינימום. תחשבו על זה שכשאנחנו יוצאים לסרט אנחנו מבזבזים בממוצע כ80 שקלים לאדם, שזה אומר פאקינג 3 שעות עבודה לאדם שמקבל שכר מינימום!!!!! זה פאקינג מטורף!!!!!!!!!! אבל תכלס, למה זה אמור להטריד אותי ביומיום שלי? למה אני מרגישה שהחוסר אונים הזה, שאין לי שום דבר לעשות בנידון, משתלט לי על המצב רוח וגורם לי להיות מתוסכלת במשך היום? בשורה תחתונה, שירבו סדרות כאלה. אולי למישהו יתחיל להפריע גם הדברים שמפריעים לי, אבל לו כן יהיה את האופציה לעשות משהו בנושא.</div>Fri, 19 Jan 2018 03:20:00 +0200Shnizki98@gmail.com (shnizki)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973&blogcode=14939391http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=866973&blog=14939391http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973&blogcode=14938777<div align="right" dir="rtl">האמת שחיפשתי מקום לפרוק את כל מה שיושב עליי, בחיים לא חשבתי שאני אשב אחרי משמרת, בפאקינג שבע בבוקר, ואפתח לעצמי בלוג. חיפשתי מקום להתפרק בלי שאף אחד ידע, אולי גם בלי שאף אחד יקרא? כל כך הרבה דברים שרצים לי בראש מבלי שאני מוציאה אותם מהפה, אולי על המקלדת זה ילך יותר קל, אפילו שבתקופה האחרונה אני מרגישה שאיבדתי את היכולת לבטא את עצמי נכון, החלטתי לנסות. לפעמים אני מרגישה שהמוח שלי רץ מהר מדיי, המחשבות רצות ואיתן גם החששות. הן הולכות וגוברות ומשתלטות עליי, גורמות לי להרגיש את הכל מתפרק גם מבלי שזה באמת יקרה. לפעמים אני חושבת על דברים שאני אומרת לעצמי "פאק שני, על מה את חושבת? איך הגעת לזה??? איך פיתחת עכשיו תאוריה שלמה בלי טיפת קשר למציאות והגעת למסקנות שהגעת אליהן?!" אז מצאתי את עצמי יושבת ב07:04 בבוקר, יום שבת, ובמקום לתת למחשבות שלי לרוץ לי בראש, החלטתי לתת לידיים שלי לעשות את שלהן. מעניין מה יצא מזה בסוף...</div>Sat, 13 Jan 2018 06:52:00 +0200Shnizki98@gmail.com (shnizki)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=866973&blogcode=14938777http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=866973&blog=14938777