http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144heCopyright 2026 Purkinje. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14967221<div align="right" dir="rtl">אני עולה על הרכב, מד הטמפרטורה מראה על 21 מעלות צלזיוס במהירות של 120 קמש אני מסתכל לכיוון השמיים לחפש איזה סימן פוגש את מבטו של הירח זורח ומסתכל עלי שעת בוקר מוקדמת, השמש עוד מפחדת לעלות הירח מפנה את מבטי מתחתיו שדה של כותנה נפרש לפני שדה של עננים בגובה הרגליים מזמן אותי להניח את ראשי להנחית את כל רעשי הרקע ורשרושי הלילה הטחות השנאה עוד מהדהדות בראשי עושות את המסלול המלא מאוזן ימין אך לא מוצאות את היציאה באוזן שמאל ומחליטות לרדת למטה במורד הגרון ישירות ללב כל זרם או שצף של מילה או מגע מלווה בפעימה עקומה אני לובש ארשת פנים של מאסטר בניתוק חושים אף אחד לא יצליח לראות אם הוא מגיע אלי או לא הקלחת רותחת, מבעבעת ושוצפת נזילה פה וסדק שם על מה את מתבוננת?</div>Wed, 26 Sep 2018 06:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (Purkinje)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14967221http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=848144&blog=14967221http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14966720<div align="right" dir="rtl">השעה 6:15. אני מסתכל על השמיים שלאט לאט הופכים את צבעם משחור תהומי לצבע ורוד-סגלגל עד לכחול בהיר אופטימי שכזה. לוקח שאיפה מהסיגריה ומרגיש איך השאריות של מגוון הסמים שעברו בי היום לאט לאט מסתננים את דרכם מהדם, אל הכליות החוצה. הדרך כבר מוכרת, לצערי או לשמחתי. אחרי עוד התקף חרדה, ממיני רבים כאלו ששבו לבקר בתקופה האחרונה, אני מבין שאני כבר לא על קצהו של הקרחון, אלא ממש גולש עליו לאיטי אל עבר המכה הכואבת שבתחתית. בסוף אגיע לתחתית וארגיש את הגונג, השאלה היא מתי ובאיזה אופן? לפעמים הרגשתי אותה תחת שיכרון החושים של אביזרי עזר חיצוניים כמו כדורים ושתיה מוגזמת. לפעמים הרגשתי אותה במהירות של 200 קמש על כביש עירוני. לפעמים במיטה עם גבר זר. לפעמים במגע של זוג ידיים חונקות שעוצרות את מחשבותיי. רק איזה אופן הפעם? אני מתחיל להתעייף שוב מהצבעים המשעממים של השמיים ורעש הציפורים בשעות שכאלה. כשהראש כבר די מסוחרר מתזונה לקויה, הרבה שנאה עצמית ומעט חומרים ממכרים אני לוקח שאיפה נוספת מהסיגריה. לפעמים אני אוהב לדמיין את התחושה של החשכה שאופפת את הריאות שלי בכל שאיפה- איך כל גרגר של</div>Sat, 22 Sep 2018 05:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (Purkinje)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14966720http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=848144&blog=14966720http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14900321<div align="right" dir="rtl">השנה אני חוגג.התקדמות מסויימת, פריחה קלה.זו ללא ספק הייתה השנה הכי אינטנסיבית שלי בכל כך הרבה מובנים - אם זה בפתיחות המינית שלי, החשיפה לקבוצה, ההתקדמות ההדרגתית לחשיפה.והחשיפה ממשיכה באבחנה הבריאותית שלי ועיכול כל העניין.זה עדיין לא שם. אם הייתם שואלים אותי לפני 4 שנים,הייתי אומר לכם שאני מעדיף להתנדף מהעולם מאשר להפתח ולהחשף בנושאים הללו כלפי חוץ.אבל זה קרה, בעל כורחי, לשמחתי?אני עוד צריך להשתכר כדי להאמין, להתמסטל כדי לאפשר להרגיש, לעשן כדי לכאוב.את חגיגות שבוע הגאווה אני פתחתי בסטוץ סוער בו נקרע הקונדום. בדיקת איידס אתם שואלים? למי אכפת. עפרה חזה 2 זה אני.אחלה דרך לפתוח את שבוע הגאווה ובטח לסגור את השנה שבה הכי הרבה התקדמתי בנושא הזה.הכל אפור וחמצמץ, כל טעם שונה בפה מרגיש זר, הטריגר למאניה החדשה.ואיכשהו בכל הפרסומי גאווה האלה, כל הפוסטים הכביכול 'מעודדים', רק צובטים וגורמים לי לרצות לקפוץ מהחלון.אני עוד רחוק שנות אור, רחוק מרחקי גלקסיה.</div>Sat, 10 Jun 2017 02:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (Purkinje)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14900321http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=848144&blog=14900321http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14888777<div align="right" dir="rtl">חשבתי על זה הרבה זמן, לאורך תקופה. גם שאלו אותי לא פעם אחת כיצד אעדיף? תמיד בהתקפים היה מופיע לו הגשר, המעוף, תחושת האוויר בכנפיים הקצוצות. אני יודע איך אני אעשה את זה. תמיד כשאני בדאון, הכל מתנהל בצורה איטית ועצלה. המחשבה, התפקוד, ההליכה, הנשימה, טוב זו לעתים. לעולם לא אחשוב על ביצוע מעשה שמצריך ממני זריזות או חדות בזמנים שכאלה הדבר היחיד שמתנהל בצורה מהירה וזריזה הוא זרם הדמעות שלפעמים לא יודע סוף אלא עד שריפת הלחמיות. היום כשביקרתי בדירתו של האלמוני, לטובת מתן טובות הנאה, הקומה היא 18 במספר. בכניסתי לדירה חלון עצום משקיף על הים העמוק וכל הכבישים הסואנים שמובילים בסופם אליו. הכל נראה שקט, רגוע ובטוח. מלמעלה הכל נראה חופשי. אז אני יודע איך אני אתאבד זה יהיה בקפיצה מגובה.</div>Fri, 21 Apr 2017 05:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (Purkinje)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14888777http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=848144&blog=14888777http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14876668<div align="right" dir="rtl">אני זוכר, הייתי בן 18, חורף. חגגנו על גג של ילדה מהשכבה שלי. המון אלכוהול היה שם, וכמובן איך לא, אני הייתי צמוד לבקבוק אחד. שתיתי ושתיתי ושתיתי. ואז הוא שלח לי הודעה- מה מצבי? מצבי שיכור, אהבתי לקרוא לזה ללא תחושה בשפתיים. אז גם התחילו השידולים למיניהם. ניסיתי להתחמק ולא ליצור קשר, אבל מאוד מהר מצאתי את עצמי על הרכב של הבחור, מסוחרר עם בקבוק וודקה ביד. מיד היד נשלחה לכיוון המכנס שלי ואיך לומר? השתתקתי. ביקשתי רק דבר אחד- לא פה. לא ליד כולם. אז הוא התחיל לנהוג. נסענו לכיוון צפון והדברים היחידים שאני זוכר זה המזגן על חום שהכה בפניי, הידיים שלא הפסיקו למשש ולגשש והינשוף שנדרש לבצע בדרך ומיד אחריו המשפט בגיחוך - זה קצת מוזר כששוטר מבקש ממך לנשוף לצינור שלו. הגענו לדירה שלו, הטעם שלו היה מתכתי, מחניק וחודר. מיד נזרקתי למיטה, חסר תחושה. הראש מטלטל והגוף מתערטל, ידיים נשלחות, ידיים חודרות ואני? מה יש לי לעשות מלבד- להתמסר. היד המלטפת, מצד אחד חמה ומצד שני זרה, עוטפת את כל גופי, כאילו היה שלו מרגע לידתי. והמשפט שמהדהד בראש, מלווה בדמעה מטפטפת- אתה מרגיש את זה? זה הזין שלי בתוך הגוף</div>Sun, 26 Feb 2017 23:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (Purkinje)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14876668http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=848144&blog=14876668http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14871657<div align="right" dir="rtl">כן זאת כבר תקופה לא קצרה שבה התחושות חוזרות ונשנות כמו חץ היישר לראש, היחיד שלא בא בתלונות של מחשבות ותהיות בנושאי העתיד ואין אחד שיכול להעיד על המצוקה שעולה משירי הסרנדה או על הלימונים שהכינו לי מהם לימונדה אני לא מתלונן או קורא רק תוהה האם גם אתם רואים את ההילה? היא רק עולה ועולה כשהאוטו עוצר בצד והמנוע דומם הברזים נפתחים והלב הולם תחושה של שריפה עולה במעלה הגרון על אדן החלון תכולת קיבה נשפכת לצד הדרך המחשבות גואות והנשק נדרך צחוק מוכר מהדהד לו בצד זו כבר לא הפתעה לגלות את מי שאחריו. </div>Wed, 08 Feb 2017 01:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (Purkinje)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14871657http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=848144&blog=14871657http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14830888<div align="right" dir="rtl">״כאן יודעות השפתייםלחייך לזמןכאן בוכות העינייםכבר שנים מעצמן״ סיפור חיי יאללה ביי</div>Sun, 28 Aug 2016 23:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (Purkinje)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14830888http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=848144&blog=14830888http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14827300<div align="right" dir="rtl">ולא התהפכתי. באסה לא?</div>Wed, 17 Aug 2016 02:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (Purkinje)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14827300http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=848144&blog=14827300http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14817402<div align="right" dir="rtl">כל אחד ואחד שהיה איתי אמר שנהנה. אז למה אני לא נהנה עם עצמי?</div>Fri, 15 Jul 2016 23:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Purkinje)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14817402http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=848144&blog=14817402http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14805346<div align="right" dir="rtl">אל תשלו את עצמכם, לא באמת חזרתי לעדכן זו רק הולוגרמה. מלווה במוטיבציה של סוקרטס. ממש התבכיינתי לא מזמן למישהו כאן והוא אמר לי- תשתמש בבלוג הזה כפלטפורמה לפריקת רגשות ותצא, אז יאללה. תקופה טובה בגדול. בגדול. הרבה תסכול, הרבה לבד והרבה כאב. הרבה פעמים אני מבין כמה שאני ריק מרגשות אמיתיים, הכל משחקים של דיכאון ושמחה, בכי וצחוק והרבה אכזבה. אין לי הרבה אהבה לתת, אם בכלל. אני לא אדם אוהב, אין בי אהבה לתת. אני יכול להיות בכיין ולכתוב שאין לי למי לתת את המינימום אהבה שיש לי, אבל זה בולשיט- אמא, אחי. אלה האנשים המינימאליים שאני מרגיש שעוד צריכים לחוות ממני אהבה. אבל האבסורד הוא שגם להם אני לא מצליח לתת את האהבה שלי. מצחיק, כי היא בכלל לא קיימת, וזה בסדר. כי אני כולי שנאה, שנאה אדומה בוערת כלהבה, אוכלת את כל מי שנקרה לדרכה, דרכה העקלקלה המתמשכת עד אין סוף, האופק אליו אני מסתכל בשקיעות הארוכות, השמש שיורדת ודואכת לה לאט להבה שנכבת לקראת שעות החשיכה, ההצלחה לתפקד בצורה האופטימאלית, זו שלא הרגשתי כבר תקופה, קרירות הסובבים ואכזבות בלתי פוסקות, </div>Sat, 04 Jun 2016 20:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (Purkinje)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=848144&blogcode=14805346http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=848144&blog=14805346