http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860מקום שבו אני פורקת בצורה אנונימית על עצמי ועל הפרעת האכילה שלי ללא סינונים...heCopyright 2026 me.ed.myself. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/60/08/86/860860/misc/28990026.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14791000<div align="right" dir="rtl">לא שלמישהו אכפת חחאני לא ממש רואה טעם בכל זה...הבלוג הזה לא מוסיף/מועיל לי ולא עוזר כמו שחשבתי שיעזור. החלטתי שהכי טוב יהיה למחוק אותו וזהו... שמרו על עצמכם אנשים &#10084;</div>Fri, 22 Apr 2016 01:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (me.ed.myself)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14791000http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860860&blog=14791000http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14786700<div align="right" dir="rtl">כשאני חושבת על זה, זאת האופציה הכי טובה בשבילי...אין לי כח לתהליכים, אין לי כח לסבלנות, להתגברות על קשיים, למאמצים, להתמודדויות, לבכי, לניתוחי אופי מול מטפלים ולשינויים עד שמשו אולי ישתנה בחיים שלי...החיים שלי חראאין לי כחתמיד ששואלים אותי שאלות על העתיד שלי אני עונה משהו לא מחייב ואומרת שאני עדיין לא ממש יודעת. כי מה אני אגיד להם? שהאמת היא שאני לא רואה את עצמי פה בעתיד?...שאני לא מצליחה לדמיין תמונה שלי בכלל עוסקת במשהו או מתחתנת או עצמאית?וזה לא שאני אובדנית ובגלל זה המחשבות האלו...גם כשאני הכי שמחה וצלולה שיש, זאת המחשבה שעולה לי לראש. שאני לא יהיה פה עד אז...היום מצאתי מילה שמתארת בערך את רוב חיי והיא - תסכול.זאת בערך ההרגשה שמלווה אותי יותר מחצי מהזמן בכל דבר שאני עושה ובכל דבר שקורה לי...אני לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה אז לילה טוב</div>Fri, 08 Apr 2016 00:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (me.ed.myself)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14786700http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860860&blog=14786700http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14772993<div align="right" dir="rtl">מכירים את זה שאתם בתוך בועה? שאתם נמצאים באותו מצב ואותה שגרה הרבה זמן ומרוב שאתם רגילים לזה אתם לא עוצרים רגע לחשוב ולהתבונן על המצב?! ככה אני מרגישה שהייתי...בימים האחרונים פתאום אני מתעוררת וקולטת - אני פאקינגג טפשה!! אני בבית כבר כמה חודשים, אף אחד לא מחליט עליי, אני עושה מה שאני רוצה ועדיין נשארתי ש מ נ ה. יכלתי לרדת בזמן הזה כל כךך הרבה...&#128561; מרגישה פשוט פראיירית ומטומטמת! הייתי עד עכשיו במצב כזה שנמשך ולא באמת התעוררתי והסתכלתי על עצמי...חייתי את השגרה פחות או יותר. ופתאום אני קולטת כמה עצומה אני וכמה אני חייבת כבר לרדת! עד עכשיו אמרתי את זה מדי פעם אבל די חייתי עם עצמי בסהכ, אבל עכשיו זה מפריע לי! אני לא מאמינה שירדתי כל כך מעט בזמן הארוך הזה. אני כועסת על עצמי איך לא ניצלתי את הזמן ואיך לא ניסיתי לצמצם יותר ולרדת יותר. (אוקיי ניסיתי אבל לא בצורה דרסטית וגם הגוף די נדפק וזה לא ממש השפיע) אני פתאום לא מצליחה להבין איך אני חיה עם הגוף שלי?! איך אני סובלת כל דקה בו?! מצטערת אבל המצב לא יכול להמשיך ככה...היום התחלתי לצמצם יותר. אני באמת לא יכולה לחיות בשלום עם המצב כרגע, הביא</div>Mon, 04 Apr 2016 00:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (me.ed.myself)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14772993http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860860&blog=14772993http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14748269<div align="right" dir="rtl">שמנה שמנה שמנהה שמנה שמנה שמנה שמנה שמנה בחיים אני לא יהיה רזהה בקצב הזהה כבר שנים אני בןכה שאני שמנה ולא באמת עושה עם זה משהווו אז דיי!חזרתי "לחתוך" ואני מרגישה כל כך פתטית.מי היה מאמין שאני יעשה את זה?!אני נשמעת כמו כל כך הרבה בלוגריות טיפוסיות שהייתי קוראת: ' היום חתכתי עמוק וצמתי, אני שמנה בלה בלה' בחיים לא חשבתי שיום אחד אהיה בעצמי במקום הזה, בעיקר מבחינת חתכים...תמיד הייתי נתקלת במשהו שקשור לזה ולא מבינה איך אפשר ולמה. תמיד זה הרתיע אותי...והיום אשכרה חתכתי fat על הרגל, הרגשתי כל כך מטומטמת ופתטית אבל זה מגיע לי. אין לי דרך אחרת להעניש את עצמי ואין לי כח להתמודד עם רגשות של שנאה עצמית וביקורת בלי סוף...מוזר לי לשתף כאן את זה. אולי אני אמחק עוד מעט (אני מספיק בפרנויות שכל מי שמכיר אותי קורא כאן &#128561;)</div>Tue, 22 Mar 2016 03:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (me.ed.myself)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14748269http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860860&blog=14748269http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14737941<div align="right" dir="rtl">אני לא רוצה לצאת לחיים האמיתיים לפני שאני פותרת דברים, לא רוצה להרוס לעצמי גם את השנים הבאות ולחוות אותן בחצי חוויה, אני לא רוצה גם באוניברסיטה או איפה שלא אהיה להרגיש חוסר בטחון מטורף, לא רוצה להתבייש מכולם בערך שנה עד שאעיז קצת להיפתח, לא רוצה את ה"מסלול הרגיל" שלי בחברה, לא רוצה שוב להיות סגורה וביישנית מאוד עם אנשי מקצוע ומורים, לא רוצה לעשות את הרושם הרגיל שאני עושה של 'מישהי שקשה להבין מי היא' ואז לחכות שמישהו יתחבר אליי ויכיר לי את החברים האחרים שלו כמו שקורה מאז שאני זוכרת את עצמי. אני רוצה לבוא עם בטחון, לדעת איך להתחבר ולגשת לבד לאנשים, להעיז לדבר ולהביע דעות מעצמי בלי לשנות ולהגמיש את כל האישיות שלי בהתאם לאדם שנמצא מולי, רוצה להעיז להשתחרר קצת, לצחוק בקול, להיראות מכוער, להעיז לרקוד ולא להתבייש בצרכים גופניים ליד אנשים, רוצה לנהל שיחות נפש עם אנשים ולא רק לצחוק ולהיראות קלילה, רוצה לשפוך דאגות שלי ולהעיז לחפור ולדבר בפסימיות ובשליליות עם חברים בלי לפחד שיברחו, רוצה לחבק אנשים בספונטניות וליזום את זה מעצמי, אני רוצה להתווכח עם מורים וחברים בלי בושה ובלי להסכים עם כל דעה, א</div>Fri, 18 Mar 2016 14:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (me.ed.myself)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14737941http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860860&blog=14737941http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14725201<div align="right" dir="rtl">ערב. אירוע. חברה. חברות. חרדה חברתית. מוזרה. שתיקות. מבוכה. מיותרת. לבד. מזויפת. מביך. לא רוקדת. לא אוכלת. מוזרה. תקועה. משעמם. רע. עצוב. הביתה. מוקדם. רצון למות. בדידות. מיטה. שנאה. נמאס. כל כך. דיייי. לילה אין לי כח אפילו לחבר את זה למשפטים... לילה</div>Tue, 15 Mar 2016 01:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (me.ed.myself)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14725201http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860860&blog=14725201http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14708440<div align="right" dir="rtl">כבר היום החמישי ברציפות שהמשקל עולה ללא סיבה!!! (במצטבר כבר 700 גרם) הייתה לי הבוקר פגישה עם הפסיכולוגית ב8, שמתי עליי את הבגד הכי מעפן ונסעתי, לא היה לי מצב רוח להתלבש ובעיקר לא להפגש איתה, אחרי הפגישה הראשונה שבוע שעבר יצאתי שבורה לגמרי בלי קשר למה שהיה בפגישה וידעתי שזה בטח מה שיהיה...כשהגעתי למרפאה פתאום הופיעה מולי הפסיכולוגית הקודמת מהאשפוז, היחידה בעולם שנפתחתי אליה קצת והיה לנו חיבור ממש טוב (אני מודעת לכך שאני מצטיירת כאחת תלותית חסרת חיים אבל זאת לא אני וזהו זה הבלוג שלי ודי לשפוט את עצמי כברר!) היא חייכה ושאלה איך אני, חייכתי ועניתי שבסדר ואז היא הפסיקה לחייך ופנתה למזכירה שם...לא יודעת להסביר בדיוק אבל זה כאב לי ככ...לראות אותה החזיר אותי אחורה והיה לי באמת לשם שינוי חיוך אמיתי כי היא אדם שהצליח לפתוח אותי ולא הפסיקה לאמר כמה הקשר שלנו היה חשוב ואשכרה הייתי מרגישה שלמישהו בעולם אכפת ממני באמת. ופתאום זה היה נראה כל כך קר ושלא אכפת לה, אני מבינה שזה המקצוע שלה אבל חשבתי שבאמת הייתי חשובה ואהובה בעיניה כמו שלא הפסיקה לאמר, היא הייתה אשכרה בוכה עם דמעות מדברים שהייתי מדברת עלי</div>Thu, 10 Mar 2016 09:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (me.ed.myself)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14708440http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860860&blog=14708440http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14688449<div align="right" dir="rtl">די נמאס לי להיות שלילית פה כלל הזמן אבל אני מניחה שבתכלס בשביל זה פתחתי את הבלוג- בשביל להיות שלילית ודכאונית כמו שאני באמת רק בלי להסתיר ולייפות את זה...אז הבוקר היה פשוט מוזר ולא צפוי. הלכתי לפסיכולוגית חדשה שסוף סוף הביאו לי במקום שאני מטופלת בו, ויצאתי כל כך מתוסכלת ממנה...התברר לי שבפנים בתת מודע תליתי בה את כל התקוות שלי, קיוותי שלפחות איתה יהיה חיבור ושהיא זאת שתעזור לי כבר ותהיה שם בשבילי, כמו שהיה עם הפסיכולוגית הקודמת שלצערי אין אפשרות להמשיך איתה טיפול...אבל בפגישה איתה כל התקוות התנפצו לי, היא לא הדמות שאני מרגישה שאצליח אי פעם להפתח אליה, היא חסרת בטחון, צעירה ואובר חייכנית שנראה כאילו אתמול נכנסה לתפקיד...אני רושמת את כל זה ומקללת את עצמי בלב שאני כזאת ביקורתית ומגעילה כל הזמן. אני כבר מתחילה להאמין שהבעיה היא רק בי, שבגלל השיפוטיות שלי אני שוללת את כולם, גם אותה וגם את הפסיכולוג השני שאין לי אומץ עדיין להגיד לו שאני רוצה להפסיק, וחייבת לעשות את זה כבר!&#128542; בקיצור הפגישה איתה הלכה כביכול "בסדר" ונחמד אבל יצאתי משם מפורקת על סף דמעות ופשוט בכיתי את חיי אחר כך...גם בש</div>Thu, 03 Mar 2016 22:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (me.ed.myself)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14688449http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860860&blog=14688449http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14674032<div align="right" dir="rtl">האישה המטומטמת הזאת שנקראת אמא שלי ככ לא מבינה בהפרעות אכילה ומשחקת אותה פרופסרית מבינה, בא לי לטלטל אותה שתבין שהיא לא מבינה כלווםם!! מתוך כל הצעקות שהיו לנו באוטו עכשיו יצא שהיא רוצה להפסיק לי את הבישולים שהתחלתי לעשות (התחלתי לבשל לבית כמה פעמים בשבוע והיא משלמת לי), פאקינג בגלל שירדתי במשקל!!! כאילו מה לעזאזלל מה הקשרר די עם העונשים. אני כבר לא מסוגלת לסבול אותה יותר עם העונשים שלה. כל דבר שווה אצלה עונש!! די כמה אפשר, מספיק אני חיה כבר חודשיים בלי קו ובלי וואיפאי בפלאפון ולא מסוגלת להמשיך עם זה...אפילו ניסיתי לאמר לה את האמת שמאז שהתחלתי להיות עסוקה עם הבישולים ועם עוד כל מיני עבודות שהתחלתי בחודש האחרון המצב רוח שלי כל כך השתפר ונהיה טוב! הייתי לפני זה בדכאון, כל יום באה מבית הספר (בימים שהכרחתי את עצמי ללכת) הולכת למיטה עם הפלאפון עד הלילה וקמה רק בשביל לאכול...אמרתי לה שהתעסוקה עושה לי מצב רוח ושמה כבר אני יעשה בלי זה והיא צרחה שלא אכפת לה מהמצב רוח שלי, ומומחים אמרו לה שזה לא טוב שמישהי עם הא' מתעסקת בבישול וכו ולכן היא תפסיק את זה בקרוב אם אמשיך לרדת. לא אכפת לה ממני או מאיך</div>Sun, 28 Feb 2016 21:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (me.ed.myself)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14674032http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860860&blog=14674032http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14657708<div align="right" dir="rtl">רשמתי פוסט ארוך מתוך בכי והוא נמחק... אין לי כח לשחזר אותו בדיוק אז אכתוב בתמצות. רק אגיד שנמאס לי ונשבר לי מעצמי ומהחיים ואני שונאת את עצמי כל כך ואת כולם. כבר אין בי תקווה שמשהו ישתנה באופי שלי ובחרדה החברתית. אף אחד לא מצליח לעזור לי, שום מטפל! אני מוקפת בהמון "חברים" ואני מרגישה הכי לבד בעולם. כבר שנים!! האופי שלי דפוק, מוזר, חרא ומגעיל! אני עייפה מלחשוב כל רגע ורגע מה עושים עכשיו, מה לאמר עכשיו, שוב אמרתי משהו דפוק ומטומטם, שןב עשיתי רושם גרוע, שוב לא קולטים אותי ושוב אני מוזרה....די! אני רוצה שמישהו יציל את עצמי מעצמי. לא יכולה יותר לחיות ככה..שנים שאני מרגישה בדידות נוראה, שנים שאני חיה בבלבול כל הזמן ובלחצים ובשנאה עצמית. שנים שהגישה שלי כלפי עצמי לא משתנה. דיי כמה אפשר לקוות שאיזה שהוא פסיכולוג מומחה יצליח לעזור לי וישנה משהו, יתקן את האופי שלי ואת החרדה החברתית...זה לא קרה לא משנה כמה מטפלים עברתי...רע לי כל כך. גם היום שמי שהיה צופה על היום שלי היום מהצד היה חושב שעבר עליי יום נהדר, הייתי אצל חברה ועזרתי לה וייעצתי לה, הרגשתי מועילה ושצריכים אותי שזאת הרגשה טובה. בערב הייתי</div>Tue, 23 Feb 2016 01:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (me.ed.myself)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860860&blogcode=14657708http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860860&blog=14657708