http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315heCopyright 2026 .Refresh. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14867272<div align="right" dir="rtl">היי! הרבה שנים לא הייתי כאן. מישהו יודע איך אפשר ליצור קצר עם מנהלי ישראבלוג? ניסיתי בצור קשר, המייל לא תקין.. נענע10 דיי מסננים אותי. וזה דיי דחוף.. יודעת שעברו יובלות מאז שישראבלוג היה נוצץ וגדול אבל בטוח שיש פה איזה מנגון שליטה, לא? אודה מאד לעוזרים!</div>Thu, 19 Jan 2017 16:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Refresh)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14867272http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856315&blog=14867272http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14328168<div align="right" dir="rtl"> הטריק הוא בעצם להמשיך לחיות, גם כשקשה. לעבור את המכשולים שמציבים לנו, להתקדם לעבר היעד, כח זה מה שגורם לנו להתחזק ולהיות טובים יותר ממי שהיינו יום קודם. השמועות על סגירת ישרא-בלוג כבר מאיימות יותר מבעבר.. מקווה שזה יישאר כשמועות.</div>Mon, 18 May 2015 08:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Refresh)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14328168http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856315&blog=14328168http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14325867<div align="right" dir="rtl">תקועה בין לונדון ורומא, לקור והמרחק לחום והתשוקה, הלוואי והייתה דרך לשלב. טובעת בקולות של גברים חזקים בשיחות הטלפונים בעבודה, מתמכרת, מנסה להאריך, שליטה בשיחה אחת, צמרמורות ותאווה, דברי פרידה, ניתוק והמשך.</div>Wed, 13 May 2015 12:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Refresh)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14325867http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856315&blog=14325867http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14321962<div align="right" dir="rtl">משקל: 60.0 קילו. כוסות מים: 3 (נכון ל10:55) קלוריות: יתעדכן בערב. מלאך אמר לי אתמול שאם הייתי פתוחה לחברים שלי ואנשים מסביב כמו שאני פתוחה אותו, לא היה אדם אחד שלא היה אוהב אותי. אני שונאת את החלק המבוגר בי. החלק שדוחף אנשים אל מעבר לפס. כואב לי שקשה לי להיפתח לאנשים ולצחוק או בכללי להתחבר בקלות.. עם המלאך זה אוטומטי אבל אפילו עם החברות הקרובות ביותר זה קשה. אני זוכרת שפעם הייתי אחרת, הייתי מובילה וגדולה. אני מנסה להיזכר איפה זה בדיוק השתנה, אולי עם הבעיות במשפחה או בגלל העליה במשקל.. אבל איכשהו כל הביטחון שהיה לי ירד לקומה מינוס ארבע עשרה ונשארתי בודדה מוקפת בחומות. איך משתנים?</div>Tue, 05 May 2015 10:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Refresh)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14321962http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856315&blog=14321962http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14321764<div align="right" dir="rtl">משקל: 60.1 קילוגרם. כוסות מים: 9. קלוריות: 975. בין הנשים והגברים בטיסה מישראל ללונדון בדיוק בדקות האלו, יושב לפחות אדם אחד שחושב שהוא בדרך לשנות את החיים. הוא (או היא) עזב את עברו כישראל ישראלוביץ', נתן נשיקת פרידה למשפחה וחיבוק למכרים, והוא בטוח שדווקא בלונדון, בין הקור והגשמים, הוא יוכל להגיע לשלווה, לרוגע ולחום שהוא התפלל אליו כל חייו. אותו אדם היה צריך להיות אני. אבל אני החלטתי ברגע האחרון לברוח ובחרתי בראש ולא בלב. העדפתי לפחד כרגיל ולא לשנות את עצמי ב-180 אחוז כמו שרציתי. באמת רציתי לעזוב את המשפחה, את האנשים שאני לא מסתדרת איתם, אפילו הכנתי מכתב שמסביר הכל ולמה הם לא צריכים לחפש אותי, אבל פחדתי. במקום זה עשיתי את הפעולות ההפוכות ביותר, המשכתי את זמן השהייה שלי בבית, הצעתי אפילו למלאך לעבור איתי והתקבלתי ללימודים של ארבע שנים באוניברסיטה. לונדון? חיים חדשים? אולי רק בעוד ארבע שנים. טעות ? כן , רוב הסיכויים. החלום שלי היה ברור מאיי שם בכיתה ט'; לסיים את הלימודים בהצטיינות (בוצע), לחוות תפקיד משמעותי בצבא (בוצע), להרוויח כסף (בתהליך), לעבור לגור בלונדון ולהתאהב (בבחור או</div>Tue, 05 May 2015 00:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Refresh)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14321764http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856315&blog=14321764http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14318238<div align="right" dir="rtl">לפניי חודשיים ושבוע היינו אני והמלאך בתאונת דרכים בכביש איי-שם ליד חיפה. אני נהגתי כי מלאך רצה לישון, הכבישים היו דיי ריקים והתחלתי לנסוע אחריי שנדלק האור הירוק ברמזור. מעט אחריו הגיע מאחוריי אוטו במהירות עצומה, עובר רמזור אדום ובלם בחוזקה ולא הספיק לעצור ופגע בנו מאחורה. עפנו קדימה אבל לשמחתנו אף אחד לא נפגע קשה בשתי המכוניות וחוץ מהתקף פאניקה ודמעות שלי לא קרה דבר. המלאך והגבר במכונית השניה החליפו פרטים, (מסתבר שהוא בדיוק שינה מסלול בוייז ולא שם לב לאור האדום), שבועיים אחריי זה הפוגע שילם לנו את הכסף ובכך נגמר הסיפור. חודשיים מינוס שבוע שלא נגעתי באוטו שהיה בשבילי מקום מפלט והתחביב הכי גדול שלי (יש לי רישיון שנתיים והספקתי לנסוע כמעט לכל חור בישראל), ואני פשוט לא הרגשתי יכולת לנהוג, כאילו משהו עוצר אותי פיזית מלשבת בכיסא של הנהג או בכיסא לידו. אבל אתמול אחריי שקיבלתי את ההחלטה להתפטר, הרגשתי אמיצה וכל-יכולה והחלטתי שפאק איט, אני נוסעת עכשיו לעיר אחרת כדי לעשות סידורים. נכנסתי לאוטו והלב שלי דפק מהר כמו אחריי ריצת אלפיים. שמתי חגורה, התנעתי את האוטו, הדלקתי וייז, ולא הייתי מסוגלת ל</div>Tue, 28 Apr 2015 09:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Refresh)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14318238http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856315&blog=14318238http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14316684<div align="right" dir="rtl">אני אוהבת את ההרגשה של האלכוהול משתלט על הגוף שלי. אני יודעת מתי זה קורה בדיוק כי הכתפיים שלי נעשות להיות חלשות יותר, וכל תזוזה הופכת להיות סלואו-מושן מרתק עם הראש הכבד ואני מרגישה שאני מרחפת באוויר. שלא תחשבו, אני לא שותה הרבה והאמת שבד"כ הלילות לבנים נגמרים אצלי ממש רע, אבל לעולם לא אגיד לא לכוסית או שתיים של מרטיני ביאנקו. ופאק, אני מרגישה כל-כך סקסית כשאני שותה; אני מעבירה את כפות ידיי על הזרועות והצוואר, אפילו הבטן עם הכרס נראית לי סקסית, והשמלת-חולצה עם הגרביונים מחמיאים לי בטירוף והמוסיקה שבבית גורמת לי לרקוד בצעדים שבכלל לא ידעתי שאני מכירה, ובנקודה מסוימת אלו רק אני והוא מול הים, יושבים על הסלע של הדייגים, הוא עם בקבוק בירה ואני נהנת עם בריזר קטן, ואני מכניסה אקסטרה אוויר לריאות, נושמת אותו, נושמת את האוויר והרגע, וטוב לי, טוב לי ברמות שאי אפשר להסביר במילים, רק להרגיש. ואני לוקחת סיכון, נעמדת מול מורידה את השמלה הגדולה והוא מעביר את היד שלו על המותן שלי, צמרמורות של קור ותשוקה חריפה, והוא מנשק לי את הטבור והבטן, לוחש לי כמה אני יפה. </div>Sat, 25 Apr 2015 13:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Refresh)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14316684http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856315&blog=14316684http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14316524<div align="right" dir="rtl"> בעשרים שנות חיי הכרתי לא מעט גברים עקב "סיגנון הגברים שלי"; אני אוהבת אותם קשים קשוחים, אפילו אפלים, ממש לא כהשפעה של חמישים גוונים, אלא כמשהו עמוק יותר. אני יותר מחפשת התמסרות מאשר פליקים בתחת, משהו עמוק יותר; וכל פעם זה הכה בי קשה יותר ויותר, הרבה גברים יידעו לעבוד עליי, לקחת ממני הכל בלי להחזיר, אבל גם אני הייתי אשמה באותה מידה, הייתי טיפשה נפלתי בפח של כל אחד ואחד מהם כי חשבתי שאולי מישהו מהם יהיה שונה, יהיה האחד שישמור עליי וייתן לי את העולם בתמורה לכל מה שיש לי להעניק, ונכשלתי. או שגבריי ישראל נכשלו.. אז הלכתי למקום הבטוח, למישהו ששונה מהגברים הרגילים שלי, והינה אני, ארבע שנים עם אותו הגבר, מלאך שאוהב אותי עד צאת נשמתו, לא יכול להניף עליי אצבע, אוהב ומוקיר אותי, שומר עליי מכל משמר, ואני עדיין מרגישה ריקה. כאילו שום דבר לא מספק אותי, אבל איך זה הגיוני? אני אוהבת אותו, הוא לצידי לטוב ולרע, שלי לנצח, אבל החלק שחסר לו - חסר לי. חסר לי החלק הקשה שלו, חסר לי קביעת ההחלטות, חסר לי ה"תחכי לי על הברכיים בשטיח מול המראה", חסר לי הרטט הזה של ההשתוקקות עם הצעיף על העיניים, הקרח והשעווה</div>Sat, 25 Apr 2015 01:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Refresh)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856315&blogcode=14316524http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856315&blog=14316524