http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864690מה קורה אם יום אחד את מתעוררת, וכל מה שהכרת נעלם. הבית בו גדלת כבר לא שלך, החברים איתם בילית מפנים לך גב והאנשים בהם נלחמת כל החיים הם היחידים שמושיטים לך יד? לא מוכר, לא רצוי, לא שייך.heCopyright 2026 -Black Crow-. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864690http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864690&blogcode=14858392<div align="right" dir="rtl">נכנסנו עמוק יותר לכפר, כבר היה קשה יותר לראות את היער מהמקום הזה. הגענו לאזור בו לא היו בתים, רק חנויות ודוכנים. "זה מתחם הבילוי שלנו, יש פה הרבה מסעדות, חנויות או סתם מקומות לשבת בהם" אמרה ג'ניפר. החנויות לא היו מזמינות, לא כמו בעיר לפחות שם הכל היה נוצץ ומושך, אבל גם ככה זה לא עניין אותי במיוחד. הבחנתי ביותר אנשים משהיו בדרך לפה, לא יותר מידי אנשים, אבל בהחלט הרבה יותר מכמות האנשים שראיתי בשבוע האחרון. נכנסנו לכמה חנויות, ג'ניפר בעיקר התלהבה מה'בילוי' הזה והחריכה אותי למדוד את כל הבגדים שאהבה, היה לה טעם טוב אין ספק, אם הייתי בעיר בהחלט הייתי נעזרת בה כשהייתי הולכת לסיבוב קניות, אבל פה זה פשוט לא מעניין אותי. הבגד היחיד שגיליתי בו עניין היה שמלה ארוכה בצבע לבן קרם שהייתה בעלת כתפיות ספגתי, היא נחה על הגוף בקלילות, צמודה מעט באזור המותן, זה היה הדבר היחיד שאני בחרתי וג'ניפר מרוב התלהבות אפילו לא בדקה את המחיר ורצה לשלם עליו לפני שאני אתחרט. כשהיינו בדרכנו חזרה כל אחת מאתנו החזיקה כמות לא קטנה של שקיות, "היה הרבה יותר נוח אם היה לך רכב" מלמלתי ג'ניפר בתגובה צחקקה, "</div>Mon, 12 Dec 2016 13:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Black Crow-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864690&blogcode=14858392http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864690&blog=14858392http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864690&blogcode=14858139<div align="right" dir="rtl">"הגוף שלך מתרפא בצורה מדהימה, רק אתמול עוד היית מכוסה שריטות, אבל עכשיו אחרי שהגוף שלך צבר קצת מנוחה הוא מתחזק" אמרה ג'ניפר בהתלהבות כשהי בודקת את זרועותיי, גבי, כתפיי ובטני. "זה מדהים" היא אמרה ותפסה בעדינות את הרגל שלי, מורידה את התחבושת וחושפת את השריטות העמוקות שגרם הזאב "למה זה לא מתרפא במהירות?" לפי מה שאני יודעת הגוף של אנשי הזאב מתרפא במהירות רבה יותר מאנשים רגילים, אבל זה לא נראה כאילו הוא הולך להתרפא בקרוב "לפצע שנגרם מהנשיכה לוקח הרבה יותר זמן להתרפא, זה טבעי לגמרי" אמרה ולקחה את המשכה שהניחה קודם על השידה. בחנתי איך אצבעותיה עוברות על הפצע, זה מעט צרב "זה לא נראה כמו נשיכה" ציינתי, "זה נראה יותר כמו שריטות" "כן, את צודקת, זה באמת לא נשיכה" אמרה בפשטות תקווה קטנה מלאה את גופי, "חשבתי שמשתנים רק מנשיכה, לא שמעתי על אף אחד שהשתנה בגלל שריטה, עמוקה ככל שתהייה" "גם אני לא" הסכימה איתי ג'ניפר והחלה ללפף סביב רגלי תחבושת חדשה ונקייה, "אז אולי אני לא משתנה? הריי גם אין לי זאב בכלל, יכול להיות שאני עדיין אני? אני עדיין אנושית?" התרוממתי טיפה יותר, נועצת בה את</div>Sun, 11 Dec 2016 12:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Black Crow-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864690&blogcode=14858139http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864690&blog=14858139http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864690&blogcode=14857939<div align="right" dir="rtl">השיער שלה היה ארוך, בהיר וחלק, הוא השתלב בצורה מדהימה עם הטבע. זה הדבר הראשון שהצלחתי לקלוט מהבחורה שעזרה לי באותו היום. כשהצלחתי לפקוח את עניי לכמה שניות, הכל עוד היה מטושטש, לא ראיתי עוד כלום, כלום חוץ משיערה הארוך, הבהיר והחלק. רק כשפקחתי את עניי בשנית הבחנתי גם בענייה החומות, גופה בעל הגוון הזהוב והגומות שיש על לחייה כשחייכה אליי. היא נראתה באזור גילי העשרים המאוחרות ועייפות מסוימת כבר נשקפה ממבטה, אך חיוכה הכניס אור לפנייה. "איפה אני?" שאלתי בשקט וקולי היה צרוד. עדיין שכבתי, אך הפעם זה היה מזרון מתחת לגבי, הייתי במקום סגור, לא ביער, אבל המקום לא היה לי מוכר, וגם האישה שמולי לא. זה היה דיי מוזר כיוון שאני מכירה כמעט כל אחד ואחד בעיר, אך אותה לא ראיתי מעולם. "תחזרי לישון ילדתי, הגוף שלך עבר הרבה, הוא צריך מנוחה" אמרה וליטפה את שיערי לא אהבתי את זה, לא אהבתי את החמימות שהפגינה כלפי האישה הזרה, לא אהבתי את הרחמיים בענייה. אני לא מכירה אותה והיא דואגת לי כאילו הייתה אימי. הזזתי את ראשי ממנה וסרקתי את החדר שבו הייתי, שכבתי על מיטה פשוטה עם רגליים מסולסלים מעץ, לצד המיט</div>Sat, 10 Dec 2016 19:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Black Crow-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864690&blogcode=14857939http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864690&blog=14857939http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864690&blogcode=14857916<div align="right" dir="rtl">הקור חדר לעצמותי. זה לא היה קור של חורף או קור שמרגישים רגע לאחר שיוצאים ממקלחת חמה. זה היה קור אחר, כזה שגורם לגוף לרעוד בלי שליטה, קור של לילה קודר, קור של מקום אפל, של מוות. מוות. האם אני מתה? האם ככה מרגיש המוות? קור אין סופי וחושך שעוטף מכל כיוון? בלי תחושה, בודדה בתוך כל השחור. למה אני פה לבד? איפה כל האנשים שלי? מי בעצם האנשים שלי? תמיד הייתי לבד? תמיד חייתי בחושך? איך הגעתי למצב הזה בכלל? 'לא! אני לא מוכנה לאבד אותך! בבקשה ילדה שלי' הקול הדהד בראשי, אך לא זיהיתי למי הוא שייך, 'היא לא הילדה שלך יותר, הילדה שלך מתה, היא ננשכה' היה זה קול שני, נמוך יותר, סמכותי יותר, 'אני לא מוכנה לאבד אותך' שמעתי את הקול בראשי שוב ושוב, שבור ורועד, לא כמו הקול השני שנשאר יציב &ndash; 'היא לא הילדה שלך יותר, הילדה שלך מתה'. זו אני, אני מתה, אני נמצאת בתוך החושך והקור, לא נשאר לי כלום חוץ וקולות שאני אפילו לא מזהה. 'היא לא ננשכה!' הקול השבור התגבר במוחי,</s</div>Sat, 10 Dec 2016 18:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Black Crow-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=864690&blogcode=14857916http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=864690&blog=14857916