http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039heCopyright 2026 M. in Silence. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14902321<div align="right" dir="rtl">ניסיתי להפוך כל נקודה לסימן שאלה ובכך להרוויח מעט זמן בדמיונך. הבנתי שהחיפוש אחר תשובות לשאלותיי מסיח את דעתך מן המרחק העצום שנוצר בינינו בגלל כתמי הצבע הלא נכונים בהם עיטרתי את הדפים היקרים ללבך. בסך הכל ניסיתי להשלים באמצעות הגוונים אשר ברשותי את המילים שבלעת כשהעזת לשכתב את הכל מן הסוף אל ההתחלה. לא ידעתי לפרש בצורה נכונה את השתיקות שהותרת בין הפעלים, לא הבנתי כי צללים מהוסים אלו אף הם משמשים כנקודות בשפתך. אני זוכרת שדיברנו על סופניות ואמרת שהדרך הטובה ביותר לתארה הינה באמצעות נקודה שחורה בודדה על גבי גיליון נייר לבן. הזכרת את העצמה שבתמצות, את החלל העצום השוכן בתוך תו יחיד ובמיוחד הדגשת את החיבור הנרקם בין שתי נקודות במרחב, כל אחת חסרת תכלית ומשמעותית באותה המידה. שאלתי אותך אז, מדוע הסוף נקרא לשחק את תפקידו על גבי תפאורה לבנה. בהית בי בעיניך הרציניות בלי לומר מילה במשך דקה. לפעמים אני מדמה את הנקודות לגרגירי חול, אשר נושרים ללא רחמים בין אצבעותיי, אדישים לשנותיי החולפות, בלי האפשרות להישנות התנועה. כאוס של נקודות המאורגנות ברצפים נשכחים לועג לכפות רגלינו עם כל צעד אשר אינו מלווה</div>Mon, 19 Jun 2017 21:31:00 +0200maldita.lagrima@gmail.com (M. in Silence)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14902321http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=865039&blog=14902321http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14890634<div align="right" dir="rtl">לפעמים אנחנו טורקים דלתות כל-כך חזק, שאיננו מצליחים להיזכר כיצד לפתוח אותן. וכך אנו יושבים שעונים על הדלת בראש רכון, חסרי מנוחה ופזורי דעת, מנסים להמציא את הדרך לפרוץ את המנעול על מנת לצאת אל העולם ולהתנגש באוויר הדחוס, ההומה מרגשות. אנחנו חולמים לשחרר לחופשי את הנסים הקטנים המתנפצים כמו גלים בתוכינו למראה מבט רחום, דמעה אוהבת או יד המחטאת פצע בעדינות. אך אנו שותקים וממשיכים לשבת בצמוד לדלת, אשר נעשית כבדה וכהה יותר בכל פעם שהירח החיוור פוגש בשמש הרוקדת בשמי הבוקר. ההמתנה הזו נחווית כפסק זמן מן הרגשי, כסיפור טרגי, אשר עמודיו ממוספרים בנצחים.</div>Sat, 29 Apr 2017 19:10:00 +0200maldita.lagrima@gmail.com (M. in Silence)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14890634http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=865039&blog=14890634http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14887880<div align="right" dir="rtl">השעון איננו מטעה – עוד יום חסר תקווה נולד בין שתי נשימות מאופקות. מחוג השניות ממציא מחדש בדמיוני את התקליט מן הערב הקודם, שחוק מזיכרונות, אשר ספג לתוכו את בדידותן של מנגינותיי. אני מסיטה את הוילון ומביטה כלפי פנים, אל המרכז, אל החלל הריק בו מנשבות רוחות של תמימות. אני תוהה כמה עמודים ריקים אשאיר בטרם אחוש במגעך על פרק ידי. לנגד עיניי עולה הסיפור הקצר ביותר בספרייתי, זה המדמם בקצותיהם של הרגעים, אשר נחטפו מן הנפשות התועות. אני עוצמת את עיניי ומאפשרת למבטי לדהור אל מעבר לגשרים הרעועים, ללטף ברוך את המים העכורים הצדים את השתקפותי ולהטות בהצלחה את הפעלים המקרבים בינינו, המפגשים בינינו לבסוף. אני צופה בנו שטים לאורך נהר זרוע כוכבים על סירות מנייר עיתונים מקומט, מדברים ושותקים לסירוגין, מילותינו שזורות בדוגמת שתי וערב נאה במיוחד. אני פוקחת את עיניי וכל המילים מתערבבות בספל הקפה, עד להפיכתן לנוזל אחיד ומריר, מר מספיק בכדי לסדוק את הגנותיי. ספר עב-קרס פתוח מונח לפניי, עמודיו ממוספרים במספרים ראשוניים בלבד, ונדמה לי כי הסיפור אינו מפסיק להתארך. 17.04.2017</div>Mon, 17 Apr 2017 13:32:00 +0200maldita.lagrima@gmail.com (M. in Silence)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14887880http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=865039&blog=14887880http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14877298<div align="right" dir="rtl">גשם, טיפות של אי-יכולת בין רעשים מאכזבים. אני קופאת במקומי כשמרקדת אל תודעתי ההבנה כי כל זכר לצבע נעלם כליל והנכונות לחבר בין שתי מחשבות וליצור מטרה איננה עוד. מחשבותיי אינן מתחרזות עם המציאות ובתוך התנועה המתמדת, הנצפית מבעד לזוג עיניים ריקות, נרקם מחדש כל אשר מעולם לא התרחש. אני משווה את התחושה הזו לציפייה להיות עדה לחיבוק בין שני קווים מקבילים, כהזדמנות לביטוי עצמתי של אומנות השלווה. פרספקטיבה וטשטושה בעקבות הדהודן של המילים: "לא משנה לי". אתה מצחקק לאור מחווה פסיבית-אגרסיבית פתטית זו. סופיותן של חוויות מעולם לא היתה מוחשית יותר עבורי, מאשר ברגעים אלו.</div>Wed, 01 Mar 2017 09:55:00 +0200maldita.lagrima@gmail.com (M. in Silence)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14877298http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=865039&blog=14877298http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14873537<div align="right" dir="rtl">אקורדים, חוטים שקופים במפעל הטקסטיל של תודעתך. מחשבותיך עוטות הפסקות מוזיקליות, אשר נתפרו מחוטים אלו. ובין כל שתי מחשבות, קיים מרחב של חירות, המושפע מן הסימפוניה האינטנסיבית של מכונות התפירה. מורכבותן של מחשבותיך הינה ליטוף הרמוני, המותיר הד תחת עורי וכולא אותי בתוך נוכחותך האשלייתית, אשר נמוגה ברגע שהמנגינה מוצאת את מותה.</div>Wed, 15 Feb 2017 21:46:00 +0200maldita.lagrima@gmail.com (M. in Silence)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14873537http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=865039&blog=14873537http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14872518<div align="right" dir="rtl">גשם אפתי של אותיות מנומנמות מרעיד את האיזון השקט, שבין הדיו השחורה לשרבוטים המבולבלים. פעימות הלב הנמרצות לא מאחרות להצטרף לתזמורת. הלילה ישטפו ביסודיות הספלים המלאים בתוצריו הכאוטיים של הדמיון ויותירו שלוליות על האספלט. עשרות העמודים, אשר התאפיינו במשמעת נדירה, יתפזרו בין השלוליות. בתוך מי האדישות, יישארו שירים כאיים של מקצב מבודד, העטוף בשכבות של דפים רטובים ופגומים. הלילה, מטריות שבורות יערסלו את כל הפרדוקסים. ורק אתה, בראש חשוף ומורכן, תמדוד את רחובות העיר המעורערת בצעדיך המהוססים, והדממה הביישנית תעקוב אחריך כמו צל בכל אשר תלך.</div>Sat, 11 Feb 2017 21:43:00 +0200maldita.lagrima@gmail.com (M. in Silence)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14872518http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=865039&blog=14872518http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14871355<div align="right" dir="rtl"> היום הייתי עדה לעוצמת המגע בין שתי ידיים אנושיות, לחוויית השיתוף בין שני עולמות זעירים. עור עם עור, אצבעות המוצאות את מעונן על ידו של השני. הרכות שבה אדם אחד מחפש את נפשו של אדם אחר בתוך תערובת של כאבים וזיכרונות המשתקפים בתווי הפנים. המבט הנוכח, המבין ללבו של האחר ומשתדל לנחם אותו בעת ייסוריו ולהושיט לו מזמנו. המילים הנאמרות מתורגמות מידית לתנועה, להתנסות, לקשב. יש מקום רק להקשבה שמקורה במצולותיו של הפרט; יש מקום רק לקול המחפש כף יד פתוחה להישפך לתוכה. יד אחת עוטפת יד אחרת בשמיכת תלאים ותקוות רקומות בקצותיה. שני שותפים, שני סיפורים, שני וידויים בתוך הסיטואציה האינטימית ביותר, אשר יוצר המגע האנושי כשיד אחת משתלבת בריקוד המהוסס של יד אחרת.</div>Mon, 06 Feb 2017 21:40:00 +0200maldita.lagrima@gmail.com (M. in Silence)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14871355http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=865039&blog=14871355http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14870564<div align="right" dir="rtl">לפעמים השכחה הינה מניפה של צבעים וניחוח של כנות לה. אך הלילה לא אתאמץ לשכוח, לא אטהר את הרגעים ממגעם המחשמל של שני זרים, אשר סיפוריהם נכרכו בכריכה אחת. לא אמחק מפניי חיוכים, הכושלים תחת עול המבט המתחמק ולא אמחה את הדמעות, אשר איימו לשטוף עשרות זריחות חיוורות מלחיי. הלילה לא אנסה להסתיר את בלבול התווים בקולי מאחורי השתיקות הרמות. לא אחפש בין זרועות אחרות את מה שלא הצלחתי להחזיק בידיי הרועדות. לא אנסה למחות נגד כל האמיתות המנוגדות, אשר הצבת בינינו כגשר. הלילה לא אשמיט את החלקים בנו, המתייחסים לבלתי-אפשרי, שאנו נושאים בקרבנו ומפזרים בין הצעדים בחול. הלילה אנסה להיזכר ברסיסים של חלומות, אשר הצטברו בתחתית ערמה של דפים מקומטים שחיבקת, כשבחרת לא לשוב.</div>Fri, 03 Feb 2017 21:33:00 +0200maldita.lagrima@gmail.com (M. in Silence)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14870564http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=865039&blog=14870564http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14869752<div align="right" dir="rtl">יהיו שיגידו כי 'בוקר' הינה מילה נרדפת ל'הזדמנות'. הזדמנות לברוא את מחשבותיך מחדש; הזדמנות לבחון את מבוך חייך מזווית אחרת; הזדמנות למצוא את המילים שחסרו לך אתמול; הזדמנות לשטוף בגווני הרגש את כל אותן החוויות, שלא נצבעו לפני כן. בוקר עשוי להיות מחזור חדש של אנרגיות, רגישות בחושים, נכונות לפעול וספל תה מהביל, המהווה הפוגה מהמבט הנוקב והביקורתי של האנשים סביבך. בוקר כפרק נוסף, כמחברת ריקה ונמחקו כל השורות, אשר דיממו בשוליה. בוקר כמנגינה מנחמת, כמקום שאינו מוציא את הדמיון אל מחוץ לחוק. בוקר כמרחב שאתה בוחר לחלוק והינך מחפש עם עיניי הלב את האדם, ששירתו מתחרזת עם שירתך בתוך החירות המטפורית של התקליט הממשיך להתנגן. המשך יום מוצלח!</div>Tue, 31 Jan 2017 10:10:00 +0200maldita.lagrima@gmail.com (M. in Silence)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14869752http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=865039&blog=14869752http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14868940<div align="right" dir="rtl">את מפזרת את צעקותייך בכל פינות הדירה; את רובן בסלון על השטיח שצבעו דהה. ודלת חדרי לא יודעת להסתיר את הקולות, לא יודעת להחליש את עוצמת הצליל, לא יודעת להקהות את החושים. כל ציוץ מוצא לו הזדמנות לפרוץ דרכה: החרדות, היבבות, הכאב, הצחוק, הנפילות... אפילו החיוך המבויש מצליח לחצות את הגבול שבין עקבות צעקותייך לבין עולמי. זה מוזר כמה הצעקות הללו חדות, ממש כמו תער. וכשאני חושבת על זה, זה כבר לא אמור להיות ככה. אני בת 24 ואני ממשיכה לאפשר לקולך לחרוט בתוכי, לקרוע את השקט והאיזון שלעתים אני מצליחה לברוא בין הוורידים... והצעקות שלך משאירות ריח שרוף. אבד לי החשק ליהנות מניחוח הגשם, מטעם ארוחת הצהריים של יום שישי, אפילו מנגינת המילים הנשפכות על הדף לא מצליחה להרגיע אותי. אני מתכווצת לתוכי, סוגרת מנעולים, חוסמת שבילים. רק אל תצעקי. בבקשה, הפסיקי לצעוק. אני מבינה שקולך הטבעי הינו רם משלי; אני אף מבינה כי הינך פקעת עצבים מלאה בדאגות ובחששות לגבייך ולגבי היצורים סביבך; באמת שאני מבינה, הבנה עמוקה כזו, שבאה מן הלב. אני יודעת שכוונותיך טובות והינך מנסה להשליט סדר בתוך התוהו ובוהו שמצבים חדשים יוצרים בין ק</div>Fri, 27 Jan 2017 13:50:00 +0200maldita.lagrima@gmail.com (M. in Silence)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=865039&blogcode=14868940http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=865039&blog=14868940