http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826וזה חלום כל כך מוזרheCopyright 2026 zmanit. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14876476<div align="right" dir="rtl">זה קצת מפחיד, איך עושים צעד אחד קדימה ואז עפים חמישה אחורה. כל הזמן מוצאת את עצמי שואלת- איך אני אשרוד את זה? מתי אעלה מהתקופה הקשה הזאת? אצל סבתא הרגשתי בסדר בשישי, מחכה לראות איך תהיה ההסתגלות שלה ושל המטפלת, וביום שבת, אחרי כל כך הרבה טרחה סביב האירוח של אמא של הבז- טרחה שעלתה יפה והצליחה- מוצאת את עצמי מול הבן של הבז שזורק עלי פיצה ואומר לי סתמי ת'פה מטומטמת. ככל שעובר הזמן אני הולכת ומרגישה איך אני רוצה לברוח. איך הרעיון של לגור בדירה אחרת עם הילדה, להפסיק את האיחוד הקשה הזה, שבו אני בקושי מצליחה להרגיש בבית או נראית מספיק, נראה כמו הקלה גדולה. במרץ נתחיל את הייעוץ, ואני תוהה מה יעלה שם, ואם יהיה לי האומץ להגיד את זה. בסופו של דבר מה שעולה הוא שהבעיות מתחילות- כשאני מפסיקה לוותר. אסטרטגיית הוויתור שלי היא שמעניקה לי יחסית שקט, אבל מרגע שאני כבר לא מוותרת, מבקשת או דורשת מה שמגיע לי לגמרי בזכות (בדרך כלל)- לא מעבר לזה- מתחילות המלחמות. *** בתוך כל זה אני מוצאת את עצמי בכל זאת מנסה להיאבק. קצת כמו איש טובע. שואלת את עצמי, אז מה אפשר לעשות כדי שתרגישי יותר טוב? לצפר- א</div>Sun, 26 Feb 2017 08:50:00 +0200zmanit.blog@gmail.com (zmanit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14876476http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864826&blog=14876476http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14875787<div align="right" dir="rtl">חשבתי לעצמי שזה כבר זמן מה שאני מתעסקת מדי במה מצב הרוח שלי. "מדי", כלומר שמה לב וכותבת על הניואנסים שלו, על הגלים לאורך היום, על מה שעושה לי טוב. כותבת את זה לאור זה שבימים הספורים האחרונים אני מרגישה ממש למטה, כאילו אני נאבקת ממש לא לעבור לצד האחר, מרגישה שאני על הסף של דיכאון, שאני הולכת על חבל דק. למעשה אני מדי פעם ממש קופצת לחצר שלו, של הדיכאון, ואחר כך חוזרת "הביתה". ממתי "הוא הפך להיות החצר, ו"הבית" הפך להיות מקום אחר? כבר זמן מה. לפנות בוקר הופך להיות הזמן הקשה ביותר. מלא המועקה. אתמול היה יום קשה ביותר, היום שבו הגיעה המטפלת הזרה לסבתא, קיבלתי דיווחים ותמונות, ראיתי כבר בתמונות שבכתה, שהיא לא רוצה, במקביל ידעתי בוודאות שאין דרך אחרת טובה מזו. כל היום מצאתי את עצמי מתאמצת שלא לפרוץ בבכי, אני חושבת שהייתי שם איתה בבית כל אתמול, שהרגשתי אותה מבפנים, שנחרדתי וחששתי ובעיקר כאבתי את כאבה, ושוב את כאבי שלי על תהליך ההיפרדות ממנה. ידעתי שאם אני הולכת לבקר אתמול - אני מתרסקת סופית. משום ששנים כל כך רבות הרגשתי שהיא הדמות המשמעותית בחיי, אני אומרת לעצמי שזה כנראה הגיוני שחלק נכב</div>Thu, 23 Feb 2017 12:47:00 +0200zmanit.blog@gmail.com (zmanit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14875787http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864826&blog=14875787http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14873683<div align="right" dir="rtl">מצב הרוח שלי השתפר לאין ערוך בשעה האחרונה. כנראה שהחזרה לעבודה אחרי שני ימי ה"חופש" עשתה את שלה לטובה. לא שמתי לב- עד אתמול בלילה- כמה הוא הידרדר והידכדך. כנראה שהמפגשים עם סבתא א'- למרות ההבנה לגבי ההידרדרות במצבה- גם הם בכל זאת עושים את שלהם. אתמול הייתי אצל סבתא ב'- מבוגרת מ-א' בכעשור- אבל צלולה ומהודקת פי כמה וכמה ממנה. היא סיפרה שוב את סיפורי הבית של פעם והמלחמה, אבל הפעם צץ לו פתאום פרט חדש ומשעשע. שמות שני הסוסים הערביים שהיו אי אז לאביה (בטרם נלקח הכל), עבור צורכי העבודה - היו שאנדור ויאמבור. כל כך הרבה פעמים שמעתי שלאביה היו סוסים ערביים יפהפיים, ומעולם לא שמעתי את שמם, היא אף פעם לא הזכירה אותם, והנה פתאום. זה הצחיק אותי ושימח אותי, עד כדי כך שרשמתי לפני את הפרט הזה. ישבתי בביתה כשעה וחצי, וחשבתי על סבא שלי. כמה נוכחותו חסרה. ראיתי אותו בדמיוני משוטט שם עם החולצה הכחולה שקניתי ליום הולדתו ה-92, שמאחוריה היה הדפס של טאז, ובחלק הקדמי: כל יום אני קם חתיך... אבל היום ממש הגזמתי! חשבתי על מותו. על פניו כפי שהיו כשבאתי להיפרד ממנו בבית החולים. על אומץ ליבה של סבתא ב', שבאה ג</div>Thu, 16 Feb 2017 13:39:00 +0200zmanit.blog@gmail.com (zmanit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14873683http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864826&blog=14873683http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14873293<div align="right" dir="rtl">אז היום הזה עבר. כשיצאתי ממנה ונהגתי, הרגשתי רווחת מה, לא רק כי גמרתי עם המטלה הקשה הזאת ומילאתי אותה כל כולי ביום שהקדשתי במיוחד לזה, אלא כי הרגשתי שאני כבר מעבדת, שאני כבר מבינה מה קורה ולא נופלת מהרגליים מכאב והלם. גם לא כשאחרי כמה שעות יחד היא שאלה פתאום מי אני, ומשעניתי חזרה ושאלה אם שמי הוא זמנית, ומי ההורים שלי, ואם אני הנכדה שלה, ואחר כך, במרווחים קצובים של פחות מדקה, המשיכה לשאול אותי את אותן השאלות בעודה שוכבת תחת השמיכה. אבל כנראה שרק חשבתי שאני מעבדת. כי עובדה. עובדה שבא לי לבכות גם עכשיו. ומאידך גיסא, זה שאני מעבדת לא אומר שלא ארגיש צער. הרי אני יודעת את זה. אני עדיין מריחה את הסיגריות שלה על הגוף שלי. במהלך היום היא ביקשה שלא אעזוב אותה. פעמיים ביקשה ממני סליחה על שהיא "מתעמרת" בי. את לא מתעמרת, סבתא, אמרתי לה, ונדהמתי שוב מאוצר המילים הזה ששמור בתוכה ומגיח בהבלחות קצרצרות, בתוך האובדן העצום של המלים, ההבנה, ההקשה, וכמובן הזיכרונות. כל מה שהיה מוכר הולך ונפרם ונלקח ממנה, פלא שהיא אחוזת אימה בתוך העולם הזה, המנותץ, שבו היא חיה, כולה דקורה מן השברים החדים, המשוננים של</div>Tue, 14 Feb 2017 22:02:00 +0200zmanit.blog@gmail.com (zmanit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14873293http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864826&blog=14873293http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14872880<div align="right" dir="rtl">מנסה למשוך את הרגעים האחרונים, הנפלאים, של הכמעט-שכרות, מבושמות אפשר לקרוא לזה, לא באמת שכרות, סוג של סחרחורת קלה, משולבת בחיוך בוהרגשה טובה, שמותירים בי הקלונקס של הבוקר פלוס חצי כוס יין לפני היציאה לעבודה. זו הפעם הראשונה שאני שותה בבוקר. הבז קורא לי בצחוק אלכוהוליסטית. אבל רק פחות מחודש יוצא שאני שותה באופן די סדיר יין, בכל מקרה בכלל לא באופן שוטף ומוגזם, אחת או שתיים לשבוע, וגם לפעמים בדילוגים של שבועות. בקיצור, עדיין לא אלכוהוליסטית, אבל מבינה, הו כמה מבינה, את המשיכה למקום הזה, של להרגיש מטושטש ולהרגיש קצת יותר טוב, שמח. בראש שלי אחי, שעם מחלת הנפש הקשה שלו לא יכול לכאורה להרשות לעצמו, לפי הרופאים, ליהנות מגראס או מאלכוהול או מלעיסת גאת וכל החומרים האלה, אבל אני לא אשכח איך אמר פעם, אחרי שתפסנו אותו, בעיניים מזוגגות משהו עם ערימות על ערימות של גראס, אמר פשוט וישר: "זה עושה לי טוב". בינתיים, העינים עדיין מזוגגות, ולא מגראס או מאלכוהול. גם לא בטוח שמהתרופות, שאני משערת שהוא ממשיך לשחק איתן ולא נוטל סדיר. יותר מתוך המקום הפנימי הזה, הסהרורי, המסויט, שכל כך מפחד מהחיים "הרגילים",</div>Mon, 13 Feb 2017 11:20:00 +0200zmanit.blog@gmail.com (zmanit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14872880http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864826&blog=14872880http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14871936<div align="right" dir="rtl">בסך הכל שלושה ימים שלא כתבתי פה? משונה, מפתיע. הרגיש נצח. אין כל כך זמן לכתוב, אולי אין כל כך תחושת מקום. מרחב. לא פה ולא ביומן- שלא לדבר על לנסות לכתוב מעבר. אתמול ניסיתי, האמת, בבית הקפה הקטן שליד העבודה, דוחה בכשעה (עם רגשי אשם- כמו תמיד) את האיסוף של הילדה הביתה מאבא שלה. נכנסתי לבית הקפה עם המחשב כולי הלומת פחדים ואפופת אימה, כאילו לא היו שנים שהייתי עושה זאת ברמה היומיומית, וכאילו איני עושה זאת גם בימים אלה (הרבה פחות, כי אין זמן - בתוך כל העבודה-ילדה- בית- בן-זוג- סבתות לעזור- ועוד מטלות), לא הבנתי מאיפה החרדה הזאת, אלב היא בהחלט נמצאת ומלווה אותי לפחות בשנה שנתיים האחרונות בבואי לכתוב. ואז פגשתי את ר', שישבה עם חברות שלה, אותן חבורת שהיא יושבת איתן קבוע אחת לחודש לפחות, לפני שהן נכנסות להצגה. אוסף של כחמש נשים בסוף שנות השישים שלהן, זה היה נראה מלבב ומקסים, העביר אותי למוד אחר, נטול פחד, וכמעט מחק את היכולת המועטה שהיתה- לכתוב לעומק. ובכל זאת כתבתי קצת ביומן. אחר כך גיליתי עוד שני גברים שמגיעים על בסיס קבוע למקום העבודה שלי, וביציאה עוד אחת שהציצה וחייכה אלי, וחשבתי לעצמי מה</div>Thu, 09 Feb 2017 12:08:00 +0200zmanit.blog@gmail.com (zmanit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14871936http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864826&blog=14871936http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14870937<div align="right" dir="rtl">קוראת אצל מיבו ציטוט של מאיה קגנסקיה -"אם להישאר בעולם טבעי ואורגני - אני מעדיפה למות. תרבות היא טבע של אדם. אדם הוא מטרה של עצמו או חומר למשהו גבוה, מופלא ומבריק יותר מהמציאות" - וחושבת על שני הדחפים הגדולים שלי בימים אלה- האחד לכיוון הטבע המובהק, האחר לטובת העולם הפנימי במובהק. להתבונן, להרגיש את הרטיבות מהעשב רווי הטל, להקשיב לקולות הציפורים, לחפש אותן ולהתבונן בהן מתנקות, משפשפות את מקורן על ענף, לנסוע רחוק כדי להיות שם בתוך הדבר הזה שמתנהל מעצמו, עולם החומר, זריחה, שקיעה, צמיחה, נבילה. אבל שונאת לראות טריפה. להתמזג טוטאלית עם הסדר הטבעי איני יכולה. תמיד אהיה בעד החרדון שהצליח להתחמק מלבן-חזה, או לצד גוזל של סיק-סק שנטרף על ידי בז. ובהקשר של זה בעצם, של אותה בריחה מהסדר הטבעי של אוכלים ונאכלים, אני הולכת אל הדחף השני, אל אותו עולם של "תרבות", של קגנסקיה. אבל גיליתי שאני לא יכולה לשהות בעולם של תרבות במצבי נפש קשים. בסופו של דבר קל לי להיות יותר ברגע החומרי. בתוך מים חמים למשל, במקלחת. או בנהיגה. פשוט לנסוע, אל הבריכות, אל עמק בית שאן, או הגולן, או דרומה אל המדבר ולשבת להתבונן במ</div>Sun, 05 Feb 2017 09:53:00 +0200zmanit.blog@gmail.com (zmanit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14870937http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864826&blog=14870937http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14870849<div align="right" dir="rtl">איזה מין גורל משונה. לכתוב פוסט על השתקה, ואז לגלות שהוא נמחק באחת. מחשבות על כך שכשאני מרגישה מושתקת- אני נוטה לכתוב. זאת בתנאי שלא ויתרתי על עצמי. כי לזמנים אני מוותרת ושותקת לגמרי. מחשבות על כך שאם הוא ינצח, אם יצליח להשתיק אותי, יצליח לכונן את קולו שלו בלבד- בסטריאו (אני לעולם לא אהיה המיקרופון או ההד לקולו שלו, הכוחני, אף שברור כי זו הפנטזיה שלו)- יבוא המדבר, לא רק עלי, אלא עליו, ועלינו בוודאות. כל עוד אני כותבת- אני לא מאוינת. אני קיימת, גם אם יסרב להכיר בי, גם אם ימשיך לראות דרכי, ולהתרעם על שאיני מתפוגגת לטובת קיומו המאסיבי. מחשבות על כך שתמיד פחדתי מגלים של מים, שחלומותי דאז לוו תמיד בפחד מגלי צונאמי- עוד לפני שידעתי מה פירוש המילה צונאמי, אבל הידיעה שגם גלים גבוהים של מדבר, של צחיחות, הם אויב, והם האויב מספר אחת כרגע, כך נראה. מחשבות על כך שפתחתי את הפוסט הנמחק במילים- תוהה לאן כל זה הולך. כלומר, מלבד הקיר הזה שאליו הכל הולך, שאליו כולנו הולכים, רוצה לומר, טסים, במהירות האור. לאן הוא ואני הולכים. מחשבות על כך שהנה, עוד רגע, ומגיעה נקודת האל-חזור וכמה הלב הנקמן</div>Sat, 04 Feb 2017 22:40:00 +0200zmanit.blog@gmail.com (zmanit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14870849http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864826&blog=14870849http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14869598<div align="right" dir="rtl">שוב חלמתי על ציפורים אתמול. חלום שלישי מרשים שאני זוכרת. אמנם קצרצר, אבל מלא תחושת פליאה, התפעמות. הבטתי בחלון- ודווקא בערב- חלון שהיה באזור אחר לגמרי מביתי אבל הרגיש כבית- (אולי הזכיר לי את השהות האחרונה בחדר בגדות) ובעצי האורן שצמחו שם גיליתי דורס. דורס יום, דווקא, שבמבט ראשון נראה כבז, ואחר כך התגלה כגדול יותר, עקב כלשהו, אולי עקב חורף, שאלתי את עצמי, ואז עוד אחד בעץ הסמוך, ועוד אחד בזה שלידו, ועוד ועוד. אתמול במפגש ההיכרות עם היועצת, היא שאלה אותי בת כמה אני וכשעניתי "ארבעים" התבוננה בי במבט הרה משמעות, עם חיוך קל אך שותק.לא אמרתי דבר. לא הערתי דבר בעניין. יש כל כך הרבה דברים בוערים יותר על הפרק, בפגישה הראשונה של ייעוץ זוגי להתחיל להגיד שאני מרגישה שהחיים כבר אוזלים ודי. לא. ממש לא. ליל אמש היה הלילה הראשון מזה זמן רב שבו התעוררתי משמעותית אולי רק פעם אחת לפנות בוקר, ובכלל- ישנתי. ישנתי. לאכול - עדיין אוכלת בעיקר בייגלה ועוגיה פה ושם, הרבה מאוד קפה, וקצת כאבי ראש, כמו הימים של פעם, כשהייתי לגמרי לא מפוקסת על החיים שלי- לא שאפשר לומר שהפכתי לבחורה מפוקסת, - ובכל זאת- הפכתי יות</div>Mon, 30 Jan 2017 15:21:00 +0200zmanit.blog@gmail.com (zmanit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14869598http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864826&blog=14869598http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14869058<div align="right" dir="rtl">מועדון גרנזי לספרות, למה לך להיות מאושרת, יוצאים לגנוב סוסים באנגלית, שנה של מחשבות מופלאות, רפאו את עצמכם- לפחות חמישה ספרים טובים שנמצאים בקרבתי, אלב הסיכוי שאוכל לקרוא בהם כרגע זעום כל כך. לא מסוגלת להתרכז, אז אולי כדאי פשוט לכתוב קצת. אני מרגישה בערך כמו הרוח הזאת בחוץ, או אולי נכון יותר לומר כמו הענפים הדקים והשיחים והפרחים שמיטלטלים בצורה מטורפת מהסופה בחוץ. רגע אחד כך- ברגע השני אחרת. כל יום יש את התחושה- שהנה, אולי הספינה הזאת הולכת ומתייצבת סוף סוף, וכל יום יש סלטה אחת לפחות שמוכיחה- לא, זה לא הולך לקרות. אנחנו עדיין ברוח הזאת, ואין לי מושג איך עוד לא נעקרנו. אבל אני קרובה לזה, כך אני מרגישה. באמת שואלת את עצמי אם לא עדיף למשוך את זה מהאדמה השקרנית הזאת, אם לא כדאי כבר לעקור את זה ולגמור עם זה. מה כבר יותר טוב. האם באמת להישאר במקום הזה, במחשבה שזו תקופה משברית ושזה יתמתן ואולי יעבור, או להקשיב לאמירה השקטה הזאת שמבעבעת מבפנים- שאני לא סומכת על הדבר הזה שיש בינינו, שמה שיש שם לא מעורר בי מספיק אמון. שהוא לא מעורר בי מספיק אמון. שלוש שנים ביחד, מתוך כבר כשנתיים תחת קורת גג אח</div>Fri, 27 Jan 2017 22:35:00 +0200zmanit.blog@gmail.com (zmanit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864826&blogcode=14869058http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864826&blog=14869058