http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849724heCopyright 2026 nonameit. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849724http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849724&blogcode=14180743<div align="right" dir="rtl">ליה עשתה את דרכה המוכרת אל בית החולים, כמו בכל שבוע. היא נעמדה אל מול הדלת האוטומטית, לקחה נשימה ארוכה ופסעה לתוכה. "היי ליה." חייכה אליה האחות. ליה חייכה אליה בחזרה את החיוך בית חולים שלה. זה היה חיוך מעט שונה מחיוכה הרגיל. הוא פשוט היה יותר גדול, יותר שמח, ובעיקר יותר מבפנים. ליה באמת באמת התכוונה לחיוך הזה, גם אם לפעמים נורא התאמצה לשלוף אותו בכל רגע נתון. היא פשוט ידעה כמה חשוב וחיוני הוא. אף אחד מחוץ לבית החולים לעולם לא ראה את החיוך הזה שלה. היא פסעה באיטיות אל תוך החדר הגדול והמוכר, והתיישבה לצד אישה מבוגרת בעלת עור חיוור ומטפחת כתומה לראשה. "מה שלומך ורדה?" שאלה בחיוך. האישה הסתכלה עליה בחיוך קטן והניחה את כף ידה על שלה. "נו, אז הבאת היום את החוברת?" שאלה ליה בעודה מחייכת. האישה הנהנה קלות והוציאה מתיקה חוברת תשבצים. ליה רכנה לעברה והחלה לדפדף בה. זה מה שליה עושה שלוש פעמים בשבוע, בימי ראשון שלישי וחמישי. היא הרגישה שהיא חייבת להם את זה, ובעיקר לעצמה. היאבעיקר הייתה עוברת בין החולים, מפטפטת איתם, צוחקת איתם ובגדול מעבירה להם את הזמן. בעיקר לאלה שאין להם עם מי. "יקירתי,</div>Thu, 14 Aug 2014 15:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (nonameit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849724&blogcode=14180743http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849724&blog=14180743http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849724&blogcode=14170215<div align="right" dir="rtl"> ליה עמדה בחזיה ותחתון שחורים אל מול ארונה ופשפשה במהירות בין בגדיה. היא שלפה גופיה לבנה רחבה שרוולים ומכנס קצר שחור ונכנסה לתוכם ברישול, בעודה פוזלת בעדינות לעבר השעון התלוי על הקיר. היא הרימה את מגפי הד"ר מרטינז השחורות שלה מפינת החדר ותחבה את רגליה בבעיטות קטנות לתוכן, בעוד מגלגלת ודוחפת את שרוכי הנעל לצידיה במהירות. ליה אף פעם לא קשרה את שרוכי נעליה, למרות שבתור ילדה ניסו ללמד אותה עשרות פעמים. היא תירצה את זה בכך שזהו הרגל מיותר, כי הרי בכל מקרה תצטרך להותיר אותם בשלב מסויים, אז למה לבזבז את הזמן? היא עמדה עוד מספר שניות אל מול המראה, מעבירה את שיערה הצבוע בבלונד פלטינה ושחור מצד לצד עד שהיה מונח לטעמה, ואספה אותו בקוקו קטן. היא יצאה מדלת חדרה בחמקמקות, וכשראתה שאין איש באיזור המטבח והסלון התקדמה בשקט אל דלת הכניסה ויצאה ממנה. היא ירדה את מדרגות בקיפוצים מהירים עד שהגיעה אל שפת הרחוב, והוציאה במהירות סיגריה מכיסה האחורי בעודה מתקדמת באיטיות במעלה הרחוב. לפתע, עוד לפני שהספיקה להדליק את הסיגריה התחובה בפיה, נעצר לידה רכב אדום ובתוכו שתי בחורות שהיו בסביבות גיל העשרים לח</div>Tue, 29 Jul 2014 14:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (nonameit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849724&blogcode=14170215http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849724&blog=14170215http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849724&blogcode=14167139<div align="right" dir="rtl">אנה העבירה את היום בשיעורים. היא ישבה, ובאמת הקשיבה למורה. מדי פעם אולי איבדה אותה, אבל היא הקשיבה. מידי פעם היא הגניבה לעצמה חיוך קטן, כאות גאווה לעצמה. בהפסקה היא ישבה עם מתן, הוא דיבר ודיבר, אנה לא בדיוק הקשיבה, היא פשוט בהתה, אך מידי פעם הפנתה את מבטה אליו והנהנה. "אז ההיענות אמורה להיות פצצה. סגרתי עם הדיג'יי, הוא גם יביא חבר שלו ידאג לכל הזוהרים והשטויות. מה את אומרת על צבעים של פול מון?"שאל "אנה???" אמר והקיש באצבעותיו. "מה שאתה רוצה." אמרה וחייכה. מתן המשיך לדבר, ואנה המשיכה לבהות. הצלצול נשמע, ואנה עשתה את דרכה חזרה לכיתה. בדרך עצרו אותה הרבה ילדים, את רובם היא לא זיהתה. הם הביעו התלהבות והתרגשות לגבי המסיבה. אנה רק הנהנה וחייכה, היא לא באמת הקשיבה. היא נכנסה לשיעור, ועדן נכנסה אחריה והתיישבה לידה. הן לא דיברו הרבה במהלכו. "שרדת יום שלם." אמרה עדן כשנשמע הצלצול, בעיניים בורקות וחיוך גדול. אנה חייכה. "זה אומר שתבואי מחר?" שאלה אנה בחצי חיוך. עדן צחקה קלות. "אם את יכולת לשבת וללמוד 4 שעות, אני חושבת שאני אוכל להתמודד עם מסיבה" "מסיבת השנהההההה!" אמרה</div>Fri, 25 Jul 2014 01:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (nonameit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849724&blogcode=14167139http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849724&blog=14167139http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849724&blogcode=14167055<div align="right" dir="rtl"> אנה וקובי עמדו בשקט שורר דקות ארוכות. שניהם החזיקו סיגריה במעין אחיזה מסוגננת, שאפו ונשפו את העשן בקצב אחיד להפליא. קובי הביט על אנה. מבטה היה חדור, כאילו סורק את חצר בית הספר באיטיות ויסודיות. לבסוף החליט לשבור את השתיקה. "מה את כזאת רצינית?" שאל בחיוך. אנה המשיכה להשקיף על החצר, עד שלבסוף צעקה צרודה נשמעה מפייה. "מתן!" סימנה בראשה לעבר הנער השחום שנתקלה בו מקודם בשיעור. הוא הרים את ראשו בהפתעה כשידו מונחת על גבי כובע המצחייה שעל ראשו, כיווץ את עיניו והסתכל סביב, וכאשר שם לב לאנה חייך בפתאומיות והחל להתקדם לעברה בעודו מהנהן בראשו. "אניטה" אמר בחיוך ונשען לצד אנה, בעודו לועס את המסטיק שפיו בברוטאליות. אנה חייכה חיוך קטן וסגור והביטה עליו. "אז מה" שאל מתן, עדיין עם חיוך דבילי מרוח על פניו. קובי כיווץ את גבותיו בחוסר הבנה והביט על אנה. "אז תזכיר לי שוב מה הצעת עם "ההפקה" הזאת שלך?" נעצה אנה את עיניה הכחולות ישירות לתוך עיניו וחייכה מעין חיוך ממזרי. מתן המשיך לחייך, הפעם בצורה יותר פלרטטנית והניח את את ידו סביב אנה. "שאני יכול לעשות לך הפקה אש. משהו שאף אחד בעיר הזאת ל</div>Thu, 24 Jul 2014 23:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (nonameit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849724&blogcode=14167055http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849724&blog=14167055http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849724&blogcode=14167038<div align="right" dir="rtl"> אז..החלטתי לפרסם את הסיפור שאני כותבת כבר תקופה בתור בלוג. מקווה שזה יעבוד לי וזה. - צלצול הטלפון החל להישמע חרישות. אנה התכווצה פקחה את עיניה באיטיות ובחוסר רצון. הצלצול מילא את חלל החדר, ממשיך ומתחזק בכל דקה שעוברת. אנה התרוממה תוך פליטת אנחה קלה והשתיקה את הצלצול. היא נשכבה חזרה באיטיות, פקחה את עיניה לרווחה והביטה בתקרה לכמה שניות ארוכות. ראשה הסתובב והיא הרגישה בחילה חזקה שאחזה את בטנה. היא החלה לסרוק את חדר במבטה. הוא היה חצי חשוך, מלא בבגדים זרוקים על הרצפה ובקבוקי שתייה חריפה ריקים למחצה שהיו מפוזרים באקראיות בחדר. היא קמה מהמיטה באיטיות, חצי מטושטשת עדיין, לבושה בחולצה רחבה ותחתון. היא אחזה בראשה בכבדות, והרימה בקבוק זכוכית מהודר בעל נוזל בצבע חום ולגמה ממנו מעט. היא המשיכה לפלס את דרכה אל מחוץ לחדר, מנסה כמה שיותר להימנע מרסיסי הזכוכיות שהיו מפוזרים על הרצפה. אנה נעמדה במרכזו של הסלון והביטה סביבה. על הספות היו זרוקים מספר גברים בסביבות גיל העשרים, כשמסביבם פסולת רבה &ndash; עטיפות חטיפים, בקבוקי שתייה, בדלי סיגריות ובקבוקי אלכוהול. היא המשיכה בדרכה אל חד</div>Thu, 24 Jul 2014 23:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (nonameit)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849724&blogcode=14167038http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849724&blog=14167038