http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896אמת סובייקטיבית. או במילים אחרות? הדרך שלי לעוות את המציאות.heCopyright 2026 Anna Molly. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14923788<div align="right" dir="rtl">הריח השרוף העיר אותי, הוא היה שונה, קצת מכאני. הדלת נפתחה, החוץ היה ריק, כך נותרו אני, המיטה וריח מטמטם. מהיכן מגיע? אובדת עצות אני. כך או כך איבדתי תחושת זמן. איזו עונה זו עכשו? וכך הבנתי שזהו הריח של גופי נשרף. יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד, כל כך הרבה דברים אני רוצה לכתוב. אבל אני באמת מרגישה שהוציאו ממני את הכל. מעולם לא חשבתי עד שגולגולתי נסדקה. מעולם לא שפטתי את עצמי בצורה כה חמורה. מעולם לא האמנתי שאפסיק לחייך. מעולם לא האמנתי שארגיש לא נאהבת. אז כן, החיים חרא לפעמים ואי אפשר לייפות אותם. או כמו שסבתא שלי אומרת- לא הכל טוב. אם התחלתי לאבד את עצמי אז הרי שעכשו אני אבודה באמת. שמישהו יבוא לחפש אותי. מחכה להימצא. -A/M</div>Sun, 08 Oct 2017 19:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (Anna Molly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14923788http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859896&blog=14923788http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14895653<div align="right" dir="rtl">ילד אל תשכח, שאני כאן מאחורייך בשביל לתמוך לבכות להרגיש להחזיק אותך. אני חושבת שאיבדתי את זה סופית. אני לא בטוחה מה זה בדיוק "את זה", אבל הוא נאבד. מה שאבד בדרך כלל לא חוזר,מה שלא חוזר נעלם, ומה שנעלם אבד. הלוואי והייתי יכולה לחזור לאחור, להסתכל טוב טוב ולהבין שמה שיש לי בידיים שווה יותר מזהב. שמחת חיים, אהבה ורוח. רוח חופשייה שאף אחד לא יכול לקחת ממני. ציפור ללא כלוב, שדה שיפון ללא תפסן שופט, מחשבות ריקות מדאגה. איפה הייתי אז? נוסעת מחר לאבד עוד כמה דברים. נתראה כשנתראה. A/M</div>Sat, 20 May 2017 23:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (Anna Molly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14895653http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859896&blog=14895653http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14406265<div align="right" dir="rtl">לתומי משהו הצליח היום. </div>Mon, 16 Nov 2015 01:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (Anna Molly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14406265http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859896&blog=14406265http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14405308<div align="right" dir="rtl">אני חושבת רק על השפתיים שלך. רק על החיוך שלך. רק על העיניים שלך. רק על המבט שלך. רק על הגוף שלך. רק על התזוזה שלך. רק על הנשימה שלך. אני חושבת רק על היום שהיינו אמורים להיות ביחד. שהיינו אמורים להחזיק ידיים. עד היום. </div>Fri, 13 Nov 2015 19:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (Anna Molly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14405308http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859896&blog=14405308http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14404181<div align="right" dir="rtl">כגודל הציפיה כך גודל האכזבה. למה? למה אני ממשיכה לנסות? ברור שכולם יותר טובים ממני במה שאני הכי טובה בו. אין סטירה יותר גדולה לפרצוף. אני לא טובה בכלום. חסרת כישרון. מילים נלוו פעם במחשבות ורצון. היום הכל נובע מאותה נקודה של חוסר כוח. כל פעם. כל יום. ציונים, אנשים בוחנים אותי אחד אחד. אני עוברת בחדר הבדיקה, הם בוחנים אותי עם מסיכה ומחליטים שאני לא טובה מספיק. אני מאמינה. אני יודעת שהם צודקים. אין בי כלום. אני ריקה מתוכן. אני רק אני. אבל מה זה אני? אני זה כלום. אני סה שקט. אני זאת שמחה שהפכה לעצב.</div>Tue, 10 Nov 2015 17:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (Anna Molly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14404181http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859896&blog=14404181http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14403313<div align="right" dir="rtl">אין סיבה או מקום שבו אוכל להיות הכל, בלעדייך. למה? למה? למה? ושוב למה? למה היית חייב לחזור לחיים שלי שוב? היה לי כמעט טוב, כמעט האמנתי שאני יכולה לחשוב על אפשרויות אחרות. למה? למה? למה? ושוב למה? למה אני לא מוצאת עוד מישהו עם עיניים כמו שלך? עם הגוון השונה, עם המבט ספק מודאג ספק משועשע. למה כל מבט שמשתלב עם עיניים אחרות מחפש אותך? and here i go again.. אני אמשיך לחפש תשובה לכל אחת מהשאלות שלי באותן מדרגות המחשבה. אולי יום אחד אני אבין. ובין כל הבודדים שמחזיקים באותו זיק של מה שהיה יכול להיות. בין כל התרמילאים שמקווים למצוא עמוק עמוק בתא הגדול את מה שקיוו ששכחו להביא, בין כל הנרות בעולם עשוי חשמל. אני אהיה שם. לבד. על ספסל הגשם והעלים. -A/M</div>Sun, 08 Nov 2015 16:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (Anna Molly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14403313http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859896&blog=14403313http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14402835<div align="right" dir="rtl">מחברת תווים ריקה וילון ללא רוח עין סגורה שחורה- אפורה אין לי השראה. בין האוויר הנקי מהגשמים, ריח הסבון המשכר, המוזיקה מלאת המוזה, לבין הזיכרון המחשמל של היד שלך. שם, אני יושבת על הכיסא האדום שבגלל יותר מידי מים ושנים כבר לא יכול לענות לשם משרדי. נראה שיש לי ביד את האוסף שמחבר בין המוח להשראה, אבל התפר הקטן שמחבר בין האווירה הזאת למחשבה שבור. הראש שלי ריק! כל פעם שרעיון חדש עולה ונבנה לאט לאט בשכבות עדינות עדינות כמו העננים שבשמיים, מגיע איזה מטוס מלחמה ומחורר את הכל. המוח שלי הוא אתר בנייה מרוסק. רק עוד 10 שעות. רק עוד 10 שעות. אני צריכה עזרה! לכל היצירתיים שבעולם, לכל החכמים שיודעים שהם חכמים כי כולם כ"כ טיפשים סביבם, לכל האנשים שלא יתנו לבנאליות לנצח אותם. אני צריכה אותכם! והרבה מזל. וכמה תאי מוח שנמסו לי לאחרונה.. מקווה שנתראה בקרוב, Anna Molly </div>Sat, 07 Nov 2015 14:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (Anna Molly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14402835http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859896&blog=14402835http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14402063<div align="right" dir="rtl">בואי נגזור אותו מהתמונה אם הוא לא יראה הוא גם לא ישמע מסגור אני לא יודעת אם שמתם לב אבל אנחנו בוחרים כל יום את אותן הבחירות. אנחנו בוחרים לקום בבוקר, לצחצח שיניים ולהתלבש. אנחנו בוחרים לצאת מהבית, להתניע את האוטו ולהגיע אל מחוז הלב (פחח). אנחנו בוחרים לפתוח את הדלת, לחשוף את השכבה הגסה או השבירה ולשבת באותו מרחב מוכר. אנחנו בוחרים להיות חלק מהשגרה. היום בחרתי שונה. קמתי מהמיטה, פתחתי את החלון וחזרתי לפוך החם במהרה. אלוהים, יש בחוץ יותר מדיי אבק, תשתלט על עצמך! אז בחרתי לתת לאבק לנצח אותי, אבל אני באמת לא מסוגלת לתפקד כשהסינוסים שלי מתחפשים לחזירי יבלות ומנסים לחפש אותי לזומבי. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת זומבים ואפילו יותר מידי. יש משהו בדם שזולג מזווית הפה שלהם ובצבע עור הירקרק והחיוור שלהם שמזכיר ,לי את עצמי (כנראה בגלל שאני ממש לבנה). וכרגיל איבדתי לגמרי את הפואנטה שלי ולכן תמיד אני זוכה לאותה שאלה לאחר שאני מספרת סיפור: "איפה הפואנטה?". אז אין לי הרבה פואנטה ואני שוכחת 30% ממה שאני מנסה להגיד תמיד. ככה זה שהמוח שלי עובד במולטיטאסקינג של מחשבות. בכל מק</div>Thu, 05 Nov 2015 18:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (Anna Molly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14402063http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859896&blog=14402063http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14401758<div align="right" dir="rtl">כל יום בדרך חזרה, באותן מדרגות שמעולם לא היה לי כוח לטפס, מול נוף של עלים נופלים, עננים כחולים, או אפרוריות מרגיעה, אני נוטה לחשוב, ובעיקר לחבר מחשבות. יוצאת מן הכלל בתוך משוואות שנכונות תמיד. מעולם לא הייתי יוצאת מן הכלל בחשבון ולכן קשה לי לחבר. ג'יני וויזלי אחרי הפתיחה המוזרה הזאת אני חושבת שמגיע לכם הסבר (וכשאני אומרת לכם אני כמעט תמיד מתכוונת לעצמי. כן, אני צריכה להסביר את עצמי לעצמי). לפני כשנתיים, באותן מדרגות מדוברות בדיוק התחיל הכל. וכשאני אומרת התחיל אני מתכוונת ל"התחיל", זאת לא באמת הייתה התחלה, אך אם אין סוף עד עכשו.. טוב אני מניחה שזאת הייתה ההתחלה ושעכשו אני בסוג של נקודת המפנה של הסרט. ומה בדיוק התחיל אתם (אני) שואלים (שואלת)? פיצוץ תוך מוחי מדהים שיכל היה לגרום להוריקן שלם. המוח שלי היה חייב להתרוקן. קניתי מחברת, עטפתי ועיצבתי אותה יפה ומסודר, כמו שאני אוהבת. היא נשארה על המדף למשך שנה נוספת. כל מה שייצרתי בתוכי הוא הוריקן , הגוף מכיל יותר מידי והיד לא מרוקנת, טירוף חושים מוחלט. אבל למה? למה קשה לי לשבת ולכתוב בשביל עצמי? אני</div>Wed, 04 Nov 2015 23:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (Anna Molly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859896&blogcode=14401758http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859896&blog=14401758