http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=850471כמה שהכתיבה משחררת..heCopyright 2026 black22. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=850471http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=850471&blogcode=14181847<div align="right" dir="rtl">"מלשב"ים יקרים, ההגעה ליום המיון הנה בגדר חובה, נא להגיע עם תעודה אחרונה ותעודת זהות, נשמח לראותכם" צה"ל, אותו גוף שכולנו שאפנו להשתייך אליו בתור ילדים, ללבוש את המדים הירוקים שלו שמקשרים את לובשיו לבגרות, לישראליות ואיכשהו... לחושניות.. אבל ככל שהגיוס מתקרב הרצון הזה להיות חלק מאותו גוף אטום, מתנשא וחסר התחשבות מתרחק... ונוצר מן משחק כזה... מין שני קצוות שלעולם לא יפגשו... הרצון הולך והגיוס בא... שומרים ביניהם מרחק קבוע.. יכול להיות שזה יהיה נחמד... להיות חיילת שחרחרה במדי זית... לשרת בקרייה או במקום דומה ששומר מקומות לג'ובניקים מיותרים... להסתובב בעזריאלי ולקבל נסיעות חינם באוטובוסים וברכבת.. אבל לא על זה חשבתי כשתהיתי מה אעשה בצבא... דמינתי את עצמי רצה בג'בלאות.. נלחמת ברעים וכובשת אזורים! או אולי... מפענחת מסרים סמויים בביתן סודי וסגור של חיל המודיעין... אולי אפילו צוללת מתחת לים ובין הכרישים ומחפשת סימני אזהרה מפני תקיפות שעתידות להתרחש! טוב נו... בכל מקרה יש לי שובר לניצול באמריקן איגל... יום בעזריאלי יכול להיות שימושי.. גיוס קל! </div>Sat, 16 Aug 2014 13:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (black22)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=850471&blogcode=14181847http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=850471&blog=14181847http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=850471&blogcode=14181626<div align="right" dir="rtl">"קודם כל תנשמי", הייתי אומרת לעצמי כל פעם שהרגשתי ככה, והייתי משננת את המשפט שאמא שלי תמיד הייתה אומרת: "תחשבי חיובי, יהיה חיובי" בתקווה שמחר כשאני יקום בבוקר, היקום יחליט לתת לי מתנה ולהשכיח את כל הצרות.. כשהייתי קמה בבוקר ומגלה שכלום לא השתנה, הייתי מנסה לשכנע את עצמי שאולי היקום הלך לישון לפני ולא קלט את החשיבה החיובית שנכנסתי אליה בעזרת אינספור מדיטציות שהיו כל כך חזקות, שאפילו הזבוב שהתיישב לי על האף לא הצליח לשבור אותן. התחושה הזאת הגיעה לפעמים סתם כך, בלי שום סיבה או טריגר, מין גל קור שהתחיל במרכז החזה ולאט לאט התפשט לשאר חלקי הגוף, הוא בדרך כלל לווה ברעד ומחק לי את החיוך מהשפתים... ומהעיינים.. לפעמים הגורם לתחושה היה כל כך ספציפי שהתחשק לי לבכות.. וכמובן שהאשמתי את עצמי, מי אם לא אני אחראי לתחושה הזאת שאני מרגישה? לרעד המנוקר הזה שמוחק את כל מה שטוב? יום אחד התעוררתי בבוקר והחלטתי לשים לזה קץ, לא ידעתי שאותה תחושה מנוכרת שגרמה לקצת עור ברווז ולפרצוף תשעה באב הייתה רק משחק, משחק שהבטחון המעורער שלי שיחק איתי לפני שהנחית עליי את המכה האמיתית. הרגשתם פעם, שכל האוויר מ</div>Sat, 16 Aug 2014 00:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (black22)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=850471&blogcode=14181626http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=850471&blog=14181626