http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035הדבר שגורם לך לחוסר ביטחון הוא מה שאתה חושב שחושבים עלייךheCopyright 2026 the church of the brain. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035http://img316.imageshack.us/img316/8751/41683115aw6.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=14307376<div align="right" dir="rtl">הוא היה האהבה הראשונה והאחרונה שלי. אהבתי אותו כמו שבחיים לא אהבתי מישהו ונפגעתי כמו שבחיים לא נפגעתי מבן אדם. לפני שנה בדיוק הכל קרה, לפני שנה הייתי בוכה לעצמי במיטה כועסת על מה שקרה- איך הוא מסוגל? כמה שנפגעתי הוא בחיים לא ידע ובחיים לא יבין. ועכשיו? מי חושב עליו בכלל? אני נגעלת ממה שקרה בנינו, מהאהבה העיוורת שלי כלפיו. ואחרי שנה הוא החליט שהוא רוצה לדבר. על מה? לא מוכן להגיד. אחרי חודש של נסיונות לראות אותי נפגשנו, בלילה, היה קר והייתי אצל חברה. הוא התקשר בבום ואמר שהוא למטה. אני נלחצתי ולקחתי לה מהאיפור שיחשוב שאני יפה אחרי כל הזמן הזה, הוא התקשר שלוש פעמים הלחוץ הזה ובסוף ירדתי. כשירדתי אני רואה אותו והמומה. הבן אדם גדל בחצי. נהיה שמן! הוא לקח אותי לאיזה גינה והתחלתי לרעוד. מהלחץ מהקור אני חושבת ששניהם. הוא התחיל לדבר לשאול אותי מה חדש אצלי אם היה לי מישהו והתחלנו לדבר על היום יום. ואז הוא התחיל להזכיר לי את היום הראשון שראיתי אותו. היום הכי מפדח אולי שקיים. מרוב ביישנות פשוט התעלמנו אחד מן השני אחרי שדיברנו שלוש שעות בטלפון. באותו הזמן, אני עדיין רועדת ובלב רוצה להקיא אבל מנסה לה</div>Tue, 07 Apr 2015 01:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (the church of the brain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=14307376http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856035&blog=14307376http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=14296400<div align="right" dir="rtl">//"בשמלה אדומה ושתי צמותילדה קטנה, יחידה ותמהעמדה ושאלה - למה?וכל התותחים וכל החיליםוכל הגדולים וכל החכמיםעמדו חורי פנים ולא מצאו תשובה. "//התחלתי לאחרונה לשמוע שירים של מופע הארנבות של דוקטור קספר ונתקלתי בעיבוד שלהם לשיר "בשמלה אדומה" ואז זה הכה בי. השיר בעצם שיר אנטי מלחמתי ובעצם שואל את שאלת השאלות "למה צריך מלחמה?" אז הלכתי ואמרתי לאבא "תשמע השיר הזה שמלאני". והתחלתי לחשוב לעצמי שבעצם המציאות שלנו במדינה גרמה לנו להאמין ששלום הוא אינטרס זדוני, הוא מילה שבתוכה יש וויתור. ואני בעצמי אפילו לא מאמינה שיכול להיות שלום, הדרך היחידה שיהיה שלום במדינה הזאת אם יעיפו את ביבי. הרי כל המלחמות המרובות שקרו היו רק במהלך כהונו של רה"מ ביבי נתניהו. לפי איך שאני רואה אתזה, ביבי הוא אדם חולה שליטה שהדרך היחידה שלו להשיג קולות היא לגרום לעם לפחד, לכן הוא לוקח את כספי המסים שלנו ויוצר מלחמות ע"מ להציג עצמו כחזק. אני יודעת שלא הרבה אנשים מסכימים איתי, הרי רוב המדינה שלנו ימנים קיצוניים אפילו, ואולי אני רק נערה בתיכון, אבל דבר אחד אני יודעת- המחלמות האלה לא יתנו לנו שום דבר. ואני יודעת שזה טרור ואני יו</div>Fri, 13 Mar 2015 23:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (the church of the brain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=14296400http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856035&blog=14296400http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=14294644<div align="right" dir="rtl">כשהייתי מאוהבת בו הייתי מחכה כל יום לשיחה, וכשהיה מתקשר הייתי בעננים. כשהייתי מאוהבת הייתי מקריבה בשבילו, משנה את הזמן שלי כדי לראות אותו, קובעת תוכניות קרובות בציפיה לראות אותו, כשהייתי מאוהבת הייתי עיוורת. הייתי אומרת לו כל הזמן את כל מה שהייתי מרגישה, לאהייתי מסתירה כלום ממנו. הייתי רואה את כל היתרונות שלו וכל החסרונות התגמדו. כשהייתי מאוהבת הייתי חושבת שהכל הדדי ושזה טבעי להתנהג ככה, הייתי בטוחה שכשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי זה לנצח, מה שאני לא יעשה הוא כבר אמר אתזה זה לא ישתנה... ולשקר? בחיים לא! הוא בחיים לא ישקר על משהו כלכך חשוב. הייתי כמו מסוממת ואהבתי אותו כל דקה וכל שעה. הייתי בטוחה שהוא האחד שנהיה ביחד לעד ושאנחנו מושלמים עד ששכחתי שאין כזה דבר מושלם. וכשהבנתי אתזה הייתי מתרצת במקומו, הוא הבריז כי חבר שלו חשוב- אני? רק חברה שלו? רק מאוהבת בו. זהו. כשהלכתי ממנו עדיין נשארתי מאוהבת. עדיין לא הקשבתי למה שאמרו עליו ולא הפסקתי לחשוב עליו. וכשהפסקתי להיות מאוהבת הרגשתי שהתפכחתי. פתאום הכל נראה אחרת. פתאום החסרונות שלו נהיו כל מה שאני רואה אצלו, פתאום אני מבינה את מה שאחרים ראו. וה</div>Mon, 09 Mar 2015 22:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (the church of the brain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=14294644http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856035&blog=14294644http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13717964<div align="right" dir="rtl">את רעה ואת מגעילה אלי את מתיחסת אלי אל כולנו כמו שק אגרוף שלך. את שוכחת אותי כל פעם שיש מישהו חדש ומעניין ייתר בחיים שלך וכשזה קורה את מתיחסת אלי חרא אני נעלבת מהר ואת לא מרחמת יורה ישר לכל עבר ואני לא רוצה להיות חברה שלך אני רק מחכה שתעופי מפה ושיהיה לי קצת שקט נמרחת על כל הבנים ולובשת מחשופים ממש זונה זולה ומי יגע בך בכלל ימכוערת את סתם נואשת לתשומת לב אמן יתייחסו אלייך כמו שאת מתייחסת לאחרים אולי אז קצת תביני כמה מגעילה את. ומזל שביום רביעי את עפה מפה רק שלא תשכחי לשלם בכל זאת אני ׳פרסית׳.&lt;br/&gt;-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-</div>Mon, 25 Mar 2013 02:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (the church of the brain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13717964http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856035&blog=13717964http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13597618<div align="right" dir="rtl">היא פה והיא שם. זה מוזר. רציתי להיפטר ממנה ואיכשהו חשבתי שכשהיא תלך כל הבעיות בחיי יפתרו. האשמתי אותה בזה, קינאתי בה. ועכשיו כשהיאהולכת חשבתי שכל הבנים יבואו אלינו ונתחבר כולנו ונהיה חברים טובים כאלה, אמיתיים. או סתם אפילו בשביל הצחוקים. חשבתי שהיא מחסום גדול שהורס את הכיתה שלי ועכשיו שהלכת החברה הכי טובה שלהשפעם וגם היום אולי נחשבת לחברה שלי, גונבת לך את המקום. נמרחת על הבנים. ואני מאשימה אותה בזה שהם לא מתקרבים אלי. את החברה הכי טובה שלה. הואני מקנאה ואני מתחילה לשנוא אותך ואני מתחילה לרכל עלייך ולתקוע לך מבטים. ואני לא רוצה את כל זה . אני יודעת שהחיים זה לא קסם ואולי הייתי יותר מדי אופטימית, וכדי להתקרב באמת צריך גם זמן, אבל את השתנת אני לא מדמיינת. אני רואה אותך אחרת את מתנהלת אחרת. במקום להיות הנגררת אחרי השרמוטת פושאפ את המובילה - כאילו ירשת את התפקיד שלה. ואני מגזימה ברמות מטורפות, ומתנהגת בילדותיות לגמרי. אבל זה מה שאני חושבת ואני מקווה שאני טועה. כי אם לא אם לא אז אני לא יודעת מה אני יעשה עם עצמי. אולי אני צריכה לתת לך זמן להתגבר על ה"חברה" הזאת שלך. שתשכחי ממנה ותחזרי להיות כ</div>Mon, 17 Dec 2012 23:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (the church of the brain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13597618http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856035&blog=13597618http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13569973<div align="right" dir="rtl">-ציצים -שיער (אחרי ההחלקת משי) -עיניים -שפתיים -ציפורניים -סטייל (כאילו בבגדים וכאלה) -גבות (עד לרגע שצריך להוריד אותם) -שאני טובת לב -שאני אהובה ע"י אנשים -שאני מצחיקה אנשים -שאנשים מעריכים אותי -שאני מיוחדת, ואני מוזרה לפעמים אבל עדיין מקבלים אותי כמו שאני -שתמיד אני מוקפת באנשים שאוהבים אותי -שתמיד יש לי מי לאהוב</div>Tue, 27 Nov 2012 23:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (the church of the brain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13569973http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856035&blog=13569973http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13569954<div align="right" dir="rtl">אני כישלון. ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. נמאס לי להיכשל, נמאס לי להתאכזב. נמאס לי ללמוד ולהשקיע ולתת מעצמי ולקבל תציונים האלה. אני הילדה הטובה במשפחה. זאתי שציונים זה לא בעיה, זאת שתדאג לעצמה ואמא לא צריכה לרדוף אחריה שתלמד-כי אני אלמד ואני אשקיע. אבל מה שווה כל ההשקעה כשאני פשוט מטומטמת. יש אנשים חכמים בעולם הזה וכנראה שאני לא אחת מהם... פעם חשבתי שכן גם כשאני ידעתי שהרבה זלזלו בי וחשבו שאני סתומה אני תמיד האמנתי וידעתי שאני בתוכי שאני חכמה, לא נתתי להם להשפיע עלי. אבל בזמן האחרון אני רואה שהם צודקים ואני לא מוכשרת ואולי אני לא אצליח בחיים. ומה הטעם? לנסות ללמוד אחרי שכל הזמן אני מקבלת תציונים האלה. ואף אחד לא מאמין בי, אז למה שאני יאמין בעצמי? הם צודקים. ואני טועה. כמו כל הטעויות שהיה לי במבחן במתמטיקה עם ה54 והמבחן בלשון עם ה70 והמבחן בביולוגיה עם ה77. והציון הכי גבוה שלי זה 91 שהעתקתי את כל המבחן ממישו שאשכרה למד ולצערי זה כולה ערבית. אני צריכה הוכחה לזה שאני חכמה, אני צריכה משהו להאמין בעצמי. וזה פשוט לא מגיע. איפה המאיות? או התשעים? איפה ההתרגשות הגאווה ? לאן היא נעלמה?</div>Tue, 27 Nov 2012 23:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (the church of the brain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13569954http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856035&blog=13569954http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13560978<div align="right" dir="rtl">כשאלוהים רצה להגיד על שלום הוא שלח יונה. יש הרבה יונים, בכל מקום אז למה אין שלום? למה לא נגמרת המלחמה ? לא האמנתי שהם יעשו אתזה וישלחו טלים לת"א אבל הם עשו וירו עלינו, וידענו שזה יקרה אבל בחיים לא חשבתי שהם רציניים. ועכשיו כבר כמה ימים שלא שמעתי את האזעקה כמובן ששמעתי הרבה חיקויים שלה במהלך השיעורים בביה"ס וכל אחד מהם עשה לי התקף לב אבל נתעלם. עכשיו, כשקיוותי להפסקה, לא אמרתי שלום לא שאפתי רחוק מדי. אבל עכשיו אני שומעת שפוצצו אוטובוס ליד קניון עזריאלי. אני בשוק. אני מפחדת אני רוצה לבכות אני רוצה לצרוח עליהם לשלוח להם פצצה גרעינית. איך אתם מעזים ?! איך?! והקניון הזה זה הקניון שאני תמיד הולכת אליו. הייתי באה אליו לפחות פעם בשבוע ואם לא הולכת לקניון אז משתמשת באוטובוס. אם זה היה בזמן אחר כמה ימים קודם או כמה ימים אחרי, אני זאת שהייתי שם רואה את הפיצוץ מול העיניים. ואם לא אני אז חברות ואנשים שאני מכירה. זה פשוט מזעזע אותי. אני מפחדת. לא מספיק שהאזעקות האלו הפחידו אותי עכשיו גם זה. ואני לא מבינה איזה מן חיים אלה לתושבי הדרום? או הצפון? כשיש מלחמות באיזור. איך אפשר לחיות ככה. זה טראומה זה לא</div>Wed, 21 Nov 2012 15:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (the church of the brain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13560978http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856035&blog=13560978http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13547211<div align="right" dir="rtl">שלום לך, פטמת סלמי. ככה אני קוראת לך לפעמים אני גם קוראת לך זונה, שרמוטה, שטוחה, פושאפ וכו'... אבל היום לא נדבר על כמה שאני שונאת אותך. ועל זה שאת מרושעת ומתוחכמת ברמה שאני לא אוכל להתחרות לעולם. אבל אני רק רוצה להגיד, שאני מרגישה שאת מובסת. את כבר לא בעלת כוח כמו פעם. את כבר לא המובילה בין כולם, אפחד כבר לא מפחד ממך. הם שונאים אותך יותר ויותר, הם כבר מבינים מי את באמת. הם כבר מבינים שאת אפס ואת לא יכולה לעשות לאף אחד כלום. והכי חשוב-אני מבינה אתזה. ואת לא לגמרי מובסת, יש עוד אנשים שאת שולטת בהם. אבל זה לא מפריע לי. אני מרגישה יותר ממך. אני מרגישה שיכול להיות פה שינוי. את אומרת שאת עוברת כיתה ושתעזבי אבל אני מרגישה שזה לא יקרה, זה קשה להאמין שאת תעזבי את כמו שומנים על בן אדם שתמיד היה שמן, קשה להאמין שמתישהו השומנים ילכו זה נראה שאיפה רחוקה מדי. אני יודעת שאת מרגישה חלשה ואני יודעת שאת לא מראה אתזה. זה מה שאני מקנאה בך כלכך שאת מתפקדת תמיד גם אם העולם יחרב את לא תראי חולשה, את לא יכולה להראות חולשה ואני ההפך הגמור. אני שקופה מדי, את יכולה לדעת מתי אני מאושרת ומתי אני עצובה וזה קל לפגוע</div>Sat, 10 Nov 2012 23:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (the church of the brain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13547211http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856035&blog=13547211http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13531246<div align="right" dir="rtl">גיליתי שאני לא כתבתי הרבה זמן, כי פשוט לא היה לי מה לכתוב. הרגשתי טוב עם עצמי, וכנראה שכשאני מאושרת או אפילו במעט קרובה לכך החיים שלי פחות מענינים ואני לא רואה צורך בלכתוב עליהם פוסט. אני אוהבת אתזה. אני אוהבת חיים משעממים, עדיף על פני עצובים ואומללים....</div>Mon, 29 Oct 2012 23:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (the church of the brain)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=856035&blogcode=13531246http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=856035&blog=13531246