http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141"..רק אל תגרמי לי לחבב אותך.."heCopyright 2026 Shyler. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/41/81/85/858141/misc/28868974.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14367653<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>עוד יומיים מהיום המבחן בגיאומטריה. כל פעם שאני חושבת על המבחן הזה שמתקרב אני מרגישה אגרופים בבטן. התרגילים שאני פותרת יחד עם אואן ולונה שעוזרת לי רק מלחיצים אותי יותר, וכל פעם שמישהו שואל איזה יום היום ואני מבינה שיום המבחן מתקרב, אני רוצה להיעלם. </p> <p>"מעולה, את רואה שאת מצליחה?" לונה אומרת לי בחיוך. </p> <p>"לונה, אני בחיים לא נבחנתי, איך אני אעשה את זה?" אני שואלת כדי לשמוע ממנה חיזוקים שיצליחו לעודד אותי. </p> <p>"את תעשי את זה בקלות. כל מה שאת צריכה זה עיפרון.." החיזוקים לא מעודדים אותי. </p> <p>"נראה לך שמישהו ישים לב אם זאת תהיי את שתעשי עבורי את המבחן?" אני שואלת בעיניים נוצצות ומתחילה לתכנן איך נעשה את זה. &nbsp;</p> <p>"בתור התחלה, אואן?" לונה אומרת וקמה מהמיטה שלי. "נראה לי שאני אלך לישון עכשיו. מציעה גם לך." היא עוברת למיטה שלה. הבנות בחדר כבר כולן ישנות. לונה ואני נשארנו ערות למרתון תרגילים בגיאומטריה. האמת שאם כמה שאני מתעבת גיאומטריה, ואת הרעיון שאני צריכה לעבור מבחן שבו מישהו ישקיע מזמנו כדי לקרוא את כל הנימוקים, ייבחן כל נימוק וכל טענה, שזה אחד הדברים שהכי מלחיצים אותי. אני שמחה שיש לי את המבחן הזה להתרכז בו, הוא מפחית את המחשבות שלי על 'סיינט גרובין ג'ורג'', מפחית את המחשבות על טריסטראם ומפחית ממני את הגעגועים לטיטו. </p> <p>אני נשכבת על המיטה,, בוהה בתקרה. אם הייתי עכשיו לבד בחדר אין ספק שהייתי מפעילה את תיבת הנגינה ונותנת לה לנגן עד שאני ארדם. אבל המציאות היא שונה, ויש איתי עוד 3 בנות בחדר. אור בוקע מהשידה לידי, אני מסתובבת לכיוון השידה ורואה שהנייד שלי מהבהב. אני נכנסת לאסמסים ורואה אסמס מרולי. "מה את עושה?" אני נאנחת ונשכבת חזרה. אחרי המקרה של שבוע שעבר שרולי תפס לי את היד שאני לא אפתח את השידה שלו בטעות, רולי המשיך להתנהג כרגיל. הוא הזמין אותי לראות איתו סרטים בנייד והתנחל פה בחדר שעות על גביי שעות כדי שאני יעביר את הזמן שלו. אבל המקרה לא יוצא לי מהראש. מה היה לרולי להסתיר ממני?. אני תופסת את הנייד וכותבת לו כתגובה "כלום, מנסה להירדם." אני עוצמת עיניים ושומעת את הדלת נפתחת, אני מתיישרת ואני רואה את רולי עומד בכניסה לחדר ומסמן לי לבוא איתו. אני שמה כפכפים ועליונית כי קצת קר מחוץ לשמיכה, והולכת אחריו החוצה. </p> <p>"משעמם לך?" אני שואלת אותו תוך כדי פיהוק. </p> <p>"בואי, חייבים למצוא משהו מעניין לעשות." הוא אומר ומתקדם קדימה. </p> <p>"רולי, תניח לי אני רוצה לישון." אני אומרת ובאה להסתובב חזרה לחדר, הוא תופס לי את היד בפתאומיות, בדיוק כמו שהוא תפס לפני שפתחתי את המגירה שלו. </p> <p>"את לא יכולה ללכת לישון." הוא אומר לי בחיוך. "אחרת את תתבאסי מאוד מחר שתשמעי על החוויות שלי מהלילה." הוא גורם לי לצחוק. </p> <p>"אז את באה??" הוא מסתכל עלי בחיוך הגדול והמפורסם שלו. </p> <p>אני מתלבטת מה לעשות, בכל זאת קבעתי עם אואן מוקדם בבוקר, והשעה גם ככה מאוחרת ואני עייפה. רולי שם לב שאני מתלבטת והוא מחליט בשבילי, הוא תופס אותי ומרים אותי כאילו והייתי שק של תפוחי אדמה.</p> <p>"מה אתה עושה!? משוגע! תוריד אותי!" אני מנסה להתנגד לעניין אבל קצת קשה לי בעיקר בגלל שאני חצי באוויר.</p> <p>"ששש! השתגעת?! אנשים פה ישנים!" הוא אומר לי בטון מטיף. אני בועטת באוויר ואחד מהכפכפים שלי נופל ממני. רולי מרים לי את הכפכף ומתחיל לרדת במדרגות. ואני שכבר אין לי ברירה מצטרפת אליו. כשאנחנו למטה הוא מוריד אותי ממנו ומושיט לי את הכפכף. </p> <p>"מה עכשיו?" אני שואלת אותו. </p> <p>"עכשיו אני יראה לך מקום נחמד, בואי." הוא אומר ויוצא מהמבנה. </p> <p>"רולי, אני בפיג'מה. ויותר מזה, יכולים לחשוב שברחנו." </p> <p>"מי יברח בפיג'מה?" רולי אומר ואני מתחילה לצחוק. "בואי כבר! ממתי את פחדנית?!" הוא אומר ואני מגלגלת עיניים ויוצאת אחריו החוצה. אנחנו הולכים מאחורי המוסד. אני בטוחה שכל רגע זאנדר יקפוץ עלי וישטח אותי לרצפה כדי שאני לא אברח. למרות שבסופו של יום, אין לזאנדר יותר מידי מה לחשוש שאני אברח. אין לי לאן לברוח. גם לא לסיינט גרובין ג'ורג'. </p> <p>"היית פה פעם?" רולי שואל אותי ומצביע על שביל קטן. </p> <p>"לא." אני אומרת והולכת לכיוון השביל, אני מתחילה להתקדם עם השביל ורולי הולך אחרי. "איפה המקום הנחמד שהבטיחו לי?" אני שואלת וממשיכה ללכת. </p> <p>"שיילר, טיפה סבלנות." אנחנו הולכים וככל שאנחנו מתרחקים מהמוסד, האור נחלש ונהייה חשוך יותר. אני מסתכלת על השביל לראות אם יש מכשולים שאני עלולה ליפול בגללם. כשאני מרימה את המבט מהשביל קדימה, אני רואה שבזמן שהתרכזתי בשביל, נגלה לפני נחל קטן שעובר בין העצים, עם מפל קטן בתחילתו. </p> <p>"מה את אומרת?" רולי אומר בחיוך ונעמד מול הנחל. </p> <p>"ואו. מקסים." אני אומרת ומסתכלת על המפל הקטן. "לא ייאמן שזה במרחק 3 דקות הליכה מהמוסד שלנו. " </p> <p>"כן. בואי תראי קטע." הוא אומר ומאיר עם הנייד מקרוב על הנחל, אני רואה דגים קטנים קופצים מעל המים וחוזרים לנחל. רולי רואה את הדגים ומתפוצץ מצחוק ואני מתחילה לצחוק מהצחוק של רולי. "תראי אותם!" הוא מצביע על הדגים וממשיך לצחוק. איזה כיף לו שהוא יכול לצחוק מדג שקופץ מעל המים. </p> <p>"רוצה שננסה לתפוס אחד?" אני שואלת אותו בחיוך</p> <p>"מה? דג?" הוא מסתכל עלי. </p> <p>"כן נו. בוא נתפוס דג ונשים אותו מתחת לכרית של אדי." אני אומרת ורולי צוחק. </p> <p>"מתחת לכרית של אדי?" הוא ממשיך לצחוק. כנראה שהוא לא הבין שאני רצינית. אני מעדיפה לשמור את זה ככה. </p> <p>"שננסה?" אני שואלת שוב ורולי מחייך. </p> <p>"איך תתפסי פה דג? תראי זה לא כזה פשוט.." הוא מכניס את היד שלו לתוך המים ומנסה לתפוס. </p> <p>"לא ככה זה לא יעבוד." אני אומרת ומורידה את העליונית שלי. אני מכניסה אותה לתוך המים וכמה דגים נתפסים בה, אני מרימה אותה מהמים ונשאר בתוכה רק דג אחד. </p> <p>"לא חבל על העליונית?" רולי שואל. </p> <p>"חבל על הדג.." אני אומרת ורולי צוחק. "בוא נחזור מהר למוסד לפני שהמים מהעליונית ייצאו לגמרי!" אני אומרת ומתחילה ללכת מהר לכיוון השביל שהלכנו בו קודם. </p> <p>"מה?? מה את עושה?!" רולי שואל ומנסה להדביק את הקצב שלי. </p> <p>"אני רוצה לשמור את הדג, יש בעיה עם זה?" אני שואלת ורולי שוב צוחק. </p> <p>"ממש לא. כדאי שנזדרז כי תכף כל המים יוצאים." הוא אומר ואנחנו מתחילים לרוץ חזרה למוסד. </p> <p>"איפה נחזיק אותו??" אני שואלת כשאנחנו נכנסים למוסד. </p> <p>"חכי!" רולי אומר ונעלם. אני עומדת בכניסה למוסד עם עליונית רטובה ודג מפרפר בידיים שלי. רולי חוזר עם בקבוק מים, אני מכניסה לשם את הדג ואנחנו מתגלגלים מצחוק. </p> <p>"חייבים לתת לו שם." רולי אומר. "אולי נמו?" אני עושה לו פרצוף. "אוקי, אז אולי לך יש רעיון מעניין?" </p> <p>"נקרא לו.. במבי." אני אומרת ומסתכלת על הדג שבבקבוק. </p> <p>"במבי?" רולי שואל ומסתכל גם הוא על הבקבוק. "כן. מתאים לו במבי." הוא אומר ואנחנו צוחקים. </p> <p>"טוב. עכשיו ברשותך, אני אעלה לישון." אני אומרת ולוקחת את במבי.</p> <p>"הי! מי אמר שהוא בבעלותך?" רולי חוסם את הדרך שלי </p> <p>"אני משיתי אותו מהמים. הוא בבעלותי." אני אומרת.</p> <p>"אם לא הייתי מראה לך את המקום לא היית מוצאת לך דג וקוראת לו במבי!" רולי אומר ואני נאנחת. </p> <p>"אוקי, נעשה עליו משמרות. השבוע במבי אצלי." אני אומרת ומזיזה את היד שלו שחוסמת לי את הדרך. אני מניחה את במבי על השידה שלי וזורקת את העליונית לתוך השקית כביסה שלי. אני נשכבת על המיטה, הפעם אני הופכת את הנייד עם הצג כלפי מטה, שגם אם מישהו מסמס לי בפתאומיות אני לא אצטרך להתייחס לזה. אני עוצמת את העיניים מתפללת להירדם מהר לפני שיעלו מחשבות וגעגועים לטיטו. למזלי, העייפות גומרת אותי. כל הלמידה לגיאומטריה, ואולי גם הטיול בחוץ.. אני נרדמת בקלות לפני שעולות המחשבות. </p> <p>&nbsp;</p> <p>"שיילר. את לא רצינית איתי." אני מריחה ריח של בושם יוקרתי ומרגישה שמנערים אותי. </p> <p>"די." אני אומרת ומסתובבת במיטה. משהו גורר אותי מהרגליים ואני נופלת לרצפה, אני פותחת עיניים בעצביים ורואה מולי את אואן. </p> <p>"קבענו ל8, כבר 8 וחצי." הוא מסמן לי על השעון רולקס הנוצץ שלו. אני קמה בעצביים מהרצפה, תופסת את אואן מהגרון ודוחפת אותו לקיר. </p> <p>"בחיים שלך." אני מסתכלת עליו מקרוב לתוך העיניים ומתעלמת מתחושת הקיפאון שהעיניים שלו מצליחות להעביר "..אבל בחיים שלך. אל תעיר אותי ככה." אני מסיימת את המשפט ומניחה לו. הוא מסתכל עלי חצי המום חצי משועשע.</p> <p>"את לא נורמאלית!" הוא אומר וצוחק. </p> <p>"מה מצחיק אותך?!" אני אומרת בעצביים. הדבר הכי נורא זה לקום בבת אחת בבוקר. כמו כל בוקר שהייתי מתעוררת בבהלה לרעש שמוציאה דלת הכניסה הירוקה. </p> <p>"מה את כזאת שפוכה?" הוא שואל ומתיישב על המיטה. </p> <p>"אל תדבר איתי ב-5 דקות הקרובות." אני אומרת ולוקחת את מברשת ומשחת השיניים שלי ויוצאת מהחדר. אני מצחצחת שיניים ושוטפת את הפנים. לפני שאני חוזרת לחדר אני לוקחת כמה נשימות עמוקות ומרגיעה את עצמי. אני נכנסת לחדר אני רואה את אואן יושב על המיטה שלי ומחזיק בבקבוק ובתוכו במבי. אז זה היה באמת העניין עם הדג? לרגע זה היה נראה לי כמו חלום. </p> <p>"מה זה?" הוא שואל אותי.</p> <p>"זה במבי." אני עונה ומרחיקה ממנו את הבקבוק. כאילו הוא אויב שיכול לפגוע בבמבי הקטן. מסכן בטח גם ככה יש לו טראומה מאתמול. </p> <p>"עזבי, אני לא אשאל." הוא אומר ומוציא את הספרים. כל פעם שאני רואה את הספרים האלה אני רוצה לשרוף אותם. לשפוך עליהם נפט ולהצית אותם. </p> <p>"אואן. מה אתה אומר שנצא לטייל היום? תראה איזה יום יפה בחוץ."</p> <p>"מחר המבחן שלך. אם תצליחי בו אני אקח אותך לטיול." הוא אומר לי ואני לא מצליחה להבין אם הוא התכוון ברצינות. </p> <p>"באמת?" אני שואלת אותו. מקווה לא להיראות שמחה מידי מהרעיון ללכת לטיול איתו. </p> <p>"כן, אם תוציאי מעל 85 אני לוקח אותך לטיול."</p> <p>"איפה?" אני שואלת כאילו כבר קיבלתי 85 במבחן..</p> <p>"איפה שתרצי. בגבולות הארץ כמובן."</p> <p>"חשבתי שאתה לא מת עלי." אני אומרת בלי יותר מידי מחשבה. אואן מסתכל עלי במבט הקר שלו ולא משחרר אותי מהמבט במשך שניות ארוכות. </p> <p>"למה את חושבת ככה?" הוא שואל בסוף. </p> <p>"אמ.. אולי כי אני מעצבנת. שמשאירה אותך נעול בחדר? מנסה לחנוק אותך על הבוקר? מבריזה מהמבחן שהכנת אותי אליו?" </p> <p>"את באמת משאירה לי הרבה סיבות לא למות עליך." הוא אומר וחום הגוף שלי עולה. </p> <p>"וגם.." אני מתחילה להגיד ועוצרת את עצמי. אואן מסמן לי להתיישב לידו, אני מניחה את במבי על השידה ומתיישבת לידו על המיטה. </p> <p>"וגם מה?" הוא מסתכל עלי והבטן שלי מתהפכת. לא יודעת אם זה יהיה נכון להגיד את זה. </p> <p>"וגם.. הייתה לך את ליז לפניי. זה בטח היה מאכזב לגלות שליז נעדרת ועכשיו תקבל מישהי אחרת, שהיא לא ליז." אואן לא מדבר. הוא מסתכל עלי במשך כמה זמן ולאחר מכן עובר להסתכל על הרצפה. </p> <p>"אני מאוד אוהב את ליז." הוא אומר ואני מחכה שימשיך. "ואני מאוד דואג לה.." הוא עדיין מסתכל על הרצפה. "אבל זה ממש לא קשור אליך.&nbsp; חוץ מזה, מאיפה לך לדעת שאהבתי את ליז כל כך?" הוא שואל.</p> <p>"ככה זה.. עוד כשראיתי אותה היה ברור שכל מי שמכיר אותה מאוהב בה." אני אומרת ואואן מיישר אלי מבט בבת אחת. יישור המבט הפתאומי שלו גורם לי להבין מה פלטתי. </p> <p>"עוד כשראית אותה?" הוא שואל אותי לא מבין. אני כזאת מטומטמת. אני והפה הגדול שלי. אני והמוח הקטן שלי והפה הגדול שלי. הבטחתי לעצמי שאני יתחיל לחשוב פעמיים על כל דבר שאני עושה. למה אני לא חושבת פעמיים לפני שאני מדברת!? </p> <p>"מה? טוב, אואן אנחנו בעיכוב גם ככה, בוא נתחיל ללמוד." לא חושבת שהצגתי את עצמי מעולם כזאת להוטה ללמוד. ברור שאואן לא קונה את זה והוא מרחיק ממני את הספרים. מי היה מאמין שייכאב לי הלב שאואן מרחיק ממני את הספרים שעד לפני שנייה כבר דדמיינתי איך אני מציתה אותם עד היסוד. </p> <p>"מתי ראית את ליז? את הגעת אחרי שהיא נעלמה." הוא אומר וקם מהמקום. </p> <p>"אני.." אני לא מוצאת מה להגיד. אין לי שום רעיון או דרך לתרץ את הדברים. "ראיתי אותה.. בתמונה אצל רולי." זה התירוץ היחיד שקופץ לי לראש. אואן מסתכל עלי במבט שלא קונה את מה שאני אומרת. </p> <p>"תעשי לי טובה." הוא אומר. "את ראית אותה. מתי זה היה שיילר?" הוא שואל הפעם בנוקבות. אני מרגישה בחקירה, בדיוק כמו ביום שאדי התחילה לתשאל אותי כאילו חטפתי והחזקתי את ליז באיזה מרתף. </p> <p>"הבטחתי לה.." אני אומרת בשקט, כמעט שלא שומעים. </p> <p>"תקשיבי לי שיילר, ליז נעדרת. אנשים לא יודעים איפה היא. אם את יודעת משהו את חייבת להגיד לי. זה יכול לעזור." הוא אומר ואני מסתכלת עליו. אני יכולה להישבע שאני שומעת את פעימות הלב שלו, כנראה שגם אם חשבתי שליז חשובה לו, לא הערכתי נכון כמה. </p> <p>"היא הייתה פה." אני אומרת כי אני מרגישה חייבת את זה לאואן. אולי אני מרגישה מחויבת כי אני שומעת את פעימות הלב שלו ומבינה את גודל חשיבות הדבר בשבילו. </p> <p>"מתי?" הוא מתיישב מולי בישיבת צפרדע כדי להיות בגובה שלי. </p> <p>"בלילה שהיא נעלמה. אני הכנסתי לה אגרוף." אני אומרת והוא מסתכל עלי לא מבין. "זה לא היה בכוונה, היא העירה אותי ונבהלתי.. היא רצתה שאני אקום מהמיטה." אני אומרת. אואן מפנה מבט הצידה</p> <p>"אז היא לקחה את זה.." הוא מדבר לעצמו. </p> <p>"את מה? מה היא לקחה? מה שחיפשת מתחת למיטה שלה?" הוא מחזיר את המבט אלי. אני רואה על הפנים שלו שהוא לא רוצה לשתף אותי. </p> <p>"לליז היה אולר. היא קיבלה אותו מאמא שלה." הוא אומר, כנראה שהוא מרגיש חייב לי על המידע שנידבתי לו. </p> <p>"אסור לנו להחזיק פה אולר." אני אומרת.</p> <p>"בגלל זה הוא היה מתחת למזרון. היא החביאה אותו, האולר היה חשוב לה. זה הדבר האחרון שנשאר לה מאמא שלה. היא לא זזה לשום מקום בלעדיו." </p> <p>"אז אתה הסתכלת מתחת למזרון כדי לראות אם האולר עוד שם?" אואן מהנהן.</p> <p>"כן, ברגע שלא ראיתי אותו הבנתי שליז ידעה שהיא עוזבת ובגלל זה היא דאגה לקחת אותו. עכשיו כשאמרת אני מבין גם מתי היא הספיקה." </p> <p>"אתה חושב שהיא תחזור?" אואן חזר והתיישב לידי. </p> <p>"לא." הוא עונה בקול צרוד. אנחנו יושבים אחד על יד השנייה, שנינו בוהים ברצפה, מלאים במחשבות. אחרי כמה דקות של שקט ואווירה מתוחה, אואן שב להסתכל עלי. </p> <p>"ממש הכנסת לה אגרוף?" הוא אומר ומגחך. </p> <p>"כן. באמת שלא התכוונתי." אני אומרת נבוכה.</p> <p>"ואני חשבתי שזה שניסית לחנוק אותי הבוקר זה השיא. אין ספק שאני לא מעיר אותך יותר" הוא אומר ואני לא יכולה שלא לצחוק. אני באמת בן אדם אחר כשמעירים אותי בבוקר. או יותר מדויק יהיה להגיד שאני אותו בן אדם כמו שאני במהלך היום, רק קיצונית יותר. </p> <p>"טוב. אז גיאומטריה?" אואן תופס בחזרה את הספר ושוב אני מרגישה שאיזה אדם קטן מכניס לי אגרופים בבטן. </p> <p>"אז לא יוצאים לטייל?" אני שואלת.</p> <p>"אחרי ה-85 שלך נצא לטייל." </p> <p>&nbsp;</p> <p>אחרי שאואן הולך, התחושה הכללית שלי משתפרת. כנראה בגלל שסיפרתי לו על ליז. לא הבנתי עד עכשיו כמה שהמידע הזה שאני לא משתפת מעיק עלי. הייתי רוצה שימצאו אותה. זה היה משמח את כולם, כולם היו רוצים למצוא אותה. אבל כנראה שהיחידה שלא רוצה שימצאו אותה זאת ליז עצמה. טיפה אגואיסטי מצידה להעלם בלי הסברים. זה לא הוגן כלפי האנשים שהיא חשובה להם. אני נזכרת איך שמעתי את פעימות הלב של אואן כשהוא הרגיש שיש לו קצה חוט בקשר לליז. לא מגיע לו הסבר? או לרולי, שברור שהוא אוכל את עצמו מגעגועים אליה. גם לו לא מגיע הסבר? ואפילו אדי, אני נזכרת איך היא ניערה אותי באותו בוקר כשהיא חשבה שאני ליז. איזה הקלה הייתה לה על הפנים כשהיא חשבה לרגע שליז החברה שלה בסדר. אפילו לה מגיע איזשהו הסבר. </p> <p>"נו, מרגישה מוכנה?" לונה שבדיוק מחליפה לפיג'מה ומסתכלת עלי שוכבת על המיטה ובוהה בתקרה, שואלת אותי. </p> <p>"אני בחיים לא ארגיש מוכנה." אני עונה לה ומייחלת שיעבור כבר המבחן. </p> <p>"גם אני כזאת." היא אומרת לי. "לפחות המבחן הוא מחר ואת תסיימי עם זה." </p> <p>"אני חייבת להוציא מעל 85 במבחן." </p> <p>"למה דווקא מעל 85?" לונה שואלת.</p> <p>"כי אואן הבטיח לקחת אותי לטיול." אני אומרת ולונה מחייכת. </p> <p>"אואן היה לוקח כל הזמן את ליז לטיולים. תמיד כולם קנאו בה על זה שהמלווה שלה היה משקיע בה כל כך." </p> <p>"היה בניהם משהו? בין אואן לליז?" אני שואלת ולא יודעת למה אני שואלת את זה בכלל. </p> <p>"תמיד היה נראה ככה. אולי בעצם בגלל זה כולם קנאו בה. אואן מקסים לא?" היא אומרת והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה כמה שטחי מצד בחורה להידלק על גבר גבוה, עם עיניים בהירות, עצמות לחיים כאלה, שעון של רולקס, ריח של בושם יוקרתי ו200 זוגות נעליים. מה גם שהמוח שלי התבלבל לגמרי. כי עד עכשיו הייתי בטוחה שליז ורולי היו ביחד. המחשבות האלה מעייפות אותי. אבל כשאני לא חושבת על זה אני חושבת על המבחן בגיאומטריה. אז אני כבר לא יודעת מה עדיף. </p> <p>"שיילר?" לונה עוצרת את כל המחשבות שרצות לי בראש. </p> <p>"מה?" </p> <p>"לא ענית לי. אואן מקסים לא? לא נחמד שהוא המלווה שלך?" </p> <p>"כן. נחמד מאוד." אני אומרת ומנסה להבין למה אני אומרת את הדברים בציניות. למה בעצם הוא עדיין מעצבן אותי. </p> <p>אני מנסה להירדם, אבל זה אבוד. יותר מידי לחץ מהמבחן. בסוף אני מוצאת שיטה בהשראת פעימות הלב ששמעתי אצל אואן ומתחילה לספור את פעימות הלב שלי עד שאני נרדמת. אני מתעוררת בבוקר עוד לפני השעון המעורר. אני לא מסוגלת יותר עם הלחץ שיושב לי בבטן. אני לוקחת נעליים ואת סט הבגדים הכי נוחים שלי ויוצאת החוצה. אני מתחילה לרוץ סביב המוסד. אני חייבת למצוא דרך לשחרר את כל הלחץ שהצטבר אצלי במשך כל השבוע. לפני המבחן הקודם לא הייתי לחוצה ככה. לפני ההסכם עם אואן שאם אני אקבל מעל 85 הוא ייקח אותי לטייל, לא הייתי לחוצה ככה. אני יודעת שאם אני מוציאה מעל 85 אני מבקשת מאואן לקחת אותי למרכז העיר. לרנס. אני חייבת לפגוש את טיטו. כבר כמעט שלושה שבועות שאני במוסד הזה, כל הזמן הזה טיטו לא יודע מה הולך איתי. בטח התחושות שלו לא רחוקות מהתחושות של אואן או רולי.. גם להם ליז נעדרת כבר שלושה שבועות. מבחינת טיטו אני נעדרת שלושה שבועות. </p> <p>אני מסיימת את הריצה ונכנסת לחדר. אני כמעט שותה מהבקבוק של במבי עד שאני נזכרת שזה האקווריום המאולתר שלו. אני נכנסת להתקלח ומתארגנת לחדר אוכל. אני יושבת עם כולם בשולחן אבל לא מצליחה להתרכז בדברים שהם אומרים. הם צוחקים בניהם, ומעלים נושאים מעניינים לדיונים, אבל אני לא מצליחה להקשיב, בטח שלא להגיב. אני מתעסקת בצלחת שלי. אני מסתכלת בנייד שלי כדי לראות מה השעה ואני רואה שעוד חצי שעה בדיוק מתחיל המבחן. הבטן שלי כבר מתהפכת לגמרי, וגם לסיים את הצלחת שלי אני לא מצליחה. אני מפנה את המגש וזורקת את האוכל שלא סיימתי. </p> <p>"ממתי את לא מסיימת את הצלחת שלך?" רולי שואל אותי ומרוקן גם הוא את המגש שלו. </p> <p>"אתה לא מבין עד כמה אני לחוצה עכשיו." </p> <p>"אין לך מה להיות לחוצה. כולה מבחן בגיאומטריה." הוא אומר בכזאת קלילות. הלוואי ואני הייתי מתייחסת למבחן הזה בצורה הזאת. אבל יותר מידי דברים מונחים על הפרק במבחן הזה. המבחן יגיד לי אם אני טיפשה או לא. בנוסף, יהיה בן אדם, סביר להניח מישהו חכם מאוד שישקיע מזמנו בבדיקת המבחן שלי, מלחיץ אותי שאותו בן אדם ישקיע לחינם מזמנו אם המבחן יהיה כישלון, אני רוצה להוכיח לאואן ששווה להשקיע בי, וגם מפגש עם טיטו נמצא פה על הפרק. </p> <p>"זה יותר מזה." אני אומרת לו בסוף והוא מחייך אלי. לונה מגיעה, מפנה את המגש ונעמדת מולי.</p> <p>"הבאתי לך משהו." היא אומרת לי בחיוך.</p> <p>"מה זה?" </p> <p>"זוכרת שאמרתי לך שכל מה שאת צריכה זה עיפרון?" אני מהנהנת. היא מושיטה לי את העיפרון שלה ואני מחייכת אליה. </p> <p>"תודה." אני אומרת לה.</p> <p>"אין על מה.. זה רק עיפרון." היא מחייכת.</p> <p>"מה? לאלא.. התכוונתי תודה בכללי. על כמה שעזרת לי.. ושעודדת אותי לעשות את המבחן." </p> <p>"בכיף. בכל אופן, שיהיה לך בהצלחה." היא מחבקת אותי והולכת.</p> <p>"בואי אני אלווה אותך לכיתה." רולי תופס לי את היד וגורר אותי אחריו. אנחנו נעמדים מחוץ לכיתה ומהלחץ אני מתחילה לשחק עם העיפרון שאני מחזיקה ביד. רולי תופס ממני את העיפרון. </p> <p>"תפסיקי. זה מוציא אותי מדעתי." אני רואה את אואן מגיע. אני מסתכלת עליו מתקרב לכיווני ואני לא יכולה שלא לצחוק כשאני נזכרת איך למבחן הקודם הוא לא היה יכול להגיע. ואני כמו ילדה קטנה ונקמנית החלטתי שאני לא אכנס לעשות את המבחן. </p> <p>"מה מצחיק אותך?" הוא שואל בקרירות. אני מרגישה נבוכה ופשוט נשארת בשקט. אני שמה לב להחלפת מבטים של אואן ורולי. כל כך הרבה מטען שיש ב-2 מבטים.&nbsp; </p> <p>"טוב, הבאתי לך כמה דברים." אואן אומר ומתחיל לחטט בכיס שלו. "עיפרון ומחק." הוא מוציא את העיפרון והמחק. </p> <p>"כבר יש לי עיפרון." הוא מחזיר את העיפרון שלו לכיס. </p> <p>"אז תקחי רק את המחק. איזה קטנונית." הוא מושיט לי את המחק. "הבאתי לך גם שוקולד. תאכלי אותו בערך חצי שעה אחרי המבחן, לפני שאת מתעייפת.. ככה זה יעיר אותך ויעזור לך להתרכז." הוא מושיט לי גם את השוקולד.</p> <p>"איך אני אדע שעברה חצי שעה?" אני שואלת. אני מרגישה את הלחץ של אואן מהמבחן. מה שגורם לי להילחץ יותר. </p> <p>"צודקת, קחי." הוא מוריד את הרולקס שלו ומושיט לי. אני נרתעת מהשעון היוקרתי הזה. "ככה גם תוכלי לדעת מה השעה וכמה זמן נשאר לך למבחן." הוא אומר ועדיין מושיט לעברי את השעון שקשה לי לקחת ממנו.</p> <p>"אתה מלחיץ אותה." רולי שנשען על הקיר מתיישר באופן מגונן. אואן שולח אליו מבט קר. קר יותר מאי פעם. המתיחות בניהם, הלחץ של אואן, כל מה שעומד על הפרק, גורם לי ללחץ אטומי. הבטן שלי שכבר הפסיקה להתהפך עכשיו סתם ממש כואבת, והלב שלי פועם כל כך חזק שאני מפחדת שהוא עומד להתפוצץ מהלחץ. הנשימות שלי נהיות קצרות וכבדות יותר. שני הבנים מסתכלים עלי. </p> <p>"אנחנו כבר נבוא." רולי אומר לאואן וגורר אותי הצידה. </p> <p>"אני לא עומדת בלחץ הזה רולי. אני לא מסוגלת. בחיים לא כאבה לי ככה הבטן!" אני אומרת והנשימות שלי נעשות כבדות יותר ויותר. אני מסתכלת על אואן שעוד בשדה הראייה שלי אני רואה שהוא מסתכל לעברנו, הייתי שמחה עכשיו לשמוע קצת חיזוקים ממנו. </p> <p>"הי. הי." רולי תופס לי את הפנים שאני אסתכל עליו. "זה רק מבחן בגיאומטריה זוכרת?" הוא שואל אותי. </p> <p>"אני חייבת שתסיח את דעתי מהמבחן הזה רולי. אני לא מסוגלת להתמודד עם הלחץ הזה יותר." עם כל עודף הנשימות שלי אני לא מצליחה להכניס מספיק אוויר לגוף שלי. "בבקשה רולי! תסיח את דעתי! תעשה משהו!" אני מבקשת ממנו. רולי שכבר תופס בפנים שלי מתקרב אלי יותר ומנשק אותי. אני עומדת קפואה. רולי מפסיק לנשק אותי ומסתכל עלי מקרוב בחיוך. </p> <p>"מה?.." אני לא מבינה מאיפה זה בא. </p> <p>"מה מה? ביקשת שאני יסיח את דעתך. את עוד חושבת על המבחן?" הוא אומר בחיוך המפורסם שלו.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">***</p> <p style="text-align: center;">עד לכאן הפרק!&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">מחכה לשמוע מכם מה אתם חושבים!&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">3&gt; 3&gt; 3&gt;</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p style="text-align: center;"><img style="width: 300px; height: 188px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/41/81/85/858141/posts/28884076.jpg" border="0" alt="" /></p></div>Fri, 14 Aug 2015 16:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shyler)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14367653http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=858141&blog=14367653http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14366607<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>אני שוכבת במיטה, לא במיטה שלי/של ליז וגם לא במזרן מלא העובש בדירה ב'סיינט גרובין ג'ורג''. אני שוכבת במיטה של רולי. אחרי שאואן הכתים לי את החולצה של טיטו בבושם היוקרתי והשנוא שלו הייתי חייבת למצוא פתרון חלופי בשביל שאני אצליח להירדם. לישון לצידו של רולי זה בהחלט פתרון מעולה. אפילו לא הייתי צריכה לשאול אותו אם זה בסדר מצידו והוא אפילו לא היה צריך להציע. אתמול בערב אחרי שיצאתי מהחנות של טריסטראם כל כך המומה ואני מניחה שגם חיוורת הלכנו ישר חזרה למוסד. </p> <p>אני מרגישה את הנשימות של רולי על הפנים שלי ופוקחת את העיניים. רולי פוקח מיד אחרי את העיניים שלו, ממש כאילו הוא הרגיש שהתעוררתי. </p> <p>"מה זה?" בוטן מתופף עם האצבעות של על תיבת הנגינה שהשאיר לי טריסטראם. "זה שלך?" הוא שואל אותי. </p> <p>אני מתמתחת וקמה מהמיטה, ניגשת לכיוון תיבת הנגינה. "כן זה שלי." </p> <p>"יפה." הוא מתרשם ממנה, מה שמפתיע אותי קצת, לא ציפיתי מטיפוס כמו בוטן להעריך חפץ כמו תיבת הנגינה. אני מסתכלת על רולי ורואה שהוא חזר לישון עוד הספיק להתגלגל למרכז המיטה. </p> <p>"תראה זה גם מנגן." אני מפעילה את תיבת הנגינה. </p> <p>"מאיפה יש לך את זה?" אני משתתקת. "זה נראה ממש ענתיקה." בוטן בוחן כל פרט בתיבת הנגינה שלי, כשהוא מסתכל כל כך מקרוב ובוחן כל פרט אני מרגישה כבר חוסר נוחות כאילו והוא בחן אותי ככה. </p> <p>"טוב." אני אומרת ולוקחת את תיבת הנגינה ממנו. "אני אלך להתארגן לארוחת הבוקר. נראה אתכם שם." אני יוצאת מהחדר כשאני מחזיקה בצורה רכושנית את תיבת הנגינה ומתקדמת לכיוון החדר שלי, בעוד שאני באה לפתוח את הדלת לחדר, היא נפתחת מעצמה וטסל יוצא מהחדר שלנו כשהוא כמעט ונתקל בי. הוא מסתכל עלי בחיוך ענק. </p> <p>"בוקר טוב יפה." הוא אומר וקורץ לי. אני מסתכלת אחריו, מנסה להבין מה היה לו לחפש בחדר שלנו. כשאני מסתכלת לתוך החדר ורואה את אדי מתלבשת מהר כאילו והיא נתפסה על חם, אני מבינה מה היה לטסל לחפש אצלנו בחדר, ולמה החיוך שלו היה כזה ענק. אדי שמסיימת להתלבש מסתכלת עלי במבט כועס, אני מתחילה לחשוב שזה המבט הטבעי שלה. </p> <p>"מה?" היא מסתכלת עלי. "אל תסתכלי עלי ככה." היא אומרת לי ואני באמת לא מצליחה להגיד איזה הבעה הייתה לי על הפנים אחרי שקישרתי בין הדברים. </p> <p>"איך ככה?" אני שואלת למרות שאני חושבת שאולי בכל זאת עדיף פשוט להתעלם מהצרה הזאת אדי. </p> <p>"כאילו אני זונה." אני קופאת במקום. הדבר הבא שאני רוצה להגיד זה 'למה כאילו? את לא באמת זונה?' אבל לפני שאני באה להגיד את הדברים האלה הפה שלי עוצר את עצמו. אני מבינה משהו שלא הבנתי קודם, אני מבינה מה אדי עושה פה במוסד הזה. אין ספק שאדי הייתה זונה בעבר ובגלל זה היא פה. עוד מהמפגש הראשון איתה עקצתי אותה ואמרתי לה שהיא בטח נמצאת כאן על זנות, אבל עכשיו זה ברור. בגלל זה היא פירשה את המבט שלי ככה. היא מכירה את המבט הזה. זה די כמו שאני מכירה את המבט של 'איזה הומלסית גנבת', היא מכירה מבט אחר, מבט שפירושו 'הינה עוד זונה זולה'. אני בוחרת לא לעקוץ אותה, אם כמה שהפיתוי הוא גדול ואם כמה שכנראה מגיע לנחשה הזאת איזה עקיצה שתנער אותה. </p> <p>אני מסתכלת בחדר, מחפשת מקום שאני יוכל לשמור על תיבת הנגינה שלי. אני לא מרגישה שיש מקום שהוא שייך לי. אפילו המיטה או הארון שנתנו לי מרגיש לי זר ולא שלי. בסוף אני בוחרת לשים אותה מתחת למיטה. </p> <p>"מה יש לך שם?" אדי שואלת אותי.</p> <p>"מתנה מחבר." אני אומרת תוך כדי שאני מניחה את תיבת הנגינה מתחת למיטה. </p> <p>"פששש.. יפה. יש לך חברים מסתבר." היא אומרת לי ואני מתחילה להתחרט שלא עקצתי אותה קודם. אני לוקחת את מברשת ומשחת השיניים שלי ויוצאת מהחדר. להיות בחדר ורק בנוכחות אדי זה יותר מידי בשבילי, יותר מידי בשבילי על הבוקר בכלל, וביום הזה על הבוקר בפרט. אני ממהרת לצחצח שיניים ולהתקלח, אני מרגישה עוד מטונפת מאתמול. מטונפת מהבית של טריסטראם, מטונפת מהמפגש עם אשתו נאדין, מטונפת מקלף המוות. הרגשתי שאני פשוט חייבת מקלחת, אולי ככה אני יצליח לשטוף מעצמי חלק מהמחשבות האלה שכל הזמן קפצו לי לראש. אולי זרם המים יצליח לסחוף איתי לביב את המחשבות האלו. עדיין לא הצלחתי להבין מה קרה עם טריסטראם. איך זה הגיוני שבן אדם ימות בכזאת פתאומיות. איך זה הגיוני שבן אדם כזה, אחרי שהוא מת צץ אצלי בחדר ואומר לשותפה שלי שהוא השאיר לי משהו תחת הדלפק. אני יוצאת מהמקלחת ומחליפה לבגדים שקיבלתי כאן מהמוסד. לא התחשק לי שום זכר לבגדים המקוריים שלי, שום זכר לאתמול בערב. אחרי שלבשתי בגדים שהם מהמוסד הרגשתי כמו זרה לעצמי. כרגע, אני בחורה בשם שיילר, לשיילר אין אף אחד בעולם מלבד שותפה לחדר שהיא קצת פסיכית ובחור נחמד שכל הזמן מחייך. היא לובשת בגדים אחרים, אוכלת דברים אחרים. אין שום זכר לעצמי. אני לא מצליחה להגיד אם אני מעדיפה שהדברים יהיו כך או שזה רק מכביד עלי. אני מכניסה את מראת הכיס שלי לכיס המכנסיים, ושמה את הסיכה של טיטו בשיער שתתפוס לי את הפוני. בעזרת הדברים האלה אני משאירה טיפת זכר לאני המקורית. </p> <p>אני יורדת לכיוון החדר אוכל ואני שמחה לראות שם את רוטינה נלסן ובוטן שיושבים ואוכלים. אני ממלאה מהר מלא אוכל לצלחת שלי ומתיישבת איתם. </p> <p>"שיילר, רוצה לספר לנו מה היה אתמול בלילה?" בוטן שואל ואדי מצטרפת לשולחן. למרבה ההפתעה אדי מתיישבת על ידי. </p> <p>"באמת מה היה אתמול בלילה? באמת לא ראינו אותך." אומרת אדי ושמה מלא מלח על החביתה שלה.</p> <p>"היא ישנה עם רולי." בוטן אומר בטון רכילותי שמעביר בי תחושת גועל. אדי מסתכלת עלי במבט נוקב ועצבני, כאילו ועצבנתי אותה. </p> <p>"מה הבעיה במיטה שלך?? או יותר נכון במיטה של ליז? עד עכשיו לא היה לך בעיה לישון בה." היא אומרת בעצביים. </p> <p>"אני לא חייבת לכם שום הסברים." אני אומרת בסוף וממשיכה לאכול. ממש אין לי כוח לחקירות המעצבנות שלהם על הבוקר. בוטן תמיד היה רכלן, את זה עוד הבנתי אחרי שהוא חיטט לרולי בנייד ורץ להראות לאדי מה הוא מצא. ואדי, היא בטוחה שהיא סוכנת בלשית בFBI שכבר אין לי סבלנות לשאלות שלה. אדי מגלגלת עיניים. אני מנסה להמשיך לאכול ולהתעלם מאי הנוחות שהצטברה בשולחן אבל אני לא מצליחה לסיים את האוכל. יש מבט שנוקב בי. אני מרגישה את זה בכל הגוף שלי, אני מסתכלת סביבי לראות מי מסתכל בי. אני בטוחה שמישהו נוקב בי מבט. אחרי שהסתכלתי מכל צדדי אני מבינה שמי שנקב בי מבט זאת רוטינה שיושבת ממולי. היא לא הוציאה מילה כל הארוחה ואני מזהה לפי הצלחת שלה שהיא גם לא אכלה. הידיים שלה משולבות והמבט שלה שמופנה עלי עצבני ומפחיד. </p> <p>"מה?" אני שואלת אותה בלי קול ומבלי שאחרים בשולחן&nbsp; יבחינו. ההבעה שלה לא משתנה והיא עדיין מסתכלת בי עצבנית. </p> <p>"שיילר!" אני מסתכלת לכיוון הקול שקורא לי ורואה את לונה מתקרבת לעברי. "את בטח תשמחי לשמוע שיש מועד ב' למבחן בגיאומטריה." מצחיק אותי שלונה בטוחה שאני אשמח לשמוע שיש מועד ב' בגיאומטריה. איזה כיף! עוד פעם ללמוד! עוד פעם הלחץ של לפני המבחן! יאי!</p> <p>"האמת.. קיוויתי שישכחו לי מזה ויניחו לי." אני אומרת לה. </p> <p>"את חייבת לגשת, אני זוכרת שתרגלנו וידעת לענות מצוין על התרגילים והמבחן האחרון היה ברמה ממש קלה! את תעברי את זה בלי בעיה!" היא אומרת בחיוך. </p> <p>"כמה קיבלת במבחן? את כבר יודעת?" אני שואלת אותה.</p> <p>" 92. אני יעזור לך ללמוד אם תרצי." היא עונה. </p> <p>"ואו לונה, כל הכבוד!" נלסן אומר ובוטן שקם בדיוק לפנות את המגש שלו טופח לה על השכם." </p> <p>"אה.. תודה.." היא אומרת במבוכה. "בקיצור, מה את אומרת??" היא מסתכלת עלי מחכה לתגובה נלהבת.</p> <p>"אני מניחה שאם אואן עדיין המלווה שלי אחרי כל מה שקרה, הוא גם ככה יעלה את זה מעצמו ולא תהייה לי ברירה." אני עונה לה.</p> <p>"מה קרה עם אואן?" לונה שואלת וכל היושבים בשולחן מסתכלים עלי בעיניים סקרניות. אני לא רגילה לענייני הרכילות. תמיד ראיתי את הרכילות בעיצומה אצל בארבל במספרה. כולם היו מדברים על שאר הלקוחות, על הבגדים שלבשו, אם מי הם יצאו, במי הם בגדו. בחיים לא הרגשתי את הרכילות כל כך מקרוב, שהיא נוגעת בי. מה שיוצר אצלי בעיקר חוסר נוחות. </p> <p>"שום דבר." אני עונה וקמה מהשולחן לפני שאני אמשיך להתנסח בצורה כזאת שתיתן פתח לעוד שאלות שאני ארגיש לא בנוח לענות עליהם. אני מתקדמת לכיוון הכיור כדי לפנות את המגש, אל אני עדיין מרגישה את המבט של רוטינה בכל הגוף שלי, אני מסתובבת אליה ורואה שהיא עדיין שלובת ידיים ושולחת בי מבט נוקב וכועס. אני חוזרת חזרה לשולחן ונעמדת על ידה. </p> <p>"רוטינה, את סיימת לאכול?" אני שואלת אותה.</p> <p>"לא." היא אומרת וממשיכה לשבת במקום עם ידיים שלובות. לא נראה שיש לה עוד כוונה להמשיך לאכול. או יותר נכון להתחיל לאכול.. לא נראה שהיא נגעה במלפפון והחסה שהיא שמה בצלחת. </p> <p>"נו באמת." אני אומרת ותופסת לה את המגש, היא קמה בעצביים ומתחילה ללכת אחרי. אני מפנה לה את המגש ויוצאת מחדר האוכל, רוטינה הולכת אחריי בצעדים קצרים ועצבניים. </p> <p>"אני לא סיימתי!" היא צועקת אחריי ואני מתחילה לעלות במדרגות לכיוון החדר, היא ממשיכה ללכת אחרי. "שיילר! אמרתי לך שלא סיימתי את האוכל!" היא ממשיכה לעלות במדרגות בעקבותיי. </p> <p>"אם תרצי, אני אישית אחתוך לך מלפפון ואלקט לך חסה." אני אומרת לה ופותחת את הדלת של החדר ומסמנת לה להיכנס, היא נכנסת ונעמדת בכניסה עצבנית ועדיין שלובת ידיים.</p> <p>"זה כל כך גס רוח!" היא אומרת.</p> <p>"מה הסיפור רוטינה? למה את כועסת?" אני שואלת אותה והמבט העצבני שלה מזכיר לי ילדה קטנה שלא קונים לה את הסוכרייה שהיא רצתה בסופר. </p> <p>"אני חושבת שאת חייבת לי התנצלות." היא אומרת אחרי חצי דקה של שקט. </p> <p>"אוקי. סליחה שפיניתי לך את המגש." אני אומרת בחוסר סבלנות. </p> <p>"לא על זה שיילר! על אתמול!" אתמול? אני מנסה להיזכר מה היה אתמול. מתי נתקלתי ברוטינה פעם אחרונה. </p> <p>"מה היה אתמול?" אני שואלת. נראה שהשאלה מעצבנת אותה רק יותר. </p> <p>"אתמול את נסעת למרכז העיר עם רולי, וכששאלתי אותך אם תחזרי, את לא ענית לי." היא אומרת. אתמול כשהיא שאלה אותי את השאלה, היה לי קשה להגיד לה בוודאות שאחזור. היה לי קשה לחשוב שאם אני פוגשת בטיטו אני עוזבת אותו בשנית וחוזרת למוסד. </p> <p>"חשבתי שאני חשובה לך." היא ממשיכה. </p> <p>"רוטינה, בטח שאת חשובה לי." אני אומרת לה ומתקרבת אליה. </p> <p>"וכשקמתי הבוקר, המיטה שלך הייתה ריקה. הייתי בטוחה שברחת ושלא תחזרי יותר." הרגשתי רע שראיתי כמה זה השפיע על רוטינה, אולי הייתי צריכה להראות נוכחות עוד אתמול בלילה, אבל הייתי כל כך עסוקה בעצמי ובכל העניין עם טריסטראם שלא חשבתי על זה אפילו. הלכתי לישון אצל הבנים עם רולי והשארתי את המיטה שלי/של ליז ריקה. אולי זה באמת לא היה הוגן כלפיי רוטינה. </p> <p>"אוקי, את צודקת. זה היה לא בסדר." המבט הנוקב טיפה מתרכך. "הייתי צריכה לעבור בחדר לפחות." </p> <p>"נכון." היא אומרת והיא מפרידה את הידיים השלובות שלה. </p> <p>"אבל אני פה עכשיו." אני אומרת בטון מפייס. "ויש לי משהו להראות לך." אני מתקדמת לכיוון המיטה שלי ורוטינה הולכת אחרי. </p> <p>"זה מה שהחבר שלך השאיר לך מתחת לדלפק?" רוטינה אומרת בהתרגשות ואני מהנהנת. </p> <p>"את תאהבי את זה." אני מוציאה את תיבת הנגינה ממתחת למיטה ומושיטה לה את זה. מתאים לרוטינה לאהוב את תיבת הנגינה, המוזיקה שלה, והבלרינה שבתיבה כל כך עדינה, כל כך שברירית. בדיוק כמו רוטינה. </p> <p>"זה יפהפה" היא אומרת ומסתכלת בעיניים נוצצות על התיבה, אני לוקחת לה לרגע את התיבה ומפעילה אותה. רוטינה בוהה בבלרינה שמסתובבת, מתהפנטת מהסיבובים שלה. </p> <p>"הוא אמר עוד משהו?" אני שואלת את רוטינה המהופנטת. </p> <p>"מי?" היא שואלת וממשיכה להסתכל על הבלרינה. </p> <p>"מי שהיה פה. שאמר לך למסור לי שהוא השאיר לי משהו מתחת לדלפק." </p> <p>"אה. לא הוא לא אמר עוד משהו." היא אומרת ומושיטה לי חזרה את התיבה. "אני הולכת לאיומי ונור קצת. אני אחזור אחר כך." </p> <p>"תהנו." אני אומרת בחיוך. </p> <p>"נור שאל עליך." רוטינה אומרת לי בחיוך. "הוא נורא אוהב אותך. מאז שתיקנת לו את העפיפון כנראה." אני מרגישה שהפנים שלי מחייכות. המוח לא שלח שום פקודה לחייך, אבל מה שרוטינה אמרה עכשיו גרם לי לחייך גם בלי פקודה מהמוח. נור מקסים. הייתי שמחה להיות אחראית עליו. </p> <p>"למה שלא תצטרפי לפרוייקט הזה שיילר? תקבלי חסות על ילד או ילדה. זה ממש מספק." רוטינה אומרת. </p> <p>"כן, האמת שחשבתי על זה. אולי באמת." אני אומרת וכבר מתכננת איך לגנוב לה את נור. רוטינה פונה ללכת מהחדר ואני מוציאה את מראת הכיס שלי, בודקת שהסיכה שטיטו הביא לי עושה את עבודתה. בזמן שאני מסדרת את הפוני מחדש מול מראת הכיס שלי אני שומעת מישהו נעמד בכניסה לחדר. </p> <p>"למה את לא עונה בנייד?" אני מסתובבת ורואה את אואן נשען על דלת הכניסה. פתאום הוא נראה לי גבוה יותר ממה שזכרתי אותו. </p> <p>"הנייד? כנראה ששכחתי אותו בחדר של רולי." אני עונה והוא נכנס לחדר. </p> <p>"את ורולי חברים טובים הא?" הוא שואל אותי ומתקרב אלי. </p> <p>"אני יכולה לשאול אותך משהו?" אני אומרת ומקווה שהשאלה תעצור את אואן במקום והוא יפסיק להתקרב אלי. </p> <p>"כן." הוא באמת נעצר. "אבל אני לא מבטיח לענות." </p> <p>"השעון שהיה על היד של רולי אתמול.. אני ראיתי אותו עליך. אתה הבאת לו את השעון שלך?" אואן מגחך ומוציא ספר גיאומטריה. </p> <p>"בטח שמעת על המועד ב' בגיאומטריה." הוא אומר ומתעלם באופן בוטה מהשאלה שלי. </p> <p>"כן." אני אומרת בייאוש, מבינה שיחסי קרבה ואהבה לא יהיו מעולם ביני לבין המלווה שלי. </p> <p>"אם ככה, זה שבוע הבא. אולי זה דווקא יצא לנו לטובה שהברזת ממועד א', ככה יהיה לנו יותר זמן להכין אותך." </p> <p>"איזה כיף. עוד תרגילים." אני אומרת ואואן מחייך. חבל שהוא לא מרבה לחייך הוא פחות מפחיד אותי ככה. לא שהוא מפחיד אותי. </p> <p>במשך שעה, פתרנו תרגילים ביחד, אואן לימד אותי טריקים לזכור נימוקים והשעה עברה יחסית מהר לשעות אחרות שהיו בחברתו. </p> <p>"טוב. תרגיל אחרון להיום. מבטיח." הוא אומר אחרי שהוא רואה שאני עייפה ומיואשת. </p> <p>"בסדר." אני אומרת ושמחה לסיים עם זה. הוא מסמן לי עם היד שלו בחוברת על התרגיל. אני מסתכלת על החתכים ביד שלו, הפעם הם פחות עמוקים. בכל זאת עבר שבוע מאז שהבחנתי בהם בפעם הראשונה. אני מסתכלת אליו. </p> <p>"אואן."</p> <p>"כן שיילר?" הוא שואל ומסתכל עלי. </p> <p>"מאיפה החתכים ביד שלך?" אני שואלת למרות שאני לא באמת מאמינה שאואן יענה לי על זה. כמו שעד עכשיו הוא הוכיח שאין לו רצון לענות לי על השאלות שלי.</p> <p>"שיילר, בואי נעשה הסכם, מוכנה?" הוא עובר להתיישב ממולי. "אני אשאל אותך עכשיו שאלה, אם את תעני לי על השאלה ותעני בכנות, אני מבטיח לענות על כל שאלה שלך. מקובל?" הוא שואל ואני מריצה בראש שלי איזה מין שאלות יכול לשאול אותי אואן שאני לא אצליח לענות לו עליהם בכנות. בכל מקרה אין לי יותר מידי מה להפסיד מההסכם ויש לי המון מה לשאול את אואן. מאיפה החתכים ביד, לגבי השעון שהגיע לרולי, מה אואן חיפש מתחת למיטה של ליז, כמה זוגות נעליים יש לו למען השם. המון שאלות שרציתי לדעת עליהם תשובות. </p> <p>"מקובל." אני אומרת ומחייכת אליו. קשה לי להאמין שהוא יצליח להכשיל אותי. </p> <p>"אוקי. מי זה <strong>טאי</strong>?" כשהוא אומר את השם טאי, צמרמורת עוברת בכל הגוף שלי. </p> <p>"מה.. מאיפה אתה יודע?" המשפט הזה יוצא לי מהפה בצורה הססנית ובגמגום. אואן מחייך אלי ומסמן לי על מראת הכיס שלי שהנחתי לידי. על מראת הכיס חרוט השם טאי. אני נאנחת ומסתכלת עליו. אני לא רוצה לענות לו על השאלה. זה לחשוף את עצמי יותר מידי. לספר לו על טאי ומאיפה המראה. אני מרגישה שזה גדול עלי.</p> <p>"בסדר. ניצחת." אני אומרת ומכניסה את מראת הכיס שלי לכיס המכנסיים. </p> <p>"זאת לא הייתה תחרות." הוא אומר באופן מעצבן במיוחד. </p> <p>"טוב, יש מצב אתה מוותר ל על התרגיל האחרון?" אני שואלת וכבר סוגרת את הספר, שיהיה לו יותר קשה להתעקש.</p> <p>"בסדר. אבל כשניפגש במשך השבוע את מבטיחה לעשות את כל התרגילים שאני מביא לך?" </p> <p>"אם זה יהיה בכמויות כאלה שאין לי זמן לישון או להתקלח אז לא."</p> <p>"גם ככה אין לך יותר מידי מה לעשות פה. את תהיי בסדר." הוא אומר בצורה כל כך מתנשאת שאני קמה מהמקום ומכניסה את הספר בהפגנתיות לתיק שלי שאירגן עבורי זאנדר. </p> <p>"גם לך אני מאמינה שיש הרבה זמן פנוי, אתה בא לפה די הרבה, אתם לא לומדים קשה מידי בבית הספר שלכם הא?" אני אומרת בעצביים.</p> <p>"אני בא לפה הרבה כי אכפת לי." הוא אומר ומסתכל עלי במבט שקשה לי לפרש, אבל אולי קצת פגוע. "לא חסרים לי דברים על הראש." מה שהוא אומר מרתיח אותי. קשה לי להאמין שלטחון כזה אכפת. כולם פועלים מאינטרסים, בעיקר אנשים עם רולקס וג'ינסים ב-200 יורו. </p> <p>"ואו. ממש מסכן. איזה מין דברים יהיו לאחד כמוך על הראש?! איזה נעל תתאים לחולצה החדשה שלך?! לאיזה מסיבה ללכת מחר!? אולי רבת עם החברה שלך?! איך תעמוד בכל הדברים האלה שנפלו ככה על הראש שלך!?" אני שואלת בכעס.</p> <p>"נו באמת שיילר, את חושבת שהכול סביב כסף? שאם יש לי כסף אז הכול טוב? מה זאת החשיבה השטחית הזאת?" הוא עונה לי בקור רוח. מה שגורם לי קצת להעריך אותו שהוא לא יוצא עלי. אולי באמת קצת הגזמתי.. ואולי הגיע הזמן שהוא ייצא עלי. </p> <p>"ואין לי חברה." הוא מסתכל עלי, המבט שלו פחות קר מבדרך כלל. "את יודעת מה המטרה החדשה שלי?" הוא שואל אותי. </p> <p>"מה?"</p> <p>"שתרגישי מספיק בנוח לספר לי מי זה טאי." הוא אומר ומחייך אלי חצי חיוך. </p> <p>"לא המבחן בגיאומטריה?" אני שואלת והוא צוחק. </p> <p>"אל תדאגי. במבחן את תצליחי. עלי." אואן אוסף את הדברים שלו ומתקדם לכיוון הדלת. </p> <p>"רוצה טיפ?" &nbsp;אני עוצרת אותו שנייה לפני שהוא יוצא מהחדר</p> <p>"טיפ? למה?" הוא מסתכל עלי לא מבין. </p> <p>"איך לגרום לי להרגיש מספיק בנוח." אני אומרת והוא מחייך. </p> <p>"איך?"</p> <p>"תתחיל לבוא עם אותו זוג נעליים כל פעם." אני אומרת ואואן מסתכל על הנעליים שלו. הוא מסתכל שוב עלי במבט קריר. </p> <p>"סגור." הוא אומר ויוצא מהחדר. אני מתחילה להעריך אותו יותר. אני מנסה לחשוב למה אני כל כך בטוחה שקיים אינטרס שבגללו אואן מתעקש לעזור לי. כנראה בגלל שרולי טען שאואן חמור. אני מתה לדעת מה קרה בניהם. מתה להבין מאיפה המתיחות בין השניים האלה. זה בטוח בגלל ליז. אולי באסמס שהיא כתבה לרולי 'זה אתה' היא בחרה ברולי מבין שניהם? כל המחשבות וההסקות האלה עם עצמי גורמות לי להרגיש כאילו אני אחת הלקוחות מהמספרה של בארבל. פתאום מעניין גם אותי חיים של אנשים אחרים. התחושה הזאת גורמת לי לגועל וכעס על עצמי. אני חייבת משהו שיעסיק את המחשבות שלי, אני דופקת בחדר של הבנים וטסל פותח לי את הדלת. </p> <p>"היי יפה, תיכנסי." הוא אומר ונשכב על הרצפה ומתחיל להרים משקולות. </p> <p>"רק אתה פה?" אני שואלת אותו. </p> <p>"כן. באת לרולי?" הוא שואל אותי תוך כדי שהוא מרים את המשקולות. </p> <p>"באתי שיעסיקו אותי." </p> <p>"בשמחה." הוא אומר ומניח את המשקולות בצד, הוא מחייך אלי ומתיישר. </p> <p>"תמחק את החיוך. ותמשיך להרים את המשקולות שלך." אני אומרת לו. </p> <p>"אז מה יפה, איך אמרת שקוראים לך?" הוא נשכב חזרה על הגב. </p> <p>"שיילר, תגיד? ראית פה נייד במקרה?" הוא מסמן לי שלא וממשיך להרים את המשקולות. אני הולכת למיטה של רולי ומזיזה את השמיכה, אבל עדיין לא מוצאת את הנייד. אני באה לפתוח את המגירה שבשידה שלו, אבל באותו הרגע שהיד שלי תופסת בידית של המגירה, יד אחרת תופסת אותי. אני מסתכלת ורואה את רולי שמשחרר לי את היד. </p> <p>"מה קורה?" הוא שואל אותי. מתעלם מהעובדה שהוא תכף תלש לי את היד כי באתי לפתוח את המגירה שלו. </p> <p>"הבהלת אותי. מתי נכנסת? מה זה היה?" אני שואלת ומסתכלת עליו לא מבינה. </p> <p>"מה את מחפשת?" הוא שואל אותי.</p> <p>"את הנייד שלי. נראלי ששכחתי אותו פה הבוקר." אני אומרת לו. </p> <p>"טוב, זה לא במגירה פה בכל אופן." רולי מתכופף ומציץ מתחת למיטה, "הינה זה." הוא שולף את הנייד שלי ומושיט לי אותו.&nbsp; </p> <p>"תודה." אני אומרת לו ומסתכלת עליו עדיין תוהה מה היה הקטע עם השידה. </p> <p>"בפעם הבאה אל תגעי לי בדברים." הוא אומר בקרירות שלא מתיישבת עליו. אני לא מצליחה להגיב, אני יוצאת מהחדר עצבנית ופגועה. מה קרה לו שהוא התהפך ככה? הוא בטח חשב שבאתי לחטט לו בדברים. וגם אם כן? רק בן אדם שיש משהו שהוא מחביא לא יאהב שנוגעים לו בדברים. מה שבטוח, רולי התנהג בצורה משונה, אני לא מכירה אותו ככה. מה שכן, רולי החמים והנעים שאני מכירה מתקרר, בעוד אואן הקר והאדיש שאני מכירה מתחמם. מה קורה פה?</p> <p>&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">***</p> <p style="text-align: center;">עד לכאן הפרק (:&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">כמו תמיד מוזמנים לכתוב מה דעתכם על הפרק!</p> <p style="text-align: center;">למישהו יש השערה מי זה/זאת טאי? אשמח לשמוע מכם!&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">3&gt; 3&gt; 3&gt;&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;"><br /><img style="width: 248px; height: 203px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/41/81/85/858141/posts/28881654.jpg" border="0" alt="" /><br /></p></div>Tue, 11 Aug 2015 21:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shyler)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14366607http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=858141&blog=14366607http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14364376<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>זה שאואן נעול עכשיו בחדר משחק מצוין בשבילי. זאת בהחלט הזדמנות טובה להגיד לו שלא נבחנתי. ככה אני גם לא צריכה לחשוש לחיי או לפחד לקפוא למוות. </p> <p>"כן בקשר לזה.." זה אפילו יותר פשוט ממה שחשבתי שזה יהיה, "לא בדיוק נבחנתי.." במשך כמה שניות אין תגובה מצידו של אואן. אני לא אפתח כמובן.. גם אם הוא חטף התקף או משהו כזה.. שלומי חשוב יותר עכשיו.</p> <p>"שיילר." אחרי כמה שניות של שתיקה הוא סוף סוף מגיב. "את עשית מה!?" הוא דופק כמה פעמים על הדלת בעצביים. אלוהים איזה עצבני. </p> <p>"טכנית, לא עשיתי.." העובדה שחוצצת בנינו דלת ואני לא כנועה למבט המקפיא שלו, עוזרת לי להגיב בעוקצנות כמו שרציתי כבר הרבה זמן.</p> <p>"שיילר!!" הוא ממשיך לדפוק על הדלת בעצבנות, טוב אני מבינה אותו. אני באמת אולי קצת מעצבנת. </p> <p>"אני מצטערת! אני התעצבנתי שלא הגעת ו. ו.." אני מנסה להסביר את עצמי</p> <p>"כן, פשוט הייתי עסוק. בלהינעל פה!! אז סליחה אם לא הגעתי!"&nbsp; ושוב מזל שיש פה דלת. "ותפתחי לי כבר!!" הוא משחק עם הידית. מה הוא חושב לעצמו? שעכשיו זה יפתח?</p> <p>"אוקי. אני אפתח לך.."&nbsp; </p> <p>"יופי." </p> <p>"אבל רק אחרי שתירגע." אולי כדאי שאני אחזור לראות את סרט ההמשך ההוא עם רולי? כשהוא הסתיים אני אחזור לשחרר את אואן. זה ייקח שעה וחצי גג, עד אז הוא בטוח ירגע. </p> <p>"נרגעת?" אני שואלת אחרי כמה דקות שהוא לא מגיב. אני מקווה שהוא לא פגע בעצמו או משהו.. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שמישהו פוגע בעצמו בגללי.. טיטו פעם פגע בעצמו אחרי שהוא עיצבן אותי וחש רע עם עצמו. הוא לקח סכין ואיים לחתוך את כף היד שלו אם אני לא אסלח לו. כמובן שלא סלחתי לו. הוא חתך את כף היד שלו. אחרי זה אני הרגשתי רע עם עצמי. טיטו הזה באמת מאוד מניפולטיבי. </p> <p>"כן." הוא עונה ואני מחזירה חזרה למנעול את הסיכה ופותחת את הדלת בזהירות ובחשדנות. הוא מסתכל עלי במשך כמה שניות ואם הייתי יכולה לזוז הייתי בורחת. אבל אני שבויה של המבט שלו. בתנועה חדה הוא תופס אותי ומצמיד אותי לקיר שהזרוע שלו מסביב לגרון שלי. הוא חזק יחסית לטחון. אני מנסה להשתחרר ולא מצליחה ואני די בטוחה שזה לא בגלל האחיזה שלו, אלא יותר בגלל המבט שלו. </p> <p>"אמרתי לך שאני אראה אותך לפני המבחן!! אני אמרתי לך!!" אני לא מצליחה להגיב. </p> <p>"ממילא הייתי נכשלת." בסופו של דבר זה מה שאני מצליחה להגיד.</p> <p>"לא את לא!!" הוא כבר ממש צועק עכשיו. "מתחיל להימאס מחוסר ההערכה העצמית המזדיין שלך!" הוא מחזק את האחיזה ומתחיל לכאוב לי. "ומה את חושבת!? שבאמת יכשילו אותי אם את מטומטמת ולא הצלחת לעבור מבחן בגיאומטריה?! רק רציתי להראות לך שאת מסוגלת להצליח לעבור את המבחן הזה!!" בבת אחת הוא משחרר את האחיזה שלו בי ואני מועדת קדימה. אני יודעת שאני אמורה להרגיש יותר טוב אחרי הדברים שאואן אמר, הוא לא ייכשל בגלל שלא ניגשתי למבחן, אבל אני מרגישה רק רע יותר. </p> <p>"את צודקת שיילר! את באמת מטומטמת!" הוא אומר וטורק את הדלת. הוא בטח שונא אותה את הדלת הזאת. רק אחרי שהדלת נטרקת אני משתחררת מהקיפאון ההוא. אני מרגישה נורא, לאואן באמת היו כוונות טובות. אני שנאתי אותו על ריק, אני שפטתי אותו בצורה מעוותת. יכול להיות שזה בגלל מה שרולי אמר לי עליו או אולי בגלל הנעליים שלו, אבל שפטתי אותו לא נכון. אני מגעילה את עצמי עכשיו. </p> <p>אני פותחת את הדלת ורצה במדרגות לכיוון היציאה כדי להספיק להשיג אותו. אבל הוא לא בשום מקום ואני לא רואה אותו. אני לא מצליחה להבין איך לא הצלחתי להשיג אותו זה נראה לי הזוי שהוא כבר הספיק לצאת מהמוסד. אני עולה חזרה למגורים ובאה להיכנס לחדר של רולי ושאר הבנים, הדלת נפתחת ואואן יוצא מהחדר תוך כדי שהוא כמעט ונתקע בי. כנראה שהוא פנה מהחדר שלנו לחדר של הבנים, זה מסביר את זה שלא מצאתי אותו, אבל זה לא מסביר מה היה לו לעשות שם.</p> <p>"אני מצטערת." אני אומרת לו בקול שיוצא להפתעתי מאוד בכייני ולא כמו שהתכוונתי.&nbsp; </p> <p>"גם אני." אני מנסה להבין על מה יש לו להצטער ולא מצליחה."את לא מטומטמת. טוב?" </p> <p>"טוב." אני עונה והוא נותן לי נשיקה בלחי.&nbsp; אני יכולה להישבע שהשפתיים שלו היו קפואות. </p> <p>הוא הולך משם ומשאיר אותי לעמוד במקום. רולי נעמד מולי והחום שיש בו ממיס את כל תחושת הקיפאון שנשאר לי מאואן. כמה הם שונים. </p> <p>"התפייסתם." </p> <p>"אני מקווה." אני עונה לו למרות שהוא לא שאל כלום. אני מנסה להבין מה אואן עשה אצל רולי בחדר. מעניין על מה הם שוחחו. אני משערת שעל ליז. </p> <p>"לא ידעתי שאתם מדברים." אני אומרת לו בניסיון להוציא ממנו משהו.</p> <p>"אנחנו לא." הוא עונה לי חסר חיוך. </p> <p>"טוב, אתה רוצה לראות את סרט ההמשך?" אני שואלת בצורה מתלהבת. </p> <p>"אין לי חשק.." הוא אומר ונכנס לחדר, אני נכנסת אחריו ומסתכלת עליו. </p> <p>"קרה משהו?" אני שואלת בניסיון להבין איך הוא נהייה מצוברח בשנייה. זה בטוח בגלל אואן, אולי הוא הצליח להקפיא גם אותו. </p> <p>"למה שמעתי צעקות מהחדר שלכן קודם?" הוא מתעלם מהשאלה שלי. </p> <p>"אדי נעלה את אואן אצלנו בחדר." אני אומרת ורולי מתחיל להתגלגל מצחוק. הצחוק שלו מצחיק אותי ואני מצטרפת אליו. אנחנו צוחקים במשך כמה זמן, בזמן שאנחנו צוחקים נכנס השותף הרביעי של הבנים ואני שמה לב שהוא נכנס לחדר רק עם מגבת. הוא ממש גבוה. </p> <p>"על מה צוחקים?" הוא שואל באדישות כשהוא ניגש לארון ומחפש מה ללבוש. </p> <p>"אדי נעלה את המלווה של שיילר בחדר שלהן." רולי עונה לו והוא מחייך. </p> <p>"היא מטומטמת. היא פה בטעות. היא צריכה להיות במוסד לאוטיסטים." הוא עונה ולובש חולצה. "ומי זאת?" הוא מחייך אלי חיוך שאני מפרשת כפלרטטני. אני לא ממהרת לפרש חיוכים של בנים ככה בדרך כלל, אבל התחושה שעוברת בי כשהוא מחייך אלי ככה זאת תחושה שגורמת לי למבוכה וחוסר נוחות. </p> <p>"שיילר. היא חדשה אצלנו." רולי מציד אותי מחייך. </p> <p>"היי שיילר. אני טסל." הוא מושיט לי את היד שלו. אני לוחצת לו את היד מהוססת, נראה שזה משעשע אותו. בפתאומיות טסל מוריד את המגבת. אלוהים ישמור. למה הוא מוריד את המגבת!? אני עומדת כאן! רולי מכסה לי את העיניים ומתגלגל מצחוק. כן רולי אני שמחה שזה משעשע<strong> </strong>אותך. אני חייבת לציין שלכף היד של רולי יש ריח טוב.. טוב אני לא חייבת לציין את זה. אבל יש לה ריח טוב. כשאני מעיפה לרולי את היד מהפנים שלי, טסל כבר לבוש. </p> <p>"לא הייתי צריכה לראות את זה." אני אומרת לטסל בכעס והוא מסתובב אליי מחייך. </p> <p>"בטח שהיית. הרעיון היה שתראי." הוא אומר וטופח לי על הלחי.&nbsp; אני עומדת המומה לא יודעת איך להגיב. מה שכן אני יכולה להירגע. כי לרגע חשבתי שהמקום הזה הוא סתם בית משוגעים..&nbsp; עכשיו אני יכולה להיות בטוחה שהגעתי למוסד לעבריינים. אם טסל הזה לא עבריין... להוריד מגבת זה בהחלט פלילי. אני מפנה מבט לרולי שצוחק.</p> <p>"אל תסתכלי עלי ככה!" רולי אומר. "גם אני הוטרדתי!" וואלה. </p> <p>אחרי כמה דקות של שיחה עם רולי וטסל שלא הפסיקו להצחיק אותי, אני לא מבינה מה רצו מטסל רוטינה נלסן ובוטן באותו ערב כשהוא הוזכר. כולם היו נראים כל כך מתוחים והרגישו לא בנוח. טסל די.. נחמד. יחסית לאחד שהתפשט מולי כמובן. טסל נפרד מאיתנו אחרי כמה זמן ויוצא מהחדר. נראה שהמצב רוח והחיוך חזרו לרולי כי הוא מציע לי לראות את סרט ההמשך. אנחנו הולכים נרגשים לראות את הסרט. אני חייבת להגיד שהוא הרבה פחות טוב מהראשון. אני לא רוצה להישמע שטחית כמובן.. אבל הבלונדיני החתיך שהשתתף בסרט הראשון כבר מת אז העניין שלי בסרט בהחלט ירד. אני שומעת צליל אסמס וממהרת להוציא את הפלאפון שלי. רגע? למה אני ממהרת בכלל? הרי מי כבר יכול לסמס לי חוץ מאואן? אולי בגלל זה אני ממהרת.. אני מסתכלת על הצג ורואה שאין שום דואר נכנס. </p> <p>"הי שיילר, למה שלא תבואי איתי ועם <strong>טריין </strong>למרכז העיר היום?" רולי שואל כשהוא מסתכל על צג הפלאפון שלו. נו ברור, האסמס נשלח לרולי. </p> <p>"מי זאת טריין?" </p> <p>"המלווה שלי." הוא עונה בחיוך. אני לא יכולה לסרב להצעה הזאת. מרכז העיר.. 'רנס' שלי. הסיכוי לפגוש את טיטו! אוי כמה שאני מתגעגעת לטיטו. </p> <p>"ברצינות?" אני חייבת לוודא שלא מדובר באוזניים שלי שהתקלקלו או משהו.. </p> <p>"בטח! תבואי! ניסע לאכול איפשהו.. זאנדר מממן.." הוא אומר בחיוך זממני שמצחיק אותי.</p> <p>"אמ. בטח! אם זה בסדר מצידה של טריין כמובן.." אני מנסה להפגין קור רוח בעוד כל מה שרץ לי בראש זה 'בבקשה שזה יהיה בסדר מצידה של טריין. בבקשה.' </p> <p>"בטח שזה יהיה בסדר מצידה!" הוא אומר ואני נושמת לרווחה. רק המחשבה להסתובב במרכז העיר מרגיעה אותי. אני לא יכולה לשבת ולהמשיך לראות את הסרט המחורבן הזה! אני חייבת להוציא את כל האנרגיות שנכנסו בי פתאום, אני סוגרת את הנייד של רולי או של אחד הנלסנים ומתחילה לקפוץ על המיטה ולהוציא קולות שמחה. מרכז העיר! </p> <p>"אם הייתי יודע שזה היה משמח אותך ככה הייתי מזמין אותך עוד קוד-" הוא לא מספיק לסיים את המשפט כי אני קופצת עליו בכזאת שמחה ועם כזאת תנופה שאני מרגישה איך הרגליים שלי מתנופפות באוויר. </p> <p>"מתי הולכים?!" אני יורדת מרולי המסכן. בטח מעכתי אותו.. אולי כדאי שאני יתחיל לחשוב לפני שאני פועלת.. זה יכול לעזור לי בחיים. </p> <p>"אני יגיד לה לבוא עכשיו אם את רוצה.." אני רוצה! אני רוצה! </p> <p>"אה לא.. רק אם בא לך לצאת עכשיו.." תרצה רולי! תרצה! </p> <p>"בטח, למה לא?" אוי כמה שבא לי לנשק אותך עכשיו רולי.. אבל הבטחתי לעצמי שאני קודם חושבת ואז פועלת. המחשבות אמרו לי לא. הגישה הזאת באמת לא רעה.. אני מתפשרת על נשיקה גדולה על הלחי. </p> <p>"אני אלך להתארגן!" אני אומרת ויוצאת מהחדר מהר. אני נכנסת לחדר שלנו ורואה את רוטינה יושבת על המיטה שלה ונראית מאוד מפוחדת. </p> <p>"רוטינה?.. הכול בסדר?" אני שואלת אותה והיא מהנהנת. טוב רוטינה תמיד מפוחדת ואני חייבת להתארגן לפני היציאה למרכז העיר! </p> <p>"את הולכת לאנשהו?" היא שואלת אותי. </p> <p>"אני הולכת עם רולי והמלווה שלו למרכז העיר!" אני לא מצליחה להסתיר את ההתלהבות שלי.</p> <p>"עם טריין? באמת?" היא שואלת.</p> <p>"כן!" </p> <p>"יופי זה מעולה שיילר! ככה גם תוכלי לקחת את מה שהשאיר לך ההאיש ההוא. " אוי. לא שוב.</p> <p>"מי זה האיש ההוא רוטינה?"</p> <p>"איש זקן. נראה כמו סנטה קלאוס." הידיים שלי סומרות. איש זקן שנראה כמו סנטה קלאוס? טריסטראם. הדלפק בחנות שלו. ברור. רק לא ברור לי איך.. איך רוטינה מכירה אותו. הוא באמת היה פה? </p> <p>"טריסטראם.." אני ממלמלת. </p> <p>"את רואה שאת מכירה אותו!" היא מאושרת מעצמה. "תחפשי מתחת לדלפק! הוא השאיר לך שם משהו!"&nbsp; אני מסתכלת עליה במשך כמה שניות. אני מתעשתת ומחליפה בגדים. אני מחליפה לבגדים המקוריים שלי, ככה הסיכוי שטיטו יזהה אותי אם הוא יראה אותי במקרה גבוה יותר. אני לוקחת את החולצה של טיטו איתי. אם אני אראה אותו אני יוכל להחזיר לו אותה.. את החולצה שלו. למרות שהיא מוכתמת בדם המחורבן שלי.. אבל לפחות אני אדע שהחולצה שלקחתי ממנו חזרה אליו. </p> <p>"אוי שיילר. החולצה שלך מוכתמת." אה כן. השרוול עוד מוכתם תודות לרולי. </p> <p>"לא נורא" אני אומרת וממהרת לצאת מהחדר. רוטינה הולכת אחריי. </p> <p>"שיילר. את חוזרת נכון?" היא שואלת אותי. אני נעצרת במקום וכמוני גם המילים שבאות לצאת מהפה שלי. אני לא יכולה להבטיח לה שאני חוזרת. הרי אם אני רואה את טיטו גם אם אני ארצה לחזור לכאן אני לא יוכל לעזוב אותו. זה נכון שיש כאן אוכל נגיש ויהיה לי עצוב לעזוב את רוטינה ורולי. לחיות בלי טיטו בן המשפחה היחיד שלי זה קשה יותר. אם פעם חשבתי שאוכל זה יצר בסיסי, אני מתחילה להבין שבני משפחה וקרבה זה יצר בסיסי לא פחות. </p> <p>"נו את באה?" רולי שואל ועוזר לי להתחמק מתשובה לרוטינה. </p> <p>"כן." אני אומרת ויורדת אחריו במדרגות מנופפת לשלום לרוטינה. היא נראית כועסת. אמא. </p> <p>אנחנו מגיעים לכניסה, איפה שכל הריח של האדמה מתרכז. שונאת את הכניסה. כל התמונות של האנשים הזקנים שנועצים בך מבטים.. בכניסה מחכה לנו טריין המלווה של רולי. היא ממש יפה, נראית כמו איומי החניכה של רוטינה רק גבוהה יותר, הרבה יותר, היא ממש גבוהה. היא מחבקת את רולי באהבה גדולה ואני פוחדת שהיא חונקת אותו. אחרי שהיא משחררת אותו היא פונה אלי.</p> <p>"היי! שיילר נכון?" </p> <p>"כן." אני מחייכת אליה את אחד מהחיוכים הכי גדולים שאני מצליחה להוציא. אני מוקירה לה תודה שהיא מוציאה אותי מהטירה הזאת ולוקחת אותי חזרה לבית שלי. </p> <p>"חכו לי פה, אני אלך להביא לנו אישורי יציאה מזאנדר." היא אומרת ונכנסת לחדר שנמצא בכניסה שבחיים לא שמתי לב אליו. טוב גם בחיים לא הקדשתי זמן להתעניין בכניסה הזאת. אנחנו מתיישבים על הספות הקרועות שליד החדר ההוא.</p> <p>"שיילר יכול להיות שאת קצת מתרגשת?" רולי שואל אותי. אני שמה לב שהרגל שלי לא מפסיקה לקפוץ במקום. </p> <p>"אה.. לא מה פתאום." רולי מסתכל עליי במבט לא מאמין. שונאת להסתובב עם אנשים בעלי אינטליגנציה ריגשית ממוצעת ומעלה. אני כזאת שקופה שזה מפריע לחיות. אחרי כמה דקות טריין יוצאת מהחדר ההוא. </p> <p>"אוקי! השגתי לנו אישורים! וזה לא היה קל.." היא מחייכת אלי. "נו!? למה אתם עוד יושבים?!" היא גוררת אותנו אחריה. כל ריח האדמה שהיה בתוך המוסד מתחלף לריח של דשא שכוסח עכשיו. משקיעים בגינון במוסד. אני לא מצליחה להבין למה. אנחנו הולכים לחנייה וטריין נעמדת ליד המכונית הכי יפה שעומדת בחנייה. בטח גם הכי יקרה.. היא נכנסת למושב של הנהג, רולי נכנס ומתיישב מקדימה ואני מאחורה. למכונית יש ריח של מכונית חדשה. </p> <p>את מספר המכוניות שנסעתי בהם בחיים אפשר לספור על כף יד אחת, ובלי 2 אצבעות. טריין מתניעה ואנחנו מתחילים לנסוע. רולי והיא מתחילים לריב על תחנת הרדיו. שאני מציצה החוצה ורואה מבנה שנראה יוקרתי במיוחד, זה כנראה בית הספר של אואן ושאר הטחונים בעלי המזל עם הנעליים היפות. בחנייה של בית הספר הזה יש מלא מכוניות יפות כמו של טריין. מעניין אם גם לי יהיה מכונית יפה משלי יום אחד. בטח לא.. בטוח לא. אולי בעצם אם אואן או מישהו כזה היה מציע לי להתחתן. טוב אולי במקרה של אואן זה קצת אבוד. אנחנו מתקרבים למרכז העיר. זה ממש כמו תרפיה בשבילי, הריאות מתמלאות מחדש וכל שריר בגוף שלי משתחרר. לא ידעתי שהשרירים בגוף שלי היו תפוסים עד עכשיו.&nbsp; אנחנו מבזבזים המון זמן יקר על מציאת חנייה. אני רוצה להציע את 'סיינט גרובין ג'ורג'' שם תמיד אפשר למצוא חנייה. המחשבה על המכונית של טריין בין שאר המכוניות שברחוב מצחיקה אותי. זה יראה מאוד מגוחך.. אז אני אפילו לא מציעה את זה. בסופו של דבר אנחנו מוצאים חנייה. אנחנו רק 2 תחנות מ'רנס' עכשיו. אני קצת מתביישת להציע ללכת ל'רנס', אני גם ככה מרגישה מעט נדחפת שאני מצטרפת אל רולי וטריין. </p> <p>"למישהו יש העדפה איפה נאכל הערב?" רולי מושך בכתפיים ומסתכל עלי.</p> <p>"שיילר בטח מכירה פה מקומות. היא גדלה פה." שניהם מסתכלים עלי. </p> <p>"האמת שיש מקום נחמד לא רחוק מכאן.. יש שם פנקייקים מעולים." </p> <p>"פנקייקס זה בדיוק מה שבא לי עכשיו!" טריין אומרת מאושרת. אני מתחילה להוביל אותם לכיוון 'רנס' שם נמצאת אותה מסעדה שדיברתי עליה. אז פעלתי לפי אינטרסים אישיים.. אבל זה לא כאילו הם יסבלו במסעדה ההיא, אני באמת אוהבת את המקום הזה. כל פעם שאני, טיטו או אותו אחד זקן, חגגנו משהו היינו תמיד הולכים לשם במיוחד. זה היה המקום שלנו ליציאות "משפחתיות", גם בעל המקום והבוגד היו חברים אז הוא דאג לנו להנחות. אחרי הליכה של 10 דקות אנחנו מגיעים למסעדה. לאחר ויכוח בין טריין ורולי אם לשבת בתוך המסעדה או מחוץ לה, הוחלט לשבת בחוץ. </p> <p>"מצטערת רולי.." אני אומרת אחרי שאני מצודדת בטריין ואנחנו מתיישבים בחוץ. אני מסתכלת לכל הצדדים ומחפשת פנים שאני מכירה. אני באמת מזהה כמה אנשים. חלק מהם הם לקוחות של בארבל הספר וחלק הם הומלסים שאני מכירה בפנים. המלצר ניגש לקחת את ההזמנות שלנו. הוא מזהה אותי ומחבק אותי. אני מתפללת שהוא לא יזכיר את השם המקורי שלי. למזלי הוא לא מזכיר. הוא בטח לא זכר, אני את השם שלו לא יודעת בעצמי. הוא ספרדי אז זה בטח פאבלו או חוויאר. אנחנו מתחילים לאכול והפנקייקים באמת מעולים. אפילו יותר ממה שזכרתי אותם. אני ורולי פותחים במלחמת מזלגות כשטריין מנסה להפריד. הוא לא נכנע הרולי הזה. כשאני באה לנעוץ לו מזלג בכף היד אני לא יכולה לפספס את מה שאני רואה. זה שעון.. והוא לא נראה זול. אני ראיתי את השעון הזה כבר.. שעון של טחונים. זה השעון של אואן. רולי רואה אותי מסתכלת על השעון שלו/של אואן ומוריד את היד מתחת לשולחן ומוציא את השעון מטווח הראייה שלי. </p> <p>"הבסת אותי. נכנע אוקי?" הוא מניח את המזלג. יכול להיות שאואן הביא לו את השעון? או שזה במקרה אותו שעון? והאופציה השלישית, רולי גנב את זה. </p> <p>"שיילר. את הראשונה שרולי נכנע לה!" טריין אומרת. </p> <p>"הוא נכנע גם לך באוטו בבחירת ערוץ הרדיו.. והוא גם נכנע לך והתיישבנו בחוץ." אני מזכירה לטריין שלא תשכח חלילה.</p> <p>"אל תהיי מגוחכת. הוא נכנע ברגע שאת אמרת איזה ערוץ את רוצה ואיפה את רוצה לשבת." שתינו מסתכלות על רולי.</p> <p>"טוב. האמת שיילר? את קצת מפחידה אותי.." הוא צוחק. אני מסתכלת עליו והוא מפסיק לצחוק. "רואה?" </p> <p>"מפחידה כמו רוטינה מפחידה?" אני שואלת אותו כדי לדעת לאיזה סוג מפחידות הוא מתכוון. </p> <p>"לא מה פתאום.." הוא צוחק ואני מצטרפת אליו. </p> <p>"מי המלווה שלך?" טריין שואלת אותי. אני מציצה על רולי ששקוע מאוד במפית שעל השולחן. או לפחות עושה את עצמו. </p> <p>"אואן." אני עונה והעיניים של טריין נפתחות בפליאה. </p> <p>"ברצינות? איך לא ידעתי מזה?" היא שואלת את רולי.</p> <p>"לא חשבתי שזה יעניין אותך." הוא עונה לה. </p> <p>"כן בטח. אידיוט." היא אומרת בצורה מאוד עצבנית והוא צוחק מזה. אחרי כמה דקות של שקט ואווירה מביכה אני מרשה לעצמי לשאול את השאלה שחיכיתי לשאול כל הערב. </p> <p>"זה יהיה בסדר אם נעבור במקום שאני מכירה?" אני שואלת ומרגישה מאוד חצופה. אני לא מיישרת מבט לכיוונה של טריין ואני לא רואה את תגובת הפנים שלה. </p> <p>"בטח. לאן הולכים?" אני מיישרת אליה מבט ורואה שהיא מחייכת. התגובה שלה גורמת לי לחבב אותה מאוד. </p> <p>"אמ.. אתם כבר תראו." אין לי כוח להסביר. </p> <p>אנחנו מזמינים חשבון ובפעם הראשונה אני אפילו לא טורחת להסתכל בחשבון. גם אין לי שום מצפון על "בזבוז הכסף" הזה. זה מכאיב לי באיזה מקום שאין לי את המצפון הזה. חוסר מצפון/מודעות זה בהחלט סיפטום של טחון. אני שונאת אותם ואני שונאת את הנעליים שלהם ואני לא רוצה אף אחד מהסיפטומים שלהם. </p> <p>"זה רחוק מכאן?.." רולי שואל בטון עצלני שאנחנו יוצאים מהמסעדה. </p> <p>"כן מאוד. אולי כדאי שתישאר פה." אני אומרת ובאמת מקווה שהוא ירצה להישאר פה. </p> <p>"נראה לך? יש לך מושג כמה אני סקרן עכשיו?" הוא צוחק וטריין מהנהנת בהסכמה כדי להדגיש את זה שגם היא סקרנית. בחיי. אנחנו הולכים ב'רנס' ואני מנסה לאתר פנים שאני מכירה. אני מאוד חוששת שמישהו יצעק אחרי את השם המקורי שלי, זה עלול להיות מאוד מביך. אנחנו מגיעים לירידה לתחנת הרכבת של רחוב 'רנס'. יש שם כמה אומני רחוב שמנגנים, כמובן שהזקן הבוגד לא בינהם. הרי על מה הוא ינגן? פעם אחרונה שראיתי את הסקסופון שלו היה לו צורה של סקסופון מעוך. אנחנו נכנסים לאותו רחוב צדדי שהלכתי בו לפניי עשרה ימים, חלק מהחנויות שבו עוד פתוחות. טריין מתעקשת להיכנס לאיזה חנות צדדית שאני אישית שונאת. תמיד יש שם את כל לוכדי החלומות המכוערים האלו וריח חזק של קטורת אני מנחשת. המוכרת מזהה אותי ומהנהנת אלי הנהון שאומר 'אני מכירה אותך'. אני מחזירה את אותו הנהון רק שלי לא יוצא שום רעש של פעמונים מהראש כמו שיוצא למוכרת כשפעמונים שעל מטפחת הראש שלה מתנגשים אחד בשני. אוי כמה שהיא מגוחכת. </p> <p>"מה זה? זה קלפי טארוט?" טריין שואלת בהתרגשות את המוכרת שמחייכת אליה. </p> <p>"כן." </p> <p>"תוכלי לפתוח לי?" היא שואלת מאושרת ורולי מגלגל עיניים. </p> <p>"הו בהחלט." היא עונה ומתחילה לערבב את הקלפים בצורה לא אנושית. אם אני הייתי מנסה לערבב ככה קלפים הכול היה מתפזר, עף באוויר ובטח גם נשרף איכשהו. היא פורשת את הקלפים על דלפק החנות שלה. אחרי כמה דקות שהיה על טריין להתרכז היא סוף סוף בוחרת בקלף. כמה דבילי זה בעצם? פעמונית המוכרת בוחנת את הקלף ומחייכת. </p> <p>"קלף הקיסרית." </p> <p>"מה זה אומר?" </p> <p>"זה מראה על הצלחה. בעיקר הצלחה. על מעמד של אישה חזקה. ושגשוג לא רק שלך.. אלא שגשוג של האנשים סביבך." כמה חרא במשפט? נראה שזה די מרגש את טריין. </p> <p>"טוב אז עכשיו אנחנו יודעים שזה שטויות. נכון טריין?" רולי עוקץ את טריין והיא תוקעת לו מרפק ישר לבטן. </p> <p>"אתה רוצה שאני אקרא גם לך בקלפים?" פעמונית שואלת אותו. אני וטריין מסתכלות על רולי שצוחק. </p> <p>"בטח." הוא עונה וגם אני וגם טריין מופתעות מהתגובה. "זה צריך להיות טוב." הוא מוסיף ופעמונית המוכרת שוב מערבבת בצורה החסרת אנושיות שלה. היא פורשת אותם שוב ורולי בשונה מטריין שולף את הקלף הראשון שהוא רואה, שדרך אגב זה הקלף שהכי בצד והכי קל להרים.</p> <p>"זה מעניין.." פעמונית מדברת לעצמה. טוב חייבת להיות תופעת לוואי להסנפת קטורת.</p> <p>"מה זה?" רולי לוקח ממנה את הקלף.</p> <p>"קלף השטן." היא אומרת ומסתכלת על רולי בסלידה שמצחיקה אותו. </p> <p>"בקשה. עכשיו אנחנו יודעים שזה ממש לא שטויות. נכון?" הפעם תורה של טריין לעקוץ את רולי. "מה זה אומר על האידיוט?" טריין שואלת את פעמונית. </p> <p>"זה אומר.. זה אומר שאתה פועל ממניעים לא נכונים. אתה מאבד שליטה על החיים שלך. אתה מזניח דברים שחשובים לך." היא אומרת. אוקי, זה באמת טיפשי אפילו יותר ממה שאמרה פעמונית על טריין. </p> <p>"כמה שטויות." אני אומרת ורואה שרולי מסתכל על פעמונית במבט רציני. </p> <p>"למה שלא תפתחי גם את שיילר?" טריין שואלת אותי ואני ממהרת לסרב.</p> <p>"אני אפתח בשבילה!" רולי צוחק. </p> <p>"זה לא יעבוד חתיכת אידיוט!" טריין נוזפת בו. </p> <p>"למה לא? הינה אני שיילר! הוו יש לי גרביונים צבעוניים ואני אוהבת אוכל!! למה הרגו את הבלונדיני?! למה הרגו את הבלונדיני!?" הוא מחקה אותי באופן גרוע למדי ושולף קלף. פעמונית לא סובלת אותו. גם אני לא. </p> <p>"רולי. אתה חקיין נורא. ואפשר לעזוב את זה וללכת מכאן?" אני לוקחת מרולי את הקלף שהוא שלף בשמי. רולי עומד מולי המום. אני משערת שזה מהקלף שיצא. אני מציצה על הקלף. 'קלף המוות'. עוברת בי צמרמורת. אבל אני ממהרת להזכיר לעצמי שזה שטויות. אני מחזירה את הקלף לפעמונית המוכרת ויוצאת משם מהר. רולי וטריין יוצאים אחרי, אנחנו מתקדמים עוד כמה חנויות עד שאנחנו מגיעים ליעד. החנות של טריסטראם. אני חייבת לבדוק אם באמת רוטינה צדקה והוא השאיר לי משהו מתחת לדלפק בחנות שלו. החנות חשוכה אבל הדלת פתוחה בדיוק כמו בפעם האחרונה שהייתי כאן. אני נכנסת בזהירות והולכת למתג של האור. </p> <p>"איזה מקומות את מכירה?.." טריין שואלת בטון מזועזע תוך כדי שהיא תופסת לרולי את היד, כאילו עומדים להרוג אותה. אני מפסיקה לנשום לכמה רגעים למראה החנות ברגע שאני מדליקה את האור. הכול כל כך מאובק, כל החנות מלאה בארגזים, רק ארגזים. אני הולכת לארגז הקרוב ומציצה פנימה, כל הארגז מלא בבובות העתיקות ההם. אני מסתכלת על דופן הארגז ורואה שכתוב שם 'בובות'. </p> <p>"אממ שיילר.. אני חושב שסגרו את החנות הזאת.." רולי אומר ואני מסתובבת אליו. </p> <p>"זה לא יכול להיות." אני עונה במהירות. אני ניגשת למקום שהיה אמור להיות בו הפסנתר ואותו החלל עומד שם ריק. הפסנתר של טריסטראם איננו. איך זה יכול להיות? </p> <p>"אפשר לצאת מכאן?" טריין שואלת בקול צרוד כשהמבט שלה תקוע עוד על ארגז הבובות. אני מבינה שהבובות יכולות להפחיד בן אדם שלא ראה אותם קודם. </p> <p>"כן אתם יכולים לצאת, אני רק צריכה לבדוק משהו.." אני אומרת וניגשת לדלפק. </p> <p>"תיזהרי ממחלות." רולי אומר כשהם יוצאים החוצה. אני מוציאה חבילה שהייתה מתחת לדלפק. כתוב עליה את השם שלי. לא שיילר. השם המקורי שלי. אני תולשת את זה מהר ומסתכלת לדלת לראות שאף רולי לא ראה את השם. אני ממשיכה לפתוח את כל החבילה. אני יודעת בדיוק מה אני אמצא שם, אני גם צודקת. זה מה שחשבתי שזה. תיבת הנגינה שלי. תיבת הנגינה האהובה שלי, עם המנגינה המושלמת. אני חייבת לברר מה קורה פה. אני משאירה את תיבת הנגינה על הדלפק ונכנסת לעומק החנות איפה שנמצאות המדרגות שמובילות לדירה של טריסטראם ואשתו. אני עולה בזריזות במדרגות. אני חייבת להבין מה קורה כאן, איפה הפסנתר? למה הכול ארוז? לא יכול להיות שטריסטראם יעזוב את החנות שלו ככה. את כל החפצים שהוא מדבר אליהם. אני דופקת על הדלת כמה דפיקות קצרות ומהירות. אשתו <strong>נדין </strong>פותחת את הדלת, היא נראית זקנה ב-30 שנה ממה שזכרתי אותה. וראיתי אותה לפני שלושה שבועות בפעם האחרונה. </p> <p>"מה את עושה פה?" היא שואלת בטון מופתע. </p> <p>"איפה טריסטראם?" היא מסתכלת עלי בעיניים המצומקות שלה. </p> <p>"איננו." היא עונה לי. </p> <p>"מה זאת אומרת איננו?" אני מבינה מה זה אומר. אני לא טיפשה. באמת שלא. אואן יעיד. אבל אני מקווה שהיא הטעתה אותי שהיא ענתה ככה. </p> <p>"הוא מת. כבר עשרה ימים שהוא מת." אני מוצאת את עצמי עם פה פעור. </p> <p>"זה לא יכול להיות. אני ראיתי אותו לפני עשרה ימים והוא היה חי מאוד." </p> <p>"טוב עכשיו הוא מת. תלכי." היא סוגרת עלי את הדלת. בחיים היא לא הייתה חסרת נימוס כמו שהיא הייתה אלי עכשיו. מצד שני גם אני בחיים לא הייתי כזאת חסרת נימוס כלפיה. אני יורדת המומה במדרגות, אני ניגשת לתיבת נגינה שעל הדלפק ומפעילה אותה. המוזיקה לא השתנתה. תיבת הנגינה לא השתנתה. אני מנסה לעכל את מה שקרה כאן. רוטינה ראתה את טריסטראם, אחרי שהוא מת. היא באמת רואה רוחות רפאים? צמרמורת עוברת לי בכל הגוף, קצת כמו קודם, כשיצא לי קלף המוות.</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">***</p> <p style="text-align: center;">מקווה שאהבתם את הפרק!</p> <p style="text-align: center;">מחכה לשמוע מכם קצת מה דעתכם על הדמויות!&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">ומה לדעתכם קרה שם בין רולי ואואן? מוזמנים לכתוב את ההשערות שלכם! (:&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">3&gt; 3&gt; 3&gt;</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p style="text-align: center;"><img style="text-align: center; width: 275px; height: 183px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/41/81/85/858141/posts/28877358.jpg" border="0" alt="" /></p></div>Thu, 06 Aug 2015 16:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shyler)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14364376http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=858141&blog=14364376http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14362406<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>"שיילר. הוא אומר שזה נמצא מתחת לדלפק." רוטינה לוחשת לי באוזן. אני מתעוררת ומסתכלת על רוטינה שמהנהנת. אני נזכרת איפה אני נמצאת ומבינה שעכשיו אמצע הלילה. </p> <p>"מה?.." אני אומרת בקול עייף. </p> <p>"זה מתחת לדלפק." </p> <p>"מה מתחת לדלפק רוטינה?" אני מנסה להישמע כמה שיותר נחמדה למרות שמעצבן אותי שהיא מעירה אותי בשביל למסור לי את ההזיות שלה.</p> <p>"אני לא יודעת. אבל הוא השאיר לך את זה שם." </p> <p>"מי השאיר לי מה?"</p> <p>"האיש! האיש שמסתכל עליך כל לילה!" אני מתיישרת. </p> <p>"האיש השאיר לי משהו מתחת לדלפק?" הדלפק היחידי שזכור לי כרגע זה הדלפק בחנות של טריסטראם ובעצם גם הדלפק שראיתי בתחנת המשטרה. &nbsp;</p> <p>"כן." רוטינה אומרת. אני לא מצליחה להבין איך היא לוקחת את עצמה כל כך ברצינות. </p> <p>"טוב. אז אני אסתכל שם." היא מחייכת וחוזרת למיטה שלה. אני מרגישה כאילו דיברתי עכשיו לילדה קטנה. שיקרתי לה כדי שתרד ממני. אני עוצמת עיניים ונרדמת. אני מתעוררת לדפיקות על הדלת, אלו לא דפיקות השכמה, מי שדופק מאוד רוצה שיפתחו לו, ומהר. אני מסתכלת על הבנות ואני לא רואה אצלן נכונות לקום ולפתוח את הדלת. כשאני מבינה שהדפיקות לא מפסיקות אני מחליטה לגרור את עצמי מהמיטה ואני פותחת את הדלת בפרצוף חמוץ ותשוש בו זמנית. בוטן נכנס לחדר ורץ ישר לכיוון אדי ומתחיל לנער אותה. </p> <p>"מה!?" היא צועקת עצבנית. או שזה פשוט הטון הטבעי שלה. </p> <p>"הוא הסתיר את זה מאיתנו! הוא הסתיר את זה כל הזמן!" בוטן מראה לאדי פלאפון. רולי נכנס מהר ומנסה לתפוס מבוטן את הפלאפון. </p> <p>"תעזוב את זה!" אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני שומעת שרולי מרים את הקול. אדי נעמדת על המיטה וחוטפת מבוטן את הפלאפון, באותו הרגע כולם נעצרים. כאילו זה ברור שברגע והפלאפון כבר נפל לידיים שלה אין דרך חזרה ואין איך לעצור אותה. &nbsp;</p> <p>"תיכנסי לדואר נכנס." בוטן אומר ורולי משפיל מבט. </p> <p>"מה זה אדי? מה כתוב שם?" לונה שואלת. בכלל לא ראיתי שהיא קמה. </p> <p>"תסתכלי ממתי זה!" בוטן צועק. ורולי מסתכל עליו עצבני. </p> <p>"זה מליז?! קיבלת אסמס מליז?! אחרי שהיא כבר נעלמה?!" אדי צועקת על רולי לכיוונו את הפלאפון. </p> <p>"רולי זה נכון?" לונה שואלת. </p> <p>"כן." הוא עונה ומרים את הנייד שלו מהרצפה. </p> <p>"ולא חשבת להגיד לי כלום?!" היא מדגישה את המילה 'לי' בצורה מעצבנת, כאילו היא ראש החקירה או משהו כזה. </p> <p>"לא אדי! אני לא מבין איך זה עניינך!" אדי ממש מתעצבנת מהאמירה של רולי והיא קופצת מהמיטה ומתקרבת אליו עצבנית. אולי כדאי שאני יוציא את רוטינה מהחדר?.. היא באמת על תקן הילדה.. ואולי לא כדאי שהיא תראה את מה שעומד לבוא. כי נראה לי שזה הולך להיות מכוער. </p> <p>"אותי יותר מדאיג מה שליז כתבה." בוטן אומר ומסתכל על רולי בצורה מתנשאת ומעצבנת. אני מאוד רוצה לצאת לעזרתו של רולי, הוא בסך הכול הסתיר משהו אישי שלו. היא שלחה לו את ההודעה הזאת. הוא גם שמר אותה.. לא נראה לי שהוא השאיר את זה בהודעות הנכנסות איפה שכל אחד חטטן כמו בוטן יכול לראות את זה, ממקום של בורות. הוא רצה שההודעה תישאר שם. חוץ מזה שאני מזדהה. גם אני מסתירה את המפגש עם ליז בסופו של דבר. </p> <p>"מישהו חייב לך דין וחשבון, אדי?!." המילים יוצאות לי מהפה מבלי שאני אפילו שמה לב. רולי מסמן לי לא להיכנס לזה אבל כבר מאוחר מידי כי נראה שעצבנתי את אדי. היא מסתובבת מרולי אלי ואני יכולה להישבע שאני שומעת את הדופק שלה שדופק בעצבנות.</p> <p>"את. לך אין זכות דיבור בכלל! רוצה לקרוא לעצמך גם ליז וזהו?! את תחליף זול." אני מרגישה איך אדי סוטה מהנושא כדי להוציא עלי את כל המטענים שיש לה כלפי. </p> <p>"רגע! מה ליז כתבה?" לונה שואלת וכולם נפנים אליה. </p> <p>"זה אתה." בוטן עונה לה ומסתכל על רולי במבט מעוצבן. </p> <p>"זה אתה מה?" לונה מסובבת את רולי שיסתכל עליה. האווירה בחדר מתוחה. כולם שותקים ומחכים מה יענה רולי. האמת. שאני גם סקרנית לשמוע למה ליז התכוונה שהיא שלחה לו 'זה אתה.' זה מסוג ההודעות שרק הבנאדם שזה הופנה אליו יכול להבין. אדי מתחילה לאבד סבלנות וניגשת לרולי ותופסת לו את הפנים. למרבה ההפתעה הוא אפילו לא מתנגד. </p> <p>"זה אתה מה!?" אדי חוזרת על השאלה של לונה. רולי רק בוהה באדי. </p> <p>"זה היית אתה הדייט הסודי שלה?? על זה היא מדברת!?"אדי תופסת את הפנים של רולי בצורה חזקה. ההתנהגות הבהמתית שלה עושה לי בחילה. אוקי נכון.. גם אני בהמה. אבל לא ברמה שלה בכל אופן. בבת אחת, רוטינה מעיפה את הידיים של אדי מהפנים של רולי בתנועה חזקה. כולם עומדים המומים ולא מאמינים על רוטינה.&nbsp; </p> <p>"אדי תניחי לו! זה בינו לבין ליז וזה בהחלט לא הפורום לסצנות שלך! ואתה רנדל, תתבייש לך! ככה לחטט בפלאפון של חבר שלך ולרוץ לכאן להראות לכולנו את האסמסים שלו?!" בוטן משפיל מבט ואני יכולה להישבע שאדי נראית מפוחדת מרוטינה. טעיתי. רוטינה בהחלט לא על תקן הילדה. עכשיו אני בטוחה בזה. ההטפות שלה היו נשמעות מפה של אישה בת 40 לפחות. </p> <p>"חשבתי שאנחנו חברים, איך יכולת להסתיר ממני משהו כזה?" אדי אומרת לרולי בשקט. אני חושבת שהיא עוצרת את עצמה מלבכות. אלוהים? לאדי יש רגשות? אני באמת מופתעת. </p> <p>"מצטער." הוא עונה. נותן נשיקה בקודקוד הראש של רוטינה ויוצא מהחדר. </p> <p>כולם בחדר נשארים באווירה המתוחה. הנייד שלי מצפצף. כן יש לי נייד משלי. זאדנר דאג לי לזה ולפניי יומיים קיבלתי את הנייד החדש שלי. נכון.. האפשרויות למס' האנשים שיסמסו לי או יתקשרו אלי מאוד מצומצם. 5 מספרי טלפון. כן אני יודעת שזה מאוד מביך אבל אני די מרוצה.. בוטן הולך והבנות מתפזרות ברחבי החדר. אני ניגשת לפלאפון שלי ורואה שיש לי הודעה נכנסת מאואן. הוא כותב שהוא מגיע עוד מעט. אין לי כוח אליו. זאת אומרת, יש לי כוח אליו.. אין לי כוח אלי שאני איתו. ובטח ובטח שאין לי כוח לעשות עוד תרגילים מזדיינים בגיאומטריה. נמאס לי מהזוויות וזה שצריך לנמק כל דבר. גם בחיים אני שונאת את האנשים שדורשים שאני ינמק כל דבר. <strong>סג'ול</strong> המוכר כרטיסים בתחנה ב'רנס' הוא אחד כזה. אני לא סובלת אותו. תמיד מחטט לאן אני נוסעת ולמה. אז תרגיל מעצבן בגיאומטריה שכל שנייה צריך לנמק, זה כמו לבלות עם סג'ול יום שלם. לא תודה. </p> <p>רוטינה עוזרת לי לקלוע את הצמה הסינית שלי שתסתיר גם היום את השיער המחורבן שלי. אני שמה את סיכת השיער שלי ותופסת ככה גם את הפוני. איכשהו שרוטינה קולעת לי את הצמה אפילו השיער המוחבא שלי נראה לא רע. אין לי מושג איך היא עושה את זה. אנחנו יורדות לארוחת הבוקר ומתיישבות באחד מטורי שולנות האוכל האמצעיים כדי להימנע מהאווירה המתוחה שבטח תשרור הבוקר בשולחן שלנו. רולי רואה אותנו ובוחר לא להתיישב איתנו. אני לא יכולה להגיד שאני לא שמחה. אני יודעת שאם הוא היה מתיישב איתנו הייתה משתוררת אווירת אי נוחות בשולחן אחרי הבוקר הזה. רולי בטח חושב שכולם חושדים בו עכשיו ואין לי מצב רוח להתאמץ להיראות אדישה ולפחד שכל מילה שלי תתפרש לא נכון. זה תמיד היה קורה לי עם טיטו כשהוא היה רב עם אולאף. ברגע שהייתי אומרת משהו כמו "למה היית צריך לצעוק?" הוא היה מסיק מזה שאני מצודדת באולאף. טיטו באמת טיפוס רגזן שמתחמם בקלות, בדרך כלל בגלל זה גם הוא היה נפרד מהחברות שלו בסופו של דבר. הם עשו משהו מעצבן והוא היה מתחמם מהר מה שתמיד הוביל לפיצוץ. אנחנו מסיימות לאכול ורוטינה ממהרת ללכת לחניכים שלה. אני לעומת זאת ממש לא ממהרת לשום מקום. נכון שקבעתי עם אואן לעכשיו.. אבל אני אלך כמה שיותר לאט כדי להרחיק ממני כמה שאני יכולה את התרגילים הארורים בגיאומטריה. </p> <p>אני נכנסת לחדר ורואה שאואן כבר התמקם על הרצפה כשהוא נשען כמו תמיד על המיטה שלי/של ליז וקורא מהמחברת שלי. בטח בודק את התרגילים שהוא נתן לי לעשות. מספר לא שפוי של תרגילים. מובן שלא עשיתי את כולם, זה לא אפשרי. אבל נעזרתי קצת בלונה, היא באמת חכמה כמו שרוטינה אמרה.</p> <p>"איחרת." אואן אומר לי בלי להרים את העיניים שלו מהתרגילים במחברת. הוא כותב במחברת, בטח מתקן. וכמו שאני יכולה לראות יש לי הרבה טעויות. </p> <p>"אני רואה שזה לא הפריע לך להתחיל בלעדיי." אני אומרת כדי להראות לו שזה מפריע לי. </p> <p>"בואי." הוא מסמן לי להתיישב לידו. אני מתיישבת לידו ונשענת גם על המיטה. "חבל שעשית את כל הדרך הזאת, מפה פשוט אפשר להגיד שהזוויות האלה הן זוויות מתחלפות. הבנת?" בנוסף לזה שאני לא אוהבת שגיאומטריה דורשת ממני לנמק כל דבר. עכשיו היא גם דורשת ממני קיצורי דרך, אני שונאת קיצורי דרך. </p> <p>"הבנתי."</p> <p>"יופי. את תעברי בקלות את המבחן מחר." כל פעם שהוא מזכיר את המבחן הלב שלי מתחיל לדפוק בעוצמה. אפילו כשאני מכייסת הלב שלי לא פועם ככה. טוב האמת שהוא לא פועם בכלל..</p> <p>"אתה חושב?" אני מרגישה איך האף שלי מתעקם. </p> <p>"כן, הייתי אומר שתעברי בטוח אם היית עושה את כל התרגילים שנתתי לך." </p> <p>"מה יקרה אם אני יכשל?" אואן מחייך. אלוהים. בחיים לא ראיתי אותו מחייך. זה כמעט מרגש אותי העובדה שהוא חייך. חבל שהוא לא מרבה לחייך יותר כי חוץ מזה שהחיוך שלו ממש יפה או גם נותן לפנים שלו הבעה יותר חביבה, הוא נראה פחות מאיים ככה. </p> <p>"אז את תכשילי אותי." הוא אומר. </p> <p>"אם ככה אין לי מה להפסיד." אואן משפיל מבט חזרה למחברת. אולי זה היה קצת מרושע להגיד. אבל האמת שעוד מהפגישה הראשונה שהוא אמר לי 'אל תגרמי לי לחבב אותך' אני כבר לא מנסה לגרום לו לחבב אותי, או שזה בעצם בכלל מהרגע שראיתי את הנעליים שלו.. זה באמת מעצבן אותי שיש לו נעליים ששוות לאספקת אוכל של חודש. והוא גם כל פעם מגיע עם זוג נעליים אחרות. עוד יותר מעלה לי את הסעיף. </p> <p>"שיילר.." הוא מרים אלי מבט מהמחברת, אני קופאת שוב כמו כל פעם שהוא מביט בי.</p> <p>"את חכמה." אני מנסה להבין אם הוא אומר לי עכשיו שאני חכמה מה שמובן לי שזה בכלל לא נכון כי אני באמת לא חכמה, בגלל שהוא באמת חושב ככה או האופציה השנייה, שזה בגלל שהוא לא רוצה שאני יכשיל אותו אז הוא מנסה את שיטת ההתחנפויות.</p> <p>"חבל שלא תוכיחי את זה לעצמך במבחן מחר. את באמת קלטת מהר. אני את מה שלימדתי אותך השבוע למדתי בכמה חודשים טובים. ואני יגלה לך סוד." אני מסתכלת עליו מחכה שיספר לי את הסוד. </p> <p>"כשלימדתי את ליז גיאומטריה במשך החודש האחרון.. לא האמנתי שהיא תעבור את המבחן הזה." הוא אומר ומצחקק. אני מסתכלת עליו די המומה מהדברים. זה צד חדש של אואן.. אני לא יודעת אם הצד הזה מזוייף או אולי זה באמת צד חביב יותר שיש באואן. </p> <p>"אואן. חשבתי שגיאומטריה זה מספרים." אני מנסה להזכיר לו שאני מטומטמת. </p> <p>"ואני זוכר את זה." הוא אומר ואני חוזרת לשנוא אותו. לא שהפסקתי קודם.. סתם עלה בי ספק. הוא כזה מתנשא כשהוא אומר את זה. כאילו זה היה מיותר שאני יזכיר את זה, הרי זה חקוק בו כל כך חזק כנראה. אדי נכנסת לחדר במהירות ומחייכת שהיא רואה את אואן. </p> <p>"אואן! הי!!" היא אומרת ונשמעת שמחה יתר על המידה בצורה מחשידה. </p> <p>"הי." הוא עונה באדישות. מה שעוזר לי להסיק שאכן הייתה סיבה לנחמדות של אדי וזה לא כי הם חברים טובים שלא התראו כמה שבועות או משהו כזה.</p> <p>"בדיוק אותך רציתי לראות עכשיו." היא אומרת עם החיוך המפחיד שלה. </p> <p>"מה את צריכה?" הוא שואל בחוסר סובלנות. </p> <p>"כמה דקות איתך לבד.. אם זה אפשרי כמובן. יש לי כמה שאלות לשאול אותך.." אוי האדי הזאת.. היא בטוחה שהיא חוקר בשב"כ או משהו כזה. אני בטוחה שהיא רוצה לשאול אותו שאלות בנוסח "מתי ראית בפעם האחרונה את ליז?" או "אז אואן, ספר לי. איך נגרמו החתכים בכף היד שלך. האם יש לזה קשר להעילמות של ליז?!". לא שעלתה לי המחשבה על זה כמובן. מובן שלא. לא. &nbsp;</p> <p>"אמ. נראה לי שכן. ממילא נראה לי שיילר שאת מוכנה למבחן מחר. רק תצטרכי לתרגל עוד." אני מחייכת חיוך שבע רצון. כמובן שאני לא אתרגל אם הוא לא יבדוק לי את זה. אין יותר גיאומטריה! לפחות עד המבחן מחר.. אדי משתעלת ורומזת לי לצאת מהחדר. זה בסדר אדי גם ככה לא התכוונתי להישאר. בטח לא איתך ועם אואן ביחד בחדר סגור. אני קמה מהרצפה.</p> <p>"אני יראה אותך מחר לפני המבחן." הוא אומר ואני מהנהנת ויוצאת מהחדר.</p> <p>אני מסמסת לרוטינה לראות איפה היא. היא מסמסת לי בחזרה שהיא בחצר האחורית של בית ספר ושאני יבוא. אני יוצאת החוצה לחצר. לא הייתי מאמינה שזה מוסד לעבריינים צעירים אם לא הייתי יודעת את זה בוודאות. דשא פרוש על כל האזור ויש גם גן שעשועים קטן. אני הולכת לכיוון רוטינה שיושבת על הספסל וקולעת לילדה שתי צמות מושלמות. אני מתיישבת ליד רוטינה והילדה. רוטינה מחייכת אלי והילדה מסתכלת אלי חוששת ממני. </p> <p>"<strong>איומי</strong>. תכירי את שיילר. היא חברה טובה שלי." רוטינה מציגה אותי בפניי הילדה. </p> <p>"היי איומי." אני מחייכת אליה והיא מחייכת בחזרה. היא נראית לי בת 10 בערך. לאיומי יש פוני מושלם והוא מתאים בצורה מדהימה לצורת הפנים שלה. היא ממש יפה. איומי מספרת לי ולרוטינה על החלום שהיא חלמה בלילה. היא מתנסחת בצורה ממש יפה לילדה בת 10. </p> <p>"רוטינה זה לא עובד." מגיע ילד שדומה לאיומי. אני מניחה שזה אחיה התאום. </p> <p>"זה חייב לעבוד. אתה עבדת על זה כל כך הרבה!" רוטינה עונה לו.</p> <p>"זה לא! אני ניסיתי! כמה פעמים!"&nbsp; </p> <p>"מה זה?" אני שואלת והילד מיישר אלי מבט. הוא מרים את מה שנראה לי כמו עפיפון. </p> <p>"וזה לא עף?" אני שואלת והוא מהנהן לשלילה. </p> <p>"אני יכולה להסתכל על זה שנייה?" הוא מושיט לי את העפיפון שלו. אני מסתכלת על זה ורואה שהמקל שמותח את שני קצוות העפיפון שבור. אני די מבינה בעפיפונים.. טיטו ואני היינו בונים מלא כאלה. פעם הטסנו עכבר בעפיפון. היינו קטנים, חשבנו שהוא נהנה. באמת שחשבתי ככה. האמת, אני עדיין חושבת ככה, אני יכולה להישבע שהעכבר ההוא חייך. </p> <p>"זה שבור, אתה רואה? כל מה שצריך זה להחליף את המקל הזה." אני מסבירה לתאום של איומי ששמו <strong>נור </strong>איך לסדר את זה. איומי מקשיבה גם היא בסקרנות. אחרי כמה דקות אנחנו משדרגים את העפיפון של נור. </p> <p>"אני מציעה שנלך לנסות את זה עכשיו!" רוטינה אומרת מאושרת. נור מחוייך מחזיק את העפיפון שלו. </p> <p>"אבל תרוץ מהר." איומי אומרת לנור. </p> <p>"אני רץ מהר איומי." הוא אומר לה עצבני. ובצדק. הוא לוקח תנופה והעפיפון שלו מתחיל לעלות לאוויר, בסופו של דבר העפיפון מתעופף וכולנו מריעות לנור. </p> <p>"ראיתם איך זה עף גבוה!?" הוא אומר.</p> <p>"זה עדיין עף גבוה." אני עונה לו. </p> <p>"זה היה פשוט אדיר!!!" </p> <p>"אני גם יכולה לנסות?" איומי שואלת.</p> <p>"לא, זה עוד באוויר!" נור עונה לה בזריזות.</p> <p>"אז נוריד את זה!" שניהם מתחילים לריב ורוטינה צוחקת. אנחנו ממשיכות לבלות עם איומי ונור במשך היום ועצובות להיפרד מהם כשמגיעה השעה לארוחת ערב. אני מבינה מה רוטינה מוצאת בהם. הם באמת מקסימים כמו שהיא אמרה. נור מוצא חן בעיניי במיוחד, הוא מרבה לצחוק עלי ולקרוא לי טיפשה. טוב אני לא יכולה לכעוס עליו.. הוא הרי צודק. אני באמת טיפשה. ובהשוואה אליו אני ממש טיפשה. לא להאמין שילד בגיל 10 כזה חכם. לא להאמין שילד בגיל הזה פושע. </p> <p>אנחנו עולות לחדר אחרי ארוחת הערב ומתארגנות לשינה. אני חייבת להיות ערנית למבחן בגיאומטריה מחר. כמה שאין לי כוח למבחן האידיוטי הזה. אני נשכבת במיטה ולוקחת אלי את החולצה של טיטו. הגעתי למסקנה שבלעדיה אני לא מצליחה להירדם. אני עוצמת עיניים וחושבת על אואן. אלוהים ישמור. למה אני חושבת על אואן?! אחרי כמה זמן אני מבינה שהחולצה של טיטו מדיפה את ריח הבושם ששם אואן. כנראה שהוא נשען על החולצה של טיטו היום או משהו. אוף. אני שונאת את זה שיש לו בושם. שיש לו אפשרות לקנות בושם משלו. אני מניחה שהוא לא עובד או משהו כזה. חבל, אם אני הייתי הוא היו מקבלים אותי למקומות עבודה לשם שינוי. הוא הרי בא מבית טוב של טחונים ולבוש כמו שצריך. יותר מידי משובץ לטעמי. אבל טוב. אני מבינה שאין לי מה להתאמץ לישון כי זה לא יקרה בקרוב. תחושת החמימות והביתיות שמילאה אותי החולצה של טיטו התחלפה בתחושה של קרירות מעצבנת. אני מעיפה את החולצה ומסתובבת במיטה במשך כמה זמן. בסופו של דבר אני נרדמת. </p> <p>&nbsp;</p> <p>כשאני מתעוררת בבוקר אני לא מצליחה להפסיק על המבחן בגיאומטריה. אני לחוצה כמו שבחיים לא הייתי. כשאנחנו יורדים לאכול ארוחת בוקר אני לא מצליחה להכניס שום דבר לפה שלי. אני! אפילו הקול של רוטינה לא מצליח להרגיע אותי כמו בדרך כלל.&nbsp; </p> <p>"אל תתרגשי יותר מידי שיילר. זה יכול להרוס לך." לונה אומרת לי בחביבות. כנראה שממש רואים עלי שאני לחוצה. </p> <p>"אני לא מצליחה לשלוט בזה." אני עונה לה. </p> <p>"אני יודעת על מה את מדברת." אני לא מבינה מה יש לה להיות לחוצה. היא ממילא כזאת חכמה. </p> <p>"בואי. נלך לשם ביחד." היא אומרת לי. גם לונה נבחנת היום בגיאומטריה. אנחנו הולכות מחדר האוכל לאזור במוסד שבחיים לא הייתי בו. טוב הוא כזה גדול.. אני לא אתפלא אם מישהו ילך פה לאיבוד ולא ימצאו אותו יותר. הי, אולי זה מה שקרה לליז בעצם?.. </p> <p>מחוץ לחדר שבו נבחנים מחכים בערך 20 נערים מהמוסד ועוד 20 מהמלווים שלהם. זאת אומרת. 19. אואן לא נמצא פה. אני בכלל לא מופתעת, למה שיהיה לו אכפת? אני באה לעשות מבחן מגוחך בגיאומטריה בשביל שהוא לא יכשל במיזם הדפוק הזה שלו. מיזם. אני שוב מרגישה כמו חפץ. זאת אומרת, כמו מיזם. אני לא יכולה שלא להתעצבן. אני גם ככה לא רוצה לעשות את המבחן הדפוק הזה, לא רוצה לעשות 4 תרגילים שלמים. זה כל כך הרבה נימוקים! לפחות 80. מי אמר שגיאומטריה זה לא מספרים?! אה כן. אואן. אני באה ללכת עצבנית ומרגישה איך לונה מסובבת אותי.</p> <p>"לאן את הולכת?" היא שואלת.</p> <p>"לא יודעת. לא להיבחן זה בטוח."</p> <p>"אבל עבדת ממש קשה על זה." היא אומרת לי.</p> <p>"אז חבל שביזבזתי את הזמן שלי." אני אומרת עצבנית.</p> <p>"ממש לא ביזבזת את הזמן. כי את הולכת למבחן שיילר. אני למדתי איתך, אני יודעת את הרמה שלך." </p> <p>"אני לא נבחנת לונה.." אני אומרת והיא מרימה ידיים. אני לא מאמינה שכל הלחץ בבטן שסבלתי וכל התרגילים שפתרתי היו לשווא. אני הולכת משם עצבנית, מקווה שאני זוכרת את הדרך למגורים כי אני לא רוצה ללכת לאיבוד במקום הענק הזה. אני מגיעה למדרגות ומתחילה לעלות בעצביים. אני נתקעת במישהו בלי לשים לב בכלל מי זה היה. </p> <p>"מצטערת יכול להיות נחמד." הוא אומר ואני יודעת בדיוק מי זה.</p> <p>"את תהיי חייבת להפסיק להיתקע בי ככה כל הזמן שיילר." רולי אומר לי.</p> <p>"צדקת. אואן באמת חמור." אני ממשיכה לעלות ורולי עולה אחרי.</p> <p>"מה הוא עשה?" הוא שואל אותי מחוייך כתמיד. </p> <p>"מה זה משנה!?" </p> <p>"אוקי. אלוהים. איזה עצבנית!" הוא אומר ואני מוציאה נהמה ושנינו צוחקים. "אני שמח שנטקלתי בך עכשיו. באמת חיפשתי שותף לראות סרט, עוד שנייה התקשרתי נואש למלווה שלי, בחיי." </p> <p>"אתם עד כדי כך מסתדרים?" אני שואלת אותו והוא מושך כתפיים.</p> <p>"למה שלא נסתדר?" אני מקנא ברולי שיש לו מלווה שהוא אוהב. הייתי גם שמחה אם היו משבצים אותי לאיזה מלווה שיהיה יותר.. נחמד? </p> <p>אנחנו הולכים לחדר של הבנים ואנחנו רואים סרט בנייד. זאת אומרת במחשב נייד. כנראה שעל זה דיברו בוטן ונלסן באותו יום ולא על הפלאפון הנייד, זה באמת הרבה יותר הגיוני לראות מהמחשב נייד סרט. נו בסדר מותר לי. אני מטומטמת מאובחנת. אנחנו רואים איזה סרט אקשן עם המון יריות ושטויות, אני מתה על הסרטים האלה ולראות סרט עם רולי זה באמת נחמד, יש לו מלא הערות ממש מצחיקות, אני לא רגילה להומור. בסיינט גרובין ג'ורג' לא הרבנו לצחוק. טוב היינו עסוקים בלהיות רעבים לא היה הרבה זמן להומור בין לבין. רולי מתחיל להוריד סרט נוסף. הוא אומר שזה סרט המשך ואני מתה לראות את ההמשך של הסרט הזה. למרות שאני לא כל כך מבינה איך אפשר לעשות לזה סרט המשך הרי כולם מתו בסוף. </p> <p>"חכה לי עם הסרט! אני חייבת לשירותים!" אני אומרת מצחקקת ויוצאת מהחדר מרוצה מהעובדה שלא עשיתי את המבחן האידיוטי בגיאומטריה. לראות סרט עם רולי זה בהחלט יותר כיף. אני מתחילה ללכת לכיוון השירותים, אני נאלצת לחזור אחורה ליד דלת הכניסה לחדר שלנו כי אני בטוחה ששמעתי רעשים מוזרים משם. אני שומעת דפיקות דלת. מבפנים? אני באה לפתוח את הדלת ומגלה שהחדר נעול. </p> <p>"שיילר?! זאת את?" אני שומעת קול מבפנים. לא סתם קול. הקול של אואן. </p> <p>"אואן?" אני שואלת</p> <p>"תפתחי!" הוא צועק לי מתוך החדר. </p> <p>"אין לי מפתח" אני אומרת ולא יכולה לעצור את הצחוק שלי. כבר המון זמן שלא צחקתי ככה. הצחוק שלי מתגלגל בטירוף. </p> <p>"שיילר. זה לא מצחיק!" אני ממשיכה לצחוק..</p> <p>"תפסיקי לצחוק!" אני לא מצליחה להפסיק לצחוק. </p> <p>&nbsp;"נו שיילר! החברה הפסיכוטית הזאת שלך נעלה אותי פה!"&nbsp; </p> <p>"רוטינה?" איזה עוד חברות יש לי פה. ורוטינה עונה להגדרה פסיכוטית. </p> <p>"אדי!" הוא צועק מבפנים ואני ממש לא מופתעת שזאת היא שנעלה אותו. "נו את הולכת להשיג מפתח?!" הוא שואל אותי מעבר לדלת. </p> <p>"אני כבר יוציא אותך.." אני מורידה את הסיכה שלי מהראש ומכניסה לתוך המנעול. </p> <p>"רגע! חכי שנייה! לפני שאת הולכת להשיג מפתח!" </p> <p>"מה?" אני שואלת. </p> <p>"איך הלך לך המבחן?" אני עוצרת את הניסיון שלי לפתוח את הדלת. מה אני אמורה לענות לו? חשבתי שאתה סתם מבריז אז התעצבנתי ולא עשיתי את המבחן. עכשיו אתה נכשל במיזם. אופס?..&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">***</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">מקווה שאהבתם את הפרק! (;</p> <p style="text-align: center;">מחכה לתגובות שלכם!&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">3&gt;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p style="text-align: center;">&nbsp;</p> <p style="text-align: center;"><img style="width: 275px; height: 183px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/41/81/85/858141/posts/28873236.jpg" border="0" alt="" /></p></div>Sun, 02 Aug 2015 02:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shyler)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14362406http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=858141&blog=14362406http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14360675<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>עכשיו אחרי שהסבירו לי שאני מחוסרת הכרה כבר יומיים ולא חצי יום כמו שחשבתי, הדברים יותר ברורים. הרי ערב לפני שאיבדתי את ההכרה אני זוכרת שהם דיברו על ליז ועל הדייט הסודי ההוא שלה וזה היה מוקדם מידי לקרוא לה נעדרת. אבל עכשיו עברו שלושה ימים וליז עדיין לא חזרה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על המפגש עם ליז. על הדרך שבה היא העירה אותי כדי שתוכל להוציא את הדבר ההוא שהיה לה מתחת למיטה וביקשה ממני לא לספר לאף אחד על אותה הפגישה. אני מניחה שהמידע על המפגש שלי עם ליז הוא חשוב מאוד וכנראה יוכל לסייע בחיפושים אחריה. אבל הבטחתי לעצמי שאני אעמוד מאחורי מה שליז ביקשה ממני ושאני לא אספר לאף אחד על המפגש הזה. </p> <p>"איך הייתה המקלחת?" רוטינה נכנסת לחדר. אחרי שיצאתי מהמקום ההוא שנקרא חדר אחיות או משהו כזה הדבר שהכי רציתי זה להתקלח. רולי ורוטינה הראו לי איפה המקלחות ורוטינה דאגה לי לבגדים חדשים ונקיים. הבעיה הייתה המכנסונים הקצרצרים שהיא הביאה לי ללבוש. כשרוטינה הבינה שזאת תהייה בעיה עבורי היא דאגה לי גם לגרביונים חדשים. </p> <p>"ממש טובה." אני עונה ומסיימת לאסוף את השיער המחורבן שלי בתוך צמה סינית שתעלים אותו.</p> <p>"יופי." היא אומרת ואני שמה את סיכת השיער שטיטו נתן לי כדי שהפוני לא יחזור להציק לי.</p> <p>"כבר ארוחת ערב." היא אומרת ואני מהנהנת ויוצאת אחריה. אנחנו יורדות למטה ונכנסות לחדר אוכל. זה נראה בדיוק כמו הפעם האחרונה שהייתי פה. אותם 4 טורים ואותם נערים ונערות שהולכים ושבים ומתעלמים ממני ומהנוכחות שלי לחלוטין. אה אולי בעצם לא ממש לחלוטין. יש פה כמה בנות שמסתכלות על הגרביונים שלי בסלידה. שיחנקו. או במקרה שלהן שיקפאו מקור. אני ורוטינה הולכות לכיוון האוכל. היא מושיטה לי מגש וצלחת ואני ממצליחה למלא את הצלחת שלי תוך שניות. אני מרגישה קצת חזירה ליד רוטינה ששמה מעט סלט טוב לא קצת חזירה.. המון חזירה.. אנחנו הולכות לטור הכי ימני ומתיישבות איפה שישבנו פעם קודמת. </p> <p>"רולי לא יהיה היום בארוחת הערב." היא אומרת לי וזה משתמע כאילו היא חושבת שהיא עונה על מה שחשבתי. וזה לא נכון. נראה לי..</p> <p>"למה?" </p> <p>"הוא נסע למרכז העיר עם המלווה שלו. הם יאכלו שם." אני לא מאמינה שרולי מסתובב לו במרכז העיר שלי. אולי הוא חולף ליד תחנת הרכבת &nbsp;התחתית ב'רנס' בזה הרגע. או אולי הוא נתקל בטיטו שמסתובב ברחובות. אולי אפילו טיטו גונב ממנו את הנייד שלו, זאת אומרת- לוקח. המחשבה משעשעת אותי ואני מתחילה לצחקק. רוטינה מסתכלת עלי במבט לא מבין. </p> <p>"אני יכולה שנייה את הנייד שלך?" אני שואלת את רוטינה</p> <p>"בטח." היא מוציאה את הנייד שלה. </p> <p>"בקרוב יביאו גם לך אחד." היא אומרת. </p> <p>"מה המספר של רולי?" אני שואלת והיא מראה לי איך אפשר להגיע לאנשי קשר. אני מתקשרת אליו וכשאני שומעת את הקול של רולי אני מנתקת. </p> <p>"קחי" אני מחזירה לה את הנייד ומרגישה מטופשת. </p> <p>"הוא לא עונה?" היא שואלת אותי. איך אני אמורה להסביר לה שהתקשרתי בשביל הסיכוי הקטן שאולי טיטו לקח מרולי את הנייד כדי להצטלם ולשחק ולהעביר את הזמן איתו ושעכשיו הוא יענה לי? אני באמת מטופשת. </p> <p>"לא." אני משקרת. טוב אני לא צריכה שעוד מישהו יגלה שאני טיפשה. ושאני אומרת עוד מישהו אני מתכוונת בנוסף אלי. לשולחן מצטרפים נלסן והבחור הכושי שאני לא זוכרת איך קוראים לו. אני כן זוכרת שהוא כינה את עצמו בוטן.&nbsp; </p> <p>"שלום שיילר. שמענו שהחלמת" אומר בוטן. </p> <p>"לא ידעתי שידעתם שנפצעתי." אני אומרת. בטח פה זה עוד אחד מהמקומות שהכול מגיע לכולם בשניות. כמו במספרה של בארבל. </p> <p>"אנחנו יודעים הכול." בוטן אומר בכזאת דרמטיות. ונלסן מוסיף קולות רקע כדי להדגיש את זה. </p> <p>"יש חדש על ליז?" נלסן שואל את רוטינה שמהנהנת לשלילה. עוברת בי צמרמורת. אני מרגישה רע עם זה שאני לא מספרת על המפגש איתה. אולי זה יכול לעזור לה אם אני יספר. אבל אם זה יכול לעזור לה למה שהיא תבקש ממני לשמור על דיסקרטיות?&nbsp; אנחנו ממשיכים לאכול ורוטינה, נלסן ובוטן באמת מנעימים את הארוחה. נלסן ובוטן מצחיקים ממש. הם מצחיקים בעיקר בגלל שהם משלימים נורא אחד את השני. הם מסיימים משפטים אחד של השני וכל שנייה רבים על כלום. זה מצחיק לראות אותם ביחד גם בגלל ההבדלים החיצוניים שלהם. האחד שחור ממש והשני חיוור ומנומש. </p> <p>"רגע ואתם שותפים של רולי?" אני שואלת אותם. </p> <p>"כן." נלסן עונה. </p> <p>"אתם שלושה?" אני שואלת ומכינה לעצמי תוכנית בראש איך אני משכנעת את זאדנר לתת לי לעבור לחדר של הבנים. עם כמה שהספקתי לאהוב את רוטינה.. אני באמת מרגישה יותר בנוח עם בנים, עם כל הכבוד לשותפות החדשות שלי כן?&nbsp; </p> <p>"הלוואי." בוטן עונה וכל התוכנית שלי מתפוצצת. </p> <p>"יש לנו עוד שותף." נלסן ממשיך את הדברים של בוטן. ואני מרגישה באווירה מתוחה. כנראה שהשותף ההוא קשור לעניין. אני מסתכלת על רוטינה שמנסה להיראות עסוקה בסלט שלה. כמה זמן לוקח לה לגמור כל כך מעט סלט?? אני את הצלחת שלי כבר סיימתי מזמן.. כשרוטינה מסיימת בסופו של דבר את הסלט שלה אנחנו קמים מהשולחן ומפנים את המגש. נלסן מציע לי ולרוטינה להצטרף אליהם לסרט שהם הורידו לנייד (!!). אם כמה שאני רוצה לבלות איתם את המשך הערב ולראות סרט שזה דבר שלא עשיתי מלא זמן, אני מוצאת את עצמי עייפה מידי. וגם קצת מוזר לי הרעיון שארבעה אנשים יצליחו לראות מהצג של הנייד משהו. גם רוטינה מסרבת להם והם עוזבים אותנו בסופו של דבר בכניסה לחדר שלנו, שזה גם הכניסה לחדר שלהם כי הם ישנים ממש סמוך לנו. רוטינה פותחת את הדלת ושתינו נכנסות. לונה יושבת עם&nbsp; מה שאני מזהה כמחשב רק שלא מחובר לכלום על המיטה שלה ואדי.. אלוהים ישמור מה היא עושה?!</p> <p>"מה את עושה?!" אני צועקת עליה. אני רואה אותה מקפלת את החולצה שבאתי איתה עם השרוול המטונף באשמת רולי ומניחה אותה על המכנסיים, הגרביונים והחולצה המוכתמת של טיטו שנראה שכובסה (כנראה בזמן שהייתי מחוסרת הכרה) שמוסדרים יפה על המיטה שלי. </p> <p>"אני עושה לך טובה!" היא צועקת חזרה. </p> <p>"אני לא צריכה שום טובות." אני מורידה את הטונים שלי. וחוטפת ממנה את החולצה שלי. אולי קצת הגזמתי בתגובה המתגוננת שלי כשצעקתי. אולי אדי באמת ניסתה לעשות לי טובה. </p> <p>"רציתי רק להקל עליך במעבר מפה. אז הינה סידרתי לך את הבגדים. אני כבר יביא איזה שקית או משהו כזה. ותלכי לחפש חדר אחר" כנראה שלא הגזמתי בתגובה שלי בסופו של דבר. אני לא מאמינה שהזונה הזאת עושה מה שבא לה.</p> <p>&nbsp;"אד, למה את עושה את זה?" רוטינה שואלת אותה. </p> <p>"כי זה לא המיטה שלה! ליז ישנה כאן!" היא אומרת. או יותר נכון צועקת. </p> <p>"אדי סתמי! אני לומדת!" הפעם לונה צועקת לה. לדעתי לונה צריכה חדר משלה. או רק עם רוטינה. היא צריכה הרבה פעמיים שקט. </p> <p>"אני לא מבינה את זה?! רק אני זוכרת פה את ליז!?" אדי מתעצבנת </p> <p>"מה הקשר?!" לונה עוזבת את המחשב המוזר שלה. </p> <p>"היא עברה לגור איתנו במקומה! בואו נספיד אותה וזהו!!" לאדי בולט וריד במצח ורוטינה נראית מפוחדת ממנה. אני לא מבינה מה רוטינה עושה במקום כזה. אדי אפשר להבין למה הכניסו אותה למוסד לעבריינים. היא באמת חסרת שליטה ואלימה. אבל רוטינה? היא כזאת עדינה ומפוחדת. אני לא מצליחה לדמיין אפילו שהיא פוגעת במישהו או גונבת ממישהו. מעניין מה הסיפור שלה. </p> <p>"אדי תירגעי! זה שישנים לליז במיטה זה לא מה שמונע ממנה להופיע פה! תאמיני לי!" לונה אומרת. היא כנראה הצלע ההגיונית פה בחדר. אדי מתיישבת על המיטה שלה בפרצוף חמוץ ולונה חוזרת למחשב שלה.&nbsp; </p> <p>"ואת גם מפחידה את רוטינה!" לונה אומרת בצחוק. ואדי מחייכת לרוטינה חיוך מצטער. &nbsp;רוטינה מוציאה משחת שיניים ומברשת ומסמנת לי לבוא איתה. שתינו הולכות לכיוון שירותי הבנות שנמצא סמוך לשירותי הבנים משם ברחתי. היא מוציאה מאחת המגירות מברשת שיניים עטופה חדשה ונותנת לי. אני מוציאה מהעטיפה את המברשת שיניים החדשה שלי ורוטינה מושיטה לי את המשחת שיניים כדי שאני אפתח. אני מנחשת שרוטינה תמיד מוצאת מי שיפתח לה את המשחת שיניים.. לא נראלי שהיא תצליח בכפות ידיים הכל כך קטנות שלה לפתוח איזה משהו. אנחנו מסיימות לצחצח שיניים וחוזרות לחדר. לונה כבר ישנה והמחשב שלה מונח בצד ואדי נראית ישנה אבל אני לא לגמרי בטוחה כי אני לא רואה את הפנים שלה. רוטינה נכנסת למיטה שלה ואני לשלי. אני עייפה.. ולא ברור לי למה הרי אפשר להגיד שישנתי יומיים לא? אני באמת מנסה להירדם. אני עוצמת את העיניים שלי כל כך חזק ואני פשוט לא מצליחה, למרות העייפות הכבדה שלי. אני לוקחת את החולצה של טיטו וחוזרת לישון. אני מצמידה אותה אלי ואני מרגישה איך אני נרדמת לאט לאט. </p> <p>&nbsp;</p> <p>אני מתעוררת בבהלה לקול צרחה נוראי, בחיים שלי לא שמעתי כזאת צרחה מצמררת. אני מתיישרת במהירות ורואה את רוטינה שיושבת במיטה שלה צורחת. הידיים שלה תופסות חזק את המצעים ואני לא מבינה איך היא לא נשברת או משהו מהצרחה של עצמה. אני רצה אליה מהר ותופסת לה את הפנים. אדי ולונה מגיעות מיד אחריי ומנסות להרגיע אותה. רק אחרי חצי דקה שלמה של צרחות ובכי ושכבר התאספו בחדר גם רולי ונלסן שכנראה שמעו את הצרחה מהחדר שלהם ומיהרו לבוא ולראות שהכול בסדר, רוטינה מפסיקה לצרוח. </p> <p>"מה קרה רוטינה? מה קרה?!" לונה שואלת אותה ורוטינה כל כך מפוחדת עד שהיא לא מצליחה לענות. היא רק מצביעה לחלל ריק. אני שומעת את רולי ואדי מתלחששים ומנסה להבין מה הם אומרים, אבל נכשלת. &nbsp;</p> <p>"שם!!!" היא אומרת בקול צרוד. היא עדיין מצביעה לחלל ריק. </p> <p>"אין שם כלום רוטינה. רואה?" נלסן מנסה גם הוא להרגיע אותה. </p> <p>"היה!" </p> <p>"מה היה שם?" לונה מנסה להוציא ממנה משהו.</p> <p>"מישהו!! עמד שם מישהו!!! הוא בא לשיילר!!!" נלסן ולונה מיישרים מבטים אלי. עוברת בי צמרמורת. איך מישהו יודע למצוא אותי פה? וגם אם מישהו יודע שאני פה, איך הוא הצליח להיכנס לכאן עם כל מצלמות האבטחה? ועם כן מי? אולי טיטו? </p> <p>"איך את יודעת שהוא בא לשיילר?" אדי אומרת ונשמעת חסרת סובלנות. </p> <p>"הוא עמד לידה!! הוא הסתכל עליה!!" רוטינה עדיין נראית מבוהלת. כולם בחדר מנסים להרגיע אותה. זה גורם לי להבין שאם יש מישהו שבאמת כולם פה בחדר אוהבים, זאת רוטינה. אחרי כמה דקות רולי ונלסן הולכים, ורוטינה מנסה לחזור לישון. היא מבקשת מלונה שתישן איתה ולונה נכנסת לישון איתה במיטה. רוטינה ושאר הבנות באמת נרדמות אחרי כמה זמן. אבל אני לא מסוגלת. הצרחה המצמררת של רוטינה עוד מצלצלת באוזניי ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על המבט המפוחד שלה. אני מנסה לחשוב שרוטינה דמיינה וזה באמת נשמע הרבה יותר הגיוני. אבל אני פוחדת. אני מסתובבת מצד לצד במיטה עד שמגיע הבוקר ונשמעות דפיקות השקמה על הדלת. ייחלתי לבוקר הזה כבר הרבה זמן. אני יוצאת לצחצח ומרגישה עצמאית לשם שינוי. הבנות עוד מנצלות כל רגע שינה שהן יכולות להשיג מההתכרבלות במיטה. בייחוד אחרי שנגזל מהן שעת שינה הלילה. אני מסיימת לצחצח ומוכנה ללכת לארוחת הבוקר. הבנות עדיין ישנות. אני באה לדפוק בדלת של הבנים בדיוק שבחור בלונדיני גבוה פותח בעצמו את הדלת ודוחף אותי מדרכו. בחיי. אני מקשרת שזה השותף הנוסף שדיברו עליו בוטן ונלסן. הוא באמת מגעיל כמו שהסקתי. </p> <p>"מה זה היה?" אני פולטת ורולי נלסן ובוטן שבחדר מיישרים אלי מבט.</p> <p>"היי שיילר!" רולי אומר.</p> <p>"היי.." אני מחייכת.&nbsp; &nbsp;</p> <p>"זה היה <strong>טסל</strong>.. השותף הדפוק שלנו."&nbsp; נלסן אומר. </p> <p>"אל תתרגשי ממנו.." רולי אומר בחביבות עם החיוך שלו. </p> <p>"בואי נלך לאכול!" רולי תופס לי את היד וגורר אותי אחריו. בחיי כמה אנרגיות יש לבחור הזה על הבוקר?.. </p> <p>"מה שלום רוטינה? נרדמה בקלות אחר כך?" </p> <p>"כן היא נרדמה.." </p> <p>"מסכנה." </p> <p>"רולי.. אתה חושב ש-" </p> <p>"לא שיילר." הוא קוטע אותי וצוחק. "רוטינה מחורפנת.. היא כל הזמן רואה אנשים. זה כבר פעם שנייה השבוע שהיא קמה בצרחות. לא נראה לי שמישהו חיפש אחריך או משהו כזה." אני לא יודעת אם אני אמורה להירגע מהדברים שהוא אומר או להילחץ יותר. </p> <p>"זוכרת שהיא סיפרה שהיא מדריכה שלושה ילדים?" </p> <p>"התאומיים ועוד ילד שאמרת שהיא מדמיינת?" אני שואלת כדי להיות בטוחה שאני מבינה.</p> <p>"אז זהו. היא באמת מדמיינת את הילד ההוא." </p> <p>"איך היא הגיע לפה? רוטינה? זאת אומרת.. מה היא עשתה?.." </p> <p>"אני לא יודע.." כשהוא אומר את זה הוא לא מחייך כמו תמיד. אנחנו נכנסים לחדר האוכל ושוב אני מעמיסה אוכל בטירוף וזוללת הכול בשניות. </p> <p>"מתרגשת לקראת הפגישה שלך עם אואן?" הוא שואל ואני נאלצת להפסיק לזלול לרגע. </p> <p>"אואן?" </p> <p>"המלווה שלך. הם באים עכשיו.." &nbsp;זה מזכיר לי מה רציתי לשאול את רולי. </p> <p>"תגיד. זה אפשרי בכלל לצאת למרכז העיר עם המלווה שלך? כמו שיצאת אתמול בערב?" הוא מחייך. </p> <p>"כן. אבל רק עם זה ביוזמת המלווה כמובן.. ואז המלווה צריך להוציא אישור מיוחד מזאנדר. למלווים מותר הכול." </p> <p>"אז אני רק צריכה לשכנע את אואן הזה לקחת אותי למרכז העיר?" רולי צוחק, דבר שמעצבן אותי כי הוא גם לא עונה לי על השאלה. "והמלווה שלך פשוט לקחה אותך?" </p> <p>"כן. כי כיף איתי. תשאלי אותה אפילו." למרות האמירה המעצבנת אני מוצאת את עצמי צוחקת. </p> <p>"אתה מעצבן אותי היום."</p> <p>"מצטער.." הוא מחייך חיוך מתנצל.&nbsp; </p> <p>"תגיד, איך אואן?" רולי מרצין. הוא מתעסק באוכל שלו ולא עונה לי. </p> <p>"רולי?" אני מנסה להבין לאן הוא נעלם לי פתאום. </p> <p>"מה?" </p> <p>"שאלתי איך אואן?" הוא מסתכל עלי במשך כמה שניות. </p> <p>"תלוי את מי שואלים." </p> <p>"אני שואלת אותך." </p> <p>"אז אואן חמור." הוא עונה וקם מהמקום. הוא מפנה את המגש שלו למרות שאני רואה שהוא לא סיים מהצלחת שלו. אני נשארת לשבת ולגמור לאכול. אני סך הכול ילדה עם תיאבון בריא! מאוד! &nbsp;אני מנסה להבין למה רולי כל כך לא אוהב את אואן שהוא מגיע למצב של חסיכה בחיוך. זה בטוח קשור לליז. בכל מקרה אני אהיה חייבת להיות נחמדה לאואן. אני רוצה שהוא ייקח אותי למרכז העיר. ככה אני יוכל להעלם לו ולהגיע לטיטו. </p> <p>אני מפנה את המגש ועולה חזרה לחדר. </p> <p>&nbsp;</p> <p>אני פותחת את הדלת לחדר ורואה מולי בחור שלא ראיתי קודם מרים את המזרן של המיטה שלי. זאת אומרת של ליז. ומחטט לראות מה יש שם. </p> <p>"אפשר לעזור לך?" אני שואלת והבחור עוזב מהר את המזרן. </p> <p>"אמ.." הוא מרגיש שנתפס על חם. הוא מסדר את המזרן חזרה במקום. "אני מניח שאת שיילר." </p> <p>"אני מניחה שאתה אואן." </p> <p>"כן." שנינו שותקים. הוא מתיישר ואני רואה כמה שהוא גבוה. יש לו עיניים אפורות, שיער כהה ועצמות לחיים בולטות שנותנות לו מראה גברי במיוחד. </p> <p>"אני מצטערת על ליז." אני אומרת והוא מיישר אלי מבט. המבט שלו מקפיא אותי. העיניים האפורות שלו מקפיאות אותי. אני לא מצליחה להשתחרר מזה עד שהוא מסיט את המבט שלו. הוא מפחיד אותי.</p> <p>"את לא צריכה להצטער. אנחנו עוד לא יודעים אם קרה לה משהו." הוא אומר ואני מודה על זה שהוא לא מסתכל לי בעיניים ומקפיא אותי שוב כמו קודם. </p> <p>"אני מקווה שזה לא יפגע לך בציון או משהו." </p> <p>"רק את יכולה לפגוע לי בציון עכשיו." הוא אומר בקרירות. בא לי ללכת. הוא כל כך מפחיד וקר ופשוט לא בא לי להיות לידו. אני מזכירה לעצמי שאני חייבת לגרום לו לקחת אותי למרכז העיר שזה הסיכוי היחיד שיש לי לצאת מהמקום הזה ולפגוש את טיטו. </p> <p>"מה אנחנו אמורים לעשות?" אני שואלת.</p> <p>"התחלתי ללמד את ליז גיאומטריה. היא עמדה לגשת למבחן." </p> <p>"גיאומטריה?" אני בכלל לא מציעה שהוא ילמד אותי. חבל על הזמן של כולנו. המוח שלי זה באמת תופעה. </p> <p>"כן. אני אלמד אותך." שיט. </p> <p>"אני לא חושבת שכדאי. אני לא טובה עם מספרים." אני מנסה להתחמק מזה. </p> <p>"יופי." </p> <p>"למה יופי?"</p> <p>"כי גיאומטריה זה בכלל לא עם מספרים. אז לא תהיה לנו שום בעיה" אני רוצה לקבור את עצמי. הינה הוכחה חיה לכמות הטימטום ששופע ממני. גיאומטריה זה לא עם מספרים!! &nbsp;&nbsp;</p> <p>"בכל מקרה. מה עוד אפשר לעשות?" הוא שוב מיישר אלי מבט ואני קופאת במקום.</p> <p>"אמרתי לך. אני אלמד אותך גיאומטריה. אני מגיש אותך למבחן שבוע הבא." </p> <p>"אבל אז אני אכשל." </p> <p>"את לא תכשלי. אני ילמד אותך." הוא כבר נשמע עצבני.</p> <p>"אני כן אכשל, בחיים שלי לא למדתי כלום." אני אומרת בחוסר סבלנות, אני גם בטח כבר נשמעת עצבנית.. </p> <p>"אז עכשיו את תלמדי. ותעברי את המבחן." אין בו שום חביבות או משהו כזה. רק קרירות שנודפת ממנו ומקפיאה לי את הצורה. אני שותקת והוא מקבל את השתיקה שלי כהסכמה. </p> <p>"הבאתי ספרים." הוא אומר ובא לי לקבור את עצמי. אנחנו מתיישבים על הרצפה והוא נשען על המיטה שלי/של ליז. הוא מלמד אותי קצת זוויות וחישוב קטעים. הוא מדפדף בספר ואני לא יכולה שלא להבחין בכף היד שלו. היא מלאה בשריטות קטנות שנראות די עמוקות. נראה כאילו.. הוא נחתך מזכוכית. זאת אומרת.. הרבה זכוכיות. מבלי לשים לב אני נוגעת לו בפצעים שלו ביד, הם קרים. הוא מסתכל עלי במשך כמה שניות ואחר כך לוקח חזרה את היד אליו.&nbsp;&nbsp; </p> <p>"אל תגרמי לי לחבב אותך." הוא אומר וצמרמורת עוברת לי בכל הגוף. אני בכלל לא יודעת איך לפרש את מה שהוא אמר עכשיו. 'אל תגרמי לי לחבב אותך'?! מה הוא חושב לעצמו. האנשים פה כאלה מוזרים. אני לא מצליחה להבין אותם. והוא גם מהטחונים של אמסטרדם. אפשר לראות את זה לפי הנעליים שלו וגם לפי השעון שלו שבטח שווה יותר מהבית של אולאף וטיטו. אוך. למה הייתי צריכה להיזכר באולאף עכשיו?! </p> <p>"אל תגרום לי לרצות להכשיל אותך." אני אומרת והפעם אני זאת שמיישרת אליו מבט. הוא שותק ונראה שהוא מתחרט על מה שאמר. </p> <p>"תנסי לפתור את התרגיל הזה." הוא מביא לי תרגיל. אחרי כמה דקות והסבר קצר אני מצליחה לפתור את התרגיל. אחרי שעתיים שכמעט ולא נגמרו הוא צריך ללכת. הוא קובע איתי למחר. הוא מסביר לי שאנחנו חייבים לתרגל עוד הרבה לפני המבחן. כנראה שהוא הבין עם מי יש לו עסק.. </p> <p>"לא נראה לי שאת תכשילי אותי." הוא אומר לפני שהוא יוצא מהחדר. נחייה ונראה חבוב. </p> <p>"חכה." אני אומרת לו לפני שהוא מספיק לצאת מהחדר.</p> <p>"מה חיפשת מתחת למיטה של ליז?" אני שואלת את השאלה שהציקה לי כל השעתיים האחרונות. אני משערת שהוא חיפש את מה שהיא הוציאה מהמיטה באותו הלילה שנפגשנו. </p> <p>הוא שוב מיישר אלי מבט ואני קופאת במקום ומאבדת את היכולת להגיב או משהו. הוא יוצא מהחדר בלי לענות לי על השאלה וסוגר אחריו את הדלת. קר לי.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>עד כאן הפרק הרביעי!</p> <p>אהבתם את אואן??&nbsp;</p> <p>מחכה לשמוע קצת את דעתכם! מקווה שנהנתם מהפרק (:&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p style="text-align: center;"><img style="width: 250px; height: 375px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/41/81/85/858141/posts/28870404.jpg" border="0" alt="" /></p></div>Wed, 29 Jul 2015 00:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shyler)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14360675http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=858141&blog=14360675http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14359170<div align="right" dir="rtl"><p>אני מרגישה כל כך פגועה ונבגדת ברגעים אלו. אני עומדת מול אולאף ומתאפקת לא לבכות. </p> <p>"אתה דיברת עם זאנדר?" אני שואלת אותו.</p> <p>"לא איתו אישית אבל עם אחת בשם<strong> דברה</strong>. מאוד נחמדה." הוא אומר תוך כדי שהוא קושר אותי לכיסא. אותו הכיסא שהיה משמש לי לבמה כשהייתי בת 8. הייתי מקריאה נאומים מאוד דעתניים לגביי העשירים שבהולנד וחוסר האיזון וטיטו היה משתעשע ממני תמיד ומוחא לי כפיים בסוף הדברים. אין מה להגיד. הייתי ילדה טיפשה מאוד. אני עדיין ילדה טיפשה מאוד.</p> <p>"למה?.." אני שואלת והקול שלי יוצא צרוד מהניסיון לא לבכות.</p> <p>"כי את נטל." אני בולעת את הרוק ולא יודעת איך להגיב לדברים שאני שומעת. אני אפילו לא מתנגדת לניסיון של אולאף לקשור אותי לכיסא. ברור לי שאם אני רוצה אני יכולה לברוח. אני יותר חזקה מאולאף וזה ברור לשנינו. אבל אני כל כך פגועה שאני פשוט לא מסוגלת לזוז. כל הרגשות שלי מתערבבים.. אני רוצה לחשוב שאולאף מנסה להגן עלי כמו שתמיד הוא הצטייר לי, אבל אני לא מצליחה לגבש לעצמי שום תיאוריה כזאת. הוא רע אלי במילים שלו. בדרך שבא הוא החזיק אותי קודם ובדרך שבה שהוא קושר אותי עכשיו. המילים שלו "את נטל." היו הדבר הכי קשה ששמעתי. ושמעתי המון דברים. אנשים היו קוראים לי זונה וחלק היו קוראים לי מוזנחת. אבל נטל זה הדבר הכי כואב שאמרו לי. אולי כי באמת הרגשתי ככה.. ניסיתי כמה שיותר לעזור מהבחינה הכספית אומנם לא הצלחתי בזה כמו שטיטו הצליח. אבל באמת שניסיתי. אני מניחה שיותר קשה להתחלק באוכל בין 3 אנשים ואני מניחה שאני מבזבזת להם גם חשבון מים במקלחות שלי. אבל כבר כמה נטל אני יכולה להיות שהוא פועל ככה? </p> <p>"אני לא התכוונתי להיות." אני אומרת. הוא מסיים לקשור אותי לכיסא ומתיישב מולי. </p> <p>"אני יודע שלא." &nbsp;</p> <p>"אבל דיאל-" אני נזכרת איך אולאף הבטיח אישית לדיאל שהוא ישמור עלי. ואז הוא פנה לטיטו הקטן וביקש ממנו אישית שגם הוא ישמור עלי וטיטו הבטיח שהוא ישמור עלי. </p> <p>" דיאל ביקש שאני ישמור עליך. זה בדיוק מה שאני עושה."&nbsp; הוא אומר ואני ממש מנסה להסיק מזה שהכוונות של אולאף באמת טובות. אבל ההיגיון פשוט אומר לי שלא. </p> <p>"הם בדרך לקחת אותך." אני מרימה את הרגליים שלי למצב מקופל על הכיסא ככה אני מרגישה יותר מוגנת. </p> <p>"איפה טיטו?" אני שואלת את אולאף. </p> <p>"מחפש אחרייך. הוא דואג לך." הוא אומר ואני משעינה את הראש שלי על הרגליים. אם כמה שהייתי רוצה לראות את טיטו עכשיו. שהוא ייכנס ויעזור לי ושנברח מפה. לא הייתי רוצה שהוא יראה אותי במצב הזה. יותר מזה, לא הייתי רוצה שהוא יראה את אבא שלו במצב הזה. היה לי ברור שטיטו לא מעורב בזה. הוא לא היה עושה לי דבר כזה. אבל אולאף לעומת זאת כן. לא להאמין שרציתי לברוח גם איתו. עם הבוגד הנצלן הזה! אני מתפלאה איך הוא עוד לא התחיל לחטט לי בכיס ולחפש כסף. הוא מעדיף לזרוק אותי למוסד אידיוטי בשביל שאני לא אהיה נטל. ממש אני מרגישה שהוא מכר אותי. </p> <p>"שילמו לך על זה?" אני חייבת לשאול. הוא מסתכל עלי כמה שניות. </p> <p>"כן. הרבה כסף." הוא אומר ועכשיו הכול מסתדר לי. מתחיל להיות לי חם. וזה סימן שהעצביים שלי עולים. עכשיו יותר מפגועה אני עצבנית. מרגישה כמו חפץ שמוכרים. כנראה בגלל זה טריסטראם כל כך אהב אותי. אני חפץ. זה בדיוק מה שאני. בפתאומיות אני מיישרת את הרגל שלי בצורה כזאת שאני פוגעת לאולאף בפרצוף. אני לא מרגישה שום חרטה על זה. אני מנסה להשתחרר ללא הצלחה. אולאף מתיישר המום ממה שקרה ונוזל לו דם מהאף. בהחלט נתתי לו מכה חזקה. בחיים לא פגעתי בו ותמיד נהגתי בו בנימוס וזה בגלל שהוא כיבד אותי. לפחות ככה חשבתי. ומסתבר שהוא בכלל ראה בי חפץ. </p> <p>"אני לא חפץ." זה מה שיוצא לי בסופו של דבר מהפה אחרי שתיקה ארוכה ששוררת בינינו. </p> <p>"מובן שלא. חפץ זה דבר דומם." הוא אומר בצורה מרגיזה כל כך שמעצבים אני פשוט מצליחה לשחרר את הקשירה. כל פרק כף היד שלי מדממת בצורה מפחידה. ממש הצלחתי לקרוע את החבל מלהרחיק את שתי כפות היידים שלי אחת מהשנייה. אולאף מנסה לתפוס אותי אבל הוא מחמיץ. יותר מללכת מהמקום הזה שמרגע זה אני ממש לא מחשיבה אותו לבית שלי אני רוצה לפגוע בו. לפגוע באולאף. אני לא אצא מפה עד שאני אדע שהוא נפגע בדיוק כמו שאני נפגעתי ממנו. אני יודעת בדיוק מה הדרך לעשות את זה. נראה שגם אולאף מבין מה אני מתכוונת לעשות ובגלל זה הוא ממש לחוץ לתפוס אותי. אני ניגשת לסקסופון שלו ומתחילה לחבוט איתו בקיר. אולאף עומד במקום המום ממה שקורה. עכשיו כבר ממש ממש חם לי ואני מסוחררת בטירוף כנראה בגלל איבוד הדם שלי מפרק כף היד שהרוסה לגמרי מהחתכים של החבל. אני חובטת וחובטת עד שהסקסופון מאבד את הצורה הדפוקה שלו. אני זורקת על אולאף את שארית הסקסופון והוא מסתכל על הסקסופון שלו אובד עצות. בהחלט פגעתי בנקודה רגישה. אני שומעת את הרעש הכי נורא בעולם- של הדלת הירוקה ומבינה מישהו בדרך לכאן. אולי אחד השכנים מהבניין הסמוך שבא להבין על מה הרעש. אולי זה טיטו שהתעייף מהחיפושים וחזר והאופציה הכי סבירה: באו להחזיר אותי חזרה למוסד. אני לוקחת פיסת בד שמונחת על המזרן של טיטו וקושרת מסביב לפרק כף היד שלי שמדממת בלי סוף, כדי לעצור את איבוד הדם הנוראי הזה לפני שיקרה לי משהו. אני מרגישה איך אני מאבדת כבר את כל שיווי המשקל שלי. הכול נהייה מטושטש ואני נופלת על המזרן של טיטו. </p> <p>&nbsp;</p> <p>אני מתעוררת בתוך ניידת. אני חגורה ויש ריח של דם שכנראה נודף ממני. אני מנסה לראות מי נוהג ברכב אבל אין לי כוח. הראש שלי מסוחרר ואני רואה מטושטש. כואב לי הראש בצורה מפחידה. אני רוצה להחזיק אותו כדי להקל על הכאב ולתמוך בראש שלא ייפול ויתגלגל או משהו כזה. אבל אני לא מצליחה להרים את הידיים מרוב עייפות ותשישות. אני מרגישה רטט שבא מכיס המכנסיים שלי. לוקח לי כמה שניות להבין שזה כנראה הנייד של רולי. אני חושבת שאולי זאת ליז שהתקשרה אליו או משהו כזה ואני מנסה בכוח לשלוף את הנייד של רולי מהכיס שלי וכמעט שולפת במקומו את מראת הכיס שלי שנמצאת עלי תמיד. אני מרגישה חובה לבדוק אם ליז הזאת התקשרה אליו. אני מנסה לראות מה כתוב על הצג ובאמת כתוב שם שהתקבלה הודעה טקסט חדשה. הפעם זאת לא החובה שמדרבנת אותי אלא הסקרנות. אחרי דקה שאני קצת מתאוששת אני לוקחת חזרה את הנייד ונכנסת להודעות הנכנסות. כן אני מבינה בטלפונים. אומנם לא מבינה גדולה אבל יצא לי לראות כמה ולהתעסק עם כמה. פעם טיטו גנב תיק ובתוכו היה נייד. השתעשענו עם זה בלי סוף. הצטלמנו ושיחקנו במשחקים. לפחות עד שזה נכבה.. אני מסתכלת בהודעת הטקסט הנכנסת ורואה שהיא מאחת בשם אליזבת. אני מניחה שזה השם המלא של ליז. למה כולם תמיד נורא רשמיים בטלפונים הניידים? אני נכנסת לראות מה תוכן ההודעה. אני לא ממש מצליחה להבין מה הכוונה בהודעת טקסט הזאת. היא כותבת לו 'זה אתה'. על מה היא מדברת? אולי זה באמת הוא מהדייט הסודי שאדי דיברה עליו? אבל אז למה לה להודיע לו את זה? אני באמת לא מצליחה להבין. אני מחזירה את הנייד שלו לכיס שלי ומרגישה את פרק כף היד שלי. אני רואה שהיא עדיין קשורה עם פיסת הבד שמצאתי על המזרן של טיטו. אוי לא. זה לא פיסת בד. זאת החולצה שלו. טיפשה אחת! מה חשבתי לעצמי?! למה שיהיה פיסת בד על המזרן שלו!? זאת החולצה שלו שברור שלא תחזור אליו בקרוב. וגם אם היא תחזור היא תהייה מוכתמת לנצח בדם הדפוק שלי. אני שונאת את עצמי כל כך עכשיו על שגזלתי מטיטו את אחת החולצות הבודדות שלו. לא רק את זה גזלתי ממנו במפגש עם אבא שלו. הרסתי לאולאף את הסקסופון שהיה אמצעי להרוויח כסף. מכל הסיפור בסופו של דבר זה טיטו שהכי נפגע. אני לא רוצה לדמיין בכלל מה הוא חשב כשהוא נכנס חזרה לדירה וראה את אולאף הפצוע, הדם על הרצפה ובטח גם על המזרן שלו שעליו איבדתי את ההכרה והמראה של הסקסופון ההרוס לגמרי. שלא נדבר על הקיר. רצף האירועים האחרון בהחלט לא עשה לי טוב. אוף. ותיבת הנגינה המושלמת שאני לא אראה יותר. </p> <p>הניידת עוצרת וזאנדר פותח לי את הדלת. הוא עוזר לי לצאת ותומך בי בדרך לכניסה חזרה למוסד. האמת, אני שמחה לחזור לפה. לדירה של אולאף וטיטו אני לא מוכנה לחזור יותר. גם לדירה הישנה שלי ושל דיאל אני לא מוכנה לחזור. אין לי שום מקום לגור בו ואולי המוסד הזה הוא באמת פיתרון. הדבר היחיד שמפריע לי זה המרחק מטיטו. ואולי גם העובדה שיש במוסד הזה יותר מידי נערים ונערות.. אני לא כל כך מסתדרת עם אנשים. בעיקר עם בנות.. </p> <p>אנחנו נכנסים למוסד ועולים במדרגות. זאנדר נעמד מחוץ לאחת הדלתות. </p> <p>"זה החדר היחיד שיש לי בו מיטה פנויה. וזה גם בגלל שאחת הדיירות במוסד נעדרת. את תישני פה בזמן הקרוב בסדר?" אני מהנהנת. ממש לא אכפת לי איפה לישון. העיקר לישון. תמיד אהבתי לישון זה הדרך שלי להתנתק מהמציאות המחורבנת שלי ועכשיו היא עוד יותר מחורבנת ככה שעוד יותר בא לי להתנתק ממנה. אנחנו נכנסים וכל שאר הבנות שבחדר כבר ישנות. אני אפילו לא מסתכלת לראות אם אני מזהה את הפרצופים שלהן. אני רק מצליחה להסיק שיש לי עכשיו שלוש שותפות. זאנדר מסמן לי על המיטה הריקה וטופח לי על הגב.</p> <p>"אני יבוא בבוקר לראות מה שלומך ולדאוג לשבץ אותך אוקי?" הוא שואל ואני מהנהנת עם חצי חיוך שיראה הערכה. אני מתחילה להאמין לזאנדר במה שהוא אמר. שאני אחיה פה יותר טוב ממש שאני חיה. אולי זה היה נראה לי כמו שקר מוחלט לפני 24 שעות. אבל עכשיו שאני מכירה באמת את אולאף שאיתו גרתי אני שמחה להיות רחוקה ממנו. אם כל הכאב שלי שגזלתי ככה מטיטו גם את העבודה של אבא שלו אני מרגישה נהדר עם העובדה שפגעתי קשה באולאף. הסקסופון שלו היווה בשבילו המון. אני נשכבת על המיטה כמו שאני. עם הבגדים המטונפים שמוכתמים בדם ועם החולצה של טיטו שקשורה לי על פרק כף היד. &nbsp;אני נכנסת מתחת לשמיכה ומקרבת אלי את החולצה של טיטו. אני מריחה את החלק שלא ספוג בדם של החולצה ומריחה את הריח של טיטו. זה עושה לי הרגשה טובה יותר. של בית. זה מזכיר לי שמישהו דואג לי. עכשיו אני מבינה שטיטו הוא הבן משפחה היחיד שלי. &nbsp;אני רק עוצמת את העיניים ונרדמת. כמובן שאני נרדמת לתוך סיוט נוראי מלא בדם, תיבות נגינה וטלפונים ניידים. השיא של החלום זה כשפרק כף היד של הבלרינה הדהויה מתיבת הנגינה נשבר ונופל לתוך שלולית דם. אני כל כך בתוך החלום שאני מרגישה נשימות על הפנים שלי וכמה שניות אחר כך אני מרגישה שמלטפים לי את הפנים בעדינות. בתוך רגע אני מתעוררת בבהלה ומכניסה אגרוף ישירות לפנים שהיו מעלי. אני מתיישרת בזריזות ומנסה לזהות למי עוללתי את זה. בחורה מושלמת מסתכלת עלי מחזיקה את האף שלה. לא עוד אחד שגרמתי לו לדמם מהאף היום.. היא באמת הבחורה הכי יפה שראיתי בחיי, הייתי יכולה להאמין שהוציאו אותה מאחד הפוסטרים שתלויים על האוטובוסים או ברכבת התחתית. היא כל כך יפה, שהיא נראית לא אמיתית. התגובה שלה למכה שנתתי לה הפתיעה אותי. ציפיתי שהיא תתעצבן או אפילו תצחק. אבל היא רק מרגיעה אותי. היא מסמנת לי על הבנות ומסמנת לי להיות בשקט. אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליה. היא באמת יפיפייה אמיתית. היא ממש מיוחדת. </p> <p>"אני מצטערת." אני אומרת בטון שנשמע בכייני. לא כמו שהתכוונתי שיצא לי.</p> <p>"זה בסדר." היא מחייכת. "לא חשבתי שאני אמצא מישהי שישנה על המיטה שלי." היא אומרת לי ומסמנת לי לקום מהמיטה. </p> <p>"אה.. זאנדר פשוט אמר-" היא מחטטת מתחת למיטה. כנראה שהיא החביאה שם משהו. </p> <p>"זה בסדר. את לא צריכה להתנצל." היא אומרת לי תוך כדי שהיא ממשיכה לחטט מתחת למיטה. אני רואה שהיא מסתכלת על היד שלי. </p> <p>"את בסדר?" היא שואלת אותי ואני ממהרת להנהן. הנוכחות של בחורה יפה מידי מלחיצה אותי. יש הרגשה של חוסר אנושיות שעושה לי רע. היא מוציאה משהו מתחת למזרן שאני לא מצליחה לזהות בדיוק מה זה ומכניסה מתחת לחולצה שלה. </p> <p>"את יכולה לחזור לישון.. סליחה שהערתי אותך." היא אומרת לי. </p> <p>"סליחה ש.. על האף." אני אומרת והיא מצחקקת. </p> <p>"זה לא פעם ראשונה שחטפתי מכות מבחורות שישנו במיטה שלי." היא אומרת. </p> <p>"את לא רוצה לישון במיטה שלך?" אני שואלת אותה.</p> <p>"לאלא. אני לא הולכת לישון עכשיו." היא אומרת ובאה ללכת. </p> <p>"רק אם תוכלי.. לא לספר לאף אחד על המפגש הזה. בסדר?" היא שואלת אותי ואני מהנהנת. העובדה שהיא הצליחה להרגיע אותי אחרי הסיוט ההוא ולא התעצבנה על האגרוף שהכנסתי לה לפרצוף בטעות גרמה לי להעריך אותה מאוד. ככה שאם היא ביקשה שאני לא יספר על המפגש הזה אני באמת מבטיחה לעצמי שאני לא יספר על המפגש הזה. &nbsp;אני מנסה לחזור לישון אבל לוקח לי הרבה מאוד זמן לעקל את מה שקרה. את האגרוף שהכנסתי לבחורה ההיא, את הסיוט הדפוק ההוא והסקרנות של מה לעזאזל היא הוציאה ממתחת למיטה. בסופו של דבר אני נרדמת. </p> <p>&nbsp;</p> <p>"חתיכת מטומטמת! יש לך מושג איך הדאגת אותנו אתמול?!" אני מרגישה איך כולי מתנערת. אני מרגישה איך כל השרירים שלי כואבים. כנראה מהריצה הארוכה שרצתי. אני מסתובבת ורואה את אדי ההיא שישבה איתנו בארוחת הערב אתמול. או יותר נכון שאני ישבתי איתם בארוחת הערב אתמול. היא נבהלת שהיא רואה אותי. </p> <p>"שיילר?!" היא זכרה את השם שלי. טוב לא בדיוק את השם שלי. אוף נו. </p> <p>"למה את ישנה במיטה של ליז?!" זאת הייתה ליז שהעירה אותי אתמול בלילה. עכשיו חלק מהדברים מסתדרים לי. ברור לי עכשיו למה רולי היה נורא לחוץ לשמוע מי היה הדייט הסודי שלה. ברור לי עכשיו לגמרי שהוא ממש מאוהב בה. ואיך אפשר שלא להבין אותו? היא באמת יפיפייה אמיתית. הרבה יותר מכל אחת שראיתי. רולי. כמה שבא לי לראות אותו ואת החיוך החביב שלו. להחזיר לו את הטלפון שלו ולספר לו על ההודעה של ליז. עכשיו שאני 'מכירה' את ליז אני מרגישה קצת לא נעים שקראתי את ההודעה שלה לרולי. אני מרגישה קצת חודרת לפרטיות. הבחורה הבלונדינית קמה מהר מהמיטה שלה לראות על מה המהומה. </p> <p>"איפה ליז!?" היא אומרת בעצביים כאילו כל התשובות נמצאות אצלי ואני בחקירה מזויינת.</p> <p>"אני לא יודעת." אני עונה וקמה מהמיטה. הראש שלי עוד כואב לי מאתמול ואני מרגישה חלשה. </p> <p>"למה את ישנה במיטה שלה!?"שואלת אדי ועכשיו גם הבחורה עם השיער הגלי מתעוררת. </p> <p>"אדי, עזבי אותה." הבלונדינית אומרת ועוזרת לי לשבת חזרה. היא כנראה הבינה שאני קצת מסוחררת.&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; </p> <p>"לא ברחת או משהו?" אדי שואלת בחוסר סבלנות ואין לי כוח לענות לה. הבלונדינית מסתכלת עלי ומרימה את היד הפצועה שלי. </p> <p>"את בסדר?" הבלונדינית שואלת ואני מרימה את הראש ובפעם הראשונה אני רואה כמה הבלונדינית הזאת נראית כמו בובת חרסינה. </p> <p>"רוטינה תעזבי אותה. את לא קולטת שהיא מסתירה משהו?! שהיא יודעת איפה ליז?!" </p> <p>"למה שהיא תדע?" הבלונדינית שואלת את זה בכזאת עדינות ויש לה קול כזה עדין וחלש שנדמה לי שאם אדי תנבח גם עליה היא תישבר. </p> <p>"כי היא ישנה במיטה שלה?!"</p> <p>"אדי סתמי. זה לא אומר כלום." אומרת כנראה לונה. אם הבלונדינית היא רוטינה.. היא אומרת את זה בטון כזה עייף ומסתובבת לכיוון השני שנראה לי שרק בשביל שלא יהיה רעש היא מבקשת מאדי שתסתום. רוטינה מסתכלת על היד שלי. </p> <p>"את רוצה שאני יחבוש לך את זה? יש לנו פה בחדר ערכה." היא שואלת אותי. </p> <p>"לא. זה בסדר." אני עונה ונראה שאדי מעוצבנת מההצעה של רוטינה לעזור לי.</p> <p>"את בטוחה? פיסת הבד הזאת יכולה לזהם לך את היד.." היא אומרת בקול שקט מאוד. אני יכולה לתאר לעצמי שלונה מחבבת אותה. היא בטח מאוד שקטה ולא מפריעה לה לישון. אדי שנראית חסרת סובלנות תופסת לי את הזרוע ומרימה אותי מהמיטה. היא משעינה אותי לקיר ומתחילה לערוך עלי חיפוש מקיף. רוטינה רואה את זה ונעמדת מהר. לונה שהייתה עמוק מתחת לכרית והשמיכה מבינה שמשהו קרה ומציצה לראות מה קורה. אדי מוציאה לי מהכיס את מראת הכיס, את הנייד ואת העודף שעוד היה לי בכיס מהשטר של האירו. אני תשושה מידי בשביל להתעמת איתה. אם כמה שבא לי להחטיף לה. למרות שדי מיציתי את הרעיון של להחטיף לאנשים להיום.. &nbsp;</p> <p>"מה את עושה!?" לונה קמה מהמיטה דוחפת את רוטינה שעומדת בדרך המומה ותופסת את אדי. </p> <p>"את נורמאלית?!" לונה שואלת את אדי שלא מביעה חרטה. היא מסתכלת בנייד של רולי ולונה מנסה לחטוף אותו ממנה. </p> <p>"זה הפלאפון של רולי!" אדי צועקת וזורקת את הפלאפון מהיד שלה. לונה נעצרת מהמרדף אחרי אדי ומסתכלת עלי. שלושת הבנות מסתכלות עלי כאילו גנבתי לו את הנייד. </p> <p>"הוא הביא לי אותו.." אני אומרת והקול שלי יוצא ממש צרוד. אין לי כוח אפילו לגונן על עצמי. אני רק רוצה לחזור לישון. </p> <p>"ואיזה סיבה יש לרולי להביא לך את הפלאפון שלו?!" אדי צועקת לי. לונה מרימה את הפלאפון מהרצפה. כנראה כדי לוודא שזה הפלאפון של רולי. &nbsp;&nbsp;</p> <p>"הוא רק רצה ניסה לעזור." אני אומרת ונהייה לי חם. מה שאומר שאני מתעצבנת. יש לי כל כך הרבה מה להגיד.. וכל כך הרבה על מה להתעצבן.. ומה לא הייתי עושה כדי להיות רעננה מספיק כדי לירוק לאדי הזאת בפנים. </p> <p>"אד, אולי כדאי שתבררי את זה עם רולי לפני שאת מאשימה את שיילר?" אומרת רוטינה בקול השקט והעדין ממש שלה. היא מסדרת את השמיכה על המיטה ומסמנת לי לשכב שאני לא אתעייף. בהחלט יש לי פייבוריטית מהבנות פה. לא נעים לי לשכב במיטה עכשיו. זה יוציא אותי בצורה שגויה. אני רוצה להראות שאני עומדת על שלי ושאני מעוצבנת. אבל קצת קשה לעמוד על שלך שאתה כמעט לא מצליח לעמוד בעצמך. אני נכנעת וחוזרת לשכב במיטה. נראה שזה מעצבן את אדי.&nbsp; </p> <p>"הבנת שעלינו עליך אז את לא מוכנה להתמודד?" היא אומרת ואני ממש לא רוצה לשמוע אותה. גם ככה אני מעוצבנת על החיטוט בכיסים שלי והוצאת מראת הכיס שלי. אני מבטיחה לעצמי להתנקם בזונה הזאת אדי. אני עוצמת את העיניים ואני מרגישה שמלטפים לי את היד. אני מניחה שזאת רוטינה. אני נותנת לה לעשות כרצונה. אין לי כוח לדבר. הגרון שלי נפוח גם ככה. אני מרגישה איך היא מוציאה את החולצה של טיטו ומחליפה לי לתחבושת. אני שומעת הרבה צעקות כנראה בין לונה לאדי שאני לא מנסה להתעמק בתוכן הדברים. אני רק רוצה לישון. לא אני לא רוצה לישון. לא רוצה עוד סיוט של בלרינות מתפרקות ודם. אני רוצה להעלם. זה בדיוק מה שאני רוצה. להעלם. ואם זה לא מורכב מידי אז להעלם עם טיטו. שהוא הבן משפחה היחיד שיש לי. אני לא מחשיבה את דיאל ואבא בתור בני משפחה שלי. לא גדלתי איתם כמו שגדלתי עם טיטו. לאט לאט הכאב ביד שלי דועך ואני נרדמת. </p> <p>אני מתעוררת ורואה מולי את זאדנר רוטינה ורולי. לא אני לא מכניסה להם אגרוף לפנים. הינה, אני יכולה להיות גם בעלת שליטה עצמית אם אני רוצה. </p> <p>"הו! אני רואה שמישהי פה התעוררה!" זאדנר אומר בטון אבהי. הראייה שלי קצת מטושטשת אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב. הראש שלי כואב רק קצת ואין לי שום תחושת כאב ביד. או יותר נכון שום תחושה בכלל.. כשאני מתאפסת אני שמה לב שאני מחוברת למכשירים מוזרים ונלחצת. אני מנסה לנתק אותם מהגוף שלי שאני לא יהפוך לרובוטית עשירה מטונפת כמו כל ההולנדים עם החליפות ההם, שתמיד הם הכי שמנים ומכוערים. זאדנר עוצר אותי מלנתק את עצמי מהצינור השקוף והמפחיד שמחובר לי לגוף. יש לו רפלקסים זריזים יחסית לאיש זקן. </p> <p>"זה עושה אותך בריאה." רוטינה אומרת. אני מסתכלת על רולי ורואה שהוא מחייך אלי. אני מתחילה לחשוד שזה מבנה הפנים שלו. </p> <p>"רולי, היא שלחה-" אני ממהרת לספר לו על ההודעה שליז שלחה לו. הרי זה היה הדבר היחידי שיכלתי לעשות עבורו. </p> <p>"ראיתי." הוא ממהר לקטוע אותי. </p> <p>"אדי עשתה לנו פה כמה סצנות קודם. אבל רולי הסביר לה שהוא נתן לך את הפלאפון. את רשמית נקייה מאשמה." רוטינה אומרת לי בחיוך. </p> <p>"מה לעשות שפה כולם חושדים בכולם. הרי כולנו פושעים." רולי אומר ומחייך. זאדנר מתיישר לנוכח הדברים. </p> <p>"אתם לא פושעים-" הוא בא להגיד איזה הערה עד שרולי ממשיך אותו.</p> <p>"אתם רק נערים בעלי צרכים. כן כן. אנחנו יודעים את זה." כנראה שזה איזה מוטו ברור שזאדנר חוזר עליו כל הזמן. אני מסיקה את זה כי זאדנר נראה מובך, רולי נראה מעצמו ורוטינה צוחקת. למרבה הפלא נראה שצינור הפלא עובד. אני מרגישה רעננה מספיק כדי להחטיף לאדי הפוסטמה ההיא. איך היא הוציאה את מראת הכיס שלי הטיפשה הזאת. ניצלה את העייפות שלי. אני מלאת רוח לחימה עכשיו. </p> <p>"רולי, רוטינה. אתם תוכלו להסביר לשיילר את לוחות הזמנים כאן? ולהראות לה למי היא משובצת?" &nbsp;זאדנר שואל.</p> <p>"כן.. בטח." רוטינה עונה. זאדנר קם מחליף כמה מילים עם איזה אחת מוזרה שהסתכלה עלינו כל השיחה, לבושה במעין חלוק לבן שבכלל לא מחמיא לה. </p> <p>"אז ככה. בבקרים דבר ראשון הולכים לאכול ארוחת בוקר." רולי אומר.</p> <p>"המגעילים. דבר ראשון שעושים זה ללכת לצחצח שיניים ואז לאכול ארוחת בוקר." רוטינה מתקנת אותו.</p> <p>"אוקי. איזה קטנונית." </p> <p>"מכאן יש לך מלא אופציות. את יכולה ללכת ללמוד אם את רוצה. יש אצלנו אפילו חבורה של כמה שמוציאים תעודות בגרות מלאות. לונה אחת מהם. היא מאוד חכמה!" רוטינה אומרת. להוציא תעודת בגרות? בחיים לא חשבתי על זה. זה היה נראה כל כך רחוק מהמציאות שלי. </p> <p>"את יכולה גם סתם להתבטל." רולי אומר.</p> <p>"זה נשמע לי טוב.." אני אומרת ורוטינה מתעצבנת.</p> <p>"מה פתאום! חבל לבזבז את הזמן ככה. בכל מקרה את יכולה ללכת להדרכה. שזה לסייע לחניכים הצעירים פה במוסד. הם לא כמונו חוזרים הביתה בסוף השנה. כי הם צעירים.. " רוטינה אומרת. </p> <p>"תתעלמי ממנה. היא אובססיבית לילדים. היא היחידה שמדריכה שניים- תאומיים." רולי אומר. </p> <p>"שלושה." רוטינה שוב מתקנת אותו ורולי מגלגל עיניים. </p> <p>"היא מדמיינת עוד ילד." רולי אומר. </p> <p>"בכל מקרה. יש גם דברים שחובה ללכת. פגישה עם הפסיכולוגית לפחות פעם בשבוע." רוטינה ממשיכה.</p> <p>"היא מתה עלי!" רולי אומר בהתלהבות. </p> <p>"אה וכמובן יש לך גם את המלווה." על המלווה כבר שמעתי אתמול. ניסיתי להבין ועדיין לא הצלחתי. </p> <p>"שזה נחמד אם יש לך מלווה טוב." רולי אומר. </p> <p>"לרולי יש מלווה מקסימה ממש. היא האחות של התאומיים שלי." רוטינה אומרת ואני מנסה לעקוב. </p> <p>"רגע, מי אלה המלווים? הם גם מהמוסד?" רוטינה ורולי מחליפים מבטים ומתחילים לצחוק.</p> <p>"ממש לא. הם מבית הספר של הטחונים. בטח ראית אותו בדרך.. קשה לפספס." רולי אומר.</p> <p>"אני לא זוכרת שראיתי משהו בדרך." טוב זה לא חוכמה. לא בדיוק הסתכלתי החוצה.. </p> <p>"בכל מקרה. אנחנו כמו מיזם שלהם. ההצלחה שלנו מביאה להם ציון. זה ממש מקצוע אצלם. אז ככה שכל תלמיד כזה מקבל אחד מאיתנו. זה נקרא מיזם 'מלווים'." רולי ממשיך. </p> <p>"משהו לא מסתדר לי.." אני אומרת.</p> <p>"מה?" רולי שואל</p> <p>"התאומיים של רוטינה נמצאים פה במוסד? ואחותם הגדולה בבית הספר לטחונים?" </p> <p>"זה בדיוק מה שאני מנסה להוציא מהם." רוטינה אומרת. מוזר לחשוב איך אחים יכולים לחיות בעולמות שונים כל כך. </p> <p>"בואי נראה למי שיבצו אותך!" רוטינה אומרת בהתלהבות ולוקחת את הדף שזאדנר השאיר ליד הרובוט לידי. </p> <p>"הייתי צריכה לנחש." היא אומרת ואני ורולי כבר סקרנים לשמוע. </p> <p>"קוראים לו <strong>אואן</strong>." רוטינה אומרת ומציצה לכיוון רולי. אני יכולה להישבע שהלחיים שלו יותר ורודות מקודם. ולעזאזל איפה החיוך שלו? </p> <p>"למה היית צריכה לנחש שזה הוא?"&nbsp; אני שואלת. </p> <p>"כי אואן היה המלווה של ליז." רוטינה עונה לי.&nbsp; </p> <p>"אבל ליז כאן לא?" אני שואלת ורולי מסתכל עלי במבט לא מבין. </p> <p>"לא שיילר. ליז נעדרת. אנחנו חושבים שקרה לה משהו." רוטינה אומרת וגם עם הקול העדין שלה זה נשמע מחריד. &nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>מקווה שאהבתם (:</p> <p>תגובות/ביקורות יתקבלו בברכה! מוזמנים לכתוב את דעתכם לטוב לרע ולמכוער! (:</p> <p><br /><img style="width: 320px; height: 240px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/41/81/85/858141/posts/28868354.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /></p></div>Sun, 26 Jul 2015 00:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shyler)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14359170http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=858141&blog=14359170http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14357213<div align="right" dir="rtl"><p>אני נכנסת למוסד אחרי האיש המשופם שמסתבר שקוראים לו <strong>זאנדר</strong> וכבר שעת ערב. אני מצוברחת מידי. אני כבר מרגישה מרוחקת מטיטו ואולאף &nbsp;שלא יודעים מדבר ובטח דואגים לי נורא עכשיו. אנחנו נכנסים מתחת שער הכניסה וזאנדר ממהר לספר לי כמה עתיק כל המבנה וכמה מרגש זה צריך להיות עבורי לגור בו. לא ידעתי שאפשר למצוא חור כזה באמסטרדם. אני גם לא מרגישה מרוגשת.. ממש לא. אני מרגישה מדוכאת מידי. אני צריכה את 'סיינט גרובין ג'ורג'' ואת 'רנס' שלי. לא איזה בית גבוה מאוד שמריח כמו אדמה. </p> <p>"כולם כבר בטח מתים לפגוש אותך" הוא אומר בהתרגשות ואני לא יכולה שלא לעצור במקום. מה זאת אומרת כולם כבר מתים לפגוש אותי? הם יודעים שהייתי אמורה להגיע? הם ידעו לפניי שהילדה מסיינט גרובין ג'ורג' עומדת לבוא ולהצטרף למוסד הזה שלהם? המצב רוח שלי נהייה ירוד יותר ויותר. </p> <p>"מה נעצרת לך שם?" אני ממשיכה ללכת אחריו. הוא פותח את דלת הכניסה החומה והגדולה שלא מוציאה שום רעש מחריש אוזניים דבר שמצליח להוריד לי את המצב רוח עוד יותר. מי היה מאמין שאפשר להתגעגע גם לדברים ששונאים? וכשאני אומרת להתגעגע אני מתכוונת לזה. למרות שעברו רק כמה שעות והכול. אנחנו צועדים בפנים ונעמדים במרכז הלובי. </p> <p>"כולם בארוחת ערב. בואי אחרי." הוא מתחיל ללכת במסדרון ואני אחריו. אני מסתכלת על הקירות ורואה תמונות שונות שמעלות בי חלחלה קלה של כל מיני אנשים זקנים.. הוא פותח את הדלת ו4 טורים של שולחנות נפרשים על פני החדר. נערים ונערות עוברים ושבים על פני עם צלחות מלאות באוכל. אני מופתעת. לא נועצים בי מבטים. אף אחד לא נועץ בי מבטים כמו שנועצים בי התיירים הגרמנים ההם.. אף אחד לא שופט אותי כאן. או שפשוט לאף אחד לא בדיוק אכפת מה קורה סביבו.. שזאת גם אופציה. סבירה.</p> <p>"למה שלא תקחי לך צלחת ותאכלי לך ארוחת ערב?" אני מהנהנת וניגשת לצלחת. לארוחת ערב אני ממש לא אתנגד עכשיו.. גם ככה אני מאוד רעבה ואולי האוכל פה יעודד אותי קצת. אני מחזיקה את הצלחת ומופתעת מהעובדה שהיא כבדה לי. ולא בגלל שהיא כבדה, אלא בגלל שלי אין כמעט שום כוח להחזיק אותה.. אני ממלאת את הצלחת בכמעט כל מה שאני רואה שנראה לי אכיל. אני מחפשת מקום לשבת ורואה כיסא ריק. ליד הילד ההוא. הילד ההוא! זה הילד הצולע שגנב מאולאף! בלי שאני שמה לב אני נתקעת במישהו, כל המגש שלי מתהפך עליו ברגע והוא כמעט נופל לרצפה. אני ממשיכה ללכת כשאני מביטה על הילד הצולע שכנראה שלא מבחין בי. </p> <p>"אני מצטערת היה יכול להיות נחמד את יודעת.." אני מסתובבת ורואה את הבחור שהתנגשתי בו מכוסה באוכל שהיה לי בצלחת. הוא גבוה ממני בראש בערך. הוא נראה כמו הולנדי טיפוסי, חיוור עם שיער כהה, הלחיים שלו ורודות ביחס לפרצוף ויש לו גומה קטנה בצד שמאל שאני רואה כי הוא למרבה ההפתעה מחייך. </p> <p>"אני מצטערת." אני אומרת בחוסר סבלנות וממשיכה ללכת. אני מרגישה את היד שלו מסובבת אותי. </p> <p>"שרוול או קצה החולצה?" אני מנסה להבין מה הוא רוצה הטיפוס המוזר הזה. אין לי כוח אבל להעיר איזה הערה. </p> <p>"שרוול?" הוא תופס לי את השרוול של החולצה ומתחיל לנקות איתו את החולצה שלו. </p> <p>"מה אתה עושה?!" אני מחזירה אלי חזרה את השרוול והוא צוחק.</p> <p>"אני מצטער." הוא אומר</p> <p>"בצדק!" אני ממשיכה ללכת והוא שוב עוצר אותי. </p> <p>"את חוצפנית את יודעת?" הוא אומר בחיוך שמעורר בי חיבה כלפיו. ואולי אני באמת חוצפנית כשחושבים על זה.. אבל אפשר להבין אותי כי אני מסכנה. נכון?.. לא משנה.</p> <p>" אתה צודק. אני מצטערת." החיוך שלו גדל והגומה שלו בולטת יותר. </p> <p>"אני <strong>רולי</strong>." הוא אומר ולוקח מתוך מגש של מישהו שעובר מפית נייר, אותו נער מסתכל עליו כמה שניות מעוצבן אבל רולי לא מתייחס ומנקה את עצמו. </p> <p>"אני שיילר.. אתה צריך עזרה עם זה?.." אני לא יכולה שלא להציע עזרה למראה החמוד שלו מסתבך עם המפית.</p> <p>"חח.. לא זה בסדר. תודה.." הוא מסתכל עלי במשך כמה שניות. </p> <p>"למה שלא תבואי לשבת לידנו?" </p> <p>"אממ.. אוקי." אני מחבבת את רולי. ואני לא אחת שתחבב מישהו מהר.. אבל הערבוב בין הסולחנות שהוא הפגין והחוצפה שהוא הפגין.. למרות ש.. נו השרוול שלי!!</p> <p>"מיותר יהיה לשאול אם את חדשה. נכון?" </p> <p>"כן אני חדשה."</p> <p>"רואים." הוא אומר ולוקח אותי חזרה למזנון ומגיש לי מגש וצלחת.</p> <p>"איך רואים?" אני באמת סקרנית לדעת..</p> <p>"קודם כל.. זה שאת לא פוחדת ממני מראה שאת לא יודעת את המעמד שלי וזה.." אני לוקחת את הדברים שהוא אומר בעירבון מוגבל כי נראה לי שהטיפוס הזה ציני. מאוד. </p> <p>"ודבר שני.. הגרביונים.." הוא מסתכל לי על הגרביונים ואני מגניבה מבט עליהם. </p> <p>"מה הבעיה עם הגרביונים?.." </p> <p>"קודם כל.. יש בהם רכבת." הוא מעביר את האצבע שלו על כל אורך הרכבת. </p> <p>"ודבר שני.. אף אחת פה לא תכסה יותר מידי את הרגליים שלה.. גם לא בחורף." אני מציצה על שאר הנערות ורואה שבאמת רובן לובשות מכנסונים קצרצרים וצמודים. </p> <p>"אבל אני דווקא אוהב את זה. את הגרביון." אנחנו ממלאים את הצלחות ומתיישבים בשולחן הכי ימני. </p> <p>"מי זאת החדשה?" איזה בחור כהה עור-כושי.. שואל את רולי. </p> <p>"זאת שיילר." רולי מציג אותי ואני מנסה לחייך את החיוך הכי ידידותי שיוצא לי. </p> <p>"היי שיילר. אני <strong>נלסן</strong>." בחור ג'ינג'י מנומש מתפרץ לפני שהבחור הכושי מציג את עצמו ומושיט לי את היד ללחיצה. אני לוחצת לו את היד ונראה שהוא מרוצה מעצמו. </p> <p>"אני בוטן" הפעם הבחור הכושי מציג את עצמו. אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלהוציא מין קול משונה כזה של צחוק שניסה לעצור את עצמו. </p> <p>"זה שקר. קוראים לו <strong>רנדל</strong>."&nbsp; רולי אומר בהפסקה בין הביסים שלו. </p> <p>"כן.. אבל את יכולה לקרוא לי בוטן.." הוא אומר בטון פלרטטני ורולי ונלסן כמעט נחנקים. טוב זה באמת היה פלירטוט אידיוטי לחלוטין שברור שנועד על מנת לשעשע את נלסן ורולי. </p> <p>"אוקי.. אז שיהיה בוטן." אני אומרת ועדיין מנסה לחייך חיוך ידידותי שבטח כבר ממזמן עבר למאולץ. </p> <p>"מה קרה לך לחולצה?" נלסן שואל את רולי. </p> <p>"אממ.. זה טעות שלי.." אני אומרת ונלסן ורנדל מהנהנים כדי לאשר שהבינו. אני מתחילה לאכול. אני קצת רגועה יותר עכשיו. האנשים פה לא נראים כמו מה שחשבתי ובטח שלא מתנהגים כמו. אבל אני עדיין לא מצליחה להפסיק לחשוב על טיטו ואולאף שלא יודעים בכלל איפה אני נמצאת. הם בטח הפכו את כל אמסטרדם. בכל זאת הם הבטיחו לאידל אח שלי שהם ישמרו עלי. חבורה של שלוש בנות מצטרפות לשולחן מה שגורם לרולי להתיישר.</p> <p>"איפה <strong>ליז</strong>?" רולי שואל.</p> <p>"עדיין בדייט הסודי שלה.." אומרת הגבוהה שמבין השלוש, אולי גם הכי יפה מבניהן. </p> <p>&nbsp;"ומי זאת?.." היא אומרת בטיפת סלידה מה שגורם לי תירוץ לא לחבב אותה. גם ככה היא גבוהה ומעצבנת.. אוקי גבוהה ויפה. מה שהופך אותה לגבוהה ומעצבנת.</p> <p>"מי זה היה בסוף?.. הבחור הסודי?" רולי שואל ומתעלם מהשאלה שלה. הוא נראה קצת לחוץ. </p> <p>"לא יודעת. אני הייתי בטוחה שזה אתה." רולי משתעל בצורה מאוד מגושמת וחמודה. </p> <p>"מסתבר שלא.. " היא אומרת ונועצת את המזלג שלה במלפפון שיש לה בצלחת ורולי נראה מעוצבן ומובך. </p> <p>"מה קרה לך לחולצה?" שואלת הבחורה הבלונדינית ורולי לא מספיק לענות כי הגבוהה מתפרצת. </p> <p>"למה את פה?" היא פונה עלי בכזאת ישירות מעצבנת שבא לי ממש לדחוף אותה מהביג בן בדיוק כשהוא מצלצל שיהיה אירוני וקליל. יש שיגידו שאני מאוד ספציפית ברצונות שלי. אני חושבת שאני פשוט יודעת מה אני רוצה.</p> <p>"סליחה?" אני אומרת בעצביים. </p> <p>"על מה את פה? מה עשית שהכניסו אותך לכאן?" היא שואלת וממשיכה לאכול מהסלט שלה. </p> <p>"זה לא מעניין. אבל אני מניחה שאת פה על זנות." אני אומרת בשיא העצביים שלי. וזה לא שאני אומרת את זה בלי שום הוכחה או בסיס.. המכנסונים שלה הם בהחלט הכי קצרים משל כולן פה. הבנים צוחקים והבנות המומות. היא נועצת עוד פעם את המזלג במלפפון הפעם בהרבה יותר עצביים. רולי מחייך אלי הפעם ביותר הערכה.. הוא מזכיר לי מישהו ואני לא מצליחה להבין את מי. </p> <p>"קוראים לי <strong>אדי</strong>." היא מציגה את עצמה בפתאומיות. </p> <p>"ואלה <strong>רוטינה</strong> ו<strong>לונה</strong>." עכשיו היא מציגה גם את החברות שלה.</p> <p>"אני שיילר." קצת לא נעים לי להציג את עצמי עוד פעם בתור מישהי שאני לא. אבל לא הייתי רוצה שאנשים פה ידעו יותר מידי עלי. </p> <p>"אז שיילר. מי המלווה שלך?" נלסן שואל הפעם.</p> <p>"מלווה?" אני לא מבינה על מה הוא מדבר. </p> <p>"לא שיבצו אותך?" רולי שואל</p> <p>"לאן?"&nbsp; </p> <p>"את תביני מחר כשישבצו אותך" רולי עונה וקם מהשולחן עם המגש שלו. לאן הוא הולך עכשיו? אני מבינה שאם הרגשתי איזה ביטחון זה היה בגלל רולי. ועכשיו הוא פשוט קם והלך. אני חייבת להודות שאני מבואסת על כך. אין לי מושג לאן אני אמורה ללכת מפה או איך למצוא את זאנדר והאווירה המתוחה שבשולחן לא נותנת לי שום לגיטימציה לשאול ולבקש עזרה. אני קמה גם ומפנה את המגש שלי אחרי שאני נפרדת מנלסן ורנדל ויוצאת בעקבות רולי. מעצבן אותי שאני מרגישה תלותית לגביי בחור חייכן יתר על המידה שפגשתי הדקה. אני רואה אותו עם טלפון נייד עומד בצד ונראה מאוד לחוץ, כנראה שהוא מחכה שיענו לו. הוא מנתק את הטלפון שלו ונראה שהוא לא השיג את מה שהוא רצה. הוא רואה אותי ומחייך אלי. אני נרגעת. דבר שמעצבן אותי אפילו עוד יותר. אני שונאת להרגיש ככה תלותית. זה דווקא די מצחיק לחשוב איך ברחובות אני לא צריכה אף אחד אבל שזה מגיע למוסד סגור שצריך להפעיל קישורים חברתיים אני צריכה להיתמך במישהו. &nbsp;</p> <p>"בואי נגלה איפה את אמורה לישון." הוא אומר ותופס לי את היד. </p> <p>"חכה." אני אומרת ומשחררת את היד שלי מהאחיזה שלו. </p> <p>"מה?"</p> <p>"אני לא ישנה פה." אני אומרת ובבת אחת עולה לי הרעיון להסתלק מכאן ולברוח חזרה לסיינט גרובין ג'ורג'. קשה זה בטח לא. </p> <p>"בטח שאת כן" הוא עונה עדיין עם חיוך. </p> <p>"לאלאלא. אני לא" אני אומרת תוך כדי שאני מארגנת לעצמי תוכנית בראש. אני מתחילה להסתכל על המסדרון והחלונות שמסביב. </p> <p>"שיילר." הוא אומר ולוקח לי שנייה לקלוט שהוא פונה אלי. טוב זה לא השם שלי..&nbsp; </p> <p>"את במוסד לעבריינים. זה לא בית ספר או בית יתומים, הם לא משחקים איתך. הם בקשר עם המשטרה כל הזמן ואם את חושבת שאין פה מצלמות אבטחה את גם טועה. אין סיכוי הרי שהם ישאירו חבורה של נערים עבריינים במקום קטן בלי לצפות עליהם נכון?" הוא אומר בניסיון להרוס לי את כל האופטימיות. </p> <p>"אבל זה לא משנה! כי גם אם הם יראו אותי בורחת ויזהו אותי והכול.. זה לא אומר שהם יתפסו אותי או משהו כזה."</p> <p>"בטח שזה מה שזה אומר" הוא אומר באופן מזלזל ואני מתחילה לחבב אותו פחות.</p> <p>"אבל הם לא יודעים עלי כלום! אולי הם יודעים איפה אני גרה אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להתחבא! אני אברח עם טיטו ואולאף לפרברים של העיר או משהו!" </p> <p>"תפסיקי. את נשמעת מגוחכת. עם כל הכבוד לטיטו ואולאף כן? אבל אם מצאו אותך בפעם הראשונה הם ימצאו אותך גם בפעם השנייה" הוא אומר ועכשיו אני כבר מתעצבנת עליו. אני באה להגיב בעצביים אבל פתאום אני קולטת. </p> <p>"רגע, מה זאת אומרת מצאו?"</p> <p>"מצאו זאת אומרת שהם חיפשו במשלוח מיוחד. מה נראה לך שמסתובבים בלשים ברחובות ומחפשים עבריינים צעירים שיעשו פשעים בלייב? אין סיבה שיטרחו אם זה לא בוודאות." מישהו הלשין עלי? לזה הוא חותר? אבל מי? יכול להיות שאיזה אחד ששדדתי? או אולי טריסטראם? שיודע מה אני עושה? אני מריצה את כל האנשים שאני מכירה בראש ואני לא מצליחה להבין למי יש אינטרס להלשין עלי או משהו. גם ככה מספר האנשים שמכירים אותי קטן. ובטח שמספר האנשים שיודעים שאני מכייסת. בטוח יש את אלה שמשערים שאני מכייסת.. אבל מה זה עוזר להם לשער? כנראה שזה פשוט זאנדר שראה אותי מכייסת. אין לי שום תיאוריה אחרת.</p> <p>"אתה טועה. זה לא יהיה קשה מידי לברוח מפה." אני אומרת והפעם אני באמת בטוחה שמה שאני אומרת אפשרי.טיטו ואולאף לא יתנו לאף אחד לפגוע בי. וגם אם יקחו אותי חזרה לפחות אני ידע מה שלומם של טיטו ואולאף. </p> <p>"את יכולה להסתבך שיילר.. הם יכולים לשלוח אותך לכלא. מפה אנחנו יכולים לצאת מידי פעם את&nbsp; מקבלת אפילו נייד." הוא מסמן לי על הנייד שלו. אבל אין מה לעשות עכשיו. אני יודעת מה אני רוצה ואני אברח מכאן. לא משנה מה רולי יגיד וכמה שהוא ינסה לשכנע אותי. </p> <p>"אני רוצה הביתה!" אני כמעט צועקת ורולי מחייך שוב. הוא מאוד אוהב לחייך. </p> <p>"אז תגידי! בואי נקח אותך הביתה" הוא אומר ואני ממש לא מצליחה להבין את האישיות הפכפכה שלו. </p> <p>"מה?" </p> <p>"אני יעזור לך לברוח מפה." הוא אומר הפעם בפנים רציניות.</p> <p>"וואלה?" אני לא מבינה איך הוא מוכן להסתכן בלעזור לאחת שהוא הכיר לפני חצי שעה. </p> <p>"כן. כאילו, חבל לי מאוד שתלכי לא יזיק לנו מישהי רעננה עם פלפל והכול."&nbsp; הוא גורם לי לחייך וכתגובה הוא מחייך. </p> <p>"נו אז מה התוכנית שלך?" הוא שואל</p> <p>"לצאת מהדלת ולברוח?" אני עונה </p> <p>"מהדלת לא כדאי זה ימשוך יותר מידי תשומת לב.. אבל אני בטוח שנמצא פה חלון גדול?"&nbsp; </p> <p>&nbsp;"איפה יש חלון גדול?" הוא מחייך הפעם חיוך יותר גדול מבדרך כלל ותופס לי את היד. אנחנו עולים במדרגות יחד עם כל מיני נערים אחרים. רולי מסביר לי שלמעלה זה המגורים ועכשיו בשעה הזאת שאחרי ארוחת ערב הרוב עולים לחדרים ולכן יש הרבה אנשים שם עכשיו. אנחנו מגיעים לדלת. </p> <p>"חכי לי פה." הוא אומר ונכנס לחדר. אחרי חצי דקה בערך הוא פותח את הדלת חלקית ומסמן לי להיכנס. אני נכנסת ומגלה שהחדר הזה זה לא אחר משירותי הגברים. לא קשה לזהות. אולי בגלל העובדה שיש משתנה בדיוק כשנכנסים.. רולי נועל את הדלת.</p> <p>"אין פה אף אחד. בדקתי" הוא אומר ומסמן לי על החלון שבשירותים. </p> <p>"למה דווקא לפה רק?" אני אומרת בגיחוך.</p> <p>"לא נראלי שישימו פה מצלמות.." הוא אומר ואני צוחקת. </p> <p>"בואי אני יעזור לך לעלות לשם." הוא עוזר לי לעלות על הכיור. </p> <p>"את בסדר?"</p> <p>"כןכן" אני אומרת בזריזות. </p> <p>"תסתכלי קודם לראות אם תוכלי להיתלות מהחלון על משהו." אני מציצה החוצה ורואה שיש את המרזב וממנו צינור למטה. כבר יצא לי לקפוץ מהמרזב כמה פעמיים.</p> <p>"יש כאן מרזב. זה לא צריכה להיות בעיה לרדת מפה" אני אומרת ובאה ומצליחה להיתפס על החלון שגבוה ממני. אני עולה עליו. אני מסתכלת על רולי מלמעלה ורואה אותו-מחייך. </p> <p>"אני אסתדר מכאן. תודה רולי." </p> <p>"חכי." הוא מוציא את הנייד שלו ומביא לי אותו. </p> <p>"תתקשרי לנלסן אם תהייה בעיה או משהו. אולי נוכל לעזור לך. אוקי?" אני מהנהנת, קצת המומה מהרצון הטוב של רולי. אני מסתכלת עליו מלמעלה ושוב מנסה להבין את מי הוא מזכיר לי. אני לא מצליחה להבין..&nbsp; </p> <p>"אם אחת בשם ליז מתקשרת. תפני אותה לנלסן או אדי. טוב?"</p> <p>" בטח." אני שמחה שעכשיו גם אני יכולה לעשות עבורו משהו. וכמובן שברור לי שאם היא תתקשר אז למי אני יפנה אותה.. &nbsp;</p> <p>"ותשמשי בסוללה שיש בחוכמה. כי בלי המטען זה לא יעבוד" </p> <p>"רולי. ממש תודה." למרות שאנחנו מכירים ממש מעט זמן אני יודעת שאני יזכור אותו למשך המון זמן. </p> <p>"בכיף." הוא אומר בחיוך מן הסתם.. אני מציצה מהחלון ורואה שריק למטה מאדם. אני מנופפת לרולי לשלום והוא מנופף לי חזרה. אני נתלית על המרזב ביותר קלות ממה שחשבתי. המרזב יציב להפליא.. יותר מהמרזבים האחרים שנתליתי עליהם במהלך חיי בכל אופן. אני מגיעה לצינור שמוביל למטה ומתגלשת עליו גם בקלות מפתיעה. אני מסתכלת מסביב ואין אף אחד. אני מתחילה ללכת בשקט לכיוון שער הכניסה/יציאה ומתחילה לרוץ משם. אני רצה בטירוף. אני שומעת סירנות של משטרה ואני מניחה שהניידת רודפת אחרי. כנראה שכן היו מצלמות אבטחה בשירותים.. או לפחות בכניסה. או שזאנדר הבחין בחסרוני.. בכל מקרה אני מגבירה את קצב הריצה. כל הנוף שמסביבי הוא לא הנוף שאני רגילה אליו. זה חלק רחוק יותר בעיר שבחיים לא הייתי בו. אני יודעת להגיד איפה מרכז העיר ולשם אני רצה. אני פונה בכל פנייה אפשרית והניידת באמת נעלמת בסופו של דבר. אני מתחילה להאט את הקצב ולהסדיר את הנשימה שלי. חשבתי שאני יותר בכושר אבל מסתבר שאני ממש לא. או שזה פשוט העייפות והדאגה שמשתלטים עלי. אחרי שעה בערך של ריצה קלה אני מגיעה למרכז העיר. ברגע שאני מגיעה לכל המקומות המוכרים אני מרגישה הרבה יותר טוב. גם העייפות שלי נחלשת. אני חושבת שאולי לא כדאי להגיע מכאן לדירה של טיטו ואולאף. בטוח מישהו מחכה שם לקחת אותי חזרה. הרעיון הכי טוב שלי זה ללכת לישון בתחנת הרכבת התחתית שב'רנס'. טיטו מגיע לשם כמעט כל בוקר ואני בטוחה שהניידת לא תמצא אותי שם. חוץ מזה שבתחנת הרכבת ב'רנס' יש כמה הומלסים שאני מאוד אוהבת. אני מסתכלת לראות כמה כסף יש לי בכיס. יש לי בדיוק לכרטיס מהעודף שנשאר מהשטר של ה20 אירו שלקחתי מהאיש הזקן ההוא. איכשהו תמיד יש לי כסף בדיוק לכרטיס לרכבת. אני מגיעה לכניסה לתחנה ותוהה אם זה הרעיון הכי טוב שאני יכולה לחשוב עליו. מאוד חשוב לי לראות את טיטו ואולאף עוד הלילה. אולי הם אפילו לא בדירה עכשיו כי הם מחפשים אותי. אני לא מסוגלת לחכות עד הבוקר. רעיון אחר שאני חושבת עליו זה ללכת לטריסטראם. הוא תמיד ער בשעות האלה. הוא ער תמיד שאני חושבת על זה. זה מה שאני יעשה. אני אלך לטריסטראם, הוא בטוח ידע מה לעשות. אני הולכת לכיוון החנות שלו. כשאני מגיעה אני רואה שהיא פתוחה. מה שאומר שטריסטאם חייב להיות שם. אני פותחת את הדלת והפעמון שמסמן שמישהו נכנס מצלצל. כל החנות חשוכה. אני הולכת למתג האור ומדליקה אותו. החנות ריקה וטריסטראם לא נמצא בה. אני לא מתכוונת להישאר לישון כאן בכל מקרה. בטח בלי הרשות של טריסטראם.. אני רק יכולה לדמיין את התקף הלב שאני יעשה לו כשהוא יראה דמות ישנה לו על הדלפק בחנות. גם ככה הוא כבר קשיש אני לא רוצה לסכן את מצב הבריאות שלו. לפחות אני אלך לשמוע את המנגינה המושלמת שמפיצה תיבת הנגינה האהובה עלי. אני הולכת לכיוונה ורואה שהיא איננה. לא יכול להיות שמישהו קנה אותה! לא כי היא לא מושלמת או משהו כזה. פשוט מספר האנשים שנכנסים לכאן כל יום הוא נורא נמוך והסבירות שמישהו יקנה את תיבת הנגינה במשך מספר השעות שלא הייתי בחנות הוא נורא נמוך. אני יוצאת מהחנות של טריסטראם מאוכזבת ממש. לא רק שקיוויתי לפגוש את טריסטראם שירומם לי את המצב רוח ויעזור לי גם רציתי לשמוע את תיבת הנגינה. אני חוזרת לרחוב הראשי ופונה ב'סיינט גרובין ג'ורג' ' אני מסתכלת לראות אם יש ברחוב איזה סימן לניידת או משהו חשוד. אבל אני לא מוצאת כלום. כל מכונית עומדת במקומה וקשה לשכוח את המכוניות שנמצאות ברחוב שלנו. אני עומדת מול הדלת הירוקה. אני יודעת שאם אני אפתח אותה עכשיו כל הגרים בבניין יתעוררו וזה ימשוך המון תשומת לב. מה שאומר שאני צריכה לתפס מעל הדלת. אני קופצת עליה ומצליחה לעבור לצד השני שלה מבלי לעשות הרבה רעש. אני נכנסת לבניין ועולה עד לדירה שלנו. אני עומדת מולה שעה בערך וחושבת אם כדאי לי לדפוק. בסופו של דבר אני פותחת אותה. הדלת בכלל לא הייתה נעולה. הבית ריק.. המזרן של טיטו ריק והוא איננו והמזרן שלי בדיוק כמו שעזבתי אותו היום בבוקר. אפילו יש פירורים מהלחם שהבאתי בבוקר על השולחן. הסיטואציה של החדר הריק עם הדלת הפתוחה מזכירה לי את הסיטואציה של החנות של טריסטראם ואני מנסה לשייך שאולי זה לא מקרי. בפתאומיות אני מרגישה יד סותמת לי את הפה ומישהו אוחז בי חזק מאוד. אני לא מצליחה להבין מי זה כי אני עם הגב כלפיו. הפחד מתחיל להשתלט עלי. אולי זה זאנדר שבא לקחת אותי ואפילו לא הספקתי לראות את טיטו. להודיע לו שאני בסדר ולבדוק איך הוא מסתדר בעצמו. אולי אפילו לקחת אותו איתי למוסד או לברוח מפה. אני מנסה להסתובב ולראות מי זה שתופס אותי. אני מרגישה את הנשימות שלו על הצוואר שלי ואיך הראש שלו מתקרב לפנים שלי. אני מזיזה את העיניים כמה שאני יכולה כדי לנסות להצליח לראות מי זה. הנשימות כבר ממש ליד האוזן שלי. </p> <p>"למה חזרת ילדה?" הוא לוחש לי לאוזן. אני מצליחה לזהות אותו. זה אולאף. &nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><br /><img style="width: 500px; height: 350px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/41/81/85/858141/posts/28864930.jpg" border="0" alt="" /><br /></p></div>Tue, 21 Jul 2015 20:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shyler)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14357213http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=858141&blog=14357213http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14357156<div align="right" dir="rtl"><p>אני&nbsp;מתעוררת כמו תמיד בבהלה מהדלת הגדולה הישנה של הבניין. כנראה שאחד השכנים של<br />הבניין יצא ולא דאג לסגור כמה שיותר בעדינות את הדלת הזאת כמו שכולם עושים על מנת<br />לא להעיר את שאר דיירי הבניין. אני מתמתחת במזרן הקטן והאהוב שלי ומנסה לפתוח את<br />העיניים למרות השמש שמציקה לי. אני מסתכלת למזרן הסמוך של <strong>טיטו </strong>ואני רואה<br />שהוא לא נמצא, כנראה הוא התעורר מוקדם ויצא להשיג משהו לאכול, אולי זה אפילו הוא<br />שנתן לדלת להיסגר מעצמה, טוב לא בדיוק אולי.. זה בטוח הוא, כמה אופייני. אני נעמדת<br />ומחפשת את עצמי. כמה שאני רעבה, ממש רעבה ובבית שלנו אין בדיוק אוכל נגיש. טוב, זה<br />לא בדיוק הוגן לקרוא לו הבית שלנו, הרי זה הבית של טיטו ואבא שלו ואני מתגוררת<br />איתם. הם דואגים לי מאוד, כאילו היו אבא ואח אמיתיים שלי. אבל מה לעשות שהאבא והאח<br />האמיתיים שלי לא ממש דואגים לי ומנעימים את זמנם בכלא. לאבא זה באמת הגיע לשבת<br />בכלא, אני שמחה שהוא שם. אחרי שהוא דקר בנשק חי את בעל הבית שלנו שהלחיץ אותו לשלם<br />כסף שלא היה לנו. טוב נו, אבא איש חם מזג.. קצת מאוד כמוני. לעומתו, אח שלי <strong>דיאל</strong>,<br />יושב בכלא ולא בצדק. הוא יושב בשביל האנשים שהוא עבד עבורם, ככה הוא הרוויח כסף<br />ויכל לממן לי ולו דירה קטנה ורעועה אבל בהחלט מספקת. אומנם בלי מקלחת והדירה הייתה<br />צפופה מאוד ועם המון עובש, אבל גרנו שם. ברגע שדיאל נכנס לכלא, עברתי לגור אצל<br />טיטו ואבא שלו שהיו השכנים שלנו. נהגנו להתקלח אצלם והם באמת היו טובים אלינו. גם<br />אני וטיטו מאז ומתמיד היינו חברים טובים, לפחות מאז שאני זוכרת את עצמי. אי אפשר<br />להגיד שגם הדירה שלהם מרשימה ומפוארת, בכל זאת אף אחד בבניין הזה או יותר נכון<br />ברחוב הזה ממש יכול להרשות לעצמו דירה מפוארת, אבל אני מאוד אוהבת אותה. אולי חוץ<br />מאת הדלת הירוקה והישנה שבכניסה, אותה אני לא סובלת. טוב מי יכול להאשים אותי? כל<br />אחד שונא את מה שגורם לו להתעורר כל בוקר. אחרי שאני מסתובבת במקום כמו כל בוקר<br />ומבינה שאין לי מה לעשות פה בדירה מבלי שטיטו יעסיק אותי אני מחליטה לצאת מהבית.<br />אני יורדת במדרגות של הבניין, בדרך אני עוברת ליד הכניסה לדירה הישנה שלי ושל<br />דיאל, אני אף פעם לא שמחה לראות אותה. אני ממשיכה ומגיעה לדלת הבניין הירוקה,<br />הידית שלה ממש גוש חלודה, אני פותחת אותה בזהירות רבה. למרות הזהירות שלי היא<br />משמיעה רעש חריקה מחריש אוזניים, אני שונאת את הדלת הזאת! אני סוגרת אותה בעדינות<br />ויוצאת לרחוב. אם יש משהו ממש מוצלח באמסטרדם, זה מזג האוויר בעיר. אי אפשר לקטר<br />עליו, בחורף אף פעם לא קר מידי ובקיץ אף פעם לא חם מידי. אני הולכת ברחוב ונהנית<br />ממזג האוויר. אחרי כמה בניינים שאני עוברת אני קולטת שאפילו לא שמתי לב למה ששמתי<br />על עצמי. אני לובשת בגדים בלויים ודהויים שזה קצת מביך, אני משתדלת לא להראות<br />שאכפת לי. גם לטיטו אני אומרת שלא אכפת לי ושאני מרוצה מהבגדים שיש לי ולא רוצה<br />שום בגד חדש, אבל זה כדי להוריד אותו מלקנות לי איזה חולצה בהפתעה במקום לממן את<br />השכר דירה, או 20 כיכרות לחם שאפשר כבר לקנות בכסף הזה. אבל בסופו של דבר מי לא<br />רוצה בגדים יפים ונקיים ללבוש על עצמו? אני פונה לכיוון הרחוב הראשי איפה<br />שמסתובבים כל התיירים והאנשים המתלהבים. אני כבר לא מתייחסת למבטים שתוקעים בי.<br />'איך נערה צעירה כזאת לבושה בצורה כזאת'. אבל מה הם מבינים?. הרחוב הזה לא מלא רק<br />בתיירים ובתושבים המתלהבים אלא גם בהומלסים, את חלקם אני גם מכירה. לא לעומק, אבל<br />מכירה. אני רואה הומלס מבוגר שאף פעם לא ראיתי, הוא לא מפסיק לתקוע בי מבטים, אני<br />מזהה לפי הציפורניים שלו, שהוא 'חדש' בזה. איך אפשר לזהות טיפוסים לפי הציפורניים?<br />ממש בקלות, ככל שהציפורניים ארוכות יותר המצב של בעל הציפורניים יותר גרוע. איפה<br />יהיה לבחור מבוגר חסר כל, מספריים מדוגמים לגזור לעצמו את הציפורניים? אז הם<br />נשארים עם ציפורניים ארוכות שמתווספות בליכלוך. לי אין את הבעיה הזאת. גם כי יש<br />לנו מספריים קטנות, יותר נכון לאבא של טיטו.. וגם כי <strong>באברל</strong> שהוא בעל מספרה<br />ברחוב הראשי ואני עשינו הסכם. הוא מאוד אוהב את השיער שלי אז בתמורה לסידור<br />ציפורניים מתי שארצה, אני אהיה השפן ניסיונות שלו, עלי הוא עושה את כל הנסיונות<br />החדשניים שהוא ממציא בלילה, גם השיער שלי צומח מהר. הוא אומר שזה תופעה. אז עכשיו<br />אני תקועה עם שיער קצר ופוני צד לא סימטרי ומעצבן שכל הזמן נכנס לי לעיניים, וכל<br />הניסיונות שלי לתפוס את הפוני בצמה סינית בבוקר כמעט תמיד נכשלים. אתמול עם הרבה<br />כוח רצון ואנרגיה הצלחתי. אבל היום באמת שלא היה לי כוח. אני רואה גבר ואישה<br />עומדים ומתמזמזים באמצע הרחוב ליד מעבר החצייה וממתינים שהרמזור יתחלף, דבר שמעורר<br />בי סלידה. אולי כי הם בני 50 בערך ולראות זוגות בגיל הזה מתמזמזים זה בהחלט מגעיל.<br />בכיס האחורי של הגבר אני רואה שטר של 20 אירו מבצבצים. אני נעמדת אחריהם, וכאילו<br />ממתינה יחד איתם שהרמזור יתחלף, הרמזור מתחלף והמוני אנשים משני הכיוונים מתחילים<br />להתקדם במעבר החצייה. במרכז המעבר חצייה איפה שמתאגדים הכי הרבה אנשים בו זמנית<br />אני שולפת בעדינות ובזריזות את השטר ומקמטת אותו מהר בתוך היד תוך כדי שאני מסתכלת<br />באדישות קדימה ואפילו לא לכיוון הכיס. הגבר הזה, הוא יותר נכון קשיש.. ממש לא שם<br />לב לכלום, גם לא אף אחד אחר שעבר במעבר. כל אחד כל כך עסוק בעצמו שממש לא רואים מה<br />שקורה מסביב. אני ממשיכה ללכת ברחוב ונאלצת לחצות חזרה את הכביש כי לא באמת<br />הזדקקתי למשהו מהצד הזה של הכביש. אני אפילו לא מרגישה אשמה קלה או מצפון על מה<br />שעשיתי. וזה כי אני רעבה. ממש רעבה. אני בטוחה שהם לא רעבים כמו שאני רעבה.. אולי<br />זה לא הוגן להסתכל ככה על הדברים כי בכל זאת השטר הזה שייך להם ולא לי, אבל אני<br />יותר צריכה את השטר מהם. &nbsp;אני פונה באחת<br />הסימטאות ונכנסת משם לרחוב צדדי וחמוד שאני אוהבת ללכת בו. הרחוב מלא בחנויות<br />שכמעט אף אחד לא נכנס אליהם. אני נכנסת לחנות העתיקות של <strong>טריסטראם</strong>, הוא<br />יושב ליד הקופה הגדולה והחומה שלו וקורא בספר, הוא אפילו לא מסתכל לכיווני. </p> <p>"אותך&nbsp;לא ראינו הרבה זמן פה." הוא אומר לי ועדיין מסתכל על הספר שלו. הוא תמיד מדבר<br />בלשון רבים. מין קטע של זקנים. </p> <p>"הייתי&nbsp;עסוקה." אני אומרת תוך כדי התקדמות לכיוון תיבת הנגינה שאני כל כך אוהבת. </p> <p>"אני&nbsp;בטוח.. את הרי עובדת קשה נורא." הוא אומר את זה בעוקצנות מעצבנת, הוא יודע<br />איך אני משיגה בדרך כלל כסף, ולפעמיים אני מצליחה להשיג גם דברים עתיקים שהוא קונה<br />ממני בשביל למכור בחנות שלו. אני לא מתייחסת למה שהוא אומר ואני מפעילה את תיבת<br />הנגינה הישנה עם הבלרינה שלובשת שמלה לבנה בערך. אני מניחה שפעם הצבע היה ורוד<br />והוא פשוט דהה ומכאן הגוון המוזר הזה. אבל אני אוהבת את התיבה הזאת, את המנגינה<br />שהיא מוציאה. </p> <p>"התיבה&nbsp;התגעגעה אליך, אף אחד לא מפעיל אותה חוץ ממך."</p> <p>"אז&nbsp;תפעיל אותה אתה"</p> <p>"אותי&nbsp;היא לא אוהבת. בטח לא כמו שהיא אוהבת אותך" </p> <p>טריסטראם&nbsp;הוא איש זקן ומאוד מוזר.חוץ מהזקן הארוך והלבן שלו והמשקפיים הכי עגולים שקיימים,<br />הוא בטוח שלכל אחד מהחפצים העתיקים שלו יש נשמה ואישיות משלה. בדרך כלל אני גם<br />משתפת פעולה עם זה. אולי אני היחידה שמשתפת פעולה עם זה.. בטח בגלל זה הוא מחבב<br />אותי נורא. אם הוא לא היה מחבב אותי הוא לא היה קונה ממני את העתיקות שהייתי מביאה<br />לו. אני בטוחה שברוב הפעמיים הן שוות גרושים והוא סתם נהנה לעזור לי.</p> <p>"אז&nbsp;מי מהחפצים פה כן אוהב אותך?"</p> <p>"אה,&nbsp;זה ממש קל. הפסנתר כמובן." הוא מסמן על הפסנתר שתמיד מונח ליד הקופה, פסנתר<br />גדול וישן שתופס המון נפח בחלל הקטן של החנות. </p> <p>"רק&nbsp;הפסנתר אוהב אותך?"</p> <p>"לא&nbsp;רק, אבל רוב החפצים פה לא אוהבים אותי כי אני מעמיד אותם למכירה. הם צודקים.. אני<br />מעדיף כסף על פניהם. גם אני הייתי נעלב."</p> <p>"אז&nbsp;למה הפסנתר כן אוהב אותך?"</p> <p>"כי&nbsp;הוא לא למכירה." הוא מחייך חיוך גדול ואוהב ומביט על הפסנתר שלו בהערצה<br />מוזרה.</p> <p>"טריסטראם,&nbsp;מה שלום אשתך?" </p> <p>"מעוצבנת&nbsp;כמובן. כבר 3 ימים שלא מכרתי פה כלום. אולי כי את לא היית פה למשוך לכאן<br />אנשים"</p> <p>"אני&nbsp;בטוחה שזה בגלל זה." בדיוק שאני מסיימת את המשפט נשמע פעמון הכניסה של החנות<br />שמרמז שמישהו נכנס. שני בחורים בסביבות גיל ה-20 נכנסים לתוך החנות ועושים סיבוב<br />בין הדברים. טריסטראם עושה לי מבט של 'אמרתי לך' וצוחק צחוק סנטה קלאוסי קטן. </p> <p>"טוב,&nbsp;אני יילך עכשיו. אני יבוא לבקר אותך שוב בקרוב." הוא מחייך.</p> <p>"לבקר&nbsp;אותי או את התיבה שלך?"</p> <p>"את&nbsp;שניכם." הוא שוב צוחק את הצחוק הסנטה קלאוסי שלו. אני יוצאת מהחנות וחוזרת<br />לרחוב הראשי, נכנסת למאפייה וקונה משם לחם טרי וריבת תותים מהשטר של העשרים אירו,<br />מה שמשאיר לי גם עודף. במאפיה יושב בחור מבוגר וגבוה עם שפם שקורא מהעיתון ומסתכל<br />עלי. כבר כמה ימים שהוא יושב פה במאפייה. ואני יודעת את זה כי אני כמעט כל יום<br />במאפייה. אני יוצאת מרוצה מאוד עם הלחם הטרי והריבה וחוזרת לכיוון הרחוב שלנו<br />'סיינט גרובין ג'ורג'' ועוד פעם חושבת למה יש שם כזה ארוך לרחוב כזה קצר. אני<br />מגיעה לבניין שלנו ושוב הדלת הירוקה הגדולה שבכניסה לבניין מוציאה רעש איום. אני<br />סוגרת אותה בזהירות, אותה הזהירות שאני מכייסת בה. אני נכנסת לדירה ורואה את טיטו<br />שמעלה חיוך גדול כשהוא רואה אותי, או יותר נכון מעלה חיוך שהוא מריח את הלחם הטרי.<br />הוא ממהר לקום לקראתי ולוקח ממני את השקית של הלחם והריבה, ומניח על השולחן הקטן<br />שבסלון. או יותר נכון של המטבח. טוב בגודל הזה אין בדיוק הגדרה לכל חדר.. בייחוד<br />בגלל שזה דירה בגודל של חדר וחצי. </p> <p>"אני&nbsp;מריחה גבינה?" אני שואלת את טיטו שעדיין מחוייך. </p> <p>"לא&nbsp;סתם גבינה!" הוא מוציא מאיפשהו שקית ובתוכה גבינת גאודה. שהיא הגבינה האהובה<br />עלי וטיטו יודע את זה וכנראה רצה לשמח אותי.</p> <p>"וואי!&nbsp;זה ענק! כמה גרם גבינה קנית?!"</p> <p>"מה&nbsp;זה משנה? העיקר שעכשיו יהיה לנו ארוחת בוקר מוצלחת. ואם לא אכפת לך אנחנו נאכל<br />עכשיו כי הריח של הלחם שהבאת ממש פתח לי את התיאבון." </p> <p>"התיאבון&nbsp;שלי פתוח מהבוקר." אני אומרת והוא צוחק. הוא מוציא את הלחם והריבה וחותך את<br />הלחם לפרוסות. הוא פורס את הלחם והגבינה בצורה כל כך יפה ומיומנת שזה ממש מצחיק.<br />ותוך כמה שניות הוא מושיט לי 3 פרוסות לחם שאת כולם אני אוכלת עם גבינת הגאודה.<br />טיטו צוחק מההתנהגות החזירית שלי ומההנאה שלי מהגבינה ואני צוחקת מהערבוב הדוחה של<br />הריבה והגבינה שלו.</p> <p>"זה&nbsp;דוחה, אני מקווה שאתה יודע את זה."</p> <p>"את&nbsp;דוחה." הוא אומר בהומור. או בעצביים. לפעמיים קשה לי להבין את טיטו. </p> <p>"מאיפה&nbsp;השגת כל כך הרבה כסף שקנית כזאת חתיכה גדולה של גבינת גאודה?"</p> <p>"מאיזה&nbsp;בחורה במטרו. התחלנו לדבר והיא הייתה כזאת פטפטנית שהיא לא שמה לב אפילו שהוצאתי<br />לה מהתיק ארנק." &nbsp;אני מתארת לעצמי שלא בגלל הפיטפוטים שלה היא לא<br />שמה לב שהוא מוציא לה ארנק מהתיק, אלא בגלל המראה של טיטו שבהחלט תופס תשומת לב<br />רבה. הוא גבוה וקצת שחום עם שיער שחור ועיניים שחורות והגוף.. טוב לטיטו יש גוף.<br />אין מה להגיד. גם עליו הבגדים איכשהו לא נראים מוזנחים למרות שגם הם בלויים כמו<br />שלי. והכישורים שלו בכיוס? מדהימים. יש לו כזאת זריזות ידיים ובשילוב עם המוח<br />היצרתי שלו.. בנק הוא יכול לשדוד בלי שמישהו ישים לב לאן הלך הכסף. כשהייתי קטנה<br />תמיד אמרתי לעצמי שעם השנים אני ארכוש את המיומנות הזאת של טיטו בזריזות ידיים.<br />כן, גם שהיינו ממש צוציקים קטנים היינו גונבים מהמכולת כמו שני צמד חמד. אבל את<br />המיומנות של טיטו לא רכשתי. אני מעודדת את עצמי שזה בגלל שהוא גדול ממני בשנתיים<br />וגם אצלי זה יגיע. אבל עם כל זה הוא עדיין סוגר אחריו את הדלת הירוקה שבכניסה<br />לבניין בכזה רעש.</p> <p>"כדאי&nbsp;שנשאיר גם לאבא קצת, את לא חושבת?" </p> <p>"כן,&nbsp;כדאי." אני צוחקת מהזללנות שלנו ואנחנו משאירים על השולחן את מה שנשאר. </p> <p>"אה!&nbsp;כמעט שכחתי!" הוא מתחיל לחטט בכיס שלו ומוציא משם חתיכת ברזל קטנה. </p> <p>"מה&nbsp;זה?" אני אומרת ומנסה לזהות מה הוא מחזיק שם. </p> <p>"סיכת&nbsp;שיער, ככה תוכלי לתפוס את הפוני שלך בקלות והוא לא יצטרך להציק לך בעיניים"<br />טיטו יודע כמה הפוני יכול להציק לי והמחווה הזאת שלו באמת מעלה בי חיוך גדול. הוא<br />תמיד דואג לי ורוצה שיהיה לי טוב אצלם. אני מאוד מעריכה אותו על זה.. אבל אי אפשר<br />להגיד שזה לא הדדי. גם אני דואגת לטיטו, אולי לא כמו שהוא מצליח לדאוג לי.. </p> <p>"יואו!&nbsp;תודה! הצלת אותי מהפוני האידיוטי הזה!" </p> <p>"תפסיקי,הוא לא אידיוטי." אני ממהרת לתפוס את הפוני, בשביל זה אני מוציאה את מראת<br />הכיס הישנה שלי שאני תמיד סוחבת אותה עלי. הפוני נתפס בקלות ואני יכולה שוב לראות<br />מכל החזיתות..&nbsp; זה משנה לי את כל צורת<br />הפנים וקצת קשה לי לזהות את עצמי. </p> <p>"עכשיו&nbsp;כולם יוכלו ליהנות מהעיניים היפות שלך." אני יודעת שזה נשמע כמו פלירטוט, אבל<br />זה לא. בוודאות. אני וטיטו אוהבים להחמיא אחד לשנייה אבל הכול בצורה אפלטונית<br />לחלוטין. לטיטו היו כבר כמה חברות במהלך השנים ואני תמיד שמחתי כשהייתה לו מישהי<br />כי אז הייתה לי מישהי נוספת לבלות איתה. כל אחת שהייתה לו תמיד הייתה מאוד מוצלחת<br />ויפה והיה מאוד כיף איתה. </p> <p>"אולי&nbsp;נלך להפתיע את אבא שלך ונארגן לו ארוחת צהריים מהלחם והגבינה?"</p> <p>"אפשר."&nbsp; </p> <p>"אז&nbsp;בוא" אנחנו קמים ויוצאים מהדירה מצויידים בלחם, בריבה ובגבינה. אנחנו מגיעים<br />לדלת של הבניין ואני ממהרת לפתוח אותה במקום טיטו. נראה שזה משעשע אותו, אנחנו<br />חוזרים לרחוב 'רנס' שהוא הרחוב הראשי ואני שוב חושבת למה שם כזה קצר לרחוב כזה<br />ארוך. טיטו מושיט לי את היד שלו ואנחנו הולכים יד ביד. תמיד אנחנו הולכים יד ביד.<br />אני מאוד אוהבת להחזיק את היד שלו היא כזאת חמימה ועדינה. טוב אם הכישורים שלו<br />בכיוס היא חייבת להיות עדינה. אנחנו מגיעים למקום המרכזי ביותר ברחוב שבו יש את<br />הירידה לתחנת ה'מטרו' והמעבר חצייה הראשי, שם מתאספים כל ההומלסים ואומני הרחוב.<br />אחד מאומני הרחוב הוא <strong>אולאף</strong>. אבא של טיטו.. הוא מנגן בצורה מדהימה על<br />סקסופון וכל אחד שעובר נאלץ לעצור ולהקשיב למנגינה שהוא מייצר. הוא מרוויח יפה<br />מאוד לאומן רחוב. אבל כבר כמה מרוויח אומן רחוב?.. אנחנו מגיעים בדיוק כשהוא מסיים<br />לנגן וכל האנשים שנאספו סביבו מוחאים כפיים וזורקים מטבעות לתוך הכובע הגדול שהוא<br />תמיד לוקח איתו. הוא מזהה את טיטו ואותי ומחייך אלינו. האנשים מתחילים להתפזר<br />ואנחנו הולכים לקראתו ומביאים לו מהלחם הגבינה והריבה. הוא אוכל בתיאבון רב. </p> <p>"כמה&nbsp;נהדר לראות אתכם באמצע היום." הוא אומר לי ולטיטו וממשיך לאכול.</p> <p>"אותנו&nbsp;או את האוכל שהבאנו?" טיטו מתבדח איתו.</p> <p>"אל&nbsp;תתקיל אותי בשאלות האלה עכשיו." שלושתנו צוחקים.</p> <p>"אני&nbsp;רואה שאתה מרוויח יפה היום." טיטו אומר ואולאף מהנהן.</p> <p>"כן,&nbsp;היום יש משחק כדורגל בעיר בין הקבוצה שלנו לקבוצה הגרמנית, אז יש יותר תיירים<br />מבדרך כלל."</p> <p>"אנשים&nbsp;נוסעים במיוחד למדינה אחרת בשביל לראות משחק?" אני אומרת בפליאה.</p> <p>"כמובן."<br />אולאף עונה ואני עדיין לא מצליחה להבין למה צריך להוציא כל כך הרבה כסף על נסיעה<br />לאמסטרדם בשביל ללכת לראות משחק כדורגל. </p> <p>"את&nbsp;לא זוכרת איך נהנו שהלכנו לצפות לפניי שנה במשחק?" </p> <p>"אני&nbsp;זוכרת." אני אומרת ומעלה חיוך. אני וטיטו הלכנו לצפות באחד המשחקים ושנינו<br />עודדנו את הקבוצה שהובילה בגלל העובדה שהיא הובילה. זה היה מאוד משעשע והיו<br />אנרגיות כיפיות במיוחד. "אבל&nbsp;אני עדיין לא מבינה למה צריך לנסוע למדינה אחרת במיוחד? "</p> <p>"אני&nbsp;כבר שנים לא מנסה להבין אנשים." אולאף אומר. בזמן שטיטו ואולאף מפתחים שיחה<br />על עובי פרוסות הגבינה שפרש טיטו, אני רואה בחור צעיר שקצת צולע פוזל לכיוון הכובע<br />של אולאף עם כל המטבעות והשטרות שאסף. בתוך שנייה הוא קופץ מהר על הכובע ומצליח<br />להסתלק משם ולפנות באחת הפניות. מבלי לחשוב אני מתחילה לרוץ אחריו או לפחות לאיפה<br />שראיתי שהוא פנה, אני פונה בפנייה שהוא נכנס אליה ומספיקה לראות את הרגל שלו כשהוא<br />פונה לרחוב אחר. אני ממשיכה לרוץ ולמזלי אני מאוד זריזה ככה שאני גם משיגה אותו. הוא<br />רץ מהר יחסית לבחור צולע. אני תופסת אותו מהחולצה והוא מועד אחורה, אני משטחת אותו<br />לרצפה ומצליחה להגיע עם היד חזרה לכובע. חלק מהמטבעות התפזרו כשהצולע מעד.</p> <p>"אתה&nbsp;לא יודע שלא גונבים מאומני רחוב?!"</p> <p>"תעזבי&nbsp;אותי!!" הטון שלו נשמע נואש. אני מסתכלת עליו ואני רואה שזה אפילו לא בחור<br />צולע, אלא יותר לכיוון של ילד צולע. להשערתי בן 14. אני מרפה מהאחיזה ונשארת לבהות<br />בו שנייה. הוא מנצל את זה ומצליח להשתחרר. אני עדיין באותה פוזיציה מסתכלת אחריו.<br />הוא הולך מהמקום מהוסס מסתכל עלי ופונה ללכת. כשאני קמה מהרצפה ומרימה אחרי את הכובע<br />והמטבעות שהתפזרו טיטו מגיע. </p> <p>"איפה&nbsp;הוא?!"</p> <p>"הוא&nbsp;הצליח להתחמק.. קח." אני מושיטה לו את הכובע ומנקה את עצמי.</p> <p>"טוב.&nbsp;לפחות הכובע הושב לבעליו.. אני לא חושב שהיה קורה משהו אם הוא היה גונב את הכסף.<br />אבל את הכובע של אבא.. מישהו היה מצוברח שבוע.." אני ממשיכה להסתכל לפנייה<br />שבה פנה אותו ילד והדברים שטיטו אומר חולפים על ידי.</p> <p>"הלו?.."&nbsp;טיטו שם לב שאני לא ממש מתייחסת אליו.</p> <p>"אני&nbsp;מצטערת.. למה שלא תחזיר לאולאף את הכובע? אני תכף יבוא." טיטו מהנהן מבולבל<br />קצת ואני נכנסת לפנייה שבה פנה הילד. אני מניחה שהוא חזר לרחוב הראשי. זה מה שאני<br />הייתי עושה בכל אופן. אם מישהו מחפש אחרייך המקום הכי טוב להתחבא בו הוא בין הרבה<br />אנשים. אני רוצה למצוא את הילד הזה.. משהו בי מאוד רוצה לעזור לו. אם הוא גנב את<br />הכסף של אולאף הוא כנראה ממש צריך אותו. כמו שאני מכייסת בגלל שאני חייבת. אומנם<br />לגנוב כסך מאומן רחוב זה הרבה פחות הוגן מאשר לגנוב כסף מתייר גרמני שבא לראות<br />משחק כדורגל במיוחד. אני מגיעה שוב לרחוב הראשי ומסתכלת לצדדים אולי אני אמצא זכר<br />לילד הצולע. שום זכר. טוב כנראה כדאי שאני יחזור לטיטו ואולאף. אני מתחילה ללכת<br />חזרה לכיוון האזור המרכזי של הרחוב. אני לא יכולה לפספס את האיש הגבוה והמשופם<br />שראיתי בבוקר במאפייה. הוא יושב מול הבנק וקורא בעיתון. קצת מוזר לחשוב שאיש בגילו<br />מעביר את הבוקר בישיבה במאפייה ואת הצהריים בלשבת מול הבנק. אני לא יכולה לפספס את<br />המזוודה השחורה שעומדת לידו. המנעול שלה פתוח למיטב הבנתי. אני מניחה שיש בה כסף.<br />והרבה.. אם זה נכון ובמזוודה הזאת יש כסף.. זה יכול לסדר אותנו במשך חודשים שלמים!<br />חייב להיות בה כסף! הוא יושב הרי מול הבנק!! בבוקר אני לא זוכרת שהייתה איתו<br />מזוודה.. חוץ מזה שרק המזוודה עצמה שווה הרבה. בטח טריסטראם יסכים לקנות אותה ממני.<br />ככה שאין לי מה להפסיד בכל מקרה.. הוא כל כך עסוק בעיתון הזה שלו.. אם אני יצליח<br />להרים את המזוודה בלי שהיא תוציא רעש.. וואו! אני לא יכולה להפסיק לחשוב איך זה<br />יכול לסדר אותנו! אולי&nbsp;אפילו נסע מפה! לחופשה! או אולי אפילו נקנה דירה גדולה יותר! אני חייבת את המזוודה.<br />אני מתחילה ללכת לכיוון האיש שעסוק בעיתון שלו. אני מסתכלת קדימה בלי להציץ לכיוון<br />המזוודה. אני מושיטה את היד שלי לכיוון המזוודה. זהו זה. בכמה שניות בלבד אני<br />יכולה להפוך אותנו לעשירים של ממש. להפסיק לכייס אנשים.. בבת אחת אני מרגישה כוח<br />בלתי רגיל על היד שלי. האיש המשופם מחזיק ביד שלי בצורה כזאת חזקה שהיד שלי עלולה<br />להתפרק. </p> <p>"מה&nbsp;שמך?" הבחור המשופם שואל אותי.</p> <p>"תעזוב&nbsp;לי את היד!!" אני מנסה לשחרר את היד שלי אבל האחיזה שלו חזקה באופן מדהים.</p> <p>"אבל&nbsp;אז תברחי.."</p> <p>"אולי!"<br />אני אומרת בעצביים והוא מחייך</p> <p>"המזוודה&nbsp;ריקה.. אם שאלת את עצמך."</p> <p>"תכולת&nbsp;המזוודה שלך ממש לא מעניינת אותי."</p> <p>"אה&nbsp;באמת?.. למה נראה לי שאת משקרת?" בחיי! האיש הזה כל כך מוזר! באמת ברכות.<br />הצלחת לעצור אותי הכייסת מלקחת לך את המזוודה. לדעת את השם שלי?.. נו באמת.</p> <p>"אני&nbsp;מאוד ממהרת. אז אם לא אכפת לך..."</p> <p>"אני&nbsp;בטוח שאת מאוד ממהרת. לגנוב מעוד אנשים תמימים?"</p> <p>"אני&nbsp;לא גנבת!" אני שונאת את המושג הזה גנבת! אחרים היו עושים בדיוק אותו דבר אם<br />הם היו במצב שלי! ולמה כל אחד שגונבים ממנו הוא תמים?!</p> <p>"את&nbsp;באמת לא מבינה?.." הוא מסתכל עליי במבט מאוד מעצבן שבא לי לתלוש לו את השפם.</p> <p>"מבינה&nbsp;מה?!"</p> <p>"מה&nbsp;שמך?"</p> <p>"שיילר."<br />כמובן שזה לא השם האמיתי שלי.</p> <p>"אז&nbsp;שיילר.. תתלווי אלי בבקשה?"</p> <p>"כבר&nbsp;הסברתי לך שאני ממהרת!" הוא ממש מעצבן אותי! והיד שלי עוד שנייה מתפוררת אם<br />הוא לא ירפה מהאחיזה שלו.</p> <p>"אני&nbsp;לא חושב שאת מבינה. אנחנו הולכים לתחנת המשטרה. יש כמה טפסים שנצטרך לחתום<br />עליהם."</p> <p>"איש&nbsp;משופם תשמע, אין לך שום דבר עלי כדי שתוכל להוכיח איזה משהו. ואני חושבת שאתה<br />מתנהג באופן ילדותי וחזירי שאתה לא מניח לזה כאן ועכשיו." אני אומרת לו<br />באיפוק. הוא מתחיל לצחוק ומנסה להרגיע את עצמו.</p> <p>"אין&nbsp;לי שום דבר עלייך? על בסיס מה את אומרת את זה?" אוי כבר אין לי כוח אליו.</p> <p>"אכפת&nbsp;לך לשחרר קצת את היד שלי? היא כבר ירוקה." היא באמת כבר מקבלת צבע ירוק.</p> <p>"שיילר&nbsp;כן?.." אני מהנהנת בחוסר סובלנות.</p> <p>"את&nbsp;טועה. יש לי בהרבה מאוד דברים להאשים אותך. קחי לדוגמא את היום בבוקר?.. גנבת<br />לבחור שטר של 20 אירו?" אלוהים. איזה מטומטמת שאני. כל העובדות היו מנוחות<br />לפני ולא חיברתי בניהן. למה שאני אתקל שלושה בקרים ברצף באיש משופם עם חליפה?<br />ואחר"כ אראה אותו מול הבנק עם מזוודה שחורה? זה הכול היה פשוט מידי. המנעול<br />שהיה פתוח. המזוודה הגדולה.. זאת הייתה מלכודת. ואיך לא ראיתי את זה?.. האיש הזה<br />עקב אחרי. הוא עקב אחרי ועכשיו אני נמצאת בצרות. וזה אומר שאני לא יוכל לעזור<br />לאולאף וטיטו אם אני בצרות. ויותר גרוע. מה אם הוא עקב גם אחרי טיטו?</p> <p>"לא&nbsp;הייתי אומרת בחור.." אני אומרת את זה כדי לצאת קרת רוח.</p> <p>"בואי.&nbsp;אני מבטיח לך שזה לא גרוע כמו שאת חושבת שזה." אני מרגישה נורא.. ומטומטמת.<br />אני מרגישה נורא ומטומטמת. איך לא שמתי לב? אני הולכת אחריו בלית ברירה. היד שלי<br />כואבת והוא גורר אותי אחריו. אני פשוט מטומטמת.</p> <p>אחרי&nbsp;כמה זמן של הליכה אנחנו מגיעים לתחנת המשטרה. בפעם הראשונה מאז הוא תפס לי את היד<br />הוא עוזב אותה. אני מעסה את המקום במטרה להחזיר את זרימת הדם לאצבעות כף היד שלי.<br />הוא מסמן לי לשבת על אחד הכיסאות וניגש לדלפק. אין לי אפילו מה לנסות לברוח מכאן.<br />אני מרגישה הרוסה גם ככה. איך יכולתי להיות כל כך מטומטמת? לטיטו זה בחיים לא היה<br />קורה. לטריסטראם זה בחיים לא היה קורה! והוא זקן ומבולבל!</p> <p>אני&nbsp;נשארת לשבת שם. בוהה באנשים שנכנסים ויוצאים. אף אחד לא נראה כמו פושע או משהו<br />כזה.. אחרי כמה זמן האיש המשופם מתקרב לקראתי. הוא נראה מאוד מרוצה מעצמו. דבר<br />שכמובן מעצבן אותי נורא וגורם לי לרצות לתלוש לו את כף היד מהמקום. או לפחות להפוך<br />אותה לירוקה כמו שהוא הפך את כף היד שלי. </p> <p>"אני&nbsp;מצטער שלקח הרבה זמן.." מה הקטע שלו?. עכשיו הוא גם נחמד? &nbsp;</p> <p>"נו.&nbsp;אז מה עכשיו? אני במעצר?" הוא מחייך כאילו הוא רצה לשמוע את השאלה הזאת.</p> <p>"מובן&nbsp;שלא. אמרתי לך שזה פחות נורא ממה שאת חושבת. הינה.. אפילו תשמרי לך את התמונות<br />האלה." הוא מושיט לי חבילה של תמונות שבכולן אני נצפית מכייסת. דבר שגורם לי<br />להרגיש עוד יותר טיפשה. הוא עקב אחרי ימים. </p> <p>"אז?"&nbsp;אני מחכה להבין מה האיש הזה רוצה ממני לעזאזל שהוא השקיע כל כך הרבה שעות על מעקב<br />אחרי. </p> <p>"אז&nbsp;עכשיו.. את באה איתי. ונלך ביחד למוסד שלי." </p> <p>"סליחה?"&nbsp;אני עדיין לא מצליחה להבין מה הוא רוצה. טוב אבל אני לא מופתעת שאני לא מצליחה<br />להבין מה הוא רוצה. הרי בדיוק גיליתי שאני מטומטמת להפליא.</p> <p>"למוסד&nbsp;לעבריינים צעירים. את תעברי אלינו. מאיפה שאת לא גרה." </p> <p>"סליחה?"&nbsp;הפעם אני כן מבינה. אבל פשוט מנסה לעקל. </p> <p>"טוב&nbsp;נו. אני יודע איפה את גרה.. סיינט גרובין ג'ורג'." חה.</p> <p>"כן&nbsp;כבר הבהרת את זה שאתה יודע עלי דברים." </p> <p>"תפסיקי&nbsp;להיות כל כך ממורמרת. את תחיי יותר טוב ממה שאת חיה עכשיו. תאמיני לי." </p> <p>"אני&nbsp;מאוד מרוצה מאיך שאני חיה." </p> <p>"טוב&nbsp;בכל מקרה. זה לא שיש לך ברירה.." </p> <p>"אז&nbsp;עכשיו אני עוברת לגור במוסד לעבריינים צעירים?"</p> <p>"כן.&nbsp;המוסד שלי." הוא נראה מאוד גאה בזה בצורה מגוכחת.</p> <br /> <p>"אז&nbsp;את באה?.. <strong>שיילר</strong>?"&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>מקווה שאהבתם (:&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><br /><img style="width: 306px; height: 306px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/41/81/85/858141/posts/28864678.jpg" border="0" alt="" /></p></div>Tue, 21 Jul 2015 18:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (Shyler)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=858141&blogcode=14357156http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=858141&blog=14357156