http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407ספור בלשי המתרחש בקו ישראל ברלין, על חייה של סטודנטית ישראלית-דנית עם נטייה להסתבך בפרשות אלימותheCopyright 2026 Hellena wine. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14891099<div align="right" dir="rtl"><p>מרתון ברלין ראשון שלי, בעצם מרתון ראשון בחיי.</p> <p>מעולם לא רצתי חצי מרתון או הייתי קרובה לכמות הק"מ הדרושה לכך מהפחד לפציעות ספורט או החמרה של אלו שהתפתחו מהצבא.</p> <p>אבא שלי תמיד אמר אמר שמרתונים הם מעט מיותרים לאנשים שלא רגילים לתחרויות מבחינת הלחץ שמופעל על הרצים לפני התחרות והרצון לרוץ כמה שיותר כדי להשיג תוצאה מרשימה.</p> <p>"למה את צריכה להשתתף במרתון תל אביב? מה רע בריצה השקטה? זו שעוזרת לחשוב ולנקות את הראש?"</p> <p>"לא יודעת אבא, זה רעיון של החברה מהיחידה בגלל שיש ייצוג לרוב הלוחמים מהיחידות המקבילות".</p> <p>"אבל גם ככה אסור לכם באמת לרוץ עם סמל יחידה, בכלל, אתם יחידה סודית, איזה ייצוג יחידה סודית צריכה", אבי המשיך להתנגד להשתתפות במרתון תל אביב של השנה החדשה לאחר שסיפרתי לו בשיחה בדרך הביתה מתחנת הרכבת.</p> <p>הוא לא היה היחיד שחשב ככה.</p> <p>גם המ"פ שלי התנגד לרעיון שמשהו ממה שאנחנו מבצעים ייצא החוצה.</p> <p>"אף אחד לא רץ. גם לא בקבוצה וגם לא כיחידים. זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו, שתיחשפו, שיצלמו אתכם לאתרי אינטרנט או כתבות בעיתון". </p> <p>הושארנו בבסיס בסופ"ש של מרתון תל אביב.</p> <p>"עאלק פעולת איסוף מל"מ" קרא אחד הסמלים במהלך ארוחת הצהריים של אותה שבת. </p> <p>"סתם מסכנים אותנו בכניסה לבית לחם כדי למנוע מאיתנו לרוץ. בסדר הבנו אסור, לא צריך לסגור אותנו כאן ועוד להמציא לנו תירוצים על איזה שב"ח שסרח ועכשיו צריך לחפש אותו". </p> <p>אותו סמל קיבל שבת נוספת, אות הזהרה למי שיחשוב להתחיל מרד.</p> <p>המ"פ כינס אותנו לאחר אותה פעילות בבית לחם לשיחה דחופה.</p> <p>נזרקנו על הכיסאות במועדונית היחידה, עייפים ומטונפים מההתגלגלות ברחבי הקאסבה, כמהים למקלחת צוננת ולמיטה בחדר.</p> <p>חלק מהחיילים נרדמנו על ידית הכיסא תוך כניעה לעייפות כבדה וחלק צחקו על מה שהיה במהלך הפעילות, עדיין מלאים באדרנלין שזרם בגופם.</p> <p>"ארתור הזה, תגידו, איך אפשר להירדם בשטח? הא? סבבה אני מבין כבר ארבע בבוקר וקשה אבל לנחור"?!</p> <p>טומי צחק צחוק מלא מבטא צרפתי.</p> <p>"אל תדאג טומי, הוא ממשיך לישון גם עכשיו" ילנה צעקה לעברו מהחדר השני.</p> <p>גיכחתי מתוך שינה.</p> <p>"בוא נסיים עם זה. אני יודע שאתם מותשים ושיום שבת כבר ואני באמת לא רוצה להחזיק אתכם יותר ממה שאני צריך" המ"פ ניסה להרגיע את הרוחות בקולו המדוייק.</p> <p>הוא נשען על הכיסא, מביט בנו במבט חד ותקיף, נותן לכוח הכבידה להחזיק את גופו התשוש.</p> <p>"עשיתם עבודה יפה שנסכם לאחר צאת שבת".</p> <p>"כבר נכנסה שבת אז מה זה משנה באיזו שעה נעשה בריף סיכום" הנרי מיהר להגיב.</p> <p>"תיזהר ממני הנרי, לפני שאתה נשאר לנקות את הפלוגה בזמן שכולם הולכים לישון" שאג לעברו אוליבר הסמ"פ.</p> <p>"אני מבין שאתם גאים ביחידה הקטנה והמיוחדת שלנו, שאתם רוצים ייצוג, להראות נוכחות, שיש לכם כוח במלחמה הזו. באמת מבין".</p> <p>הוא עצר לרגע והביט בנו, מלוכלכים ומזיעים, מתעפ"צים למול עיניו הרציניות.</p> <p>"הנרי, כשאתה יוצא הביתה, איזה מדים וסמל יחידה אתה לובש?" </p> <p>"של חיל האוויר, אני חייל במצפה רמון".</p> <p>"ואת ילנה?" הוא הפנה את מבטו.</p> <p>"אני צלמת צבאית, בדיוק נסעתי לצלם סוף מסע כומתה של יחידת שקר כלשהו או סיור של לוחמים ביד ושם".</p> <p>"שאני אמשיך? אתם מבינים?" </p> <p>"חלקכם חוזרים הביתה על מדי צנחנים או גולני. חלקכם ג'ובניקים בחיל האוויר."</p> <p>"אתם מייצגים הכל חוץ מהיחידה הזו. לא מול החברים, לא מול ההורים ולא מול הכלל".</p> <p>"אתם לא רכוש צה"ל, אתם סוד צה"ל, כמו הרבה יחידות מודיעין ובל"שים".</p> <p>"אתם צריכים להיות גאים במה שאתם עושים, ואני באמת לא חושב שאני צריך להתחיל לפרט בשעה כה מוקדמת של הבוקר מה עברתם במהלך השירות שלכם"</p> <p>"כמה מחבלים חוסלו וכמה פעולות טרור נמנעו, ולא רק בגלל כל היחידות שיצאו לרוץ ביחד בעוד כמה שעות לאורך הים מתוקף גאוותם המאוד מובנת ביחידה שלהם".</p> <p>"אם יש כאן מישהו שעוד לא הבין את דבריי, שיתקלח, יישן טוב ואז שייקח את חפציו ואז אולי נוכל לסדר לו תפקיד באחת היחידות שרצות מחר".</p> <p>כולנו ישבנו פעורי פה באותה מועדונית בבסיס, אי שם במרכז הארץ .</p> <p>המ"פ יצא מבלי להוסיף עוד מילה מיותרת .</p> <p>אוליבר הסמ"פ נשען על הקיר בפינת החדר והביט בנו, מלאי תסכול מאותו סופ"ש משובש, מעט מבולבל, מעט עייף. </p> <p>"משוחררים", הוא לחש , ויצא בריצה אחרי המ"פ.</p> <p>נשארנו בחדר למשך דקה פעורי פה, מנסים לאסוף את הגאוותניות המיותרת שדבקה בנו בפעולות האחרונות.</p> <p>כל אחד קם ממקומו בשקט מוחלט ויצא לעבר המגורים.</p> <p>השירים שבקעו מהמקלחות הוחלפו ברעשי זרימת מים.</p> <p>ילנה ואני היינו נוהגות לדבר במשך שעות ארוכות , גם לאחר הפעילות וגם מתוך עייפות מלווה בנפילות עפעפיים ופיהוקים לא נגמרים.</p> <p>תמיד צחקנו על כך שהדבקנו אחת את השנייה בפיהוקים ממושכים, כשאחת מתחילה והשנייה מצטרפת לרצף נוראי עד שהיינו מבינות את הרמז מהגוף המותש וסוגרות את האור.</p> <p>אך לאחר השיחה ילנה אפילו לא הביטה בי.</p> <p>היא ייבשה בחופזה את שיערה הבלונדיני הבוהק ומיהרה להיכנס למיטה.</p> <p>הבטתי בהשתהות במראה, מנסה לאסוף שאריות אחרונות של כוח כדי לצחצח שיניים כשמברשת השיניים כמעט ונשמטה מבן אצבעותיי.</p> <p>כשנכנתי לחדר&nbsp; היא כבר ישנה שינה עמוקה, לא לפני שכיסתה את כל החלונות בכריות וסדינים לבל תיכנס קרן שמש מציקה שתאיר אותנו מהשינה הכל כך הכרחית הזו.</p> <p>טיפסתי על מיטת הקומותיים וראשי צנח על הכר.</p> <p>מזג האוויר החמים נתן תחושה שהטמפרטורה עוטפת את הגוף מספיק כדי לחסוך ממני את המאמץ להתכסות בשמיכה.</p> <p>תמיד הייתי רצה אך בשנה האחרונה התחזקה בי המחשבה שאני מסוגלת לרוץ את מסלול חצי מרתון ברלין, מחשבה שהתחזקה לאחר צפייה בכתבה ששודרה באחד הערבים במהדורת החדשות המרכזית בנושא העלייה במספר האנשים העוסקים בספורט שלא באופן מקצועי והכנסת שעת כושר בכל בוקר בבתי הספר היסודיים והעל יסודיים.</p> <p>במרכז הכתבה כיכב מאמן כושר המכין קבוצות ריצה למסלולי מרתון שהסביר כיצד לייעל את האימון, בהיבט התזונתי והלבוש ועד הסברים על מתיחות והרפייה שהיו הכרחיים למניעת פציעות.</p> <p>הבנתי שאם אני רוצה להיות מוכנה אני חייבת לנצל את זמני הפנוי לריצה ופחות לחיפוש חתיכים באפליקציית היכרויות.</p> <p>לפני המרתון ההחלטה להשתתף במרתון הייתי מקפידה לרוץ כ-10 עד 13 ק"מ לפחות שלוש פעמים בשבוע וכחודשיים לפני המרתון הגברתי מעט את הקצב אך השתדלתי שלא להפעיל לחץ רב מדי על הגוף באימונים המאומצים ועדיין הייתי חייבת להאריך בכל אימון את הריצה בחצי ק"מ מבלי להגביר את הקצב.</p> <p>הכנתי את הפלייליסט בטלפון לפני הריצה, משתדלת שרוב השירים יהיו בעלי אותו מקצב.</p> <p>שירי מועדונים ברמיקסים כמעט זהים, לא דבר שמסובך למצוא באינטרנט, גם בלי להשתמש באפליקציות ריצה שסיפקו למשתמשים פלייליסט ריצה מובנה משלהם, אם תשאלו אותי- לא שירים ששווה לצאת מהבית בשביל להקשיב להם תוך ניסיון להתכונן למרתון הקרב.</p> <p>10 ק"מ ב-55 דקות. זה לא מספיק.</p> <p>לא מספיק לאצנית שבקיץ האחרון הצליחה להשיג תוצאה מרשימה שעמדה על 10 ק"מ ב38 דקות.</p> <p>"אל תהיי קשה עם עצמך היידי" אבא כתב.</p> <p>"את חייבת לתת לרגליים שלך להסתגל לתנועה נכונה בקצב קבוע. את לא יכולה לכפות על הגוף שלך מאמץ שהוא לא רגיל אליו, ככה נוצרות פציעות ספורט".</p> <p>"אבא אני יודעת! אתה לא צריך לפרט. זו לא פעם ראשונה שאני צריכה להתאים את עצמי לשגרת אימונים!" ניסיתי לחסוך ממנו ובעיקר מעצמי את המשך ההטפה, שכן אין סיכוי שאורטופד ייתן לבתו להיות "קורבן" לפציעת ספורט.</p> <p>"נגעים במוניסקוס, שחיקת סחוס, שברי מאמץ, דורבן (דלקת פציה פלטרית-אם להיות מדויק), IBTS..."</p> <p>"בסדר אבא אני מכירה את הרשימה, זו לא פעם ראשונה שאתה מזכיר את הפציעות הללו."</p> <p>"ואת עדיין אצנית. מאז התיכון וגם עכשיו, והתפקיד שלי הוא לשמור עלייך- אז תני לי לשמור עלייך. אם לא כאורטופד אז לפחות כאבא שלך שקצת מבין עניין" ההודעה נשלחה ולאחריה סמיילי קורץ, למרות שלא נראה לי שלקרוץ היה בדיוק הצורך של אבי כרגע.</p> <p>למעשה הוא הרגיש רציני למדי.</p> <p>סגרתי את הטלפון ונכנסתי להתקלח.</p> <p>קיפי נשכבה במקומה, קרוב לחלון כדי שהרוח המנשבת תצנן מעט את גופה לאחר הריצה המאומצת.</p> <p>כנראה היא היחידה שבאמת יכלה לסבול את הקילומטרים המרובים בלי כל הכאבים המיותרים שתקפו במהלך הריצה ולאחריה.</p> <p>יום המרתון הגיע.</p> <p>קהל גדוש מתאמנים נאסף בסמוך לשער ברנדבורג בשעת בוקר מאוחרת של יום ראשון.</p> <p>מנסה למתוח את גופי לפני המסלול המיועד שכלל לא יותר מ21 ק"מ (עוד לא מוכנה ל42 ק"מ שנראו לי אכזריים מידי לאדם שעד לפני כחודש מירר על הקושי בלצלוח חורף ברלינאי סביר).</p> <p>הנפתי את ידי לצדדים כחלק מאימון דינמי שאבי המליץ לי לעשות, כשאני מנסה לתבל בהקפצת עקבים לישבן.</p> <p>לא הייתי היחידה בין ההמונים שהכירו את הטריקים הללו.</p> <p>בעיקר הרצים בקבוצות המאורגנות ביצעו אותן.</p> <p>לבושים במדי רצים מיוזעים ותואמים, מחקים את תנועות שותפיהם כהשתקפות ראי מדוייקת.</p> <p>אלוהים, אפילו הנעליים שלהם היו זהות.</p> <p>הדבר היחידי שבד"כ הבדיל בין הרצים, דבר שהוא כ"כ אינדיבידואלי מטעמי נוחות והטעמה אישית לרגליו של הרץ. </p> <p>ורק אני חשבתי לעצמי כמה נוח לי בנעלי הספורט המעט שחוקות שידעו כבר כמה ק"מ בעבר.</p> <p>גמעתי את הטיפות האחרונות בבקבוק המים והתקרבתי לקו ההזנקה.</p> <p>"ואני חשבתי שאני היחיד שהגיע לכאן לבד, בתחרות נגד כל קבוצות הרצים המאורגנות".</p> <p>הבטתי לצד שמאל שלי. בטוחה שהגיעה כבר העת להפעיל את מוזיקת הריצה הרגילה שאמורה הייתה לעורר מעט מוטיבציה ואנרגיה, אך משהו הפריעה את ההכנה הרגשית הזו.</p> <p>משהו שנראה טוב במיוחד.</p> <p>ושם הוא היה. מתנשא לגובה 186 ס"מ, לבוש בחולצת המרתון שאמורה לנדף את הזיעה הניגרת מגופו בשעות הבאות של אותו בוקר אביבי.</p> <p>"ג'ון". הוא השיט את כף ידו הגדולה לעברי במעין לחיצת יד ספורטיבית.</p> <p>לא הצלחתי לזהות את המבטא המוזר שהשתרבב במילים הבודדות שאמר בשניות האחרונות.</p> <p>שיער שחור שהתחיל להאפיר במקצת.</p> <p>"היידי". הושטתי את ידי לעברו.</p> <p>נדמה היה לי שידו מכסה הרבה יותר מיד אחת שלי. חולצת אימונים יקרה למדי של חברת "אנדר ארמור",ואוזניות&nbsp; מקצועיות של "פיוניר מדגם אייץ' די ג'יי 2000 ו... מה זה? תחבושת גרב שביצבצה מתוך נעל הספורט.</p> <p>משהו במראה השזוף לא תאם את האוכלוסיה מהצד הזה של אירופה.</p> <p>הלוואי ולא הייתי מסוגלת להבחין בכל הפרטים הללו בזמן כה קצר אך הדבר היה כל כך טבעי ונבע מהרגל שהשריש בי מוני עוד מימי האימונים הראשונים כשהיינו יושבים מעל הגשר שהשקיף על הפארק המרכזי.</p> <p>מוני שאל אותי באימון הראשון מה אני רואה הפינת הישיבה בשעה אחת שלי.</p> <p>כשעניתי שני אנשים המנהלים שיחה הוא צקצק והניד את ראשו לשלילה.</p> <p>"זו לא התשובה שאת צריכה לענות כשאת אוספת מידע על הסביבה, על האוכלוסייה". הוא התשנף והמשיך להסתכל לעבר הזוג.</p> <p>"מה היא לובשת, מה הוא לובש?"</p> <p>"היא חולצה ומכנסיים והוא דגמ"ח וחולצה קרועה".</p> <p>הוא שוב התנשף, אולי כמעט מיואש.</p> <p>"היא לא לובשת סתם חולצה. זו חולצת משרדים, אולי במחיר מעט יקר, ונעליי אלדו, שלטעמי, יקרות מדי מערכן האמיתי".</p> <p>"והוא?" שאלתי בסקרנות שהתגבשה בי.</p> <p>"תסתכלי על הדגמח המיושן וחולצת צבא גזורה עם הכיתוב "סוף קורס מ"כים ".</p> <p>"יש ביניהם איזשהם הבדלים בתפיסת דרך החיים כשהוא עדיין לובש בגדים מעט מיושנים מתקופות קודמות בחייו, אולי מתקשה לשחרר אותן משגרת היום יום, כשהיא לעומתו, ייצוגית ורשמית, אולי כחלק מדרישת העבודה או כדי לעשות רושם עליו".</p> <p>ככל שמוני פרט יותר ויותר כך העניין שגיליתי בזוג הלך וגבר.</p> <p>"אולי זה דייט ראשון" ניסיתי את מזלי בחוסר ביטחון.</p> <p>"אני לא מאמין- הביטי, הם לא יושבים מאוד רחוק אחד מהשני ועדיין לפי איך שידיה שלובות זו בזו נראה שהיא מעט מסתייגת ממה שהוא אומר, בניגוד אליו- הוא מדבר עם הידיים ואין לו בעיה לאחוז בידה או להניח יד על הכתף שלה, מה שמצביע על קרבה ומתן ביטחון לשותפתו לשיח".</p> <p>"זה מדהים, כמה אפשר ללמוד בזמן כה קצר על אנשם שאני לא מכירה".</p> <p>"זה נכון, אך תצטרכי הרבה ניסיון. וזמן". </p> <p>מוני הסיר את משקפיי השמש מעינייו והפנה את מבטו אליי.</p> <p>"את צעירה, זו חולשה אך נמשיך לתרגל לא מעט את הנושא בתקופה הקרובה, מה שאומר שכשיעורי בית תצטרכי לנסות לבצע את ניתוחי המצב הללו לבד, אולי אפילו תוך כדי ריצה, כשדמויות חולפות על פנייך במהירות, תנסי להתרכז במה שראית- לבוש, טכנולוגיה, דמויות שהיו שותפות לסצנה ואפילו סוג רכב אם יש".</p> <p>הכרוז הכין את הנוכחים ליריית הפתיחת.</p> <p>מיהרתי להפעיל את אפליקציית הריצה שמדדה את המרחק, הצעדים והמהירות שרגליי עברו.</p> <p>המוזיקה החלה לבקוע מהאוזניות הגדולות שכיסו את אוזניי.</p> <p>כבר לא שמעתי את ההזנקה.</p> <p>גופי היה מוכן כלמלחמה כשתחושת דפיקות הלב אחזה בחזי ולא בגלל היפיוף שרץ לידי.</p> <p>כל אותם רצים שנעמדו לפניי עד לפני מספר שניות כבר חצו את קו הפתיחה, משאירים אחריהם בקבוקי מים וחבורת מעודדים שהביאו מהבית או מהעבודה.</p> <p>הוא המשיך לרוץ לידי בחלק גדול של המרוץ, על אף שניסיתי לשנות את קצב הריצה הקבוע שעמלתי עליו כ"כ הרבה זמן.</p> <p>נדמה היה לי שכמוני גם הוא בא לבד, עירום ממעריצים.</p> <p>האפליקציה החלה להתריע על הקילומטרים שהרגישו כזוחלים מתחת לנעלי הריצה שלי.</p> <p>עוד ק"מ ועוד אחד שנגרר אחריו.</p> <p>"שלושת הקילומטרים הראשונים הכי קשים. אני יודעת שהכי יכאב עכשיו ואז הרגליים יתרגלו" חשבתי לעצמי, מזיזה את השפתיים בלי להשמיע קול.</p> <p>מרימה את רגליי הכבדות שכבר התקרבו לקו המתריע על אמצע מסלול חצי המרתון. </p> <p>הדי ג'יי מרטין גריקס מקפיץ לאורך שארית המסלול את אוזניי שבולעות כל תו והרגליים שתופסות בקלות את הקצב.</p> <p>האוויר היה רענן, אפילו חמים ביחס לעונה הנוכחית בברלין שידעה כמה ימי גשם טרופים לאחרונה.</p> <p>לא שהיה מפריע לי גשם שישטוף את הזיעה אבל נראה שאנו הרצים לא יכולנו לבקש מזג אוויר יותר מתאים, נטול שלוליות טובעניות וכבישים חלקים.</p> <p>עוד כמה שניות ואגיע לתחנת המים בריצה בקצב מדוד, רק שלא אאבד את&nbsp; קצב הריצה עליו הקפדתי עד כה.</p> <p>נותת לטיפות המים לעבור בגרוני, בשלוקים קטנים, ומסיימת את כוס המים שהגישה לי הבחורה בעמדה שנראתה חייכנית למדי.</p> <p>טוב, היא לא באמצע ריצת מרתון מיוזעת ועדיין זוכה לתודות וחיוכים מהרצים החתיכים שמגיעים לתחנה כל כמה שניות.</p> <p>6 דקות לקילומטר.</p> <p>אסור לי לרדת מזה.</p> <p>"בלי ספרינטים ובלי קפיצות", הזכרתי לעצמי, נחושה לסיים את המסלול בזמן אליו כיוונתי.</p> <p>החולצה כבר נדבקה לגבי, רטובה מזיעה צוננת.</p> <p>עוד 7 קילומטרים.</p> <p>עכשיו זה היה תורם של לינקין פארק להציף מחשבות צלולות שהרבו לעלות במהלך הריצה.</p> <p>"ניסיתי כל כך הרבה" כמו ששר סולן הלהקה.</p> <p>"ניסיתי כל כך הרבה" חשבתי לעצמי בתוך הצעדים המהירים שמסיימים את הק"מ ה-14.</p> <p>ניסיתי" לשמור על ציונים גבוהים, על משכורת נורמלית בעבודה שאני לא סובלת".</p> <p>"ניסיתי" לשמור על היחסים עם סוון, גם כשלא האמנתי שהם באמת מה שאני רוצה, גם כשרציתי לחדש ולחתוך והבנתי שהנוכחות שלו היא קסומה בעיניי.</p> <p>שקשה לי לנתק אותו למרות שהוא לא באמת מחויב להישאר אבל נראה כמו נר דולק בחלון ביתי בלילה ברלינאי מושלג.</p> <p>אבל סוון כבר אינו.</p> <p>וזהו הזמן להמשיך.</p> <p>עיניי חיפשו אחר הבחור החמוד מקו הזינוק.</p> <p>אולי יהיה לי מזל ואפגוש אותו בסוף המסלול.</p> <p>אני מקווה.</p> <p>אולי אני סתם מלאת אשליה.</p> <p>גברים מהסוג שאהבתי היו כמו "חדי קרן בעונה זו של השנה, לא קיימים ברדאר" (טוב זה רק ציטוט של לני שתמיד טענה שבחורף מדד המציאות בטינדר יורד עקב חתיכים שמחפשים בת זוג לחורף וחוזרים לרווקותם עם המעבר לשעון קיץ).</p> <p>אולי אני לא צריכה להתמקד בכך עד בחינות הסיום.</p> <p>להישאר נקייה ממחשבות מיותרות על גברים שיעבירו את הזמן שאין לי.</p> <p>"זהו זה" חשבתי לעצמי.</p> <p>צריכה להישאר לבד עד סוף השנה.</p> <p>עד שאמצא התמחות טובה. איזו עוזרת צלם עתונאות שקר כלשהו.</p> <p>אולי אפילו לא בברלין או בכלל בגרמניה.</p> <p>&nbsp;אולי אצליח בדנמרק.</p> <p>המחשבה פסקה כשנאלצתי לעקוף בלית ברירה קבוצת רצות שהתעסקו בעיקר בהרמת מורל בסנגנון חדר אוכל במחנה קיץ של הצופים. רועשות ומעכבות.</p> <p>כמו חניכה רעבה שלא מחכה שכל שירי ה"ג'ים על איה כל הלילה" יסתיימו וגונבת כמה ביסים מפת הלחם בלי שהמדריכים ישימו לב.</p> <p>"בקשה שייגמר!" שוב פלטו שפתיי בלי קול.</p> <p>אני אוהבת לרוץ, אבל לא עם ההמולה מסביב והתחרותיות שרודפת אחריי.</p> <p>תוך רבע שעה, או כמו שאני אוהבת לאמוד את הזמן, "לאחר ארבעה שירים וחצי", נגמרו להם גם הק"מ ה15 וה16. "תכף גם ה17", ניסיתי לעודד מעט את הנפש שכמעט וויתרה לרגליים שהפכו כבדות.</p> <p>"זו החומצה הלקטית שנוצרת עקב נשימה אנארובית&nbsp; של התאים שמפריעה לך לרוץ" שמעתי את קולו של אבי בראשי, מנסה להסביר את פשר הכאב הנוכחי בזיכרון ישן.</p> <p>המחשבה כבר לא הייתה נקייה כמו בשאר הריצות אלא מבולגנת וצפופה כמו המון רצים לפני קו הסיום.</p> <p>מנסה להחזיר את ראשי למסלול הריצה לאחר שהרגליים כבר צלחו את קו 19 הק"מ.</p> <p>ואז-&nbsp; הארה. אאוריקה!</p> <p>פתאום הבנתי.</p> <p>למה אני רצה במרתון המטופש הזה בכלל.</p> <p>זה קטרזיס כזה. התפכחות משונה לעובדה שידעתי מזמן.</p> <p>אני לא צריכה את המירוץ הזה כדי להתחרות ולשבור שיאים, גם לא כדי להוכיח לעולם שהנה, צלחתי את מרתון ברלין.</p> <p>אולי הייתי מיובשת ואולי גופי היה עמוס אנדורפינים טובים.</p> <p>לא צריכה את כל הרצים האלו מסביבי כדי לרוץ לבד. גם לא כדי להרגיש לבד.</p> <p>אני צריכה להמשיך לרוץ בסביבה שלי, בלי המרדף המתמשך של האנשים שמסביבי, אחד אחרי השני, גם אם העניין לא גלוי או ברור לכל הצדדים, אם באופן מלא או חלקי. </p> <p>אני צריכה רק את המוזיקה ונעלי הריצה שיגנו.</p> <p>"500 מטרים לסיום" התריע שלט גדול בצד הדרך.</p> <p>שיר אחרון לסיום, ועכשיו תורם של לונדון גרמר בשיר שהוא בכלל קאבר למשהו לא ישן כל כך.</p> <p>"עזור לי לאבד את ראשי" היא שרה.</p> <p>"ואתה, תהיה משהו שאני לא יכולה להגדיר" הצטרפתי אליה ללא קול.</p> <p>מחישה את צעדיי.</p> <p>400 מ.</p> <p>300 מ'.</p> <p>200 מ'...</p> <p>גל אחרון של אנרגיה.</p> <p>נותנת את כל כוחי ועוקפת במספר שניות חבורת איילות מלאה מרץ ומוטיבציה שחסרה לי.</p> <p>וזהו.</p> <p>שפכתי על ראשי את שארית המים שהיו בבקבוק, ניסיון אחרון לצנן את הגוף בסמי מקלחת.</p> <p>לחיי היו אדומות ובערו כאילו נרדמתי בטעות על שפת הים (לא דבר שלא קרה לי מעולם, אפילו בצבא, ואל דאגה, שבוע ריתוק לא ירגש את מי שרגיל לסגור 21 ימים, 11 ימים ו... כבר הפסקתי לספור כמה זמן כבר נשארנו בבסיס).</p> <p>אחרי שעה, חמישים ושתיים דקות מנסה להתהלך מעט ונופלת על הקרקע.</p> <p>מותחת את רגליי רק לרגע ומנסה לקום.</p> <p>"חכי בלונדי, אני אעזור לך", ג'ון מיהר להושיט לי יד והמשיך לצעוד לצידי במשך חצי שעה מסיום הריצה.</p> <p>"חייבים ללכת אחרי ריצה כזו, לא להפסיק את הפעילות לחלוטין" הוא ג'ון חייך ושילב את ידו בידי.</p> <p>ג'ון היה הפרס שלי במרתון הזה ולא אף קטרזיס או שיא חדש יחלפו להחליף זאת.</p> <p>גם המחשבה שסיימתי חצי מרתון לא יכלה להשיג את דפיקות לבי כשחיזקתי את ידי שהייתה לכודה בידו.</p> <p>"לבד עד סוף הסמסטר. כן ברור." עברתי בראשי על המחשבות האחרונות וקיוויתי שגם ג'ון יחשוב כך.</p> <p>"ממשיכה להופעה של הדי-ג'יי בערב בכיכר?" הוא התקרב מעט יותר.</p> <p>"אני מניחה שכן, רק חייבת לחזור לדירה לנוח ולהתארגן לכמה שעות".</p> <p>"כן זה ברור, זה מה שכולם עושים. אז אני אראה אותך במסיבה, נניח 5 שעות?"</p> <p>"כן, אני מניחה שכן"</p> <p>הוא חייך.</p> <p>"עוד 5 שעות, אני אחכה לך"</p> <p>התנשמתי בכבדות, מציקה. "כן מבטיחה"</p> <p>הוא הגיש ל את בקבוק המים והלך.</p> <p>איזו סתומה אני, מרוב התרגשות כבר שכחתי לשאול איפה לחכות לו.</p> <p>פתחתי את דלת הדירה וקיפי קיפצה לעברי ומחתה בלשון לחה את הזיעה מפניי.</p> <p>"קיפי, אני אתקלח ונצא בסדר?" חיבקתי אותה והיא חזרה למקומה, מחכה בסבלנות שאסיים עם עיסוקיי.</p> <p>השעה הייתה כבר שעת שקיעה והכיכר החלה להתמלא באנשים. </p> <p>חלקם עטורי מדליות מהמרתון שהסתיים לפני כמה שעות.</p> <p>יכולתי לזהות את חלקם, לפחות לפי סרטי הראש שסימלו את קבוצת הריצה אלה השתייכו.</p> <p>מקווה שיצוץ פתאום, התקדמתי בין כל ההמון הנרגש והרועש, עוברת את דוכני האוכל, עמוסי נקניקייה בלחמניה, פיצות ועוד דברים שלא יכולתי להכניס לפי בסוף אימון שכזה.</p> <p>כבר שכחתי שרציתי לאכול לפני המופע של הדי-ג'יי היווני שהובא במיוחד לרגל המאורע.</p> <p>גלגתי את החולצה מעט כלפי מעלה כדי לאוורר את הבטן.</p> <p>היה לי חם, כאילו המעלות החלו רק לעלות, גם כשהשמש כבר כמעט ושקעה.</p> <p>והתיישבתי על הרצפה קרוב לבמה.</p> <p>הקהל התכנס במהירות על הרחבה מול בימת המופע.</p> <p>האורות דלקו וכבו בתורם. מחליפים צבעים ומיקום.</p> <p>"ערב טוב למרתון ברלין!!!!" צעק הדי-ג'יי במבטא וטון שנשמעו לי מוכרים לפתע.</p> <p>"זה לא יכול להיות" חשבתי.</p> <p>הקהל שאג והריע בהתלהבות, עדיין מלאים בעוצמה ואנרגיה מהשמחה שהייתה מסביב.</p> <p>לבמה עלה גבר שהתנשא לגובה 186 ס"מ בשיער שחור שהחל מעט להאפיר, ונטול חולצה.</p> <p>"מוכרח לומר&nbsp; לכם שממה שראיתי בחצי המרתון אתם עדיין עם דיי מופרע..." </p> <p>הוא צחק והקהל הריע.</p> <p>"בואו נראה אם נשאר לכם עוד כוח לרקוד" הקהל שאג בעוצמה והמוזיקה התגברה.</p> <p>אחזתי בבקבוק הבירה והתחלתי לרקוד.</p> <p>הרגשתי איך הכל מסביב נרגע באופוריה אלכוהוליסטית מוזרה.</p> <p>המוזיקה הקפיצה את הקהל שנראה משתגע מהקצב המטורף והאפקטים שהתלוו אליו.</p> <p>"רגע רגע רגע" הדי ג'יי הפסיק את המוזיקה לאחר כרבע שעה והקהל נראה מעט מבולבל ומאוכזב.</p> <p>"חייב שתעזרו לי בתרגיל קטן".</p> <p>נו באמת,זה בדיוק מה שרצינו עכשיו, הפעלת בריכה סטייל חמי געש.</p> <p>"כשאני אומר הו אתם מורידים את הידיים למטה, כשאומר הי תרימו למעלה. יש?!"</p> <p>המוזיקה חזרה לנגן בעוצמה והקהל המשיך לרקוד.</p> <p>נראה שג'ון לחש משהו לבחור שהיה אחראי על האפקטים והמנורות שהסתובבו והחליפו צבעים בקצב זריז מעל הבמה.</p> <p>"הי" הידיים הונפו מעלה</p> <p>"הו" הן הורדו למטה</p> <p>"הו"</p> <p>"הו" "הי" "הו"... הקהל שלא התבלבל נראה כשדה חיטה ברוח של חודש מאי, רגע לפני הקציר. נעים לפי הקצב באחידות מדהימה.</p> <p>"הי, הי, הו, היידי!!!" </p> <p>&ldquo;here John&rdquo;!!!</p> <p>קראתי לעברו הישר מהשורה הראשונה והאור כוון אליי לאחר שהמאבטח הענק הבחין בי. </p> <p>איזה מזל שהגעתי מוקדם למופע ותפסתי מקום בקרבת הבמה.</p> <p>השומר עזר לי לעבור מעל הגדר ולקפץ על הבמה.</p> <p>ג'ון חיבק אותי והקהל הריע.</p> <p>פתאום הכל היה וורוד ושמח גם בעיניי.</p> <p>התרגשתי ממחוותו של אותו זר מוחלט שחיפש אותי בין זרים אחרים.</p> <p>בכל יום אחר הייתי חושבת כמה רומנטי ודוחה להחריד זה היה, אבל המחשבה לא עברה אפילו לא לשנייה במוחי.</p> <p>"מוכנה להמשך ההופעה מהמקום הכי שווה?!" ג'ון לחש באוזני והפעיל כמה אפקטים שהדהימו את הקהל.</p> <p>חייכתי חיוך מטופש ורקדתי עם בקבוק הבירה באוויר.</p> <p>ג'ון חיקה אותי והרים גם הוא את בקבוק הבירה והקהל אחריו. "לחיי האהבה ברלין" ג'ון ברך והקהל הריע ושתה.</p> <p>במשך שעה וחצי רקדנו כמו משוגעים על הבמה חשופים לעיניי כל.</p> <p> <object width="425" height="350" data="http://www.youtube.com/v/JZzf_wGQAac" type="application/x-shockwave-flash"> <param name="src" value="http://www.youtube.com/v/JZzf_wGQAac" /> </object> </p></div>Mon, 01 May 2017 14:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (Hellena wine)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14891099http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=863407&blog=14891099http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14875232<div align="right" dir="rtl"><p>רוב המשמרות שלי במשרד לא היו מאוד ארוכות והעבודה לא דרשה נוכחות במשרד בשעות הקטנות של הלילה, אך תקופת המבחנים של הסמסטר האחרון לא השאירה מספיק מזומן בארנק. הייתי חייבת להשלים את השעות בזמנים בהם המשרד היה סגור.</p> <p>השולחנות היו ריקים מאדם ודפי טיוטה מלאי תיקונים שהיו בד"כ מפוזרים על השולחן, או מסודרים בערמה לא נגמרת, היו קבורים בפחים המיוחדים שלהם. אפילו המטבחון, שהיה עמוס ספלים ופחים שעולים על גדותיהם מארוחות צהריים, היה ריק ונקי. כל כך נקי עד שהיה ניתן להריח את מטהר האוויר עד לשולחן שלי. שמחתי שאני יכולה להוציא את הלפטופ מהתיק ולנסות לסיים את עבודת הפוטושופ (עריכת פוטושופ ועריכת תרגום, לא דברים שהולכים ביחד, במיוחד כששני הדברים דורשים תשומת לב רבה גם בנפרד).</p> <p>ניצלתי את העובדה שאני היחידה במשרד והגברתי את המוזיקה. תחנת הרוק המקומית השמיעה הופעה חיה של אריק קלפטון, שהייתה בערך הדבר הכי טוב שקרה לאוזניים שלי מזה זמן רב. בבית, ביליתי שעות ארוכות כשהפלייליסט התבסס על גלגל"צ או שירים חדשים שהתמכרתי אליהם, וכרגע הם נמצאים בדרכם להיקבר אי שם בתוך רשימת השירים העמוסה שלי. נראה שגם השדרן התרגש מנוכחותו של קלפטון הקשיש, כשהרגיש חייב להצטרף לקהל במחיאות הכפיים שהדהדו לתוך המיקרופון. "בראבו, בראבו, פשוט מדהים הקלפטון הזה , רק משתבח כל הופעה".</p> <p>השתדלתי לעבור מהר על הגיית הדף המיליון בערך שדניאל תרגם כשמדי פעם עין ויד שמאל פזלו לעבר עבודת הפוטושופ הלא-גמורה. אחרי שש שעות מול שני המחשבים כבר הרגשתי שכבר עדיף לעבוד עם משקפי מגן וקרח על העיניים, אבל לא להמשיך ככה. לשמחתי ההגייה לא היתה קשה מדי, הבוס דרש גורם נוסף לפני שאנחנו מגישים את התרגום ללקוח. שמרתי את העריכה והשארתי פתק לדניאל על השולחן, "המשך כך". זה היה המשך לבדיחה בה רשם לי על התרגום האחרון "ציון 100" כאילו הייתה זו עוד עבודה להגשה בתיכון.</p> <p>&nbsp;</p> <p>השעון הראה חצות ורבע.</p> <p>&nbsp;</p> <p>קיפלתי חזרה את החפצים שלי לתוך התיק, ולבשתי את מעיל החורף הפוכי הארוך שרופד בצמר לאורכו ולרוחבו. יצאתי לרחוב הקפוא, בלי לשכוח כמובן לבדוק שנעלתי את הדלת. אמא לא אהבה את העובדה שאני מסתובבת בעיר בשעות הלילה המאוחרות בטענות הקבועות ש"מסוכן" ו"מה אם..."</p> <p>אך על כל עיר נאמר שהיא מסוכנת בשעות הלילה. ניו יורק, לונדון, בוקרשט, ירושלים, ולי לא היה את אותו פחד שאמי הייתה מזכירה כל שיחה. העיר בשעות הערב הייתה לובשת מעין נפילת מתח מלחצי היום. אנשים כבר היו בבתיהם או יצאו לבלות בפאבים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ואני?</p> <p>בד"כ הייתי רצה. מנצלת את הריק ברחובות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ללא פחד, ובמהירות. פחדתי יותר להלך בקיבוץ מאשר לרוץ בעיר הגדולה, אבל עיקר הפחד שלי היה מפני שהקיבוץ היווה את העבר ולא מפני ההווה בעיר הגדולה. ברלין בחורף נראתה בלתי מזיקה, כאילו השלג והקרח שריצפו את הרחוב גרמו לעיר להאט את הקצב. אף אחד לא רץ לאוטובוס או למטרו, כדי לא להחליק לתוך שאר ההמון המתהלך. קהל ההולכים הזדחל באיטיות, עמוס בתוך ביגוד מכביד וארוך שיצר חיץ בין ההולכים. לא הצלחתי ללכת בלי לחשב את הצעד הבא, אם שלולית הקרח מספיק יציבה ואם גוש השלג הקרוב מספיק נמוך מגובה המגף.</p> <p>חורף אירופאי. חורף עירוני. כמו כל חורף בעבר, רק חיכיתי שייגמר.</p> <p>הנביחות הרמות של קיפי שברו את השקט בקומה. כלב שמירה לא יעבור בשתיקה על אדם שעובר ליד דלת ביתו אך ישנה מעט את קולו כשיזהה בהתרגשות את בעליו.</p> <p>פתחתי את הדלת וקיפי רצה במהירות מתרגשת החוצה. "יאללה שמנת, בואי נלך".</p> <p>רבע שעה טיול בשכונה השוממת.</p> <p>קיפי קיפצה על כל מדשאה אפשרית וסימנה כל פינה כשאני מנסה לעקוב אחריה במבטי. "נו קיפי, הביתה", ציוויתי על ההיפר-אקטיבית הקטנה לאחר שכבר לא הצלחתי לחמם יותר הידיים בתוך המעיל, והרגשתי שאני כבר חייבת לשטוף את הקור הנוראי מעליי במקלחת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>פתחתי את דלת הבניין כשקיפי החלה לרחרח בהתרגשות את דרכה למעלית, כאילו היא מכירה את העקבות שממלאות אותה. היא המשיכה לקשקש בהתרגשות בזנבה, מלקקת את הרוק שהצטבר על שפתיה בשמחה כל אותה העת, בזמן שהמעלית המשיכה לעלות את שבע הקומות עד שהגענו ליעד.</p> <p>"בסדר קיפ, רק רגע, תכף אני פותחת את הדלת", ניסיתי להניא מהמשוגעת מלהמשיך לגרד את דלת המעלית, כדי שלא תשאיר אף סימן מצפורניה החדות שניסיתי לא פעם לשייף. אך קיפי העקשנית הייתה מסרבת בתוקף לתת לי את ידה למטרה זו. לא משנה באלו תחבולות ניסיתי להשתמש, היא תמיד הצליחה להתחמק.</p> <p>בחנתי את הדלת, ובעיקר את מנעול הדירה, והרגשתי נכשלת כשלא מצאתי אף לא סימן חריג או עדות לפריצה.</p> <p>אצבעי הייתה במקום הקבוע כשלא הרגשתי בטוחה, מתכוננת ללחוץ על תרסיס הפלפל שנמצא בכיס או בתיק ליתר ביטחון.</p> <p>&nbsp;</p> <p>פתחתי את הדלת והתחלתי לצעוד פנימה כשקיפי לפתע דחפה אותי בריצה פראית לעברו של סוון, שישב שיכור לחלוטין על מיטתי בחדר השינה. מבובלת מהסיטואציה, נכנסתי בצעדים כבדים לתוך החדר תוך שאני מורידה את השכבות הרבות שעטפו אותי מפני הקור הזועם בחוץ.</p> <p>"סוון? איך נכנסת לכאן?" שאלתי בכעס.</p> <p>סוון גיחך ארוכות ואז קם ללטף את קיפי, "הבעלים שלך חושבת שהיא הכי גאון כאן כי יש לה עבר מיסתורי, רק שהיא לא יודעת שגם לי יש כמה טריקים בשרוול, גם אני יודע לפרוץ מנעולים. בתים, מכוניות, מה שבא לך"</p> <p>הוא התרומם, הביט בעיניי ואמר, "לא שהייתי פושע מעולם, אבל יש דברים שלא לומדים בבית ספר". הוא נישק אותי ואני חיבקתי אותו, עדיין אוחזת בתרסיס הפלפל, מתלבטת אם זה שווה לחיצה.</p> <p>לא רציתי שהוא ילך, למרות שכבר הייתי עייפה וידעתי שאני חייבת לקום מוקדם בבוקר לסיים את עבודת הפוטושופ הניצחית, שנועדה לעוד יומיים.</p> <p>רגע, כבר אחרי חצות! אז למחר, נבהלתי במחשבתי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>"למה באת? כמה שתית", ניסיתי לפענח את האדם שמולי.</p> <p>"כוסית וודקה. ובכלל מה זאת אומרת? רציתי לראות אותך, לא התראינו כבר המון זמן וחשבתי שבטח את בבית לומדת למבחנים או עובדת, ורק רציתי שתדעי שאת הסטודנטית לצילום שלומדת הכי הרבה שפגשתי", הוא ציחקק בלעג שיכור שדחה אותי, עד שהשתחררתי בכוח מעוצמת החיבוק שהפך ללא נעים.</p> <p>"מה עובר עליך? למה לא שלחת לי הודעה כמו תמיד?"</p> <p>"זה לא כזה מסובך כמו שאת עושה את זה. גם אם דילגתי על שלב התקשורת ועברתי ישר לשלב הנוכח".</p> <p>"זה לא מצחיק אותי, סוון. אני חייבת להגיש עבודה למחר, אתה לא יכול פשוט להיכנס אליי הביתה". הוא הפסיק לחייך ובאותו רגע הרגשתי שאני פשוט מרחמת עליו. "תראה, אני בטוחה שקרה משהו, ובאמת שאני רוצה לדעת. אבל אני לא מצליחה להגיע לעניין עם כל התשובות המתחמקות והחיוכים האלו. למה שתית כל כך הרבה? אתה מריח כאילו חבית בירה הקיאה, עליך אחרי לילה קשה ב- Badeschiff".</p> <p>"עכשיו את תראי", סוון החזיר את החיוך לפניו ואחז בידיי. "לפעמים גבר צריך לראות אישה ולפעמים זו צריכה להיות בחורה ספציפית כדי שהיא תחייך אליו ותחבק אותו ותנשק אותו בשפתיים מלאות".</p> <p>"סוון..."</p> <p>"לא. את, היידי!", סוון עצר אותי. הוא חיבק אותי ושנינו נכנסנו יחד למקלחת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אך גם מקלחת חמה במיוחד לא העבירה את השכרות שמילאה את סוון, שכמעט החליק ביציאה על מרצפות הקרמיקה הכחולות, הרטובות. יצאתי אחריו וניגבתי את גופו ששכב על הספה. אחרי כמה רגעים הוא התיישב והניח את ראשו על חזי.</p> <p>חיבקתי את ראשו, והרגשתי איך עיניי נעצמות מכובד העייפות שהטביעה כל ניסיון להתעורר ולו במקצת.</p> <p>"אולי תשתי גם את? ככה תביני אותי ותצחקי כמו בפעם הקודמת כשבאת אליי"</p> <p>"אני לא יכולה. כבר שלוש וחצי בלילה ואני חייבת לקום עוד מעט כדי לסיים את ההגשה הנוראית הזו", ניסיתי להסביר לו את טיעוני.</p> <p>הוא קרב את שפתיו לשלי. ובמהלך המוזר בהיסטוריית יחסיי עם גברים, נשך אותן בחוזקה.</p> <p>"סוון!!! תתרחק ממני!!", זעמתי.</p> <p>הוא צחק בקול. מעצבן ומרתיח, הלך אחריי וחיבק אותי, מתקרב שוב לתת נשיקה ונושך אותי בלחי. באותה השנייה כבר הפכתי אלימה והדפתי אותו ממני.</p> <p>&nbsp;</p> <p>"די עם זה, תן לי ללכת לישון"</p> <p>נכנסתי למיטה ונתתי לשרירי העפעפיים לעשות כרצונן. סוון נכנס למיטה מנסה לנצל תשומת לב אחרונה. "היידי, היי, את ערה", הוא ניסה. כבר לא הגבתי. קיוויתי שיסתובב לצידה השני של המיטה ויירדם.</p> <p>"נו היידי", הוא קרא שנית.</p> <p>"או קיי אם לישון את רוצה, אז בבקשה, אני הולך". הוא הדליק את האור בהכרזה ברורה והחל להתלבש.</p> <p>"אתה לא חייב ללכת, אתה יכול לישון כאן", התקרבתי אליו בעדינות והנחתי את ידי על גבו.</p> <p>"לא!", הוא הוריד את ידי והמשיך לנעול את נעליו. "את צריכה לישון וללמוד, ולעשות מה שאת רוצה. אני הולך ולא אמשיך להפריע לך".</p> <p>קיוויתי באותו רגע שהוא באמת לא מתכוון לחזור. שאני לא אצטרך יותר לדאוג לשלומו של הפרמדיק הגרמני שאיתו ביליתי לא מעט לילות (וגם ימים, אם נודה באמת) בשנה האחרונה. כמו מכור שעובר גמילה כפויה, ידעתי שאני חייבת להרפות לפעמים בדרך כזו או אחרת מהגברים שאני פוגשת, שמא אתאהב ואאבד את העשתונות שלי שוב.</p> <p>&nbsp;</p> <p>האהבה רק פגעה בי. היא מסיטה אותי מהמקום הנוכח שלי, והריכוז שלי בעצמי ובמטרות שהצבתי, ולא משנה כמה רע זה נשמע. אני חייבת להתרחק ולשים שוב את עצמי במרכז בדרכי הלא-באמת אגואיסטית, אלא בעיקר הגנתית.</p> <p>&nbsp;</p> <p>סוון סגר את המוזיקה שבקעה מהמחשב, סגר את האור ויצא מהבית תוך שהוא ממלמל "לכי לישון, נסיכת השינה.. לכי לישון..."</p> <p>לא קמתי בכלל לנעול את הבית. במיוחד אחרי שהוא פרץ את הדלת, הרגשתי שאין טעם בלבזבז את שעות השינה על דבר כה מיותר. שקעתי בשינה עמוקה, שנחתמה לצערי לאחר לא יותר ולא פחות מחמש שעות. קמתי בכעס על כך שאני מבזבזת את זמני על גברים שיכורים בשעות הלילה המאוחרות במקום להתעסק בעיקר, בריכוז המקסימלי אליו שאפתי בביצוע העבודות ובהכנה למבחני הסיום.</p> <p>&nbsp;</p> <p>לא שמעתי מסוון שבועות רבים לאחר המקרה. </p> <p>נראה שהכמיהה שלי לקץ הקשר אכן הגיעה, דבר שבאופן מעט פרדוקסלי גם גרם לי לצער, כי הבדידות חזרה לסורה, להיות מרכז חיי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מה אאחל לך סוון? שלא תחזור על הטעויות שלך, שתמצא בחורה שתאהב אותך באמת, שהחיים יחייכו אליך כמו שאתה מחייך אליהם, בממזריות קלה וחמימה.</p> <p>הרי זה מה שאתה עושה כל חייך, להציל את החיים, בניגוד גמור אליי.</p> <p>לא הצלתי אף אחד בחיי (באופן ישיר). לא חיבקתי אף אחד במגע מנחם ואציל כמו שאתה יודע.</p> <p>אז מה אני עושה כאן, חוץ מלפגוע?</p> <p>לרוץ ולבעוט, לברוח ולירות.</p> <p>אני בטוח נמצאת כאן בשביל משהו.</p> <p>רק אם ההמתנה המתמדת הזו לתשובה לא הייתה מפריעה לי לחשוב.</p> <p>&nbsp; <object width="425" height="350" data="http://www.youtube.com/v/vo_43TWHU24" type="application/x-shockwave-flash"> <param name="src" value="http://www.youtube.com/v/vo_43TWHU24" /> </object> </p></div>Mon, 20 Feb 2017 23:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (Hellena wine)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14875232http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=863407&blog=14875232http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14861250<div align="right" dir="rtl"><p>קורס<BR>"תמונה ניידת" החל בלוקיישן לא קונבנציונלי, אולם הבלט של הלהקה<BR>הברלינאית.</p><BR><p>בחלל<BR>האולם הגדול נעו כשלושים רקדנים ורקדניות לצלילי הפסנתר.</p><BR><p>הם היו<BR>לבושים בפשטות וריחפו בעדינות שנראתה כחסרת מאמץ.</p><BR><p>"המטרה<BR>שלנו היום היא לגרום לרקדנים להמשיך לרקוד גם בתוך התמונה" אמרה הלגה.</p><BR><p>הלגה<BR>הייתה צלמת תרבות ובאמתחתא היו שלל תמונות מקונצרטים שונים ואירועי ספורט מקומיים<BR>ברובם.</p><BR><p>צפיתי לא<BR>מזמן בתערוכה שלה, להבין מה הציפיות של מאיתנו כתלמידים.</p><BR><p>באופן<BR>מעט מוזר כל הרקדנים והרקדניות נראו זהים לחלוטין, לפחות במבנה גופם.</p><BR><p>לרוב<BR>דקים, מעט שריריים וגבוהים (כן, גם הבנות) ובלי שיער קצר או מגולח.</p><BR><p>הם דמו<BR>במקצת לרקדנים מהמופעים שאמי הייתי מעלה באולם בדנמרק עוד לפני שעלתה לישראל.</p><BR><p>ניסיתי<BR>כמה שיכולתי אך לא הצלחתי לתזמן את הלחיצה עם תנועות מדויקות.</p><BR><p>נשבעת<BR>שרוב התמונות נראו כמגע שבור של הרקדנים בקרקע או כמטים ליפול.</p><BR><p>"משוחררים"<BR>קראה המורה לבלט בקול ששלט במרחב האולם.</p><BR><p>הרקדנים<BR>התהלכו לעבר חדרי ההלבשה ואנחו המשכנו לכיוון המזנון.</p><BR><p>"מה<BR>תפסת היידי" נייתן ניסה לגשש את תשומת ליבי.</p><BR><p>"פרסומות<BR>לפדיחות אינטרנטיות".</p><BR><p>"זה<BR>בטח לא גרוע כמו שאת חושבת" צחקק מאחורינו קולו של אחד הרקדנים.</p><BR><p>"וגם<BR>אם כן,זה אומר שאת חייבת להראות לי, בתור הדוגמן, אני רוצה לקחת חלק בזה" הוא<BR>המשיך לגחך.</p><BR><p>הוצאתי<BR>את המצלמה וסובבתי את המתג לאון.</p><BR><p>"כמה<BR>זה נוראי? שאלתי אותו.</p><BR><p>"אנחנו<BR>נראים כמו מחלקת שיקום של נפגעי ראש ותאמיני לי שאני יודע שאנחנו טובים במה שאנו<BR>עושים" הוא הביט בי בלעג.</p><BR><p>"טוב<BR>היידי אל תיקחי את זה קשה, בסך הכל שיעור ראשון שלנו לקורס הזה" נייתן לא<BR>הסתיר את זעמו כלפי הרקדן.</p><BR><p>"טוב.<BR>אז שיהיה בהצלחה" הרקדן המשיך&nbsp; בגישה<BR>המתנשאת לכיוון שולחן הרקדנים (הגברים) של הלהקה.</p><BR><p>"סתם<BR>גיי".</p><BR><p>"טוב<BR>נייתן אל תיעלב בשמי אני יודעת להיעלב גם לבד" חייכתי.</p><BR><p>"את<BR>רעבה? צמאה? אפשר לקנות לך משהו".</p><BR><p>"רק<BR>טוסט גבינה וסודה".</p><BR><p>מסרתי לו<BR>את השטר והוא הטה את ידי הצידה.</p><BR><p>"אין<BR>צורך להעליב. אני יודע איך משלמים לבד"</p><BR><p>הרקדן<BR>חזר לכיווני.</p><BR><p>"אני<BR>לא גיי אבל שומע מצוין וגם שאר החברה, במיוחד ההומואים".</p><BR><p>הרגשתי<BR>קצת מצטערת על דבריו של נייתן אבל לא הייתי בטוחה עד כמה באמת אכפת לי.</p><BR><p>"תתקשרי<BR>אליי אחכ, אולי תרצי ניסיון נוסף בחינם אין כסף".</p><BR><p>"תודה<BR>אבל נראה לי שאני אסתכל שוב על ההסברים של הלגה ואולי שבוע הבא אני אהיה מוכננה<BR>יותר".</p><BR><p>"אז<BR>לפחות סתם תתקשרי. היי אני עושה את זה בדרך הישנה, כבר לא מתחילים ככה עם בנות<BR>כאן".</p><BR><p>"איך?<BR>כמו מעליבים ואז מחלקים כרטיס ביקור?" ניסיתי לשדר שזה לא מתאים.</p><BR><p>"או<BR>קיי, סליחה, הייתי חמור, אבל זה לא אומר שאת לא יכולה להיתקשר".</p><BR><p>&nbsp;&nbsp;לקחתי<BR>את הדף מידו והוא חזר לשולחן הרקדנים לפני שנייתן הספיק להפריע לשיחה.</p><BR><p>הכנסתי<BR>את המספר לכיס והתיישבתי ליד השולחן עם נייתן.</p><BR><p>"למה<BR>את נותת לסתומים כמו הרקדן הזה להשפיע עלייך ואז נותת להם להתחיל איתך כאילו<BR>כלום?" נייתן כעס.</p><BR><p>"כי<BR>למי אכפת מה אנשים חושבים. נראה לך שאם הוא סתם היה רוצה להעליב הוא היה ניגש<BR>במיוחד ומבקש לראות מה צילמתי ולא גם את התמונות שלך? זה לא סתם נרקיסיזם".</p><BR><p>"אז<BR>מה, ככה אפשר להתחיל איתך ולקנות לך סנדוויץ ולדבר זה לא מדבר אלייך?" הוא<BR>חשף את כוונותיו.</p><BR><p>"נייתן,<BR>אתה חמוד אמיתי, ומגיע לך מישהי שתהיה חמודה ומקסימה לפחות כמוך, אבל אתה רוצה<BR>מערכת יחסים ואני רוצה חופש מהכל".</p><BR><p>נייתן<BR>חזר להתרכז באוכל ואני ניסתי להגניב לעיניו חיוך.</p><BR><p>הוא חייך<BR>חזר והמשיך לאכול את הטוסט.</p><BR><p>רוקנתי<BR>את הזיכרון מהמצלמה ויצאתי חזרה לאולם הבלט.</p><BR><p>"אז<BR>מה שמך?" שלחתי בהודעה לרקדן.</p><BR><p>"ג'ף,<BR>כמו הגיטריסט"</p><BR><p>שלחתי<BR>חיוך.</p><BR><p>"נניח,<BR>תגיעי ב22:00". מתומצט והחלטי ללא גינונים מיותרים באופן מתנשא להחריד.</p><BR><p>נפגשנו<BR>בכניסה הצדדית לאולם.</p><BR><p>"חשבתי<BR>שאתם יכולים להמשיך להתאמן באולם גם בלילות".</p><BR><p>"בסטודיו<BR>כן, באולם לא כיוון שיש בו ציוד יקר"</p><BR><p>"אני<BR>לא רוצה להסתבך, אבל תודה שאתה עוזר לי".</p><BR><p>"שטויות,<BR>אני גם ככה רוצה להתפרסם, אז התמונות שלך שימושיות גם עבורי".</p><BR><p>"השארתי<BR>פתח קטן בחלונות כדי שנוכל להתגנב, בואי אני אעזור לך לעלות".</p><BR><p>לפתע היה<BR>בו משהו גברי יותר, אולי יותר סמכותי.</p><BR><p>"אז<BR>לבחורה עם עיניים בצבע כמו שלך באמת יש ראייה טובה יותר? או שסתם את מצלמת טוב<BR>יותר כמו שאומר החבר שלך".</p><BR><p>"לא<BR>ולא והוא לא חבר שלי" עניתי בקצרה.</p><BR><p>"מאוד<BR>נוקשה הגישה שלך" הוא גיכך.</p><BR><p>הוצאתי<BR>את המצלמה והתחלתי לצלם.</p><BR><p>"חשבתי<BR>שתתני לי הנחיות" ג'ף נעמד ליד הבר והחל להימתח באצילות השמורה לרקדני הבלט.</p><BR><p>"פשוט<BR>תרקוד, תשרוף את החלל כמו שעשיתם בבוקר".</p><BR><p>הרגשתי<BR>חסרת בטחון, פחדתי שלא אצליח לתפוס שוט טוב.</p><BR><p>ג'ף נע<BR>בקלילות באולם. הסתובב וקפץ.מתח את ידיו בתוך הפירואט.</p><BR><p>המצלמה<BR>לא חדלה עם כל לחיצה שלי ושינוי פאזה.</p><BR><p>גף נע<BR>במהירות רבה לעברי כך שלא הספקתי להרים מבט מהמצלמה.</p><BR><p>נפלנו.</p><BR><p>המצלמה<BR>נשמטה מידי. &nbsp;נבהלתי.</p><BR><p>ג'ף אחז<BR>בראשי ונשק לי בתאווה.</p><BR><p>החזקתי<BR>בעורפו ביד אחת ובשניה בתסרוקת המוהוק.</p><BR><p>ג'ף הרים<BR>אותי כך שישבנו אחד מול השני חבוקים.</p><BR><p>"זה<BR>לא חייב להיות אלים אם את לא רוצה".</p><BR><p>"אני<BR>לא רוצה להיות זו שבוחרת, למרות שגם לא ממהרת לסמוך עליך".</p><BR><p>הוא אחז<BR>בישבני ומשך אותי אליו יותר.</p><BR><p>הכל היה<BR>חייתי באופן שלא הספקתי לקלוט במהירות.</p><BR><p>הנשיקות,<BR>הנשיכות והקולות.</p><BR><p>גם<BR>הקולניות של ג'ף נשמעה בחלל החדר באופן שמעט הביך אותי.</p><BR><p>כבר<BR>הייתי עם גברים שלא הסתירו את קולם בנשימות עמוקות ומהירות אבל בג'ף היה משהו שלא<BR>פגשתי מעולם.</p><BR><p>ג'ף הרים<BR>אותי מהריצפה וכופף אותי למטה.</p><BR><p>נראה היה<BR>שזה כבר הסוף ואז בשבריר שנייה נזרקתי לעבר המראה הגדולה.</p><BR><p>ג'ף יצא<BR>מהחדר ואני נשארתי לשכב על הרצפה.</p><BR><p>מסביבי<BR>היו פזורים שברי המראה המנופצת</p><BR><p>נראה שזה<BR>העונש שלי. לתאווה שלי ולרצון שיקחו ממני את השליטה.</p><BR><p>הייתי<BR>מעט מטושטשת מהמהירות ופחות מהכאב. קפואה במחשבה.</p><BR><p>ג'ף חזר<BR>ונשא אותי.</p><BR><p>הוא חיבק<BR>אותי ולא הרפה.</p><BR><p>"אני<BR>צריכה ללכת" לחשתי.</p><BR><p>"אבל<BR>את מדממת".</p><BR><p>"ג'ף,<BR>נהנית? גמרת?, בבקשה תן לי ללכת".</p><BR><p>"תני<BR>לי לפחות לקחת אותך הביתה שלא תצטרכי לעשות את הדרך לבד בשעה כזו".</p><BR><p>הייתי<BR>בדרכי לעבר היציאה. כל כך שקועה בעצמי שלא מצאתי מילים לענות.</p><BR><p>הוצאתי<BR>את האוזניות מהתיק והגברתי.</p><BR><p>נוסעי<BR>המטרו הפנו אליי מבט דואג וכמה אנשים אף העירו לי על הדם הניגר מפניי.</p><BR><p>הייתי<BR>עמוק בתוך השירים שהטלפון ניגן, אי שם בתוך הופעה של לד זפלין שרק אני יכלתי<BR>לשמוע, כמו את זעקת גופי מהכאב.</p><BR><p>לא בכיתי<BR>אבל הייתי בעיקר בהלם.</p><BR><p>קיפי<BR>קפצה עליי וליקקה את פניי.</p><BR><p>רק היא<BR>ידעה מה עובר עליי בכל יום ושעה.כיאה לכלבה נאמנה. הייתי מדברת איתה שעות, באופן<BR>מעט פתטי כנראה.</p><BR><p>נכנסתי<BR>למקלחת ושטפתי הכל, קירצפתי כל ס"מ כדי לא להשאיר אף זכר ליום הנוראי שהיה<BR>לי.</p><BR><p>נכנסתי<BR>למיטה והתפללתי שהאדמה תבלע אותי.</p><BR><p>הבוס<BR>נכנס למשרד בבוקר יום רביעי אפור מהרגיל כמבשר על תחילת החורף עם כניסת חג<BR>הקריסמס.</p><BR><p>נראה היה<BR>שהוא מנסה לשגר אלינו את נאום הבוקר העייף הקבוע אך מבטו נעצר על פניי.</p><BR><p>"הכל<BR>בסדר היידי??" הוא אמר בבהלה.</p><BR><p>"חיובי,<BR>רק תאונה קלה".</p><BR><p>"בטוח?"<BR>הוא ניסה לגשש תשובה אחרת כמי שכבר ידע את התשובה.</p><BR><p>"בהחלט,<BR>חוץ משריטה וחלון שבור הכל בסדר".</p><BR><p>הבוס יצא<BR>מהחדר ואני המשכתי להקליד את מה שהצלחתי לתרגם יומיים קודם.</p><BR><p>"עדיין<BR>מתאבקת אצל ווינס, דניאל נהם בעצבנות.</p><BR><p>"כבר<BR>הרבה זמן שלא".</p><BR><p>"לא<BR>מאמין לך. את כמוני, מכורה לעקשן, לעצבים".</p><BR><p>אמת.<BR>וההבדל הקטן שאני עושה את כדי לממן את עצמי וכדי שווינס לא יידפוק לי על הדלת של<BR>הבית עם עט חפירה וייקח אותי לפארק הקרוב, ואתה... (שקלתי מעט מילים ואז החלטתי<BR>לשחרר את מחשבותיי ללא מחסומים), אתה עושה את זה כי אתה מכור לעוד כמה<BR>דברים"! </p><BR><p>"כבר<BR>לא!" דניאל ענה בכעס.</p><BR><p>"נקי<BR>כבר חודש, אפילו מירוק".</p><BR><p>לא<BR>האמנתי לאף מילה.</p><BR><p>הבטתי<BR>בעייפות מהולה בעצב בצג המחשב והמשכתי להקליד.</p><BR><p>הרגשתי<BR>שהחיים בברלין מתחילים לחנוק, בערך כמו התחושה שהייתה לפני שסיימתי צבא ולימודים<BR>ובצוות של מוני.</p><BR><p>השיא<BR>כמובן היה במשימה האחרונה שמוני נתן לי (או ליתר דיוק&nbsp; המשימה שלא הייתה צפויה כאחרונה).</p><BR><p>ישבנו<BR>לתדריך לפני מבצע בחדר הישיבות כשעל השולחן היו פזורות תמונות ומפות.</p><BR><p>"האובייקט<BR>השבועי בציור לילד"... מוני פתח את התדריך מצביע באמצעות עט לייזר על תמונה<BR>של בן למשפחת הפשע של אליהו.</p><BR><p>"הכירו<BR>את אופיר, או כפי שהוא יותר מוכר ברחוב, אפי".</p><BR><p>אפי<BR>מואשם בעוון איומים ותקיפה בנסיבות מחמירות ובימים אלו מתקיימת נגדו חקירה בגין<BR>חשד למעורבות בניסיון רצח".</p><BR><p>"מוני<BR>סוף סוף הגיע למסקנה הנכונה שצריך להוריד את המנייאק" אורן שאג מקצה השולחן.</p><BR><p>"לא<BR>אורן, זה לא ככ פשוט להוריד ככה מישהו בלי שלא יעלו עלינו וגם ככה אליהו חם<BR>עלינו".</p><BR><p>אנחנו מתכננים<BR>לסייע למשטרה ולהעביר להם ראייה שאפי חלק מתכנון הרצח כדי לגרום לו להתחפף מאזור<BR>להרבה זמן בדרך חוקית שתפגע אנושות בעסקים של אליהו."</p><BR><p>"אפי<BR>נוכח בימים אלו במועדון הבזוקי של המשפחה כחלק ממעצר בית" המשיך אמיר את<BR>ההסבר.</p><BR><p>"אז<BR>נשלח אליו זונה שתוציא ממנו הודעה בעזרת לסם אמת במשקה" אורן המשיך לצחקק.</p><BR><p>"שלילי,<BR>כאן היידי נכנסת לתמונה" מוני הכריז בקול.</p><BR><p>"אין<BR>סיכוי מוני, אתה לא מכניס אותה לגוב האריות".</p><BR><p>"אורן<BR>אני מעיף אותך בחצי מצמוץ אם אתה לא סותם".</p><BR><p>קפאתי<BR>בכיסאי למרות שהאדרנלין החל לזרום במהירות במחזור הדם.</p><BR><p>"אבל<BR>אפי כבר ראה אותי" עניתי בלחש.</p><BR><p>"את<BR>מגיעה אליו בשעת הסגירה של המועדון ומבקשת לעבור צד".</p><BR><p>"מההה?!<BR>זה לא יעבוד לעולם! אתה סתם מסכן אותה. הוא חולה נפש, אם הוא לא יהרוג אותה, לך<BR>תדע מה הוא כן יעשה" אורן צעק בקול חסר מחסומים.</p><BR><p>"עוף<BR>מפה אורן" מוני אמר בשקט המאפיין.</p><BR><p>אורן קם<BR>עצבני מכסאו ויצא מהחדר תוך שהוא מעיף את התמונות על הרצפה.</p><BR><p>"לעוד<BR>מישהו יש ביקורת על מה שאנחנו עושים כאן?! מזכיר לכם שגוייסתם למטרה טובה ושאינכם<BR>סגורים כאן."</p><BR><p>"היידי,<BR>אני רוצה שתבחרי אם להמשיך לשמוע את שאר המשימה, אל תשכחי שלמרות שאנחנו נמצאים<BR>בחיפוי, עדיין את נמצאת תחת סיכון רב".</p><BR><p>נותרתי<BR>בפינת השולחן חסרת מילים וקפואה.</p><BR><p>"גם<BR>בעבר קיבלתי משימות מסוכנות, איך זה שונה"?</p><BR><p>"את<BR>צריכה להוציא הרבה אופי מלוכלך וחוצפה מעצמך, בהרבה ממה שאת חושבת שיש כאן.</p><BR><p>את צריכה<BR>להוציא הרבה טינאייגריות חסרת מעצורים והבנה כלפי חוץ".</p><BR><p>הרגשתי<BR>איך הסקרנות הורגת לאט וברכות את החתולה שבי.</p><BR><p>"אני<BR>יכולה לשחק אבל אני לא מבינה איך זה אמור להתנהל".</p><BR><p>סמכתי על<BR>מוני כמו שלא סמכתי על אף אדם מעולם מה שגרם לי לבצע המון פעולות שלא חשבתי שאף<BR>פעם אוכל לעשות, דמיוניות ככ שנראה היה כאילו נלקחו מסצנות מסרטי אקשן.</p><BR><p>"את<BR>נכנסת דרך החלון לתוך החדר שלו בעליית הגג של המועדון ומפתיעה אותו. את מתיישבת על<BR>המיטה או נשענת מעט על השידה ולא משירה מבט באופן מעט מסתייג או מפוחד. המטרה כאן<BR>היא שהוא יבין שהוא נמצא בעמדת כוח".</p><BR><p>"הוא<BR>כנראה יהיה קצת אלים או תקיף כלפייך כך שאם זה יגיע לפסים מסוכנים מדי אנחנו ניכנס<BR>לתמונה"</p><BR><p>"אין<BR>לי נשק?" התפלאתי .</p><BR><p>"לפעמים<BR>אני שוכח כמה את חכמה" מוני חייך</p><BR><p>"הבנת<BR>את העניין מהר. אי אפשר, את באה נקי, הוא כבר יודע למה את מסוגלת, ואם תהיי חמושה<BR>הוא יהיה בטוח שאת עדיין איתנו. עכשיו תסבירי שאת צריכה כסף והרבה. שאת רוצה לברוח<BR>לפני הגיוס וההורים לא מוכנים לשלם, שנכנסת להיריון ואין לך כסף להפלה, תמציאי כמו<BR>שאת יודעת.".</p><BR><p>"אבל<BR>אורן צודק, הוא יעלה על העניין ממש מהר" הפחד גרם לי לשלוף את דעתי מהר מדי.</p><BR><p>"לכן<BR>את צריכה לספר לו על תרגיל אלמליח".</p><BR><p>"על<BR>אורן ואלמליח? , אמיר השתנק בכסאו.</p><BR><p>אלמליח<BR>יושב יומיים במעצר על סמך ראיות בדויות שאורן שתל בדירתו ועכשיו אחרי כל העבודה<BR>הקשה&nbsp; מוני ינפץ את כל העסק.</p><BR><p>"אלמליח<BR>הוא קלף חזק יותר, וזה יגרום לו להבין שאת לא צוחקת".</p><BR><p>"מתי<BR>זה קורה?"</p><BR><p>"היום.<BR>אין זמן" אמרה בלה מ"מחלקת מודיעין" " אין לנו זמן להתעסק<BR>בתכנונים כי ככה לא יהיה לנו קלף מספיק טוב שיאפשר נו לקנות את אופיר".</p><BR><p>לרגע<BR>שקעתי פנימה כשכל סרטוני העבר רצו במוחי.</p><BR><p>אנשים<BR>מהקבוצה בקיבוץ, המורים, חיי יום יום חסרי מטרה.</p><BR><p>"אני<BR>הולכת על זה- אני מרגישה שאני חייבת את זה" אמרתי בנחישות שלא הכרתי.</p><BR><p>"תראי,<BR>אכן יש אפשרות שהוא ינסה לעשות משהו שיפגע בך, אולי אפילו בעל אופי מיני, את לא<BR>מחוייבת לעשות כלום. למה שחוצה גבול בעינייך אל תשארי אדישה ותכריזי שאת צריכה<BR>פינוי". מוני המשיך בהסבר.</p><BR><p>"לא<BR>מחוייבת? אבל יכולה להמשיך עם המשימה? נכון?" שאלתי.</p><BR><p>"תראי<BR>היידי, מבחורה לבחורה, אל תתני למה שאנחנו עושים כאן לצלק אותך, לא ככה, את ממש לא<BR>רוצה" בלה ניסתה להבהיר את עמדתה באופן שמוני לא היה יכול להסביר.</p><BR><p>מוני<BR>חייך וקטע את האווירה ששררה בחדר. &nbsp;</p><BR><p>"אטוב,<BR>אחרי שהתמונה הובהרה לכל הנפשות הפועלות. היידי את יכולה ללכת להתכונן ונעבור אחכ<BR>על שאר התכנון למרות שנראה לי שהבנת את המהלכים".</p><BR><p>אורן חיכה<BR>לי בחדר תלבושות מנסה להניא אותי מלהצטרף.</p><BR><p>חיברתי<BR>לחולצה את המיקרופון הקטן שבאמצעותו היה עליי להקליט את השיחה.</p><BR><p>"בבקשה<BR>היידי אל תעשי את זה. אני לא רוצה לגרד אותך שוב מהמדרכה או למצוא אותך מחוררת<BR>באני לא יודע איפה. באמת שפעם אחת זה ממש יותר מדי בשבילי"</p><BR><p>עמדתי<BR>במקום והבטתי באורן.</p><BR><p>פתאום<BR>קצת פחדתי, הרגשתי שאני לא מסוגלת.</p><BR><p>התקרבתי<BR>לעברו וחיבקתי אותו בחוזקה.</p><BR><p>הוא נשק<BR>למצחי ואמר "אם את עושה את זה, אז אני רוצה שתדעי שאני שם מאחורייך".<BR>הוא חייך מעט והדביק בחיוך גם אותי.</p><BR><p>אמיר<BR>הסיע אותי לאזור המועדון והחליק לי את לחיצת היד הקבועה שלנו.</p><BR><p>אורן היה<BR>ברכב חילוץ אחד ואמיר ומוני באחר.</p><BR><p>התחלתי<BR>לרוץ &nbsp;וקיפצתי במהירות במדרגות החירום של<BR>המועדון שהובילו לחדרו של אופיר.</p><BR><p>"חכי<BR>רגע, סטנה שוויה" לחש לי אמיר באוזנייה.</p><BR><p>המתנתי<BR>לאור ירוק. לדעת שאני נכנסת לחדר ריק</p><BR><p>"צאי!!<BR>עכשיו! עכשיו!" קולו הפך תקיף.</p><BR><p>זינקתי<BR>מעבר לחלון החדר בדממה וחיכיתי לבואו של אפי.</p><BR><p>המוזיקה<BR>עדיין בקעה בחוזקה מהמועדון למטה.</p><BR><p>השעון<BR>הראה 04:07.</p><BR><p>עיניי<BR>כבר כמעט ונעצמו . "בבקשה רק שיגיע כבר" התפללתי בלחש.</p><BR><p>צעדים<BR>וצעקוות נשמעו בכניסה לחדר.</p><BR><p>הוא הגיע</p><BR><p>לבי דפק<BR>בחוזקה מהלחץ.</p><BR><p>אפי נבהל<BR>מעט לראות אותי ואז התעשת במהירות והתהלך לעברי.</p><BR><p>הוא הוציא את האקדח וכיוון</p><div>"מה ימנע ממני ללחוץ על ההדק?"&nbsp;</div><div>חשבתי לרגע שיש לי כאן כרטיס יציאה מהחיים האלו או שהצוותים כבר הוקפצו למשמע המילים האחרונות של השיחה והמבצע הזה יגמר אך גם זה לא קרה.</div><div>הצמדתי את ראשי לפתח הקנה ואמרתי "פשוט תירה בי".</div><div>אופיר הסתייג הכניס את האקדח חזרה והתרחק מעט.</div><p>מה מתנת<BR>נקמה מתוקה כמוך עושה כאן?" הוא שאל</p><BR><p>"מנסה<BR>להבין בעצמי"</p><BR><p>התיישבתי<BR>על המיטהבבישנות גמורה.</p><BR><p>"תני<BR>ליי לנחש. יש לך אקדח מתחת לחולצה ואת הולכת להוריד אותי אחרי שמוני קיבל<BR>ביצים"</p><BR><p>הרמתי<BR>מעט את החולצה.</p><BR><p>"פששש..<BR>.איזו גופה" הוא התקרב.</p><BR><p>"אז<BR>מה את עושה כאן?" הוא לגם מעט מכוס הוויסקי שהביא עמו מהמועדון.</p><BR><p>ריח חזק<BR>של נרגילה אפף את נשימתו עם כל מילה שהוציא מפיו.</p><BR><p>הרמתי<BR>מעט את עיניי לכיוונו.</p><BR><p>"אני<BR>צריכה שתפגע במישהו".</p><BR><p>הוא<BR>הצמיד לראשי בחוזקה את כוס הוויסקי ולחש לאוזני "אני לא איזה אידיוט ממועדון<BR>השח שמוני אסף ברחוב. את יודעת טוב מאוד למה את מתהלכת על חוט דק".</p><BR><p>הוא תפס<BR>בשערי והצמיד עוד יותר את הכוס לראשי עד שהפחד החל להכאיב עוד יותר ממה שאפי ניסה.</p><BR><p>"הוא<BR>ניסה לאנוס אותי". דמעה אמיתית ירדה מעיניי.</p><BR><p>"לפני<BR>שנתיים. בכיתה בתוך בית הספר". הדמעות המשיכו לרדת מהפחד.</p><BR><p>"ואת<BR>לא מחסלת אותו בעצמך כי? את הרי מיומנת לא? מה מוני לימד אותך שם חוץ מלרוץ עם<BR>מצלמה בשטח של אבא שלי? הא? תעני לי!!" הוא תקף.</p><BR><p>"אני<BR>לא יכולה. אם הייתי מסוגלת לא הייתי מחכה כל יום, כל שיעור או כל הפסקה בזמן שהוא<BR>יושב שם ממשיך בחייו, צוחק עם כולם."</p><BR><p>"מוני<BR>לימד אותך לשחק הא?" אפי צחק.</p><BR><p>הבטתי בו<BR>בכעס וניסיתי להדוף אותו ממני.</p><BR><p>"אתה<BR>חושב שאני נהנית מזה? שאני לא רוצה לירות בעצמי, שאני לא רוצה להיכנס לכיתה עם<BR>אקדח ולהוריד את כל האנשים שפגעו בי והרחיקו אותי מהם רק כי ניסיתי להגן על עצמי.<BR>שפתאום להיות נער בן 16 מפוצץ הורמונים נותן לך לגיטימציה לדרוס את כל מי שסביבך,<BR>גם אם זו ילדה שגדלה איתך מהגן?"</p><BR><p>אני לא<BR>יודעת איך זה קרה אבל האחיזה שלי באפי הפכה ללחיצת יד חזקה שמבקשת עזרה.</p><BR><p>"אני<BR>יודע לזהות אמת כשהיא עומדת מולי אבל אני עדיין לא מבין למה אני, אחד שיכול לפגוע<BR>בך בלי בעיה רק על מה שעשית או בגלל האנשים שאת קשורה אליהם".</p><BR><p>"בדיוק<BR>בגלל זה באתי. בגלל שאתה יכול, כי אין לך בעיה לאיים ולפגוע. כי אתה לא מכיר אותי<BR>ולא יודע מאיפה אני באה כך שאין לי בעיה להגיד לך מה קרה בלי שתספר להורים שלי או<BR>לחברות שלי. אתה פשוט תעשה מה שביקשתי".</p><BR><p>אני לא<BR>יודעת כמה דק היה הקו בין שכרות לצלילות בו אפי עמד אבל התגובה שלו הפתיעה אותי.</p><BR><p>"מה<BR>יש בך שגורם לאנשים להידבק אלייך? לגייס אותך? לאנוס אותך? את יודעת שאני יכולה<BR>לעשות אותו דבר בלי למצמץ ובלי כמעט "להצליח". אבל את מבקשת לשחרר את<BR>הנפש על דבר שיכול בפנים כל אחת".</p><BR><p>הוא חייך<BR>באופן מוזר.</p><BR><p>הזקן<BR>הקצר שלו גרם לו להיראות בוגר מכפי שהוא נראה בתמונות שמוני הביא לתדריך.</p><BR><p>משהו<BR>בעיניים הכהות והגדולות שלו גרם לי לצמרמורת .</p><BR><p>הוא היה<BR>גבוה מאוד וחזק, בעל עור כהה, לא בדיוק גבר חלומותיי, לא הילד ההוא מהשכבה שאהבתי.</p><BR><p>חיבקתי את זרועו.</p><BR><p>"<span class="artistlyricstext">זה<BR>נכון ואין לי שום פתרון</span>, <span class="artistlyricstext">אני עכשיו לבד, אני פוחדת<BR>מהמוות, החיים מה השאירו בי".</span><span>&nbsp;</span></p><BR><p><span class="artistlyricstext">הוא<BR>ליטף את שערי.</span></p><BR><p><span class="artistlyricstext">"את<BR>צריכה להאמין בקדוש ברוך הוא שעזור לך שיעזור לך להיגאל מהמחשבות והזכרונות. הנה<BR>תראי אותי, ברוך השם מניח תפילין ואומר מודה אני."</span></p><BR><p><span class="artistlyricstext">איזה<BR>שטויות חשבתי לעצמי.</span></p><BR><p><span class="artistlyricstext">"</span>אשרי האיש שיש בו אלוהים, כי את שלי אני מזמן כבר<BR>לא מוצאת" לא חשבתי שהוא יבין שאני מצטטת את "מחפש תשובה" של להקת<BR>היהודים.</p><BR><p>"אפשר לעשות משהו בשבילך. בחורה אבודה ויפה כמוך.<BR>אני שואל את עצמי למה לא, אם נקמה היא דרישתך אז אני מוכן להוריד למנייאק את<BR>הרגליים או זוג אשכים. לא משהו שלא בוצע בעבר".</p><BR><p>"אתה חושב שזה מה שישחרר אותי?" שאלתי<BR>בתום.</p><BR><p>"ואם הוא יעלם מחיי לגמרי? אתה חושב שזה<BR>ישנה?".</p><BR><p>"שאלה קשה לילדונת כמוך. אפילו בתנך אין עונש<BR>כזה לאינוס. אבל הנפש שלך כואבת וצועקת" הוא חייך.</p><BR><p>"תתני לי כמה ימים ואני אראה מה מתאים לי.<BR>להוריד אותו ככה, חה אני אפילו לא חושב שזו בעיה".</p><BR><p>נראה היה שיש כאן מספיק ראיות לתכנון רצח.</p><BR><p>אמנם לא מה שמוני רצה אבל מספיק בשביל לדחוף את אפי<BR>למאסר להמון זמן.</p><BR><p>"את כזו יפה, לא מייצרים כמוך בארץ" הוא<BR>צחק ולגם את טיפות הוויסקי האחרונות.</p><BR><p>"לא&nbsp;<BR>עשית את זה אף פעם נכון"?</p><BR><p>הנדתי לשלילה.</p><BR><p>הוא נצמד אליי אף יותר.</p><BR><p>לא חשבתי לסרב.</p><BR><p>סגרתי את המיקרופון כשהוא הסתובב להניח את הכוס.</p><BR><p>הוא התקרב ונישק אותי.</p><BR><p>חשבתי שהתגבורת תגיע אבל שום דבר לא קרה.כבר לא<BR>הייתה לי אוזנייה או מיקרופון.</p><BR><p><span>הייתי<BR>לבד מולו.</span></p><BR><p><span>לא<BR>חשבתי שאני לא רוצה. חשבתי שאני משתחררת מכבלי הבתולים שלי.</span></p><BR><p><span>הוא<BR>ליטף את גופי והפשיט אותי.</span></p><BR><p><span>לא<BR>ציפיתי שככה זה יהיה אבל מצד שני זה לא היה משהו שמעולם תכננתי.</span></p><BR><p><span>כבר<BR>שכחתי מהבחור ההוא מהשכבה שאהבתי ונמצא כבר ממזמן עמוק במערכת יחסים רומנטית עד<BR>גועל עם איזו אחת מהקיבוץ השכן.</span></p><BR><p><span>הוא<BR>אחז בי. לפעמים במגע נעים וכובש ולעיתים בתאווה שלא הכרתי.</span></p><BR><p><span>התמסרתי<BR>ללא טיפת יכולת להתנתק.</span></p><BR><p><span>ידו<BR>על צווארי הלכה והתנתקה. הרפתה והתקשתה לסירוגין.</span></p><BR><p><span>"ידעתי<BR>שאת בתולה. הילדה הטהורה הרצה. בלי סמים ובלי שטויות, חיילת כזו שתעשה מה שאומרים לה. יפייפיה אמיתית<BR>ולא מכאן".</span></p><BR><p><span>הוא<BR>חיבק אותי.</span></p><BR><p><span>גם<BR>כשניסיתי להראות כיודעת ולמודת ניסיון הוא הפתיע אותי.</span></p><BR><p><span>ולבסוף<BR>זה נראה אפילו מעט רומנטי באופן מוזר.</span></p><BR><p><span>"אני<BR>חייבת ללכת" התרוממתי ממנו והתחלתי להתלבש.</span></p><BR><p><span>"היי"<BR>הוא תפס את זרועי ונשק לי. "אל תפחדי מאף אחד, אם את צריכה משהו, אני אעזור<BR>לך, גם אם זה אומר לפרק את הבן זונה שפגע בך".</span></p><BR><p><span>הוא<BR>פשוט שכב שם על המיטה, נינוח וחסר דאגות.</span></p><BR><p><span>ואני<BR>נעלתי את נעליי וקיפצתי החוצה.</span></p><BR><p><span>התחלתי<BR>לרוץ והתרחקתי יותר ויותר מהבניין.</span></p><BR><p><span>שתי<BR>יריות בקעו בחוזקה מהחלון.</span></p><BR><p><span>פחדתי<BR>להסתובב להסתכל שמה פניי יחשפו, שמא אמעד.</span></p><BR><p><span>ברחתי<BR>לפינת המילוט שנקבעה עבור האיסוף אבל אף אחד לא בא לקחת אותי.</span></p><BR><p><span>הבטתי<BR>לכיוון בניין המועדון וידעתי כי אין סיכוי שאני חולמת ואורן אכן היה זה שקפץ<BR>מהחלון וירד במהירות במדרגות.</span></p><BR><p><span>ברחתי<BR>משם.</span></p><BR><p><span>רצתי<BR>מהר כמו שמעולם לא רצתי.</span></p><BR><p><span>עברתי<BR>את העיר במהירות ונכנסתי לתוך השדות.</span></p><BR><p><span>לא<BR>היה לי כבר לאן לחזור.</span></p><BR><p><span>הצוות<BR>פוזר על פי נוהל "חבלה", כלומר שמשהו השתבש במבצע ואסור לנו להישאר<BR>במקום.</span></p><BR><p><span>כל<BR>אחד דואג לעצמו.</span></p><BR><p><span>עברתי<BR>מתחת למנהרה שחצתה בין השדה למושב.</span></p><BR><p><span>נכנסתי<BR>בשקט הביתה ישר לתוך המקלחת.</span></p><BR><p><span>הייתי<BR>מעט בהלם מכל מה שקרה.</span></p><BR><p><span>זה<BR>נראה כמו חלום מהיר מדי.</span></p><BR><p><span>הנחתי<BR>את ידי המקוקעת על הקיר.</span></p><BR><p><span>איך<BR>בלילה אחד כל הדברים שרציתי לבקש או שפשוט רציתי שיקרו התגשמו.</span></p><BR><p><span>שמישהו<BR>העז להתקרב אליי בלי לרחם ובכל זאת בלי מטרה אמיתית לפגוע.</span></p><BR><p><span>שהעזתי<BR>בפעם הראשונה לספר למישהו על הסיבה האמיתית שבגללה אני כל כך מנותקת מהסביבה<BR>שמקיפה אותי ובכלל שהעזתי לבקש פיתרון.</span></p><BR><p><span>לא<BR>הלכת למחרת ללימודים, ולא יצאתי מהבית ובכלל מגבולות הקיבוץ במשך זמן כה רב מהחשש<BR>שמא יגלו אותי או ינסו לנקום בי.</span></p><BR><p><span>האזנתי<BR>רבות לחדשות כדי לגלות כמה אני מרכזית בחקירת הרצח של אופיר.</span></p><BR><p><span>לאחר<BR>כשבועיים נודע שאכן נמצאו סימנים לקיום יחסי מין באותו ערב עם בחורה במועדון. כל<BR>הנראה מישהי שבילתה בחברתו במועדון. אך הרוצח החוקרים בטוחים שהיורה הינו גבר בגובה שנע בין 180 ל187.</span></p><BR><p><span>נשמתי<BR>מעט לרווחה אך ידעתי שאני עדיין בעמדת סיכון.</span></p><BR><p><span>הפסקתי<BR>לרוץ כדי שלא יחפשו אותי במקומות הקבועים בהם הייתי רצה.</span></p><BR><p><span>התחלתי<BR>לשחות בבריכה של הקיבוץ למרות ששנאתי לשחות ועוד יותר שנאתי את מי ששחה לצידי.</span></p><BR><p><span>פיתחתי<BR>פרנויה לגבי הסביבה.</span></p><BR><p><span>לא<BR>יצאתי מהשער הראשי של בית הספר מהחשש שמישהו יחכה לי שם או שהמשטרה תיכנס.</span></p><BR><p><span>שקעתי<BR>בתוך לימודי לבגרויות, מכונסת בספריה או בחדרי.</span></p><BR><p><span>שמחתי<BR>כל כך שעברתי את הגיבוש ללוחמות בתקווה שההמצאות במערכת הצבאית תגן אליי מכל מה<BR>שקרה.</span></p><BR><p><span>תנתק<BR>אותי מהחיים בקיבוץ ומכל עניין הרצח והמבצעים אצל מוני.</span></p><BR><p><span>הפכתי<BR>לאדם אחר.</span></p><BR><p><span>לחלק<BR>מהשקט.</span></p><BR><p><span>לא<BR>שמעתי יותר ממוני או מאורן.</span></p><BR><p><span>גם<BR>בחדשות הם לא הופיעו כחשודים עיקריים באופן חריג.</span></p><BR><p><span>לא<BR>דיברתי על כך עם איש מעולם.</span></p><BR><p><span>.התמסרתי<BR>למשפחה ולדרישות ששנאתי כל כך מבית הספר.</span></p><BR><p><span>&nbsp;רק עוד חודשיים ואני עפה מכאן.</span></p><BR><p><span>חודשיים<BR>של התכנסות בתוך עצמי לפני שאני מתגייסת לצבא לעשות דבר משמעותי באמת.</span><span>&nbsp;</span></p><BR><p>הו אני מחכה כאן...<span>&nbsp;</span><BR>הו אני מחכה כאן...<span>&nbsp;</span></p><BR><p><span><BR><object width="425" height="350" data="http://www.youtube.com/v/X9X7fCQmJ24" type="application/x-shockwave-flash"><BR><param name="src" value="http://www.youtube.com/v/X9X7fCQmJ24"><BR></object><BR></span></p></div>Sat, 24 Dec 2016 15:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (Hellena wine)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14861250http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=863407&blog=14861250http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14851251<div align="right" dir="rtl"><p>שבת בערב באמצע&nbsp; סתיו אירופאי.</p><br><p>ערב פנוי בודד בשבוע שמזכיר לי כמה טוב לפעמים לבד בבית.</p><br><p>מחפשת קורבן חדש באפליקציה.</p><br><p>זה שמן וזה מעוות ולזה לא הייתי מתקרבת גם אם הוא היה משלם.</p><br><p>ממשיכה לדפדף בקצב זריז.</p><br><p>"את כבר לא כותבת לי..."</p><br><p>סוון נזכר שמשעמם לו ושגם הוא מיצה את האפליקציות.</p><br><p>"אתה מוזמן בתנאי שאתה מביא בירות" עניתי.</p><br><p>האמת שאין אדם שרציתי לראות הערב יותר מאת סוון. </p><br><p>השיחות חסרות המשמעות והסקס מילאו את כל הרצונות שלי בזמנים קשים.</p><br><p>"רבע שעה היידי".</p><br><p>רצתי ברבע שעה מחדר לחדר מנסה לסדר את הכביסה שנערמה מעודף המצעים<br>שהוחלפו.</p><br><p>הצלצול בדלת והנביחות של קיפי הכריזו בשמחה על הנוכחות של סוון מעברה<br>השני של הדלת.</p><br><p>הניטור הטבעי של סוון לתוך הבית סחרר אותי עם שובל הבושם שהביא עמו.</p><br><p>"נו! הבאתי בירה רק לעצמי או שאנחנו שותים יחד?"</p><br><p>החיוך המובך שלי נדבק לשפתיו בנשיקה קלה.</p><br><p>"איך עבר לך השבוע בלונדי"</p><br><p>הוא פתח את הפחית ביד אחת והגיש אותה בזריזות.</p><br><p>"רגיל, לימודים עבודה", ומכות ומציצות, רגיל (חשבתי)</p><br><p>הוא שאב חצי פחית בשלוק.</p><br><p>"התגעגעתי" ליטפתי את ראשו בעדינות ולגמתי בזריזות מהבירה<br>כדי להשוות.</p><br><p>"אני עייף, כל הנסיעות האלו באמבולנס ולפעמים אני שוכח מה המטרה<br>כאן"</p><br><p>"אז, למה אתה לא משנה כיוון".</p><br><p>"זה הכיוון&nbsp; וזו האהבה<br>שלי, רק עייף קצת מהצרות הקטנות של העבודה".</p><br><p>זו נשמעה כמו תשובה מבטיחה.</p><br><p>"הרגשתי לאט את החושים מתערפלים והעונג מתעצם.</p><br><p>הגברתי את המוזיקה וקמתי לרקוד מתוך ההזייה הקלה שנוצרה.</p><br><p>אחזתי בידו של סוון והתחלתי לרקוד, מנסה לשכנע אותו שמאסתי בדיבורים.</p><br><p>סוון קם ואחז במותניי.</p><br><p>רקדנו לצלילי שירים הרוק שהיוטיוב השמיעה וצחקנו מהקושי שלנו לעמוד<br>ביציבות.</p><br><p>סוון נישק אותי ואני נשאבתי.</p><br><p>השמלה שלי נזרקה על הרצפה ואחריה גם אני</p><br><p>לא הייתי מחליפה את הפגישות עם סוון בדבר.</p><br><p>היה לי בהם צורך מעט פתטי.</p><br><p>סטוצים לטווח ארוך (אם המושג סטוץ מתאים בכלל) שלא מקבלים תפנים של<br>רגש הופכים לצורך נוח.</p><br><p>אותו אדם, אותו געגוע ולהט שלא תם.</p><br><p>שנינו ידענו שזה כבר השיא.</p><br><p>אוחזים זה בזה במאבק כשלפתע נעלמתי.</p><br><p>ידעתי שזה טבעי, שבמצב של הרפייה התת מודע לעיתים נדחף למרכז כמו רגע לפני<br>צלילה לחלום.</p><br><p>הפלאשבקים לרוב לא היו קשורים לגברים או מצב רוח אלא לעבר.</p><br><p>לרגע שמעתי מוזיקה אחרת ודיבורים ברקע.</p><br><p>"זו לא פעם ראשונה או שנייה שלך אבל עדיין אני חייב לוודא שאת<br>זוכרת מה עושים במקרה של מעצור או חלילה אם את נפגעת".</p><br><p>פתאום כבר לא הייתי בברלין.</p><br><p>רילוקיישן מהיר 6 שנים לאחור לתוך בניין משרדים.</p><br><p>מוני ביצע הכנות אחרונות לפני המבצע.</p><br><p>"את זוכרת שהוא נוכח כרגע במסיבה ליד אחד הבנינים באיזור<br>התעשייה".</p><br><p>"זוכרת זוכרת. אני מחכה שיצא לעשן או לזיין ואז משחררת 3 כדורים<br>לווידוא הריגה". ניסיתי להרגיע את מוני.</p><br><p>"אל תזלזלי ילדונת. אין לך מושג כמה אני דואג לך" מוני<br>החזיר סבר פנים נוקשה.</p><br><p>התעלמתי מקולו המנסה להיות קשוח.</p><br><p>פחדתי שהרעד בקולו יגרום לביטול העסק.</p><br><p>לבשתי את הבגדים השחורים והכפפות ונכנסתי לרכב של אמיר שהיה אמור לקחת<br>אותי 2 בלוקים ממקום האירוע כשאת שאר הדרך הייתי חייבת לעבור רגלית.</p><br><p>10 דק של נסיעת ניקוי.</p><br><p>לא ראיתי דבר.</p><br><p>נשמתי עמוק והחזקתי.</p><br><p>נשימות יוגה לפני שאני לוקחת עוד נשמה איתי.</p><br><p>"אל תרגישי רע בגלל מוני" צחק אמיר.</p><br><p>"הוא התחיל לפחד שהכל יתפורר".</p><br><p>"אין לו סיבה. כל המבצעים כרגע יוצאים לפועל ואחריהם דממת אלחוט<br>בנוהל". אמרתי</p><br><p>"תראי, העבודה כאן התחילה לפני הרבה זמן. המטרה שלנו מעולם לא<br>הייתה להישאר, כך שמוני בסך הכל מחכה לעיתוי הנכון לשחרר את כולנו. את תראי שעד<br>שתסיימי בגרויות כבר לא יישאר כאן אף אחד, וכל הקורבנות, אללה יירחמו, יוכלו<br>להמשיך הלאה".</p><br><p>"מה אתה עושה כאן בכלל אמיר"? אתה לא אמור להיות בבית עם<br>אישתך והילדים"?</p><br><p>אמיר הוא ערבי מוסלמי שגויס עד לפני כמה שנים למשטרה ובילה את מירב<br>שרותו במשמרות עם מוני.</p><br><p>כשהדברים החלו להסתבך מוני החליט להרחיק את כולם אבל שמר על קשר בשלט<br>רחוק עם מספר מצומצם של שוטרים.</p><br><p>אמיר עדיין המשיך לעבוד במשטרה ומתחת לפני השטח סייע למוני.</p><br><p>"זו לא בגידה מה שאני עושה, אלא אמונה שאני חייב לדאוג למשפחה<br>שלי, וזו הדרך".</p><br><p>"הגענו". הרכב נעצר ואני קיפצתי החוצה יחד עם תיק הגב.</p><br><p>התחלתי ללכת לאט, סורקת את השטח.</p><br><p>הכל היה שקט ונראה היה שאפשר להתחיל לרוץ.</p><br><p>פניתי לתוך הבניין המתצפת לכיוון המועדון.</p><br><p>הכל היה שומם.</p><br><p>פתחתי את התיק והתחלתי להרכיב את הנשק בזריזות.</p><br><p>חזרתי בראש על סדר הפעולות להרכבת מקמילן טאק 338 שאלוהים יודע איך מוני הצליח<br>להשיג.</p><br><p>מקמילן TAC-338 הינו רובה צלפים<br>אמריקאי שנמצא בעיקר בשימוש הכוחות המיוחדים, כשהמחיר שלו עומד על כ5800 דולר- חלומו הרטוב של כל צלף והסיוט של כל מטרה, שכן היה ניתן לבצע ירי מושלם ומדויק ממרחק רב.</p><br><p>&nbsp;&nbsp;נשכבתי על הרצפה במרחק של כ-1120 מטרים מדלת המקום בו התקיימה המסיבה.</p><br><p>נשמתי נשימות ארוכות כדי לא לאבד ריכוז בזמן ההמתנה עד שהאובייקט ייצא החוצה ויעמוד במקום חשוף מספיק.</p><br><p>האובייקט.</p><br><p>האובייקט היה לא אחר ממהנדס הפצצות של אליהו הלוי, נודע בכינוי הבנאי כיוון שבעבר היה נוהג לבצע ביקורי בית בשליחות אצל אנשים שהיו חייבית לו כסף.</p><br><p>לחסרי המזל היה נוהג לשנות בדרכים אלימות שונות את מבנה פרצופם.</p><br><p>כך היה, פספסתם את מועד התשלום? הבנאי יבוא לבנות את פניכם מחדש.</p><br><p>נשמתי עמוק, מנסה לאמוד את המרחק ההכחי אל עבר המטרה. האם הכור יצליח לעבור את המרחק?</p><br><p>רבע שעה, חמש דקות , 10. מתבוננת בשעון.</p><br><p>&nbsp;"כנראה המסיבה ממש טובה" חשבתי "אחרת למה לצאת החוצה".</p><br><p>שאפתי את האוויר החוצה בתקווה לגרום למוחי להישאר צלול על אף השעה המאוחרת והקור שאפף את<br>גופי.</p><br><p>"הנה הוא! הנה הוא הממזר".</p><br><p>הכנסתי את פלג גופו העליון בין הכוונות ונשמתי עמוק.</p><br><p>החזקתי את האויר בתוך ראותיי מספר שניות ולחצתי על ההדק.</p><br><p>שלושה כדורים. ווידוא הריגה.</p><br><p>הבנאי נפל.</p><br><p>התגלגלתי לעבר היציאה כדי שלא להיחשף.</p><br><p>חשבתי לרגע על כך שאינני יכולה לדעת מה הלך שם באמת לאחר הפגיעה.</p><br><p>רצתי כשני בלוקי מכיוון האובייקט.</p><br><p>אמיר הגיח מפינת הרחוב במהירות. "איך לעזאזל פירקת את הנשק כל כך מהר? בטוחה שלא איבדת<br>חלק?"</p><br><p>"פשוט תיסע אמיר, עברתי על זה מליון פעמים עם מוני, לרוץ לקומה אחרת לפרק את הנשק ולספור<br>חלקים".</p><br><p>נשמתי<br>בכבדות. קור הלילה החל להכביד על גופי.</p><br><p>"לא<br>מאמין שהורדנו את המזדיין הזה,. את יודעת כמה זמן אני מנסה להכניס את החרא הזה<br>למעצר".</p><br><p>"זה<br>נגמר אמיר. אל תחשוב על זה. בוצע".</p><br><p>"יפה<br>לך בלונדי. מצטטת את מוני. משפטים שמאפיינים קורס קצינים, ככה פתטים ככה<br>נכונים"</p><br><p>הרכב עצר<br>בחניית האחורית של הבניין.</p><br><p>"תכלס<br>מוכן לנקות בשבילך את הנשק, רק מתוך כבוד המעמד". אמיר צחק.</p><br><p>"תודה<br>נשמה אבל אני כבר אעשה את זה בעצמי. זה עוזר לי לחשוב".</p><br><p>נראה היה<br>שרוב הצוות המודיעיני והטקטי נכחו בקומה.</p><br><p>ישיבת<br>"יחסינו לאן" הקבועה שהייתה אחרי כל פעילות מבצעית, רגע לפני שמפזרים את<br>כולנו לחופשת ניתוק.</p><br><p>הישיבה לא<br>נמשכה יותר מ15 דקות. "ממה שאני מתרשם הכל בוצע עפ"י נוהל. כולל הגעה<br>ויציאה מהזירה. שימוש נכון בנשק, ללא מעצורים". מוני סיכם את האירוע.</p><br><p>"עבודה<br>יפה כולם, נתראה עוד שבוע. צוות מודיעין, ניפגש מחר בערב".</p><br><p>מוני קם<br>מכסאו וקרא לעברי "היידי, אחרי נקנ"ש אני רוצה שתיגשי למרפאה לבדיקת<br>פגיעות חיצוניות, אני לא יודע מה עבר עלייך שם עם כל האדרנלין הזה".</p><br><p>נכנסתי<br>לנשקייה והתחלתי לפרק את הנשק.</p><br><p>השקט<br>שלפני הסערה.</p><br><p>הפלאפון<br>ניגן את &nbsp;air </p><br><p>פלייליסט<br>פוסט מבצע.</p><br><p>ניקיתי<br>ביסודיות כל חלק, הסוד למניעת מעצורים.</p><br><p>All i need זרם לתוך<br>אוזניי</p><br><p>שקט.</p><br><p>הכל עבר.</p><br><p>נשמתי<br>עמוק וריח הגריז נכנס לאפי.</p><br><p>כמעט ולא<br>רצו תמונות בראשי.</p><br><p>ידעתי שהן<br>יגיעו בלילה, בחלומות או במהלך היום בלי אזהרה צפויה.</p><br><p>לפתע<br>נשמעה טריקת דלת מחדר הישיבות. </p><br><p>קיר הגבס<br>שהפריד בין החדרים לא הספיק בכדי למנוע את מאוזניי לשמוע את מה שהתרחש בחדר<br>המקביל.</p><br><p>שחררתי<br>אוזנייה אחת והקשבתי.</p><br><p>ידעתי<br>שמתקיימת בצד ישיבה המסכמת את התפקוד של הצוות הטקטי, בעיקר שלי.</p><br><p>"אנחנו<br>חייבים להפסיק את זה מוני. היא לא מתאימה". אורן לא ניסה למנוע ממני מלשמוע<br>את דעתו. </p><br><p>הוא ידע<br>שבנשקייה אפשר לשמוע הכל.</p><br><p>"היא<br>עובדת מצוין, גם אם היא צעירה, היא מבינה את משמעות הדברים והכושר הגופני והאינסטינקטים<br>שלה מפצים על חוסר הבגרות". מוני ענה בקול שקט.</p><br><p>חוסר<br>בגרות?, זה מה שהוא חושב? יש כאן הרבה יותר חסרי חינוך וחסרי טקט ממני ואני חסרת<br>הבגרות?</p><br><p>תחושת<br>ייאוש קלה עברה בי.</p><br><p>"תראה<br>אורן, אני יודע כמה הצוות חשוב לך, ואני יודע בדיוק כמה אתה נותן כדי שדברים<br>יעברו, אבל היידי היא באמת מיוחדת, אני לא יכול לוותר על שירותיה. היא גיוס<br>מוצלח".</p><br><p>"היא<br>תחשוף הכל" אורן רתח.</p><br><p>מוני החל<br>להתחמם "די אורן, אתה יודע מצויין כמוני שאם היא הייתה חושפת משהו מהפרוייקט,<br>בזדון או בתום, שנינו כבר מזמן לא היינו עומדים כאן".</p><br><p>"היא<br>ילדה מוני. ילדה, אין לה את צורת החשיבה הנדרשת, לעזאזל, היא עדיין לא סיימה בגרויות".</p><br><p>"זה<br>מספיק!" קולו של מוני עלה.</p><br><p>אורן יצא<br>מהחדר.</p><br><p>החזרתי את<br>הנשק למקום ונעלתי את דלת הבריח של כספת הנשקים.</p><br><p>"מה<br>שלומך היידי?" הרופא קיבל אותי בנעימות לחדר.</p><br><p>"את<br>רוצה לשתות? איך את מרגישה"? </p><br><p>"מעט<br>עייפה, האדרנלין מתחיל לרדת".</p><br><p>"זה<br>מצויין , עכשיו תוכלי להגיד לי אם את מרגישה כאב".</p><br><p>"לא<br>מרגישה".</p><br><p>הרופא חבש<br>את החתכים השטחיים שהיו על גבי.</p><br><p>"את<br>חייבת להיזהר. אני יודעת שאת רצה וזוחלת ומתגלגלת. השטח לא תמיד עובד לטובתינו ואי<br>אפשר לדעת מה הקרקע מחביאה בחושך. אני לא רוצה שתמשיכי לחזור עם חבלות מחוטי תיל<br>תועים, מסמרים או חלילה הכשת נחש".</p><br><p>"תודה<br>ד"ר".</p><br><p>"any time”</p><br><p>אורן נכנס<br>למרפאה בעת שלבשתי את החולצה .</p><br><p>"שוב<br>חבישות"?&nbsp; "את חייבת להיזהר, זה גם<br>יכול לחשוף אותנו". אורן אמר.</p><br><p>הרופא צחק<br>"אתה לא יותר טוב ממנה אורן, שריטות חתכים, לא מרגיש כלום".</p><br><p>נכנסתי<br>לחדר המנוחה והוצאתי בקבוק גולדסטאר מהמקרר.</p><br><p>הגברתי את<br>המערכת והתחלתי לנוע בחדר.</p><br><p>מוני נתקל<br>באורן במסדרון.</p><br><p>"אתה<br>תשחרר אותה. תן לה להתפרק, שנינו יודעים שהיא עוד לא מבינה לחלוטין את המחיר"</p><br><p>"אני<br>מבין שאתה נותן לה לפתוח כאן מועדון, אבל כאן נמצאים אנשים רציניים והמוזיקה הזו<br>לא מתאימה".</p><br><p>"אם<br>כך אורן אתה צריך להיכנס לחדר השני ולרקוד קצת כי ממה שאני יודע על הצוות אתה לא<br>מסמל את ה"אנשים הרציניים" שאתה מדבר עליהם".</p><br><p>אורן נשאר<br>לעמוד מספר דקות מחוץ לחדר המנוחה ואז נכנס.</p><br><p>"עבודה<br>יפה. אני לא מסתיר את דעתי עלייך אבל מכבד את מה שאת עושה".</p><br><p>התעלמתי.</p><br><p>הבירה<br>החלה להשפיע והאני המשכתי לרקוד בחלל החדר.</p><br><p>"אלכוהול<br>זה לא הפתרון". אורן ניסה להסב את תשומת ליבי.</p><br><p>"אז<br>אל תשתה". עניתי מתוך צחוק.</p><br><p>תחושה<br>נעימה ומרגיעה אפפה אותי.</p><br><p>"חשבתי<br>שקיבוצניקים יודעים לשתות אבל נראה לי שבירה אחת מספיקה לך".</p><br><p>"לא<br>ידעתי שצריך הרבה אלכוהול כדי לרקוד ככה, רושמת לי להבא. ואגב נראה לי שאם זה מה<br>שאתה צריך כדי לרקוד אז כדאי שתעשה זאת לעיתים קרובות יותר".</p><br><p>"אל<br>תתחצפי היידי. אני מאחל לך שלא תצטרכי לשאת נשק יותר לעולם, ועוד יותר מזה שלא<br>תרצי בכך".</p><br><p>לא ידעתי<br>אז עד כמה הוא צודק ואיזו קללה העביר לידי.</p><br><p>פתחתי את<br>דלת המקרר והוצאתי בקבוק נוסף.</p><br><p>"אולי<br>תפסיקי לשתות?!" אורן רדה בי.</p><br><p>"זה<br>בשבילך. כל עוד אתה נשאר בחדר אתה רוקד".</p><br><p>אורן הבין<br>שהגישה הזו לא מתאימה באותו הרגע.</p><br><p>הוא גמע<br>את הבקבוק בשלוק מהיר. ניער את פניו וחייך.</p><br><p>"ככה<br>הגדולים עושים" הוא משך בידי וסובב אותי.</p><br><p>המשכנו<br>לרקוד דקות ארוכות ואז בהזדמנות שהייתה לי נשקתי לאורן.</p><br><p>הוא החזיר<br>לי בנשיקה ואז הרחיק את שפתיי.</p><br><p>הוא חיבק<br>אותי ואמר "אל תעשי את זה. אני&nbsp; לא<br>רוצה לערב עבודה ויחסים. את באמת יפה והדרך בה את רוקדת מטריפה אותי אבל הגבול הזה<br>חשוב."</p><br><p>אורן<br>שיחרר את החיבוק, סגר את המוזיקה ויצא מהחדר.</p><br><p>עליתי<br>למיטת הקומותיים ונרדמתי לאחר כדקה.</p><br><p>"אז<br>איך היה לך" סוון שאל מתוך התנשפות.</p><br><p>"וואו<br>סוון, וואו". נשכבתי עליו.</p><br><p>הוא צחק<br>בגאווה וחיבק אותי.</p><br><p>ההזייה<br>נגמרה.</p><br><p>"לרגע<br>חשבתי שנעלמת כשעצמת עיניים, אבל הגוף שלך, הוא יודע את העבודה".</p><br><p>סוון קם<br>ונכנס למקלחת.</p><br><p>אני<br>נשארתי שרועה על המיטה.</p><br><p>החלומות<br>האלו, הזכרונות, מה הייתי עושה כדי להפסיק אותם.</p><br><p>אם תלמדי אותי לרקוד, אני מבטיח לך שאוהב אותך, אם לא לעד אז עד שאתפכח...</p><br><p><br><object width="425" height="350" data="http://www.youtube.com/v/X4EMykatWFQ" type="application/x-shockwave-flash"><br><param name="src" value="http://www.youtube.com/v/X4EMykatWFQ"><br></object><br></p></div>Sun, 13 Nov 2016 11:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (Hellena wine)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14851251http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=863407&blog=14851251http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14847491<div align="right" dir="rtl"><p>“This is<BR>the<span>&nbsp;</span><em><strong>final </strong></em>boarding<span>&nbsp;</span><em><strong>call for passengers on LY2371 to Tel Aviv from gate 9”</strong></em></p><BR><p><em><strong>הכריזה דיילת הקרקע כשמאחוריי רצו אחרוני הנוסעים מנופפים ביד<BR>אחת שימתינו להם ובשנייה אוחזים בשקיות דיוטי פרי, כי ברור שהם לא קנו מספיק עד<BR>עכשיו.</strong></em></p><BR><p><em><strong>הדיילת לא מתרשמת ונותת לי מבט מיואש עד מתנשא.</strong></em></p><BR><p><em><strong>אני מחזירה לה חיוך מתנשא משלי ולוקחת את כרטיס הבורדינג מידה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"אני במטוס, נדבר כשאיגע" שלחתי לאבי את עדכון הטיסה<BR>הקבועה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>לא התכוונתי לחזור לישראל לפני סוף שנת הלימודם אבל אבא החליט<BR>שאין שום סיכוי שאני מפספסת את הלוויה של יפתח.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"לעזאזל היידי, גדלתם ביחד, אתם תמיד הסתדרתם. אני יודע<BR>שהיה קשה לך עם בני גילך לאורך השנים אבל לפחות תבואי לכבד את זכרו ואת<BR>המשפחה".</strong></em></p><BR><p><em><strong>כך פחות או יותר התנהלה השיחה עם אבי שהתקשר לפני ימים אחדים לספר שיפתח נפטר במהלך טיול הסופ"ש הקבוע שלו ושל החברה מהתיכון באחד ממסלולי שביל<BR>ישראל.</strong></em></p><BR><p><em><strong>יפתח איבד הכרה במהלך טיול בממצד תמר אל המכתש הגדול, לא ידעתי אם עקב חיידק שישב לו על קרום הלב או במח<BR>השדרה אבל הייתה שם בעיקר הרבה חוסר הבנה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"אני קונה לך כרטיס לטיסת אל על בבוקר של ה18 לחודש,<BR>בבקשה רק תעלי על המטוס ותבואי".</strong></em></p><BR><p><em><strong>אבא שלי הגן עליי לא מעט בילדותי ובעיקר בהתבגרות מפני בני<BR>הקבוצה שלי אבל את יפתח הוא חיבב.</strong></em></p><BR><p><em><strong>הוא ידע שלא קל לו בחיים ושבכל אופן הוא מצליח להימנע מלהתערבב<BR>עם הבלגנים שבני גילי עוללו לכל מה שנקלע בדרכם.</strong></em></p><BR><p><em><strong>הייתה תחושת עליונות כזו שהחינוך בקיבוץ ובתיכון יצרו, שכל מה<BR>שזר פחות טוב כי אנחנו ישראלים וקיבוצניקים וחונכנו בדרך הכי טובה שיש וקיבלנו את<BR>כל הכלים האפשריים ולכן נוכל לעשות כל שעולה על רוחנו ו...</strong></em></p><BR><p><em><strong>זו הייתה תחושה ששנאתי.</strong></em></p><BR><p><em><strong>לא הרגשתי עליונות או חלק מההוויה המשותף, אלא שונה וזרה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>אחרי שגוייסתי לאסוף מל"מ עבור מוני התחלתי לפתח אישיות<BR>אחרת.</strong></em></p><BR><p><em><strong>כבר לא התחבאתי מכל הילדים וה"חברים" שרק חיפשו היכן<BR>להפיל.</strong></em></p><BR><p><em><strong>התעלמתי מהכל, כבר לא היה לי אכפת.</strong></em></p><BR><p><em><strong>בגיל 18, כשקיבלתי את הנשק, כבר אבד הפחד מלהיות לבד בכיתה או<BR>הרצון לחפש מישהו בקומץ התלמידים שנכחו בחצר בית הספר שיהיה מספיק נחמד כדי לדבר<BR>איתו על צרות היום כמו שכל תלמיד צריך.</strong></em></p><BR><p><em><strong>העברתי את רוב ההפסקות בשינה מאחר שברוב הלילות הייתי עסוקה<BR>במערבים ומכות.</strong></em></p><BR><p><em><strong>התעוררתי כמו לחלום בלהות ברגע שהמטוס נגע בקרקע והנוסעים מחאו<BR>כפיים.</strong></em></p><BR><p><em><strong>חיכיתי שאחרון הנוסעים ירד ולקחתי את המזוודת הטרולי מהקבינה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"אני יוצאת מהמטוס, ניפגש עוד כ10 דקות באולם<BR>המגיעים" כתבתי לאבי.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"אני ממתין, רק&nbsp;<BR>בבקשה תזדרזי כי הלוויה יוצאת עוד שעתיים ואני לא רוצה שנאחר בגלל פקקים<BR>מיותרים".</strong></em></p><BR><p><em><strong>שמחה שלא לקחתי איתי מזוודה גדולה, למרות שיש הרבה דברים<BR>שהייתי שמחה להביא מהארץ, אבל רק תור האנשים שהמתינו למזוודות גרם לי לרצות לקפל<BR>את עצמי לתוך מעטפת אקספרס בחזרה לברלין.</strong></em></p><BR><p><em><strong>נוסעי הביזנס לרוב התנהלו כמוני על מזוודות טרולי קטנות<BR>וחדשות, סטודנטים וצעירים שבאו לבלות המתינו למזוודות בינוניות שכללו בעיקר קניות<BR>ובזבוזים (לרוב לחלוטין מיותרים), ומשפחות עם ילדים או סתם חמולות (בעיקר כאלו<BR>שיצאו למסע שורשים) שאני בספק אם השאירו דבר מה בבית.</strong></em></p><BR><p><em><strong>עברתי מהר את המכס וחיפשתי את אבי בתנועות עיניים מהירות.</strong></em></p><BR><p><em><strong>הוא השיג אותי ומיהר לקחת את הטרולי.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"איך הייתה הטיסה?"</strong></em></p><BR><p><em><strong>"כרגיל" עניתי באילוץ "עוד טיסה".</strong></em></p><BR><p><em><strong>"אנחנו בסדר בינתיים עם לוז, אני רק מקווה שהדרך תהיה<BR>שקטה". </strong></em></p><BR><p><em><strong>אבא שלי לא היה ידוע כאדם שעומד בזמנים, אלא כאחד שמקדים אותם.</strong></em></p><BR><p><em><strong>הוא היה נודע בחוסר היכולת שלו לאחר או לסבול איחור כחלק<BR>מהקפדנות והחריצות שאפיינו אותו.</strong></em></p><BR><p><em><strong>אהבתי את התכונות האלו בו עד הערצה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>הרצון העז להידמות לו מול חוסר היכולת להשלים עם רצונותיו ומחשבותיו<BR>אפיינו חלק גדול ממערכת היחסים בנינו.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"כל המוות של יפתח הוא פשוט נראה לי תלוש, כאילו משהו<BR>ברישום הטיפול נמחק או שונה, אבל אלו הן רק המחשבות שלי, את לא חושבת?" הוא<BR>פנה עליי בחצי עין כדי לא להסיט את תשומת הלב מהכביש.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"אני לא יודעת אבא. אני לא באמת מכירה את יפתח, מעולם לא<BR>שמרנו על קשר ".</strong></em></p><BR><p><em><strong>נראה לי שהוא התאכזב מהתגובה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"כל הפרוטוקול נראה כמצוץ מהאצבע, או נרשם ע"י ילד<BR>בן 18 אחרי קורס חובשים שנרדם במהלך שיעור אנמנזה".</strong></em></p><BR><p><em><strong>"אבא באמת, תשחרר. אתה לא יכול לדעת מה היה שם. ניסיתי<BR>לסדר את כיוון החשיבה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"אני מעריכה את הדבקות ותחושת הצדק אבל כנראה שיש משהו<BR>שהמשפחה מסתירה ואנחנו פשוט נצטרך לכבד זאת".</strong></em></p><BR><p><em><strong>"יש בכך משהו היידיש שלי" הוא חייך וליטף את ראשי.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"נראה לי שאני חושב עלייך כי זה מה שאבות עושים כשקורה<BR>דבר כזה. הם חושבים אינסטנקטיבית על ילדיהם".</strong></em></p><BR><p><em><strong>הנסיעה המשיכה בשלווה, מלווה בשירים מהדיסקים הצרובים של אבי.</strong></em></p><BR><p><em><strong>בעיקר שירים ישנים בגרסאות אקוסטיות או חיות מילאו אותן.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"הגענו" אבי העיר אותי.</strong></em></p><BR><p><em><strong>חנינו בכניסה לאולם האירועים של המשק.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"אבא בבקשה, אני רוצה לחכות בחוץ, לא רוצה להתערבב בתוך<BR>קהל הנוכחים".</strong></em></p><BR><p><em><strong>"אוקיי היידיש אבל אני נכנס".</strong></em></p><BR><p><em><strong>לאחר כרבע שעה של הספדים ובכי שהתווסף בעוד בכי, הארון יצא בשיירה<BR>ארוכה לכיוון בית הקברות.</strong></em></p><BR><p><em><strong>הצלחתי מספר פעמים להיתקל בעיניהם של בני גילי במעין מבטי<BR>טינה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>&nbsp;נראה שלא ידענו מי<BR>כועס יותר.</strong></em></p><BR><p><em><strong>"את לא הולכת להגיד שלום לאף אחד?" שאל ג'רמיה, דודי<BR>מצד אבא.</strong></em></p><BR><p><em><strong>אולי עם קלצ'ניקוב, חשבתי לעצמי.</strong></em></p><BR><p><em><strong>רציתי להיעלם אבל העדפתי לחשוב על כך שטוב שבאנו&#355; כי היו לt מעט פעמים שיפתח ואני החלפנו מילים בין השיעורים או בקייטנה בעיקר כשלא היה לי כבר עם מי.</strong></em></p><BR><p><em><strong>קיוויתי ברצון מעט חסר טקט שהאדמה תבלע אותי.</strong></em></p><BR><p><em><strong>ראיתי את אמו של יפתח גוררת את רגליה אחרי הארון מחובקת בסבתו<BR>של יפתח שמנגבת את הדמעות מלחיי בתה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>לא הכרתי את יפתח בחייו הבוגרים אך הייתי רוצה להאמין שחווה את<BR>החיים כפי שהגיע לו.</strong></em></p><BR><p><em><strong>לפעמים רציתי לצאת מהקונכייה השקופה שלי ולדבר עם מי שכן היה<BR>קצת יותר חיובי אבל אלו היו כבר זמנים אחרים.</strong></em></p><BR><p><em><strong>הלוויה נגמרה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>אבא מיהר לקחת אותי הביתה ולנוח מהיום העמוס בדרכים.</strong></em></p><BR><p><em><strong>אני חיממתי את הרגליים לקראת הריצה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>לא רצתי יחפה כבר המון זמן והייתי חייבת את זה לעצמי.</strong></em></p><BR><p><em><strong>הייתי חייבה להירגע מהיום הזה וכל האנשים שלא רציתי לראות כל<BR>השנים. </strong></em></p><BR><p><em><strong>לשנות פאזה בדילוגים על רגבים בוציים מהשקייה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>לפעמים יש לי פחד כזה או סתם תחושת בדד שמלווה אותי בכל מיני<BR>רגעים מלנכולים, אז אני רצה ומדמיינת את כל אותם גברים ששכבתי איתם רצים איתי כמו<BR>בסצנה מהסרט פורסט גאמפ.</strong></em></p><BR><p><em><strong>חבורה קשוחה שמלווה אותי כמו צבא אחרי מצביא ופחות כעדר אחרי<BR>הרועה.</strong></em></p><BR><p><em><strong>זה עוזר לי להרגיש שהצלחתי קצת לצאת מעצמי, למרות שאין באמת<BR>הצלחה בלשכב עם גבר. זר או מוכר.</strong></em></p><BR><p><em><strong>קצת אחרי העיקוף בין מטעי הזית לשדה הרגשתי איך הגשם מתחיל<BR>לרדת ולשטוף הכל.</strong></em></p><BR><p><em><strong>החשתי את רגליי בשמחה מקלה כשנשימה נקייה מאבק העיר נשאפת לריאות.</strong></em></p><BR><p><em><strong>הגשם שטף את כולי ואת האוויר ועדיין השמש המשיכה לסנוור כרגיל.</strong></em></p><BR><p><em><strong>התחושה הפכה לבהירה. שהכל אפשרי.</strong></em></p><BR><p><em><strong>שלפעמים צריך להסתכל לשונאיי בעיניים.</strong></em></p><BR><p><em><strong>לפעמים צריך להתאבל גם על מי שלא ממש הכרתי.</strong></em></p><BR><p><em><strong>לפעמים צריך לחזור לארץ רק כי ההורים רוצים.</strong></em></p><BR><p><em><strong>לפעמים צריך לתת לגשם להרטיב אותך עד שלא תרגיש כבר את הקור<BR>שחודר לעצמות</strong></em></p><BR><p><em><strong>לפעמים צריך לצרוח באמצע שום מקום.</strong></em></p><BR><p><em><strong>לרקוד עם זר מוחלט.</strong></em></p><BR><p><em><strong>להזדיין, רק כי הוא נראה טוב.</strong></em></p><BR><p><em><strong>להיות שועלת קרבות, רק כי באותו רגע נראה שזה מה שמציל אותך<BR>(נפשית או כלכלית).</strong></em></p><BR><p><em><strong>להיות אף אחד.</strong></em></p><BR><p><em><strong>להיות בכל מקום.</strong></em></p><BR><p><em><strong>והמוות.</strong></em></p><BR><p><em><strong>וויתרתי עליו מזמן.</strong></em></p></div>Fri, 28 Oct 2016 21:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (Hellena wine)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14847491http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=863407&blog=14847491http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14838119<div align="right" dir="rtl"><p>אני<BR>חושבת שברבע שעה הראשונה של המבחן הארור בהתפתחות המצלמה איבדתי חלק גדול מאוצר<BR>המילים שלי בכל שפה אפשרית שהכרתי.</p><BR><p>הניסוחים<BR>שהכנתי בראש במהלך הלמידה פשוט התאדו.</p><BR><p>התאכזבתי. &nbsp;תחושה נוראית כזו של כשל במרכז השפה במוח וחוסר<BR>קישור בין האונות.</p><BR><p>סחטתי<BR>בעצבנות לדף הבחינה כל מילה שעלתה במוחי.</p><BR><p>אני לא<BR>יודעת איך, אבל בסוף הצלחתי לנסח כמה שורות קצרות על כל שאלה ומיהרתי להגיש ולברוח<BR>מאולם ההרצאות.</p><BR><p>"נו,<BR>אז בכל זאת למדת משהו דניש קינדר" מלמלה הבוחנה, והרימה בזלזול חצי עין מעל<BR>המשקפיים הגדולים שהרכיבה.</p><BR><p>לא<BR>עניתי. כבר לא היה לי אכפת וחוסר הרצון לנבור בשנית באוצר המילים שבראשי היה בולט<BR>מדי.</p><BR><p>ירדתי<BR>לכיוון הקפיטריה בצורך לא בורר לחפש מישהו שמעשן ולשנורר סיגריה.</p><BR><p>"היי<BR>דניש בואי שבי איתנו" צעקה לי לני מהשולחן בפינה.</p><BR><p>"מה<BR>לקח לך כל כך הרבה זמן? את בד"כ יוצאת ראשונה".</p><BR><p>לקחתי את<BR>הסגריה מידה של לני ושאפתי עמוק.</p><BR><p>"היה<BR>לי בלק אבל נראה לי שהצלחתי לצאת מזה איכשהו".</p><BR><p>"יופי<BR>אני שמחה שאת מבואסת מהתחת כי עכשיו לא יהיה לך תירוץ לא לבוא למסיבה היום<BR>בערב" לני הגניבה לי חצי חיבוק ושלפה בקלילות את הסיגריה מפי.</p><BR><p>"לא<BR>מתאים לך לעשן עם כל השרירים האלו, תנסי קוק זה יותר פוטוגני"...</p><BR><p>היא<BR>הייתה חריפה ממני.</p><BR><p>"177<BR>ס"מ של יופי אירופאי" כתבו עליה פעם במדור אופנה.</p><BR><p>177<BR>ס"מ ושיער בלונדיני שנצבע כל 3 חודשים בקביעות לשחור כחול השיגו ללני חוזה<BR>דוגמנות באחת מחברות הדוגמנות המפורסמות באירופה.</p><BR><p>בשבילי<BR>לני הייתה גלגל הצלה בים הדיכאון אחרי התמוטטות עצבים שתקפה אותי לאחר הפרידה<BR>מהאקס הישראלי שהיה עיקר חיי בתחילת הדרך בגרמניה כשיום אחד הוא פשוט נעלם. החליט<BR>שלא מתאים לו להישאר בגרמניה.</p><BR><p>שמערכת<BR>היחסים בינינו זירזה את החזרה שלו לארץ.</p><BR><p>האינטנסיביות<BR>והאובססיביות ששררה מתחת לפני השטח צפו בפיצוץ הגדול שהיה חודשיים לפני העזיבה<BR>שלו.</p><BR><p>שנינו<BR>היינו אשמים.</p><BR><p>רצינו<BR>הכל ולא רצינו כלום.</p><BR><p>התנהלות<BR>של זוג נשוי שהתבססה על ריבים שבועיים שכללו עלבון קשה משני הצדדים.</p><BR><p>גם הסקס<BR>היה אישו בעיקר כי נבע מהרבה כעס ואלימות שנאגרה בתוכנו.</p><BR><p>לא היה<BR>שום דבר טוב בזה.</p><BR><p>הייתי<BR>נשברת על בסיס יומיומי מהמחשבה שהוא בכלל לא רוצה אותי אבל לא נותן לי להיות עם אף<BR>אחד אחר.</p><BR><p>ברמה<BR>הנפשית לא יכולתי להיות שייכת לאף אחד אחר.</p><BR><p>אישה<BR>בשרשרת כמו שאומר השיר של &nbsp;tears for fears.</p><BR><p>לני משכה<BR>אותי מהמקלחת כשאני בוכה וצועקת לה בגרמנית שדי, נמאס ואני לא יכולה.</p><BR><p>היא<BR>הלבישה אותי בשמלה שקיבלה באחד הקמפיינים שעשתה לחברת אופנה.</p><BR><p>סידרה את<BR>שערי למה שנראה כמו תסרוקת נשף ובעיקר גרמה לי לא להראות כמו השבר כלי שהיא גרפה<BR>מרצפת המקלחת.</p><BR><p>אחרי שעה<BR>כבר היינו המרכז מסיבת טבע פרועה.</p><BR><p>אני<BR>בטוחה ששתיתי את חיי באותו לילה.</p><BR><p>גם הבחור<BR>שלקח אותי הביתה חשב כך.</p><BR><p>מאז אותו<BR>ערב לני הקפידה לקחת אותי לא מסיבה אפשרית שברלין ידעה באותה שנה.</p><BR><p>לעיתים<BR>קרובות אלכוהול היה נכנס לגופי יותר ממים או כל משקה קל אחר.</p><BR><p>אבל לא<BR>היה לי אכפת. הייתי חופשייה.</p><BR><p>"תגיעי<BR>למועדון הקוקיז ב12 ובבקשה היידי תכסי את הפנס המוזר שיש לך סביב העין, אף אחד לא<BR>צריך לדעת שאת חזק בסאדו מאזו".</p><BR><p>הטעות&nbsp; הקריטית של היום הייתה שמרוב לחץ מהמבחן שכחתי<BR>של קרב של אתמול היו תופעות לוואי בולטות.</p><BR><p>עברתי<BR>בספורה וקניתי מייק אפ עמיד במיוחד שגם עלה לא מעט.</p><BR><p>המזל היה<BR>שהקרב אתמול היה כלכלי במיוחד כך שיכולתי לממן כל יציאה וארוחה של אותו שבוע.</p><BR><p>כשהגעתי<BR>למקום גיליתי כרגיל שאני ראשונה, "גרמנים גם כן" חשבתי לעצמי בקול.</p><BR><p>לא שיא<BR>השעון השוויצרי.</p><BR><p>לני כתבה<BR>שהיא קצת מאחרת כי היא אוספת חבורה שווה במיוחד.</p><BR><p>התיישבתי<BR>ליד הבר שעדיין לא התמלא לחלוטין.</p><BR><p>"מה<BR>בשבילך עלמה צעירה?" שאל אותי הברמן מבחיוך המכירות הקבוע שאפיין בערך כל ברמן ממוצע בברלין.</p><BR><p>"בירה<BR>מהחבית, ורצוי אחת עם אחוז אלכוהול גבוה"</p><BR><p>„Tough day ha?” הברמן חייך</p><BR><p>"לא<BR>יותר מלרוב הנוכחים בבר אני מניחה..." ניסיתי לשעשע את הברמן. </p><BR><p>זה עבד.</p><BR><p>"אמת<BR>אמת" הוא גיחך.</p><BR><p>"אתה<BR>רואה?! גם לך לא יזיק בקבוק מתחת לבר רק כדי להתנער מכל השטויות של סדר<BR>היום".</p><BR><p>הברמן לא<BR>עצר את עצמו והמשיך לצחוק .</p><BR><p>"הנה<BR>את דניש קינדר" לני חיקתה את הבוחנת מהבוקר.</p><BR><p>"לאן<BR>אני כבר יכולה ללכת?!" קמתי לחבק אותה.</p><BR><p>"בכל<BR>יום רגיל לא הייתי סומכת עלייך שלא תנטשי עם איזה מר קוביות אבל לפי האוכלוסייה<BR>היושבת בבר אני מבינה שזה לא יקרה".</p><BR><p>"אז<BR>לבחורה המצחיקה יש חברה מצחיקה, יהיה ערב מעניין..." מלמל הברמן תוך שהוא<BR>מוזג לנו שוטים של טקילה.</p><BR><p>"הבחורה<BR>החמודה הא?!" לחשה לי לני.</p><BR><p>"בדיוק<BR>כשחשבתי שהיום אני אצטרך להיות אחראית על ה"בידור שאחרי המסיבה" שלך, אבל אל תשכחי<BR>היידי, ברמנים מהקוקיז הם מקור בטוח להפצת מחלות מין, תנהגי בהתאם..."</p><BR><p>החזרתי<BR>לה במבט כועס.</p><BR><p>"רק<BR>אומרת" היא גיחכה.</p><BR><p>המופע<BR>הקבוע של חמישי בערב התחיל כשלבמה עלתה בחורה לא גבוהה במיוחד עם שיער כתום.</p><BR><p>לא<BR>ג'ינג'י. כתום. כמו תפוז מפלסטיק מהסוג שמונח בד"כ אצל דודות פולניות על<BR>השולחן במטבח שמבטיח שכיבוד נורמלי לא ייצא מביקור אצלן.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>"בחורה<BR>מוכשרת הלוצ'יה הזו. תקשיבי לה את תתחברי..." לני צעקה &nbsp;מתוך המשקה<BR>שלה שהיה עמוס בוודקה ותרכיזי פירות תעשייתיים שמעולם לא יכולתי לההכניס לגוף.</p><BR><p>"איך<BR>את מסוגלת לשתות את זה?" נחרדתי.</p><BR><p>"בדיוק<BR>כמו שאת שותה את המשקאות המקסיקנים שלך דניש, רק נראה לי שהיום עברת למזרח התיכון<BR>עם כל האוזו שהברמן החתיך מוזג לך".</p><BR><p>"אין<BR>כמו משקה כבד לסטלה משמחת" צחקקתי באופן מטופש לעברה.</p><BR><p>לוצ'יה,<BR>רומניה ארורה שכמותך, למה את הורסת את האווירה עם השירים העצובים האלו והקול העמוק<BR>הזה.</p><BR><p>התחלתי<BR>לרחף בחדר לצלילי הפסנתר והכינורות המלווים אותו. </p><BR><p>כבר לא<BR>שלטתי בכלום, לא בגוף, לא במחשבות.</p><BR><p>רקדתי<BR>המעין ריחוף בחלל, לבד, כשבתוכי רעם רצון רב שמישהו יחבק אותי ויסחוף לריקוד סוער,<BR>לנשיקה...</p><BR><p>לא רציתי<BR>להיות לבד, פשוט לא.</p><BR><p>הרגשתי<BR>כמו רוח רפאים שמחה שרוקדת ונעה בקלילות בין כל הנוכחים.</p><BR><p>צפה מעל<BR>רצפת המועדון הדביקה, המלאה בשברי זכוכית ואותם אנשים שצחקנו עליהם רק שעה לפני<BR>כן ליד הבר.</p><BR><p>Ouzo i love you.</p><BR><p>הברמן<BR>הופיעה כמו מתוך הזייה.</p><BR><p>הרגשתי<BR>אותו אוחז בידי ומעביר יד קרה על כתפי.</p><BR><p>עיניי<BR>נעצמו קלות לנשיקה ונפקחו בלהט כשאחד הבליינים נדחף עליי.</p><BR><p>הכל<BR>חלום.</p><BR><p>הברמן<BR>המשיך למזוג משקאות ולפלרטט עם שאר הנוכחים והנוכוחת כדי למלא את כוסות הטיפים שהיו מפוזרות<BR>לאורך הבר.</p><BR><p>קיללתי<BR>את הרגע.</p><BR><p>פניתי<BR>לשירותים להתרוקן מעט מכל מה שרק נכנס עד לפני שעה קלה.</p><BR><p>חברתה של<BR>לני פגשה אותי בשירותים , כבר אחרי השורה השנייה או השלישית שלה לאותו לילה. </p><BR><p>נסיונות<BR>השכנוע שלה לתת לי לנסות קצת מהקמח הלבן נענו בסירוב.</p><BR><p>"אני<BR>סבבה עם שחמת הכבד שלי, לא ממש בכיוון של מתקפות נוספות".</p><BR><p>"את<BR>באמת מיוחדת דניש. היידי נכון?" היא שאלה בחוסר עניין אמיתי.</p><BR><p>"כן.<BR>את הדוגמנית שעזרה ללני היום בתצוגה נכון?" החזרתי בשאלה.</p><BR><p>"חחח,<BR>כן, למרות שיכולתי שלא,&nbsp; אבל לאף דוגמנית<BR>לא מגיע לצאת למסלול עם עקב שבור, אז נתתי לה את הנעליים שלי" היא חייכה<BR>במקצת.</p><BR><p>"לני<BR>תהיה חברה שלך לנצח עכשיו, מניסיון, יש דברים שלא מוותרים עליהם" ניסיתי<BR>למשוך מעט את השיחה אבל היא כבר הייתה עמוק בהשפעה הממרצת של הקוק. </p><BR><p>קצת<BR>קינאתי בדוגמניות הללו, למרות שיכולתי להרשות לעצמי קצת להתפרע עם חומרים מיוחדים, ידעתי שאסור<BR>לי, שאני חייבת להשאיר את הגוף נקי , שאלכוהול גם ככה מפרק אותי לאט לאט, שאני<BR>עדיין בצבא&nbsp; הגנה לישראל או במועדון של מוני.</p><BR><p>חייבת<BR>להתנקות, לשכוח מעצמי עוד ועוד, למצוא את עצמי מחדש, למצוא מישהו חדש, להתנתק,<BR>להתקרב.</p><BR><p>&nbsp;להזדיין.</p><BR><p>השעה<BR>הייתה כבר שלוש בלילה. לוצ'יה כבר מזמן ירדה מהבמה.</p><BR><p>השאירה<BR>בי תחושה כבדה של עגמומיות הרומניה הארורה הזו עם הקול המהמם הזה והמוזיקה שתקום<BR>איתי גם מחר בבוקר.</p><BR><p>ואיפה<BR>לני לעזאזל?!</p><BR><p>ברחתי<BR>החוצה, מחפשת מונית בחשכה.</p><BR><p>"למה<BR>את כל כך אבודה?"</p><BR><p>"אל<BR>תשתי אוזו כשאת לבד, זה משקה של זוגות וחברים, לא זרים שמחפשים לברוח מהעצב היומי".</p><BR><p>הסתובבתי<BR>במקומי. מאחורי עמד הברמן.</p><BR><p>"לקחת<BR>את העצה שלי וברחת מהמשמרת?"</p><BR><p>"חח, לא מצחיקה, למרות שלפעמים זה רעיון לא רע..."</p><BR><p>התמוגגתי<BR>בתוכי. לא מצליחה להחזיק את העיניים ולהחזיר מבט.</p><BR><p>"אני<BR>עובד את המשמרת של הצהריים מחר, אז שוחררתי מוקדם". הוא אחז בידי והכניס אותי<BR>לרכב שלו כג'נטלמן אמיתי.</p><BR><p>הוא קבע<BR>את החוקים, את הצעדים, את המילים.</p><BR><p>דעתי<BR>הייתה שלו. לא חשבתי על סיבה מוצדקת מספיק כדי להתנגד.</p><BR><p>נכנסנו<BR>לדירה.</p><BR><p>הוא נישק<BR>אותי על הלחי באופן מעט בתולי שקצת שנאתי.</p><BR><p>הפשיט<BR>ממני את הבגדים והכניס אותי לאמבטיה.</p><BR><p>"אני<BR>לא מכניס למיטה אנשים שדרכו בתוך המועדון כמו שאני לא נכנס לתוכה עם המדים של<BR>המשמרת" הוא הסביר.</p><BR><p>לא היה<BR>אכפת לי. הייתי מאושרת.</p><BR><p>הוא התפשט<BR>והחל לחפוף את שערו. ושערי. ושוב הסבון ושוב חייכתי.</p><BR><p>הוא נישק<BR>אותי, סחף אותי בתוך סערת האמבטיה הקטנה שיצר.</p><BR><p>נשאבתי<BR>לתוכו ברצון רב וחוסר שליטה קיצוני כמהופנטת.</p><BR><p>הוא ניגב<BR>את גופי והלביש אותי בטריקו ששלף מהארון.</p><BR><p>"את<BR>תשרדי" הוא חייך.</p><BR><p>צחקקתי<BR>בטיפשות.</p><BR><p>הייתי<BR>בעננים נרדמת לתוך החיבוק שלו.</p><BR><p>הרדיו<BR>ניגן את שירי הבוקר המוקדמים של תחנת רדיו מקומית.</p><BR><p>הסמית',<BR>ניל יאנג, פוליס וגוגו דולז, כולם ליוו אותי לתוך החלום.</p><BR><p>כעת זה<BR>רק הברמן ואני בלי מחשבות על מבחנים וקרבות ותרגומים.</p><BR><p>והעבר...</p><BR><p><BR><object width="425" height="350" data="http://www.youtube.com/v/QCJNpd73WRQ" type="application/x-shockwave-flash"><BR><param name="src" value="http://www.youtube.com/v/QCJNpd73WRQ"><BR></object><BR></p></div>Sat, 24 Sep 2016 02:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (Hellena wine)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14838119http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=863407&blog=14838119http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14831130<div align="right" dir="rtl"><p>יום שני<BR>מעולם לא היה נוראי לטעמי מנגד לדעתם של שותפי לספסל הלימודים שהחל למרר על היום<BR>האיום כבר בערב יום ראשון.</p><BR><p>הצלחתי<BR>לשמחתי לגנוב את השעה הקבועה שלי בסטארבקס בין הלימודים לעבודה שהוקדשה בדרך כלל<BR>לפוטושופ ופינישים אחרונים לפני מועדי ההגשה של יום שלישי ובעיקר העלאת רמות<BR>הקפאין בדם &nbsp;ללילה חסר מנוחה (כי מי חשב<BR>שסוון יקפןץ&nbsp; לבקר)...</p><BR><p>ניסיתי<BR>בכל כוחי לחזור לשגרה תוך התעלמות גסה מהפחדים שרדפו אותי, שמא וינס יחליט שהגיע<BR>זמני לחזור לזירה.</p><BR><p>ההודעות<BR>מאבא לא הפסיקו להגיע כשרובן הגדול הכיל את צמד המילים תתקשרי לאמא. אבל לא<BR>יכולתי.</p><BR><p>לאמא שלי<BR>תמיד הייתה תחושת בטן בכל מה שקורה לי, קשר קוסמי היא קראה לזה, ובעיקר &nbsp;קושי שלה לתת לי ללכת.</p><BR><p>אך גם<BR>הייתי לעיתים מאוד אבודה בלעדיה, בעיקר בצבא כשהבנתי סופית לאחר המבצע הראשון שלי<BR>שאני פשוט רוצה הביתה, בלי כל השטויות של המפקדים והחוקים הבלתי הגיוניים.</p><BR><p>לא רציתי<BR>מעולם להיות לוחמת, יותר בכיוון של מפיקה בגלי צה"ל או צלמת צבאית, אפשר לומר<BR>שהקרביות הגיעה בטבעיות ממזרית בעיקר אחרי העבודה עם מוני, מעין רצון לא ברור<BR>לתפוס את הרעים ולחשוב על כך שמנעתי את האסון הבא (עם קצת תפיחה על&nbsp; השכם).</p><BR><p>אמי מאז ומעולם<BR>יותר הרגישה אותי מהבינה באמת מה אני רוצה או מה קרה לי.</p><BR><p>היא<BR>מעולם לא הבינה למה אני לא רוצה ללמוד בלט או למה אני לא רוצה ללמוד צילום בארץ<BR>אלא דווקא בגרמניה.</p><BR><p>הירידה<BR>שלי מהארץ מעולם הייתה ריב קשה בין אימי לביני, בייחוד מאחר שלא הבינה את החששות<BR>שלי כדמות מרכזית בפרשיית חיסול "נציגים" ממשפחת פשע, שמא מישהו יזהה את<BR>מי שנקראה עד לפני שלוש שנים "הילדונת הרצה".</p><BR><p>היה לי<BR>כעס מסוים על העזיבה של הוריי את דנמרק.</p><BR><p>למה לא<BR>יכולנו למצוא מקום שיתאים לתרבות ממנה בנו.</p><BR><p>למה הכל<BR>צריך להיות כרוך בעקשנות וכעס מיותר ובעיקר חוסר סבלנות משבע.</p><BR><p>למה<BR>דווקא לקיבוץ בו לכל אחד יש מה להגיד על הבת של השכן שיוצאת לרוץ יחפה או העובדה<BR>שניתקה קשר עם כל בני גילה בקיבוץ עד סוף התיכון.</p><BR><p>אני זוכרת<BR>איך אחרי הפעולה המבצעית הראשונה שלי בצבא, נכנסתי להתקלח ולהוריד את כל האיפור<BR>מפניי, הרי איזה מחסל יצא לפעולה מאופר כבליין מן המניין ולבוש בבגדים של מטייל.</p><BR><p>נבהלתי<BR>מהעוצמה של מה שעשיתי.</p><BR><p>לא חשבתי<BR>שגם בצבא אצטרך להחזיק נשק, רק שבמקום בעיר בצפון ישראל, הסתתרתי אי שם על בניין<BR>מגורים במרכז עזה כשבתוך תיק הטיולים שלי הוסלק תת מקלע.</p><BR><p>אף אחד<BR>לא ידע שהצבא בנה יחידת בת של מסתערבים ששלחה גם גברים וגם נשים למבצעים בלב ערים<BR>ערביות במסווה של תיירים או עיתונאים.</p><BR><p>רובנו<BR>החזקנו דרכונים זרים או שדברנו שפת אם נוספת עם מבטא קל.</p><BR><p>היינו<BR>פרוייקט סודי משותף של צה"ל והמוסד שפעמים רחוקות גם שלח אותנו ל"חופש<BR>מבצעי" באיזו ארץ שרק חפץ.</p><BR><p>כשפנו<BR>אלינו מקומיים היינו עונים להם באנגלית במבטא כבד של ארץ מוצא הדרכון שנסענו,<BR>ובד"כ ענינו בתשובה לגבי מרכז אונר"א שכביכול בשבילו באנו להתנדב או<BR>שחיפשנו את המלון שלנו. הכל בהתאם לסיפור כיסוי שנבנה מראש.</p><BR><p>במבצע האחד לפני האחרון פנה אליי מקומי שדיבר אנגלית שוטפת<BR>מלאה בחשד.</p><BR><p>"מה את עושה כאן", </p><BR><p>"אני מחפשת מלון ליומיים הקרובים עד שאמשיך במסע<BR>למצריים".</p><BR><p>"את בטוחה??! בקרוב תצא הלוויה של מחמוד באקר השהיד, אלא יירחמו, הרחוב הזה יהיה עמוס וצפוף, לא מקום לתיירת שבאה<BR>לנפוש בעיר".</p><BR><p>הכרתי את<BR>השם מחמוד באקר עוד מהקלסר של 8200 בתדרוך לפני המבצע.</p><BR><p>מחמוד<BR>באקר היה לא אחר מבנו של האובייקט הנוכחי שלי.</p><BR><p>ילד בן<BR>16 שיצא בליווי אמבולנס של ה"סהר האדום" למה שנדמה היה כהשתלת לב דחופה<BR>בבית החולים תל השומר.</p><BR><p>סיפור כיסוי<BR>יצירתי כזה לא רואים הרבה.</p><BR><p>במסמכים שנמסרו לקצין מעבר ארז פורט באריכות על העברת<BR>"גופתו" של מחמוד באקר שכמה שעות לפני כן "נהרג" בתאונת עבודה<BR>כשארגז נפל על ראשו וריסק את הגולגולת שלו.</p><BR><p>השתלת האיברים נועדה לבן דוד שני של מחמוד שהיה מועמד גבוה<BR>ברשימת ההשתלות עקב מום נדיר בליבו (עובדה אמיתית לחלוטין).</p><BR><p>אך הקצין במעבר ארז לא קנה את הסיפור והחליט לבדוק את הגופה<BR>בעצמו.</p><BR><p>"לא ייתכן שפצוע ראש יהיה מנותח בבטנו, או לפחות רק<BR>בביטנו", אמר הקצין.</p><BR><p>נהג האמבולנס הבין באיחור רב מדי שנתפסו.</p><BR><p>הפצצה אכן התפוצצה במבצע רגיש כשזכר לא נשאר מגופת מחמוד<BR>באקר.</p><BR><p>את הפיגוע תכנן לא אחר מאביו של מחמוד שהיה אחראי לתכנונים<BR>והוצאות לפועל נוספות, אך לשב"כ לא היה קל לשים את ידיו על רב המרצחים.</p><BR><p>הלוויה הייתה יכולה להיות הזדמנות פז.</p><BR><p>הרי מדינת ישראל לא יכולה לעבור על סדר היום כשטרוריסיטים<BR>יוצאים במבצע לפגע באחד מבתי החולים המרכזיים במדינה.</p><BR><p>לא האמנתי שבאתר בוקינג דוט קום יש אופציה להזמין חדרים במקום<BR>כמו עזה.</p><BR><p>גאוני המחשוב מ-8200 הצליחו לפרוץ לאתר ולשלוח לטלפון שלי<BR>הודעת ביטול הזמנה עקב עומס במלון.</p><BR><p>הצלחתי, המקומי שחרר אותי לדרכי בחיוך, לא לפני שהמליץ לי<BR>על מספר מקומות שהייה.</p><BR><p>הוא עיכב אותי עיכוב מיותר שיכל לתת לי זמן להתארגן ןלתצפת<BR>על הכיכר המרכזית.</p><BR><p>מתוך ההמון הצלחתי לחלץ את פניו של באשיר באקר.</p><BR><p>לא יכולתי לבזבז&nbsp; את<BR>הזמן שנותר לי והרכבתי את הנשק במהירות.</p><BR><p>שכבתי שם במשך כמה דקות צמודה לרובה, כשהלחי סחוטה על הכת מחכה להזדמנות.</p><BR><p>הרוח הים תיכונית הנעימה ציננה במעט את הזיעה שניגרה ממצחי.&nbsp;</p><p>נשמתי נשימה עמוקה והחזקתי את האוויר בפנים.</p><BR><p>האובייקט היה בדיוק בין הכוונות.</p><BR><p>3 יריות ווידוא הריגה והאובייקט נפל.&nbsp;</p><BR><p>כיתת צנחנים הגיעה בזריזות המרבית ופיזרה את האירוע, לפני שההמון הזועם הבין מה קרה, מה שעזר<BR>לי להימלט בדיוק על פי המתוכנן.</p><BR><p>לבשתי את הבורקה והלבשתי את שק ההיריון על גופי.</p><BR><p>ירדתי מהיציאה המקבילה של הבניין ונכנסתי לרכב המ"פ.</p><BR><p>תוך 3 דקות כבר היינו מחוץ לעזה.</p><BR><p>"מזל טוב מג'נונה, אחלה מתנת שחרור את נותת<BR>למדינה".</p><BR><p>"זה אומר שאני מקבלת אישור חופשה אמיתית בחו"ל<BR>כמו שביקשתי לפני חודש?"</p><BR><p>המ"פ חייך: "מה נראה לך"...</p><BR><p>החיוך עלה על פניי.</p><BR><p>הגברתי את השיר של ברי סחרוף שהתנגן ברדיו כשהמ"פ זמזם<BR>בתוספת מבטא אמריקאי את השיר "עיר של קיץ".</p><BR><p>"אנ'לא<BR>חוזר אלייך זה הסוף זו התחלה.."<span>&nbsp;</span></p><BR><p>לפתע הבנתי, המבצע היה כרטיס המזורז שלי לצאת מהשיגעון הזה<BR>שנקרא ארץ ישראל.</p><BR><p>המבצע האישי שלי יצא לדרך...</p><BR><p><BR><object width="425" height="350" data="http://www.youtube.com/v/6Zp2E346VmY" type="application/x-shockwave-flash"><BR><param name="src" value="http://www.youtube.com/v/6Zp2E346VmY"><BR></object><BR></p></div>Mon, 29 Aug 2016 19:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (Hellena wine)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14831130http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=863407&blog=14831130http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14825369<div align="right" dir="rtl"><div><br></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">ה</span></font><span style="font-size: 13.3333px;">בוקר שאחרי הקרב הרגיש כמו הנג אובר אחרי לילה של חגיגות סוף סמסטר רק מלווה בסימנים כחולים.</span></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">שטפתי את פני במים קרירים והבטתי במראה.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">"אפשר להסתיר אותם, קצת מייק אפ וצלליות ואני כמו חדשה, חוץ מזה שגם ככה כולם יגיעו חצי מסטולים לשיעור של תשע בבוקר".</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">&nbsp;טפחתי קלות על הסימנים הכחולים, מנסה לאמוד את הנזק.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">הפעם הראשונה בה נאלצתי להסוות את עצמי במייק אפ הייתה לאחר קרב &nbsp;עם בת טיפוחיו של אליהו הלוי, ראש אירגון פשע שאהב לשחק משחקי כוח עם המשטרה ובעיקר עם קצינים לשעבר שנפלו בפח עקב משת"פים של אליהו שפעלו בתוך המערכת.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">לאליהו הלוי היו אויבים רבים אבל רובם הגדול עזב לחול או לערים דרומיות כדי להבטיח שלא יפגע במשפחותיהם, מה שעזר לאליהו לקדם את האימפריה המשגשגת שלו בשקט ללא מהומות ודאגות מיותרות.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">אבל לאליהו היה אויב חזק ושקט במיוחד.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">מוני ישראלי היה בלש במשטרה במחוז הצפוני, רודף צדק אולטימטיבי שנמאס לו מאופיה הנרמס של המשטרה והתנהלות המערב הפרוע שהתפתחה בארץ.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">מוני לא אהב את העובדה שאליהו פותח מועדוני חשפנות בקרבת בנייני המגורים החדשים שנועדו ברובם למשפחות צעירות שיגיעו לעיר הגם ככה מתה הזו (כי מי יחשוד כשהבעל ילך לחצי שעה לזרוק את הזבל וכמה שטרות לתוך תחתוניה של חשפנית) וגבה כסף מעסקים קטנים בעיר.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">באחת הפשיטות מצא מוני את אליהו יושב עם אחת החשפניות כשכוס וויסקי ריקה ביד אחת והיד השנייה על צווארה של החשפנית.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">מלבד נשק שנשאו המאבטחים ברישיון לא נמצא אף לא כדור אחד בזירה.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">מוני לקח את כל הנוכחים לחקירה אך נראה שכולם הכינו סיפור מראש.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">הבנות הודיעו שבאו למסיבת יום הולדת וכל קשר בינן לבין זנות מקרי ביותר שכן אף אחת מהן לא נתפסה מקיימת יחסים עם הנוכחים.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">אליהו הלוי רתח וביקש לאחר שחרורו ממעצר לרחרח מי הוא אותו מוני ישראלי.</span></font></div><div><span style="font-size: 13.3333px;">הדברים החלו להתחמם &nbsp;העיקר בגזרת הברחות הסמים דרך גב</span><span style="font-size: 13.3333px;">ול לבנון ומוני הצליח לשים את ידיו רגעים לא מעטים על אליהו.</span></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">נדמה היה שידו של מוני על העליונה לאפשר לסגור את הבסטה עד שאחד המשת"פים שמוני הצליח לגייס בגד ושפך בפני אליהו את התוכנית לתפיסת מלאי הנשק שהצטבר במחסנים במפעל אריזה.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">כמה דקות לפני היציאה לפעולה הודיע מפקד התחנה שהפעילות מוקפאת עקב ידיעות סותרות שאכן יש נשק במקום ולא ניתן לסכן את הצוותים הפועלים במבצע שהמודיעין בו אינו חד משמעי.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">וכך החלו ליפול בזו אחר זו פעולותיו המבצעיות של מוני עד מפקד התחנה החליט שהגיע הזמן לשחרר את מה שנראה כאובססיה פרטית.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">&nbsp;מוני לא חשב כמותו והחל לחפש במעין חקירה פנימית שערך בתוך התחנה אחר רודפי בצע או משתפים פוטנציאליים.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">אבל מוני טעה ונחשף רגע לפני שהגיע לשיא החקירה.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">הוא נאלץ לפשוט את המדים ולחזור לביתו.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">ומה הקשר אליי?</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">אני הייתי חיילת של מוני בצבא קטן שהקים.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">מוני היה נוהג לתצפת על הטיילת ולחפש חריגים בשטח, הרגל שנשאר לו מעברו כשוטר.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">הוא קלט אותי רצה לאורך הטיילת יחפה, מקפצת מעל הספסלים.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">זה נראה לו מושלם.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">מי יחשוד בנערה צעירה שרצה מהקיבוץ דרך השדה ולאורך הטיילת יחפה, מלאה בתום ונאיביות.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">תחילה לא הבנתי במה מדובר אך מוני לא השאיר לי ברירה.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">פחדתי באמת ולא על גורלי.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">למוני הייתה הרבה השפעה על אנשים כחוקר לשעבר במשטרה ומי שהוציא לפועל לא מעט פעילויות.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">הוא שכנע אותי לשנות את מסלול הריצה כשמצלמת גו פרו הייתה חבויה מתחת לסופג זיעה שהולבש על זרועי.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">מוני היה אוסף אותי מנקודות משתנות ולוקח את המצלמה ומשאיר כחמישים שקלים על כל ריצה.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">"זה לא הרבה אבל כך תוכלי לקנות אוכל או כרטיס נסיעה".</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">הוא לימד אותי הרבה על ריגול, על שמירה מרחק מהאובייקטים צילום במצלמות נסתרות וגם קרב מגע.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">בנוסף להטבות הקטנות בתמורה ל"שירות" שביצעתי, היו הרבה איסורים ואזהרות שפורטו בשיחת הפתיחה של מוני בעת גיוסי.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">"ראשית, את עדיין תלמידת תיכון וכל מה שמוטל עלייך כתלמידה תבצעי", הוא הזהיר בטון אבהי.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">כשיש לך מבחנים את" תודיעי לי וכך לא אצור עמך כל קשר"</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">שנית " , אל תנתקי קשרים עם חברייך" , "ברור, צבא של חברים" זילזלתי באזהרה האחרונה ומוני שניסה להתעלם החליט לחתום את השיחה בנזיפה "פשוט תעשי מה שאני אומר ואל תנסי להתווכח על כל דבר.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">"את תהיי מתוזמנת ותגיעי בדיוק כמו גרמניה טובה" ("יותר דנית אבל מי מבדיל" חשבתי לעצמי") , " גם אם הדבר אומר שאת צריכה לרוץ מהר יותר או לאט יותר לאזור מסוים.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">"לכל מקרה שתתפסי, או שמישהו ינסה לגלות מי את על ידי הטלפון שלך, את תרוצי אך ורק עם המצלמה ואייפוד אבל ללא כל תעודה מזהה או טלפון".</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">לבסוף חתם באזהרה שלא ציפיתי לה "את לא משקרת, ואין לך חיים כפולים. את רצה עם המצלמה ומוסרת מידע על מה שאת רואה. אם את נתפסת את מספרת את האמת- "אני עושה את מה שאני אוהבת וזה לרוץ".</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">אני לא הייתי החיילת היחידה במאבק של מוני להפלת הארגון של &nbsp;אליהו הלוי אבל לרוב גם לא הייתי מודעת לשאר הפעילויות שעבורן אספתי מודיעין.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">השתדלתי שלא לקרוא עיתון ולא לדעת יותר מדי על החיסולים בעיר או פיצוצים מסתוריים כמעין דרך להתחמק מהידיעה שיש לי חלק לא קטן בדבר וכדי שלא אדע אם ישאלו אותי לגבי אותה זירה.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">באחת הריצות הליליות בשכונה בה פתח אליהו קזינו קלטה אותי רונה.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">בחורה רחבה ונמוכה</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">היא החלה לרוץ אחרי לאורך הרחוב בזריזות שלא אפיינה אנשים בגודלה.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">היה אסור לי להחיש את צעדיי שמא תחשוב שאני יודעת שנתפסתי.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">לאחר כשני רחובות כשכבר הייתי בטוחה שאיבדתי אותה הגיע רוכב אופנוע מהסמטה האחורית וחבט בראשי באמצעות אלה שנשא.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">שכבתי מוטלת על הקרקע כחמש דקות עד שהגיע הסיוע.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">אורן, חייל נוסף באמצע שנות העשרים שעד לא מזמן שרת כקצין הדובדבן שהצטרף למועדון הנוקמים של מוני, נשא אותי לתוך רכב המילוט כשבמקביל הוצא צוות ניקיון לשטח למחוק ראיות ובעיקר לנקות את הדם שלי מהמדרכה.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">כשהתעוררתי במיטה התברר לי שבמהלך הניתוח להורדת הלחץ התוך גולגולתי קועקעה ידי בציור שבו שולבו מילים בשפה שלא הבנתי.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">"מזל טוב ליום הולדתך ה18, ע</span></font><span style="font-size: 13.3333px; font-family: Arial;">כשיו באופן רשמי את אחת מאיתנו".</span></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">מטושטשת מההרדמה מנסה להבין את פשר המשפט.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">על השולחן הונחה תיבה.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">"זו מתנה ממני, וחלק מהקידום במועדון הבלתי רשמי הזה"</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">הושטתי את ידי בעדינות לעבר המכסה ופתחתי את התיבה.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">בתוכה היה מונח אקדח גלוק 26 שבאופן מוזר היה צבוע בצבע כסף ולאורכו ציור משולב בכתב בשפה שלא הבנתי.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">הגלוק יהיה לך קל כך שתוכלי להחביא אותו על גופך ללא בעיה"."</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">"מה פשר המילים?" שאלתי מבולבלת.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">"הביטי בידך. עכשיו אתם אחד" הוא אמר בקול שלו.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">אך שום שלווה לא עמדה מאחורי דבריו.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">הקעקוע על זרועי הושלם כשאחזתי באקדח.</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">&nbsp;כשהמילה האחרונה &nbsp;על זרועי הייתה urdimbre ו</span></font><span style="font-size: 13.3333px; font-family: Arial;">על האקדח הייתה חבויה המילה trama.</span></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">"המילה על זרועך הינה שתי והמילה ערב על האקדח. הן רשומות בספרדית עם פסוק מהתנך".</span></font></div><div><font face="Arial"><span style="font-size: 13.3333px;">יום יבוא ולמעשי הארגון של אליהו תבוא תשובה, שעל כן לכל דבר שאנו עושים יש מחיר והשפעה כשילוב שתי וערב בחוטי הבגד של הגורל.</span></font></div><div><br></div></div>Wed, 10 Aug 2016 21:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (Hellena wine)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14825369http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=863407&blog=14825369http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14823319<div align="right" dir="rtl"><div id="_mcePaste">לבשתי את מכנס הריצה כובע אפור וקפוצון כחול כהה כדי להסוות את הפנים.</div><BR><div id="_mcePaste">הבלונד המלוכלך שלי נאסף בקושי לתוך כובע המצחייה.</div><BR><div id="_mcePaste">התחלתי לרוץ במזג האוויר המושלם של תחילת הסתיו הברלינאי.</div><BR><div id="_mcePaste">האלבום החדש של kings of lions התנגן בלופ השלישי בלי כל רצון לעצור אותו.</div><BR><div id="_mcePaste">הקילומטרים חלפו מתחת לרגליי בלא כל תחושת כאב או קושי שהיו תוקפים אותי לפעמים ,במיוחד כשרק עברתי לברלין והתחלתי לרוץ עם נעליים.</div><BR><div id="_mcePaste">מעולם לא הייתי רגילה לרוץ עם נעליים (גם לא בשיעורי ספורט), זו הייתה תחושה של חוסר חופשיות וחוזר יכולת לנוע בטבעיות.</div><BR><div id="_mcePaste">הייתי רצה יחפה בכל עונה, אפילו כשקור החורף הקפיא או בשרפת הקיץ.</div><BR><div id="_mcePaste">אבל בברלין לא יכולתי להמשיך להיות הקיבוצניקית שאני או כל דבר אחר שהייתי.</div><BR><div id="_mcePaste">הפסקתי ללבוש את החולצות הקרועות והגדולות מהקייטנה והצבא והרגליים לא התייחפו בשום מצב.</div><BR><div id="_mcePaste">אור ירוק בלט מהטלפון. אפליקציית הסטוצים שלי חזרה לחיים אחרי שלושה שבועות של קומה.</div><BR><div id="_mcePaste">נו! מי זה הפעם?! בבקשה שזה לא אחד האפסים שאני בטעות נופלת עליהם בשעות הלילה כשאני גמורה או שיכורה או בתוך בליל רע של שניהם יחד.</div><BR><div id="_mcePaste">ג'יימס: "היי לך, אחלה התאמה".</div><BR><div id="_mcePaste">וואו" חשבתי" בקול.&nbsp;</div><BR><div id="_mcePaste">"היי גם לך זר"</div><BR><div id="_mcePaste">ג'יימס היה גבוהה ושזוף עם כמה קעקועים שנראו כמו סמל יחידה.</div><BR><div id="_mcePaste">"אם את בעניין של אנשי עסקים אז אני לא הכתובת, אבל תמיד אשמח אם תזמיני אותי לבירה".</div><BR><div id="_mcePaste">חייכתי</div><BR><div id="_mcePaste">"אני קצת באמצע אימון אבל בשבע וחצי אני פנויה".</div><BR><div id="_mcePaste">ג'יימס שלח קריצה.</div><BR><div id="_mcePaste">שלחתי את הכתובת והמשכתי לתצפת אל עבר רחוב שבעים ושמונה.&nbsp;</div><BR><div id="_mcePaste">הייתי חייבת לפרוק מתח לפני מה שיקרה וסקס עם חייל אמריקאי זו בהחלט הייתה אופציה מתאימה.</div><BR><div id="_mcePaste">הטרנזיט של ווינס עמדה שוממת ליד הכניסה כשמדי פעם יצאו הבריונים לעשן מתוך המרתף.</div><BR><div id="_mcePaste">גם אחרי חצי שעה לא היה דבר חשוד או דמויות נוספות.</div><BR><div id="_mcePaste">רצתי חזרה בדרך קיצור תוך עיקוף כפול של האוניברסיטה וחיתוך לתוך רחוב צר במטרה לאבד כל מעקב פוטנציאלי.</div><BR><div id="_mcePaste">האינסטינקטים הישנים מהתיכון והצבא נשארו.</div><BR><div id="_mcePaste">נכנסתי הביתה ופתחתי את זרם המים במקלחת.</div><BR><div id="_mcePaste">קיפי הסתכלה עליי באכזבה כאילו ידעה שזנחתי אותה בפעם הראשונה ויצאתי לרוץ לבד.</div><BR><div id="_mcePaste">"בפעם הבאה יפה שלי. בפעם הבאה אקח אותך איתי. עכשיו צריך להתלבש כי מישהו בא"</div><BR><div id="_mcePaste">אוזניה של קיפי נטו לפתע למעלה כאילו הבינה.</div><BR><div id="_mcePaste">הייתי חייבת להירגע מהכל. להיכנס למקלחת ולתת למים לשטוף את הפחדים.</div><BR><div id="_mcePaste">השמלה הוורודה הקצרה תמיד הייתה מעין הסוואה לקשיחות על אף הקעקוע שצרח מהזרוע.</div><BR><div id="_mcePaste">ג'יימס צלצל בדלת כשבידו מארז של ארבע בירות קרלסברג.</div><BR><div id="_mcePaste">"היי. וואו. את ממש יפה" הוא החמיא במעט גמגום.</div><BR><div id="_mcePaste">"תודה , תיכנס"</div><BR><div id="_mcePaste">ג'יימס היה גבוה ממה שחשבתי. נוטה לכיוון המטר תשעים.</div><BR><div id="_mcePaste">"אימון?!" הוא שאל בפליאה.</div><BR><div id="_mcePaste">"כן ריצה"</div><BR><div id="_mcePaste">"אוו לזה התכוונת. ואני כבר חשבתי שאת באמצע קיקבוקסינג או משהו אבל חבל</div><BR><div id="_mcePaste">לרגע נלחצתי.&nbsp;</div><BR><div id="_mcePaste">"חבל? מה זאת אומרת" . &nbsp;פחדתי שהתאכזב.</div><BR><div id="_mcePaste">" אני מתאמן לפעמים במסגרת הצבא וגם הייתי מתאגרף אז חשבתי שזה הכיוון".&nbsp;</div><BR><div id="_mcePaste">ג'יימס פתח עבורי את בקבוק הבירה בנימוס והושיט לי.</div><BR><div id="_mcePaste">"באיזה ספורט אני צריך לעסוק כדי להגיע אלייך?" ג'יימס הגניב שאלה תוך שהוא לוגם מבקבוק הבירה.</div><BR><div id="_mcePaste">"אני רצה אבל לאחרונה גם מתאגרפת קצת, בטוח שלא כמוך" ניסיתי לשנות טקטיקה במטרה לגלות שהוא יכול לסייע לי בכמה טריקים.</div><BR><div id="_mcePaste">ג'יימס היה חייל ביחידת הכוחות המיוחדים של ארצות הברית שנודעה בשם airborne.</div><BR><div id="_mcePaste">מטרת הביקור שלו בברלין הייתה הפוגה מאימון שביצעה היחידה שלו בשיתוף עם צבאות נוספים באירופה אי שם ליד פרנקפורט.</div><BR><div id="_mcePaste">"איגרוף? לבחורה עדינה כמוך?!" ג'יימס התפלא מעט תוך זלזול.</div><BR><div id="_mcePaste">"אתה רוצה לבחון אותי" ניסיתי לשכנעו ועדיין נשארתי מעט מרוחקת, עדיין לא מוכנה לתת לו את מבוקשו. לא עד שאקבל את מבוקשי.</div><BR><div id="_mcePaste">הגברים שלי, אם אפשר היה לקרוא להם כך, היו חייבים להיות מסוג אלפא מאומנים ולרוב הייתה בהם איזושהי תועלת מעבר ליחסי מין וקרבה חד פעמית.</div><BR><div id="_mcePaste">ג'יימס מעט השתנק "אני לא מכה בנות".</div><BR><div id="_mcePaste">הבטתי בו במבט מעט מאוכזב.</div><BR><div id="_mcePaste">קמתי לאט לעבר המערכת והגברתי את השיר של קינגס אוף ליונז "beautiful war".</div><BR><div id="_mcePaste">ג'יימס קם גם הוא, לא לפני שלגם את הטיפות האחרונות שנותרו בבקבוק הבירה שלו.</div><BR><div id="_mcePaste">"אני מוכן שתכי אותי בביצוע תרגילים שאלמד אותך".</div><BR><div id="_mcePaste">לא הגבתי, הייתי עסוקה בחופש שיר מתאים.</div><BR><div id="_mcePaste">"Do I wanna know" arctic monkeys&nbsp;</div><BR><div id="_mcePaste">בול.</div><BR><div id="_mcePaste">הסתובבתי אליו ונעמדתי כאחת שאין לה מושג מה היא עמידת מוצא.</div><BR><div id="_mcePaste">הוא החל להסביר על תקיפה והגנה.</div><BR><div id="_mcePaste">ניסיתי להראות מעט ידע כדי שיהיו שאפשר להתקדם לשלב התרגילים המסובכים.</div><BR><div id="_mcePaste">"אז חצי וו ובולו הן מכות שיכולות לעזור לך כשחצי וו היא פשוט מכת וו ומכה קצרה ובולו היא מכה מהירה ללא הסטת הגוף.</div><BR><div id="_mcePaste">כך תהיי מרוכזת בשילוב מספר תנועות יחד שלא יכינו את האויב או במכה שתאפשר לך ריכוז מלא בעוצמה".</div><BR><div id="_mcePaste">ג'יימס הפך רציני ככל שהאימון נמשך.</div><BR><div id="_mcePaste">השעה הייתה כבר תשע ורבע בערב.</div><BR><div id="_mcePaste">לפתע הוא משך אותי אליו במעין תנועת הנפה ומצאתי את עצמי על הרצפה.</div><BR><div id="_mcePaste">"מה יש בך שאת לא מספרת? אף בחורה יפה ועדינה לא נלחמת כך".</div><BR><div id="_mcePaste">נישקתי אותו בעדינות וירדתי במורד גופו כדי שיפסיק עם החקירה הפתאומית.</div><BR><div id="_mcePaste">ג'יימס התגלה כעדין.</div><BR><div id="_mcePaste">"My yellow submarine"...הוא חיבק אותי והמשיך לנשק אותי בצוואר.</div><BR><div id="_mcePaste">הכל היה מאוד רומנטי בדרך שלא סבלתי.</div><BR><div id="_mcePaste">תפסתי פיקוד וישבתי עליו. הוא נראה מופתע אך מרוצה.</div><BR><div id="_mcePaste">הרעמה הבלונדינית הוסטה לאחור.</div><BR><div id="_mcePaste">"את מדהימה היידי. איפה היית כל הזמן הזה?!"</div><BR><div id="_mcePaste">הוא גמר וקם.</div><BR><div id="_mcePaste">קיוויתי שאם אשאר לנמנם בחצי עין הוא יניח לי וילך, אך לא כך היה.</div><BR><div id="_mcePaste">ג'יימס התיישב על המיטה לידי לאחר שלבש את מכנסיו.&nbsp;</div><BR><div id="_mcePaste">הוא העביר את ידו הגדול לאורך גבי.</div><BR><div id="_mcePaste">כל כך רציתי שילך.</div><BR><div id="_mcePaste">"אתה מדהים. נהניתי מאוד".</div><BR><div id="_mcePaste">עוד שקר מבית היוצר של היידי כדי לגרום לגבר להיות מרוצה" חשבתי לעצמי".</div><BR><div id="_mcePaste">ג'יימס נישק אותי בעדינות והעביר יד בשערי.</div><BR><div id="_mcePaste">"את מסוג הבחורות שהייתי רוצה לארוז ולקחת איתי לכל מקום אליו ישלחו אותי" הוא חייך ויצא.</div><BR><div id="_mcePaste">יופי אז עכשיו אני בובת מין מתנפחת פוטנציאלית- אחלה מחמאה.</div><BR><div id="_mcePaste">קיפצתי לתוך המקלחת בזריזות.</div><BR><div id="_mcePaste">אין לי זמן ולא רציתי לאחר.</div><BR><div id="_mcePaste">רציתי להקדים ולתצפת מהצד על המתרחש לפני שאני נכנסת לגוב האריות.</div><BR><div id="_mcePaste">לבשתי מכנס עור דמוי עור וגופייה שחורה.</div><BR><div id="_mcePaste">מעיל עור יחתום את הקשיחות אני מניחה! אסור לי להתבלט לחלוטין אך גם לא ללבוש משהו שיוריד מהקשיחות.&nbsp;</div><BR><div id="_mcePaste">קפצתי בזריזות לתוך המונית וירדתי במרחק של כחצי רחוב.</div><BR><div id="_mcePaste">מהמרתף בקעה מוזיקת טכנו &nbsp;שאפיינה את הפסקול של רוב המועדונים בברלין בשעה זו.</div><BR><div id="_mcePaste">התגנבתי דרך החלון ישירות לתוך קהל שרובו היה גברי - זקנים וצעירים. גלוחי ראש וסתם היפסטרים.</div><BR><div id="_mcePaste">כולם הקיפו זירה בה נלחמו שתי נשים.</div><BR><div id="_mcePaste">השטרות עפו באוויר כנוצות ציפור.</div><BR><div id="_mcePaste">מישהו הניח יד על כתפי וגרם לצמרמורת עזה שהקפיאה אותי.</div><BR><div id="_mcePaste">"הוא מחכה" נהם עליי הקול הנמוך של אחד הבבונים של ווינס.</div><BR><div id="_mcePaste">"את יודעת כמה קרבות ישלמו את החוב כן"? ווינס נראה מרוצה מעצמו נוכח הקורבן החדש שיצא.</div><BR><div id="_mcePaste">"6, אלא אם כן אני אהיה ממש טובה או בהתחשב בסכום ההימורים"</div><BR><div id="_mcePaste">ווינס הפסיק לחייך.</div><BR><div id="_mcePaste">"יאללה בלונדה, קחי את הרגליים היפות שלך וכנסי לזירה.ובלי מעיל שיראו קצת ציצים".</div><BR><div id="_mcePaste">מולי עמדה בחורה שחומה לבושה בג'ינס קצר וחולצה לבנה.</div><BR><div id="_mcePaste">"דינה היא מתחרה קשה. לא נראה לי שהרבה מסוגלות לעמוד מולה, חוץ מזה שגברים כאן אוהבים קרב בין הגזעים" ווינס צחק לעצמו תוך שהוא סופר את הכסף.</div><BR><div id="_mcePaste">המשפט האחרון חימם את מוחי והיה לי קשה להרגע.</div><BR><div id="_mcePaste">שנאתי את השימוש בביטוי גזע.</div><BR><div id="_mcePaste">פסעתי לאט לעבר דינה שהייתה שרירית במיוחד.</div><BR><div id="_mcePaste">תהיתי מה גרם לה להגיע למקום כזה ולא נראה שמרצון.</div><BR><div id="_mcePaste">הכרוז פתח את הקרב הבא ודינה החלה לשלוח לעברי אגרופים.</div><BR><div id="_mcePaste">נשארתי בהגנה כמתבלבלת.</div><BR><div id="_mcePaste">היא פגעה במכה אחת בסנטר ואני נפלתי לאחור.</div><BR><div id="_mcePaste">התאוששתי בזריזות וחזרתי לעמידת מוצא מנסה בעיקר להגן בלי לתקוף.</div><BR><div id="_mcePaste">דינה שלחה בעיטה וניסתה להפיל אותי שוב.</div><BR><div id="_mcePaste">המהלך צלח ונדמה ששמעתי את וינס אומר שזה קל מדי וההימור בטוח לטובת דינה.</div><BR><div id="_mcePaste">הקהל שאג ומדי פעם שמעתי קריאות בסגנון העבד השחור מביס את הבלונדה.</div><BR><div id="_mcePaste">רתחתי.</div><BR><div id="_mcePaste">נכנסתי למתקפה פתאומית מבצעת את מהלכי הוו שג'יימס לימד אותי.</div><BR><div id="_mcePaste">דינה נפלה וקמה בזריזות.</div><BR><div id="_mcePaste">היה שקט מוחלט בקהל ורק טרק של פסיכוטיק נשמע ברקע.</div><BR><div id="_mcePaste">דינה ניסתה את כוחה בתרגיל בעיטה מעגלית אך כשלה כשקפצתי לגובה ובעטתי לעברה.</div><BR><div id="_mcePaste">היא נפלה ולא קמה.</div><BR><div id="_mcePaste">הקרב נחתם.</div><BR><div id="_mcePaste">ווינס זעם.</div><BR><div id="_mcePaste">הקרב נראה כל כך מבטיח שניתן היה להמר בגדול על דינה.</div><BR><div id="_mcePaste">ניגשתי אליה וסייעתי לה לקום.</div><BR><div id="_mcePaste">הדבר הביך אותה והיא פנתה ללכת.</div><BR><div id="_mcePaste">אחד הבריונים תפס בידי ומשך אותי לעבר ווינס.</div><BR><div id="_mcePaste">"כולם הימרו נגדך וניצחת כך שהחוב שולם".</div><BR><div id="_mcePaste">הסתובבתי במקומי כדי לצאת ויד קרה אחזה בחוזקה בזרועי.</div><BR><div id="_mcePaste">"לא כל כך מהר. שלא תחשבי שאני לא יודע שהיית גרועה בהתחלה בכוונה כדי להתיש את דינה".</div><BR><div id="_mcePaste">סתמתי מהפחד.</div><BR><div id="_mcePaste">"את חוזרת מחר לקרב של השעה שתיים עשרה. ותודיעי לדניאל המסומם שהוא משוחרר מהחוב. אבל את , את שלא תחשבי לברוח" הוא אמר בעילגיות ובמבטא גרמני דרומי.</div><BR><div id="_mcePaste">יצאתי לאט מחוץ למרתף.</div><BR><div id="_mcePaste">צעדי נעשו מהירים והפכו ריצה ככל שהתרחקתי מהמקום.</div><BR><div id="_mcePaste">"זה נגמר" כתבתי לדניאל, כשלמעשה הסיוט רק התחיל.</div><BR><div id="_mcePaste">לווינס לא היה מה לעשות עם דניאל שהיה יכול להצטרף לשאר הגופות שהשתייכו למסוממים שלא עמדו בחוב או גנבו מווינס.</div><BR><div id="_mcePaste">אבל אני, אני הייתי מכרה זהב.</div><BR><br><br></div>Thu, 04 Aug 2016 12:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (Hellena wine)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14823319http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=863407&blog=14823319http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14823096<div align="right" dir="rtl"><p>"צילום בזווית אחרת" היה הקורס המועדף עליי.</p> <div id="_mcePaste">לרוב היה מתנהל ברחובות ברלין ולא בבניין האוניברסיטה (גם בימי החורף הקרים של ברלין).</div> <div id="_mcePaste">היינו יוצאים לשטח חמושים במצלמות ושלל עדשות ופלאשלים בהתאם למשימות שנתן המרצה היינריך שמידט.</div> <div id="_mcePaste">היינריך היה צלם פלילים שעבד בצמוד למשטרה ובזמנו הפרטי הסתובב בעולם ועבד בשיתוף עם נשיונל ג'יאוגרפיק.</div> <div id="_mcePaste">המשימות היו משתנות לפי מצב רוחו של היינריך כשמטרות השיעור היו לנתח את התמונה, החל מהאובייקטים שכללה ועד צבע, זווית ותאורה.</div> <div id="_mcePaste">המשימות בשטח היו הדבר הכי קרוב לעבודת החלומות שלי כצלמת.</div> <div id="_mcePaste">היינריך היה ידוע כמרצה בעל רעיונות מבריקים שסחפו את הסטודנטים. לדוגמה, בעבר הורה לנו לחפש אהבה ופשע ברחובות ברלין. בפעם אחרת ג'ונגל ולא מזמן אף הורה לחפש זווית צבעונית לשמש.</div> <div id="_mcePaste">אף משימה לא הייתה רגילה ואסור היה לחזור עם עוד תמונה מהסוג שבני נוער מעלים לרשתות החברתיות.</div> <div id="_mcePaste">לעיתים היה אסור לנו לשחק עם הפונקציות במצלמה ולשנות צבע, והדגשה של קווי מתאר.</div> <div id="_mcePaste">מטרת העל הייתה למצוא את התמונה המושלמת.</div> <div id="_mcePaste">ככ מושלמת שאף אחד לא ירצה לשנות או לערער עליה.</div> <div id="_mcePaste">"היום. היום תצלמו סתם תמונה" היינריך פצה בנאום והשאיר אותנו פעורי פה.</div> <div id="_mcePaste">"סתם תמונה שהפרטים המעניינים בה יהיו ככ נסתרים שהצופה יצטרך לבהות בה מספר דקות עד שימצא בה את מרכז התוכן".</div> <div id="_mcePaste">את היינריך אסור היה לשאול או לבקש פירוט נוסף.</div> <div id="_mcePaste">כמו שהבנת כך תצא למרדף אחר השלמות.</div> <div id="_mcePaste">"כמו שאתם מבינים,החוק היחיד הינו שימוש בעדשות&nbsp;</div> <div id="_mcePaste">50 ממ ללא אמצעי עזר נוספים"</div> <div id="_mcePaste">היינריך אהב יותר מכל את השימוש בעדשות ה50 ממ.</div> <div id="_mcePaste">היתרונות הרבים שהיו לה שנתנו זווית מושלמת חידות לתמונה ובעיקר בדיוקנאות, ולהיינריך היה אוסף עדשות שלא היה מבייש יצרן ניקון שאסף לעצמו כל דגם חדש שרק יצא לשוק.</div> <div id="_mcePaste">החלטתי שהפעם אני מבצעת את המשימה לבד.</div> <div id="_mcePaste">ירדתי במורד הרחוב לעבר מועדון הברגהיין שנראה כמו קטדרלה לבדוק אם קיימת איזשהי פעילות חריגה.</div> <div id="_mcePaste">במקום פרקו בעיקר סחורה עבור המסיבה הלילית קבוע.</div> <div id="_mcePaste">לאחר כמה שוטים חסרי תכלית התקרבתי יותר מאוחר לשטח הצידי של המועדון שהלילה לרוב היה מלא זוגות שחיפשו פינה חשוכה או דילרים שביצעו עיסקאות סמים.</div> <div id="_mcePaste">לאחר כמה דקות תצפית על האיזור וכמה תמונות נראה היה שמשהו יתרחש.</div> <div id="_mcePaste">דמות צעירה בקפוצון החלה ללכת באופן שנראה מעט פגום או מעט חשדני נכנסה לתוך הרדאר שלי.</div> <div id="_mcePaste">התחלתי לצלם עד שלפתע הגיח רכב מהפינה הנגדית.</div> <div id="_mcePaste">התחלתי לרוץ כדי לא לפספס הזדמנות לתפוס רגע בסצנה הזו שנראתה לי שלא כשורה.</div> <div id="_mcePaste">נעצרתי במרחק של כ200 מטרים מנסה להחליש את נשימתי במעין מדיטציה שהייתה בעבר מעין טריק שלמדתי בתיכון כשיצאתי למשימות חשאיות של המועדון הככ אסור שהייתי שייכת אליו.</div> <div id="_mcePaste">מלפניי עמדה חבורת בריונים ולידם הדמות בקפוצון וההליכה החשודה.</div> <div id="_mcePaste">הדמות הסיטה את כובע בקפוצון מעליה וקיבלה שם.</div> <div id="_mcePaste">זה היה דניאל.</div> <div id="_mcePaste">ככל הנראה הסתבך באיזו עסקת סמים נוספת אך הפעם העסק נראה ככ גרוע שחיכיתי לסימן התערבות.</div> <div id="_mcePaste">אחד הבריונים עמד מאחורי דניאל מחכה שבעליו ישחרר אותו לבצע תקיפה.</div> <div id="_mcePaste">הבחור השרירי שעמד לידו הניד בראשו להסתובב והבריון נגח בראשו של דניאל שנפל על הקרקע.</div> <div>מצחו דמם מהמכה והוא ניסה למחות את הזעה שעברה ניתוח ונמהלתה בדם</div> <div id="_mcePaste">דניאל ידע להילחם אך לא במקרה זה הדבר לא הועיל.&nbsp;</div> <div>התקרבתי יותר ויותר למקום וניסיתי לחשוב על דרך להסיח את דעתם כשמשטרה לא הייתה כלל אופציה.</div> <div id="_mcePaste">לא האמנתי באופציה זו מעולם.</div> <div id="_mcePaste">&nbsp;הרמתי אבן שהייתה מונחת לידי וזרקתי לעברם.</div> <div id="_mcePaste">התכופפתי וחיכיתי.</div> <div id="_mcePaste">מספר קללות נפלטו לאוויר.</div> <div id="_mcePaste">חשבתי על הצעד הבא.</div> <div id="_mcePaste">זחלתי למסתור &nbsp;שהיה כשלושים מטרים מהמסתור הקודם והרמתי עוד אבן.</div> <div id="_mcePaste">כך זה נמשך כחמש אבנים וקיוויתי שהם יבינו שנתפסו.</div> <div id="_mcePaste">דניאל היה מוטל על הרצפה מעורפל הכרה.</div> <div id="_mcePaste">פחדתי באמת לגורלו. הטיפוסים הללו היו מוכרים לי בהתנהגותם המפלצתית שפעלה מתוך גחמה ויצר בלבד.</div> <div id="_mcePaste">רצתי לעבר השני של המועדון תוך שאני מכניסה בזריזות את המצלמה לתוך הילקוט, פן יחשדו שצילמתי אותם ובפנייה חדה התחלתי ללכת לתוך החבורה.</div> <div id="_mcePaste">פשוט ללכת. כאילו לא הייתי צופה עד אותו רגע בסצנת הסופרנוס הזו.</div> <div id="_mcePaste">הם קפאו והביטו בי.</div> <div id="_mcePaste">הרמתי את דניאל והתחלתי לצעוד חזרה.</div> <div id="_mcePaste">שום דבר ממה שעברתי באותו יום לא נראה רלוונטי.</div> <div id="_mcePaste">הבחור שפיקד על הבריונים בהה בי בתמיהה.&nbsp;</div> <div id="_mcePaste">"החוב עובר אלייך את מבינה כן?!"</div> <div id="_mcePaste">"אני לא חלק משום דבר ולא חלק משטף האיומים שלך". הוא חייך והחל לרוץ לעברי.אם לא תשלמי תגמרי ככה".</div> <div id="_mcePaste">"ככה? בלי קרב" בלי אופציה לערער?!" עניתי עם החוצפה שקצת קיימת בי.</div> <div id="_mcePaste">"קרב את רוצה?" הוא נעצר וחיוכו התעקם כאילו עלה בו רעיון.</div> <div id="_mcePaste">המשכתי ללכת בלי להסתכל לאחור.</div> <div id="_mcePaste">"קרב זה יהיה. היום בערב בשעה 11 תתייצבי במרתף הנטוש של רחוב "78". הוא חזר על צעדיו ונכנס לרכבו עם שאר העבריינים.</div> <div id="_mcePaste">ברחנו מהמקום במונית לדירה שלי לאחר שביקשתי מהנהג שיסע בסיבובים ויוריד אותנו שני רחובות משם דניאל לחש "איזו טעות. את אפילו לא מבינה איך את מסובכת עכשיו עם וינס והבבונים שלו."</div> <div id="_mcePaste">"אני מקווה שאת יודעת ללכת מכות או לפחות לרוץ מהר" דניאל נשען על ברכיי.</div> <div id="_mcePaste">"אתה לא מכיר אותי דניאל. אני לא הייתי משאירה אותך ככה, אז פשוט תתן לי לנקות את הפצעים כך שהם יראו פחות נורא כשתגיע לקליניקה".&nbsp;</div> <div id="_mcePaste">עברתי &nbsp;על התמונות שצילמתי ובחרתי בתמונה שנראית &nbsp;לחלוטין בנאלית של סבלים וברמנים שפורקים סחורה ביחד.</div> <div id="_mcePaste">כתבתי כמה פסקאות וסגרתי את המחשב.</div> <div id="_mcePaste">לא יכולתי יותר.</div> <div id="_mcePaste">Madness של מיוז התנגן באוזניי להכניס אותי לאוויר הקרב ששכחתי שכבר קיימת בי.</div> <span>And when I look back at all the crazy fights we had,</span><br /> <div><span>Like some kind of madness was taking control, yeah</span></div> <div><span>&nbsp;</span>הניסיונות לתכנן את צעדי הקרב שלי עלו בתוהו, והייאוש בער כשלא ידעתי מול מי או מה אני עומדת.</div> <p>&nbsp;</p></div>Wed, 03 Aug 2016 17:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (Hellena wine)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=863407&blogcode=14823096http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=863407&blog=14823096