http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039אה, זה בלוג?heCopyright 2026 אני יודעת, וזאת אני.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14100439<div align="right" dir="rtl"> אני יודעת זה עלוב ואין יותר דפוק מלפתוח בלוגולהפסיק לכתוב בו אחרי חודשיים וחצי קצרים. אם זה יעזור במשהו גם לזה מצאתי תירוץ. פתחתי את הבלוג כדי לשתף בדרך שלא מבזבזת דפים ודיו. אולי רציתי להרגיש יותר שייכת או קצת יותר רצויה. כשכתבתי פה לראשונה לא העליתי בדעתי שאפילו אדם אחד יקרא את המילים שלי. בטח שלא יגיב. יש שיגידו שבלוג זה אמצעי שיתוף וירטואלי וזה מסתכם בכך. יש שיגידו שצריך לדבר עם אנשים אמיתיים ולא לבהות במסך מחשב. שיגידו עד מחר. לי זה עזר. הגעתי למצב שלא יכולתי לכתוב יותר במחברת. הבלוג היה המוצא האחרון. הוא הפיח בי תקווה שיכול להיות שיום אחד למישהו באמת יהיה אכפת. מכל תגובה התרגשתי. גם אם לא חייכתי, עדיין התנחמתי. אז זה וירטואלי, אבל זה שיפר קצת את ההרגשה. אבל מאז שפתחתי דברים השתנו. הבלוג כבר לא אישי. אחותי החליטה שהפרטיות לא קיימת יותר. הפכה את הכל לטיפשי. אז כנראה שאפתח בלוג חדש, יהיה קשה לוותר. בכל מקרה אני יודעת שאני כבר לא לבד ובכל הקשור למוות אין סיבה למהר. ושוב יוצאים לי יותר מידי חרוזים..סליחה. עד הבלוג הבא אעבוד על ההרגל המגונה ואכתוב נורמלי, מבט</div>Wed, 30 Apr 2014 11:00:00 +0200iknowit77@gmail.com (אני יודעת, וזאת אני.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14100439http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=844039&blog=14100439http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14091792<div align="right" dir="rtl">אסור לך להיות איתי כי אני לא באמת נחמדה. אני לא נחמדה לעצמי וסביר להניח שגם כלפי אחרים. אני לא אוהבת את עצמי וכנראה שזה לא ישתנה לעולם. אני יודעת שאני לא באמת יפה כמו שאתה אומר ומפחדת שיבוא יום ואפגע בך. אין לי אומץ להגיד לך את זה ועד עכשיו לא היה לי אומץ לכתוב אפילו פה. אני פחדנית ולא מסוגלת לספר שקשה. אני לא מסוגלת לשתף. וזה לא משנה גם אם תגיד שאני יכולה לדבר איתך על הכל. יש דברים שלא רוצים לדבר עליהם, ובטח שלא לשמוע אותם כל היום. אז אני כותבת לך פה שתדע. אתה לא באמת רוצה להיות איתי. מגיע לך יותר. רוב שעות היממה אני חושבת על המוות, נלחמת ביצרים. לאחר שבועיים וחצי של מלחמה שוב פגעתי בעצמי. ואני לא מסוגלת לדבר איתך על זה. אבל אתה באמת לא רוצה להיות איתי. האצבע שלי עוד כואבת מאז, כלום לא השתנה. אני עדיין קמה מכוסה בדמעות, מי יודע אם אהיה פה בעוד שנה. אני לא רוצה להשמע בכיינית. לא רוצה להשמע מעצבנת. אבל לא כיף לי לבכות כל הזמן. לא כיף לי לסגור את עצמי בחדר. מגיע לך יותר. אתה לא צריך כאב ראש כמוני. וכן, כשאני מדברת איתך מצב הרוח הרגיל על השהייה. הכל מתהדה. אבל בשנייה שאני</div>Sat, 19 Apr 2014 15:37:00 +0200iknowit77@gmail.com (אני יודעת, וזאת אני.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14091792http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=844039&blog=14091792http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14088014<div align="right" dir="rtl">הפסח הזה יהיה פסח טוב, תזכרו את מה שאמרתי.</div>Mon, 14 Apr 2014 18:08:00 +0200iknowit77@gmail.com (אני יודעת, וזאת אני.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14088014http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=844039&blog=14088014http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14085623<div align="right" dir="rtl"> כבר שכחתי עד כמה שזה נחמד להתאמן. הפנמתי שאני חייבת להתחיל להזיז את עצמי אחרי הפשלה בבגרות בספורט (12 דקות ל-2000..פאדיחה). יותר מידי זמן עבר מאז האימון הרציני האחרון ויכול להיות שטיפ טיפה הגזמתי.. לאורך כל האימון רציתי להפסיק, לרגע לא היה כוח, אבל הכרחתי את עצמי להמשיך כי זה הדבר הנכון. אז יכול להיות שלעשות כל כך אינטנסיבי ולוותר על מנוחה וסטים מסודרים יהיה טעות שאשלם עליה מחר בטיול, אבל אלו היו שלוש וחצי שעות של ניקיון ראש והחייאה. אני הולכת לחזור לשגרה הזאת. הגיע הזמן להפסיק להיות פדלאה. אתם לא מבינים, אחרי סבל ומאמץ של כל כך הרבה שרירים, פתאום זה קורה, מחייכים!</div>Fri, 11 Apr 2014 20:43:00 +0200iknowit77@gmail.com (אני יודעת, וזאת אני.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14085623http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=844039&blog=14085623http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14084842<div align="right" dir="rtl">אני כל כך אוהבת את אחי הקטן. אין ספק שהוא החבר הכי טוב שיש, היה ויהיה לי. יום הולדת שמח ילד, מי ייתן ולא תפגע מהסוכריות בעלייה לתורה. אוהבת אותך.</div>Thu, 10 Apr 2014 20:52:00 +0200iknowit77@gmail.com (אני יודעת, וזאת אני.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14084842http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=844039&blog=14084842http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14083407<div align="right" dir="rtl">מה כל זה שווה אם ברגע שאני חוזרת להיות לבד פתאום עצוב לי? מה הטעם בלהעמיד פנים שהכל טוב אם בפנים רע? נמאס לי לשנוא את עצמי. נמאס לי להתחמק מהמראה. נמאס לי להתקל במראה ולעקם את הפרצוף. זה מעצבן כי זה לא שאני סתם שונאת, אני מודעת לזה שאני שונאת. אני שונאת את עצמי ולא מצליחה לשנות את זה. ועד שאני מעזה להיות כנה עם בן אדם ולהגיד שאני שמנה בנוכחותו אני מרגישה אשמה. מרגישה בכיינית. ואני מאלה ששונאים בכיינים. אני שונאת שאנשים מתלוננים או יורדים על עצמם כדי למשוך תשומת לב ופידבקים חיוביים. אז אני לעולם לא אומרת לאנשים את מה שאני חושבת על עצמי באמת. ואז אני מחליטה להיות כנה ולהגיד בפשטות שאני שמנה. ולמרות שזה לא כדי למשוך תשומת לב או מילה כנגד, זה נותן לי עוד סיבה לשנוא את עצמי. אני רוצה לאהוב את עצמי. אני רוצה להסתכל במראה ולחייך. למה זה כל כך קשה ומסובך?</div>Tue, 08 Apr 2014 20:54:00 +0200iknowit77@gmail.com (אני יודעת, וזאת אני.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14083407http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=844039&blog=14083407http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14078998<div align="right" dir="rtl"> כתבתי פוסט ואבא עלה לסלון שלי ושל אחי הקטן כדי לדבר איתי..מבלי לשים לב יצאתי מהדף והכל הלך... בפוסט סיפרתי על השיחה שהייתה לי אתמול בלילה עם החברה של אחי הגדול. היא שאלה למה אין לי חבר. אני לא אכנס מחדש לכל השיחה, רק אכתוב מספר מילים בנושא כדי לא לזרוק את הכל לפח. אני רק שלושה חודשים "לבד" מאז הקשר האחרון ולמען האמת כל התקופה האחרונה מצאה חן בעיניי. יצא לי לחשוב על כך מידי פעם ולמרות זאת בכל פעם מחדש הודיתי לעצמי שמוטב כך. מה גם שמעולם לא הצלחתי לאהוב באמת והייתי האשמה בכל פרידה. ראיתי את ה"לבד" הזה כמניעת סבל של אחרים, וכן, גם של עצמי. סירבתי לכל הצעה שבדרך ושכנעתי את עצמי שאני לא טיפוס של קשר רציני. אבל יש הרבה ככה.. ובינינו? מי לא אוהב להיות חופשי ולבד עם עצמו לפעמים? ואני נשמעת כאילו שאני שנים ללא חבר, אבל איך שאני רואה את זה, המסקנות הטובות באמת באות בסנכרון של הראש והלב ואצלי כנראה זה קרה בזמן קצר מהמצופה. מה שלא סיפרתי לה, זה שהיא גרמה לי כן לחשוב על קשר. היא הציתה בי רצון. עם יד על הלב, הכי הרבה סקרנות. אני סקרנית לגבי עצמי, אם הכל היה שטויות. אם כל</div>Wed, 02 Apr 2014 21:45:00 +0200iknowit77@gmail.com (אני יודעת, וזאת אני.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14078998http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=844039&blog=14078998http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14078271<div align="right" dir="rtl">חשוב לי להבהיר כמה דברים, אבל לפני כן אני חייבת להגיד תודה. אולי בגלל שאני חדשה בכל זה, ואולי בגלל שאני מטבעי לא לוקחת דברים מאליהם, כל תגובה מחדש מחממת לי את הלב. אז נכון, זה וירטואלי וצריך שאנשים אמיתיים ידעו וכל זה, אבל זה באמת קצת מעודד. החיים שלי הם מעין חיים כפולים. כלפי חוץ אני תמר החייכנית והמאושרת שיש לה הכל. אני מודה. אבל בפנים זאת לא אני. כשאני לבד אני לא מחייכת, וכשאני מחייכת כלפי חוץ בפנים אני סובלת. אני באיפוק תמידי, אסור להתפרק. אסור להפגין חולשה. אסור לשתף. אני בתפקיד מחלקת העצות והכתף התומכת. אף פעם לא יצא לי באמת להתחלף במושכות. לפעמים נדמה שאני כל כך עסוקה באושר של אחרים עד שאני שוכחת את שלי. אני שוכחת את עצמי ואת מה שטוב לי. כבר הפכתי לסוג של הרגל בעיני אחרים. כולם יודעים שכשרע להם, או אפילו כשטוב, הם יבואו לתמר ויתעודדו. הם מתחילים את השיחה ישר בסיפורים ומעטים מתעניינים. וגם אם שואלים "מה קורה" זה רק מתוך נימוס ושאשאל מה קורה איתם. אז תמר מוקפת באנשים אבל מרגישה לבד, כי אין לה למי לבכות. היא בוכה בחדר, לבד, היא צורחת וכוא</div>Tue, 01 Apr 2014 21:24:00 +0200iknowit77@gmail.com (אני יודעת, וזאת אני.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14078271http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=844039&blog=14078271http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14077931<div align="right" dir="rtl">מכירים את זה שאתם רוצים למות אבל יש סיבה שמשאירה אתכם חיים? גם לי הייתה סיבה כזאת, עד היום. תמיד רציתי למות, תמיד היה רע, אבל תמיד החזיקה אותי התקווה. ועכשיו, אין לי יותר בשביל מה להלחם. אין לי סיבה להשאר חיה. רע לי כל כך ואני נורא מפחדת. שוב הגעתי למצב שאני לא יודעת אם אשאר בסוף היום. אני לא אחת שמתבכיינת וגם אין לי למי. אני מאלה שמקשיבים ולא להפך. אף אחד לא מכיר אותי באמת. אין לי למי לספר שנגמרה לי הסיבה האחרונה. שהכל הלך. שאני אלך. ואני מפחדת..</div>Tue, 01 Apr 2014 10:46:00 +0200iknowit77@gmail.com (אני יודעת, וזאת אני.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14077931http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=844039&blog=14077931http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14077417<div align="right" dir="rtl">אני יודעת שאני לא אמורה לבכות על 96. אבל מה אם אני מרגישה רע? אני מרגישה כישלון ולא רוצה את הציון הזה. אני יודעת שזה אמור להחשב כציון טוב אבל זה לא משפר לי את ההרגשה. אני לא רוצה שיגידו לי שאני מפגרת כי אני חושבת ככה או שמשהו בי דפוק וזה ציון טוב, זה לא יעזור. להיות מוגשת על מאה ולקבל 96 מרגיש לי מגעיל וכלום לא ישנה. רק יעצבן יותר לשמוע שהשתגעתי. אז אני מעמידה פנים שאני שמחה מהציון וחשה חכמה ועמוק בפנים מתפוצצת. בטח בדיוק כמו שהמורה עכשיו אחרי שראתה את הציון. וכן, אני יודעת שכתבתי שזה יום טוב. זה יהיה כזה. אני אצא בלילה ואשכח מהכל ואבוא למתכונת מחר בכוחות מחודשים. צריך לפרוק ולהשתחרר כדי להמשיך הלאה ולחייך לא? אז פרקתי. בבקשה אל תשפטו אותי..</div>Mon, 31 Mar 2014 17:51:00 +0200iknowit77@gmail.com (אני יודעת, וזאת אני.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=844039&blogcode=14077417http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=844039&blog=14077417