http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034heCopyright 2019 urnotalone. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14998252<div align="right" dir="rtl">אי אפשר לסמוך עלי יותר ואין לי את מי להאשים גם אני לא סומכת על עצמי לא באמת האמנתי שאגיע למצב הזה חשבתי שהכל ישאר סודי לתמיד זה ממש מוזר ומה שעוד יותר מוזר הוא שזה היה כל כך קל איפשהו אני טיפה יותר רגועה (אבל רק טיפה) עכשיו הכל עוצר </div>Fri, 23 Aug 2019 22:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (urnotalone)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14998252http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859034&blog=14998252http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14997545<div align="right" dir="rtl">חסרת יכולת הבעה עצמית ברגע שאני יושבת מולו אין לי מושג מה אני כן ומה אני לא ואני מנסה שלא אבל עוד שניה כל מה שאתה אומר יכנס מאוזן אחת וינזול מהשנייה שום דבר לא נקלט </div>Wed, 14 Aug 2019 10:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (urnotalone)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14997545http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859034&blog=14997545http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14996647<div align="right" dir="rtl">מוזר להודות באמת המרה שהמקום הזה הוא כבר לא המקום שלי, לפחות לא כפי שהיה. תמיד כאן? בהחלט. אבל הביקור העקבי, העברת שעות מזמני הפנוי בעיון, הם מזמן לא חלק מהשגרה. בעבר הייתי מחפשת הקלה בכתיבה תחת חלון העריכה. לא בטוחה מה קורה היום אבל לא זה. אין לי מושג מה לכתוב, מה אני רוצה לכתוב. הדברים נעשו מעומעמים. מה שמפריע אני יודעת שמפריע אבל לא מכה באותה עוצמה או גורר את אותן תחושות. הכל טיפה יותר רחוק. זה שקט מבורך אבל אין לי כרגע כוח להתחיל לעבוד על עצמי, כוח לדבר, לשתף, לפרש, להתעסק בשיט הזה. מתחשק לי להניח בצד, לקבור את הכל עמוק ולהתעלם. אולי לאט לאט להעלם.</div>Sat, 03 Aug 2019 15:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (urnotalone)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14996647http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859034&blog=14996647http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14994208<div align="right" dir="rtl">מסתכלת עלייך ומתחילה לבכות. "זו שעה מאוחרת מדי להחלטות כאלו גדולות" את אומרת וקמה כדי ללוות אותי אל הדלת. איך את בכלל מתמודדת איתי, גוש דומע וחסר הבעה שיושב לך על המיטה ושותק. יכולתי לשים לב שאת מנסה להסיח את דעתי, שאת הכי עדינה שאפשר. שואלת אותי שאלות לא קשורות, מספרת סיפורים קטנים, מתארת את החלום שחלמת בלילה. "את יודעת למה את בוכה?" אני מנידה לשלילה, אבל אלו את ואני. ואני ואני ואני. הסוכר שלך מתחיל לרדת, את יוצאת להביא לעצמך משקה מתוק. אני מתחילה ללחוץ על הכחולים שלי עד שאת חוזרת. זה מוזר, הכאב הזה מרגיע, מנחם אותי, מחבר אותי למציאות. אני כאן. בחלום צפיתי מהצד במשחק כדורסל מרשים ביותר. כשהוא נגמר ש' התקדמה לעברנו, שמחה קופצנית ומזיעה אבל ברגע שלחשו לה משהו באוזן ההבעה שלה השתנתה לגמרי. נכנסנו לחדר והיא כרעה לצד מיטה בה אבא שלה שכב, קירח וחסר חיים. הרגשתי כל כך לא שייכת לסיטואציה אבל לא יכולתי לעזוב. אחזתי בכיסא במטרה להזיז אותו, להצמיד אותו לקיר ולשבת ליד האחרות. כולם בשקט, מכבדים את הסיטואציה ורק הכיסא עשה רעש וחרק. הרגשתי כמה אני לא בסדר ורק צריכה להעלם משם אבל לא היה לי א</div>Thu, 04 Jul 2019 10:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (urnotalone)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14994208http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859034&blog=14994208http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14992595<div align="right" dir="rtl">אני מתחרטת שהכחשתי. במחשבה ראשונה גם לא ברור לי למה ואז אני חושבת עוד טיפה ומגיעה למסקנה שלא זכרתי. ולמה לא זכרתי? איך לא זוכרים? זה מצב מגננה. היו שבועיים טובים יותר מאשר האחרים וזה פוסל אותי מכל תחושה אחרת ששולטת בי ביום יום, הופכת אותי שוב ללא לגיטימית, שקרנית, מעמידה פנים. אין לי איך לצאת מעצמי, לברוח מהמוח. היום זה יום שגם סדרות לא מעניינות אותי, יותר מדי דרמה, אין לי כוח לזה.אני חושבת הרבה ולא לגמרי ברור לי על מה. כנראה זו סתם הגזמה. אני ממש חושבת בימים האחרונים על טוב עדיף שלא לכתוב אבל ממש הייתי מסוגלת לשמוע באוזן את הצליל המתכתי של פצפוץ ולאן כל הכסף ילך וזה ממש מפחיד אותי כי עדיין אכפת לימהדמות ומה אם לא ומה אחרי ואם אני חושבת על מה אחרי כנראה שאני לא עד הסוףמוכנהן. אז בינתיים זה מצב המתנה ולא ממש מתחשק לי לאכול ואני משתדלת לתחזק את זה. זוהדרך העוקפת לנזק. זה עוזר לי לישון יותר ועכשיו באמת נראה לי שאלך לישון עד שצריך לקום.</div>Fri, 14 Jun 2019 15:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (urnotalone)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14992595http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859034&blog=14992595http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14991999<div align="right" dir="rtl">אני עייפה מלתחזק את הדמות שלי, את עצמי, מי שהיא לא תהיה. מחר אולי אשאר ללון לילה אצל סבא וסבתא. חשבתי לנצל את ההזדמנות בשביל לצאת מולם מהארון, לספר להם שאני בזוגיות שנתיים. האמת אבל, זה לא מעניין אותי. זה משחק. התאריך "הנכון", הזמן "הנכון". אני מהלכת על הבמה, נכנסת אל הסיטואציה והכל משחק. מילים, שתיקה, רצף שאלות ותשובות חלקיות, אי סיפוק. אפילו השלמה, אהבה, תמיכה. לא מעניין אותי שידעו. הראש שלי כמו גלגלי רכבת. אמרתי לך כמה אני שונאת את זה. אני לא מכירה את הרגש הזה, כעס. מכירה שנאה, כאב. אני לא חושבת שמה שאני חווה הוא צורה של עצבות. אני חווה תשישות וייאוש וקשיים בנשימה. המסקנה היא שאיפשהו יש כעס והוא מתפספס, אפילו לא מודע. הכל יוצא אלי, עלי. הראש שלי עמוס מדי ולא ברור במה. הכל מטריד אותי. טרדה ללא צורה. אין ממש טעם בלהכיר את עצמי אליהם, לכולם. אני מעל זה, זה לא מעניין אותי. אני רוצה כבר שכל זה יגמר אבל מה זה "זה"? אני רוצה לבקש ששלישי שוב יגיע אבל אני לא באמת יודעת למה אני מצפה. הקלה, אני רוצה הקלה. קל, בינוני, קשה. האוויר המזוייף יוצא ממני. ללכת למצעד אמור להיות חשוב לה, היא</div>Thu, 06 Jun 2019 00:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (urnotalone)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14991999http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859034&blog=14991999http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14991459<div align="right" dir="rtl">אני כאן, אני מול עמוד העריכה, זה כל כך מוזר. בשבילי כשאני דרך הטלפון ודף "קטע חדש" נטען במלואו זה נס. ועכשיו בכלל. הסיפור הזה כל כך מעייף. ב3.5 קיבלתי הודעה שהאתר ירד. כל כך הרבה ימים עברו מאז, בלי אופציה להסתכל אחורה על החודשים האחרונים. עסקתי הרבה בשאלת הגיבוי, חשבתי שאולי זה סימן, שעדיף שישאר ככה במחשב שלי, רק עד דצמבר 17. חשבתי ובמקביל התאבלתי. אין הרבה שאני יכולה לעשות בימים הקרובים חוץ מלגלול אחורה חודש אחר חודש ולקרוא את עצמי באובססיביות בתקווה ילדותית שכך הכל יוקלט לתוך המוח. כשאגיע הביתה אראה מה אני יכולה לעשות. כל כך הרבה דברים קורים ביחד הבלוג בן 5, כבר יותר משנה בצבא, עשיתי קעקוע שהתאחסן יותר מדי זמן במחשבה, רוצה בקרוב להתחיל טיפול תרופתי ועוד דברים שפחות מתחשק לי לכתוב. דיי מוזר שביצעתי הליך בלתי הפיך על הגוף כשאני בכלל לא מעוניינת בלהשאיר אותו כאן. נמצאת במקום לא טוב וזה מפחיד לשתף ומפחיד לנסח וכל כך הרבה דברים שאני פשוט לא יודעת מה המקור שלהם. באחת הפגישות הגענולאמת העצובה שההורים דפקו אותי. סיפרתי סיפור מוזר שעדיף שלא אכתוב כי זה יעשה לי רע. אמרתי לו שמבאס,</div>Thu, 30 May 2019 13:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (urnotalone)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14991459http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859034&blog=14991459http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14990917<div align="right" dir="rtl"></div>Sun, 28 Apr 2019 21:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (urnotalone)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14990917http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859034&blog=14990917http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14990090<div align="right" dir="rtl">אוי ואבוי לי כבר הרבה זמן לא הייתי מדוכאת ככה ההרגשה כל כך רעה, אין לי מושג איך להתחיל לתאר 24/7 מחזיקה את עצמי מלעשות דברים נוראיים אין לי אוויר ואין לי חשק לראות אנשים בקושי מחזיקה מעמד בין פגישה לפגישה שלא מקלה כרגע נראה שאין מוצא ושהפתרון הוא אחד לבנתיים מחכה כל כך כל כך עייפה </div>Sat, 20 Apr 2019 17:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (urnotalone)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14990090http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859034&blog=14990090http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14989406<div align="right" dir="rtl">קיבלתי לאחרונה הזדמנות לחדש שני קשרים שמאז שנקטעו לא נותנים לי מנוחה. "חידוש קשר" זה לא מספיק מדוייק, יותר לכיוון ההזדמנות לדבר, לכפר על הטעויות שלי. הראשון היה ר', הכרנו בחופשת הקיץ דרך ידיד משותף. מהחיבורים העמוקים האלו שמתקדמים מהר מדי והפוטנציאל שלהם נשרף. כל כך נהניתי מהקשר שלנו, הייתי משתפת לבטים ותחושות אפלות שלחשוף אותן שם אותי במקום פגיע, מרשה להומור הוולגרי שלי להשתחרר יותר. עם הזמן התחלתי להרגיש שהוא מכביד עלי, שמצופה ממני להיות זמינה מעבר למה שאני יכולה. הייתה פעם ספציפית שנפתחתי לגבי הדברים המוזרים שאני מרגישה כשאני עם ההוביאן המעצבן (מעכשיו ד') והפידבק שקיבלתי לא הועיל בכלל. כל אלו לא תרמו לחשק לשוחח. ובסוף אחרי שתיקה ארוכה הכל התפוצץ. אני לא הייתי מספיק ולא יכולתי להיות מספיק והעובדה שפגעתי בו רדפה אותי. לכן, כשהוא צורף לקבוצה שאני מנהלת חשבתי שהנה זו ההזדמנות, התירוץ לדבר, להתנצל. אבל לא. לא יכולתי להכיל את ר'. לא אז ולא היום. זה יותר מדי. ואני לא מוכנה להתחיל להתכתב שוב, לא מוכנה נפשית לכיוונים שזה יכול להתפתח אליהם. אני לא יכולה להכיל שום דבר עכשיו, שו</div>Sun, 14 Apr 2019 01:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (urnotalone)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=859034&blogcode=14989406http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=859034&blog=14989406