http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843855heCopyright 2026 בתולת הברזל. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843855http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843855&blogcode=14160067<div align="right" dir="rtl">אני מחכה שדברים ישתנו, ובינתיים שורפת גשרים. זה יכל להיות דבר טוב, אם לא הייתי שורפת גשרים שכל כך חשובים לי ועיקריים,ואם לא הייתי מרגישה מאוכזבת כל פעם מחדש. אני נתקעת את ההרגשה המתסכלת הזו שבא לי להעיף לעצמי סטירה, חזקה ומצלצלת ולהעיר את עצמי. אבל אני ערנית ומודעת לחלוטין, ואני פשוט לא מצליחה לשלוט בהכל. המחשבות פשוט נמחקות לי מהראש, ואני נכבית. המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא שאני צריכה הקלה. אבל זה לא נכון, אני צריכה איזון, שליטה. אין הקלות, אין וויתורים, כי זה פשוט לא עובד. זה אף פעם לא נגמר ברק עוד ביס אחד, שערה אחת או טקס אחד. זה רק מכניס אותי למעגלים שלוקח לי שבועות לצאת מהם, ובינתיים אני מטפסת על קירות. אני כותבת פוסטים מחזקים ומשננת בראש מנטרות ומנסה לשרוד.זין על זה.אני לא רוצה לשרוד, אני רוצה לחיות. אני רוצה להיות חזקה. וכשמביטים לקשיים בעיניים מבינים שזה כלום. אם אני אקבל התקף חרדה, אני אתמודד. זה לא יהיה נעים, אבל אני אקבל את זה ואמשיך הלאה. ואותו הדבר לגבי כל תחושה קשה שיכולה להיות לי. ברגע שאני מקבלת את זה, אני לא נותנת לזה לשלוט בי יותר. והיי, אחרי כל התחושות האלו, ישא</div>Tue, 15 Jul 2014 02:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (בתולת הברזל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843855&blogcode=14160067http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843855&blog=14160067http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843855&blogcode=14158562<div align="right" dir="rtl">עוד שנתיים אני אסיים עם כל זה, ואני אוכל לעבור הלאה.עוד שנה, אני עדיין אזכור את היום הזה, אבל זה יהיה מטושטש ואני אהיה בסדר.עוד עשר שעות אני אקום מהמיטה, ואני אתלבש ואוכל ואחייך ואני אעשה מה שצריך כדי להרגיש טוב יותר.(מתישהו) אני אשתפר.עוד מעט אני אהיה חזקה.צריך עוד לא לוותר,רק עוד קצת.</div>Sun, 13 Jul 2014 01:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (בתולת הברזל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843855&blogcode=14158562http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843855&blog=14158562http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843855&blogcode=14157401<div align="right" dir="rtl">אני בן אדם "שאנטי", מהסוג שמאמין שהכל באמת יהיה בסדר, שנשאר רגוע למרות כל הלחצים, ולא ממהר לשום מקום. עם האופי הזה, זה די מגוחך לסבול מחרדה. אבל הרי השורש של העניין זה חוסר הרציונליות. הרי אני לא באמת מאמינה שמספר "לא טוב" של תיקיות בלפטופ יגרום להבדל כלשהו בחיי. וגם לא שאם אני לא אכבה ואדליק את האור "עד שזה מרגיש נכון", לא יתן יותר השפעה מאשר הפעם הראשונה שלחצתי על המתג. אבל ברגע הספציפי הזה ההיגיון יוצא לחופשה, והמספר 31 (שאני נאבקת לכתוב אותו בפוסט, דרך אגב), נראה כמו הקץ, מרגיש כמו גיהינום ונותן סיבה טובה לריאות שלי להפסיק לנשום ולגוף שלי לקרוס. לפעמים זה לא שם. היו תקופות בחיי שהמאבקים היו קצת פחותים, היו תקופות שהיה קל יותר. אבל זה כמו להסתובב עם חבל כרוך סביב הצוואר, שמישהו אחר מחזיק את הקצוות. הוא יכול להחליט לחנוק אותך סתם ככה, וכל מה שאתה תעשה זה להתפתל ולהילחם על כל נשימה.בדרך אתה לומד לעשות את התנועות שיגרמו לחבל להיות קצת רופף יותר, כמו להימנע מלהדליק את האור, או לכתוב קבצים, או לאכול מאכלים מסוימים. או לדבר עם אנשים, לצאת החוצה, להביט במראה או לשים מצעים על המיטה. רשימה ב</div>Fri, 11 Jul 2014 14:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (בתולת הברזל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843855&blogcode=14157401http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843855&blog=14157401http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843855&blogcode=14152159<div align="right" dir="rtl">בכל יום חמישי אני עולה על האוטובוס, ומתיישבת בכיסא מול הפסיכולוגית. אנחנו מדברות הרבה, או שיותר נכון להגיד שאני. על המצב בבית, על הפעמים שהכעס חונק את הגרון, על האובססיות. פעם זה הרגיש כמו ניקוי פצעים, והיום התחושה היא שזה גירום על עור שהחלים מזמן, ויוצרת רק שריטות קלות ולא יותר.בעוד מספר קטן של חודשים אני אהיה עם הפסיכולוגית כבר שמונה חודשים, דבר שאומר שאני בוודאי אמורה להרגיש יותר טוב, ונותן תירוץ נפלא למערכת הבריאות הציבורית להקיא אותי החוצה. לפני כמה חודשים אמרתי למשפחה שאני אפסיק את הטיפולים הפסיכולוגיים אחרי זה, והם לא האמינו. הם חושבים שאני ברברנית אידיאליסטית, והרי כמה פעמים אמרתי את זה בעבר ושיניתי את דעתי.והיום, כשאני אומרת את זה, אני רואה בעיניהם שהם מאמינים. השינוי שעברתי בשנה האחרונה הוא גדול ביותר, ואני בן אדם שונה לחלוטין. הפצעים הם אותם פצעים, אבל למדתי להתמודד. כי זה מה יש. כי אני לא רוצה להיות חולה יותר, וכי אני היחידה שהופכת אותי לקורבן בסיטואציה. ואת ההבנה המדהימה הזו אני לא זוקפת לזכות עשרות הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שראיתי בשנים האחרונות, אלא לעצמי בלבד. כי אני מסו</div>Fri, 04 Jul 2014 05:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (בתולת הברזל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843855&blogcode=14152159http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843855&blog=14152159http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843855&blogcode=14152154<div align="right" dir="rtl">הפוסטים האחרונים עברו לטיוטות, ויש תחושה של התחלה חדשה באוויר.יולי כבר כאן, ואת השבוע האחרון העברתי בבית בהתבודדות מוחלטת. חיכיתי חודשים לזמן שאוכל להירגע ולחשוב, וכשהוא הגיע, הבנתי שאין לי משהו מיוחד לחשוב עליו, והזמנים עוברים בין רוגע אפתי לבין רצון לטפס על הקירות. האובססיות חוזרות, אלו שחשבתי שנפטרתי מהן מזמן, ואני מתחילה להרגיש אני יוצאת מדעתי. לפתע הווליום של הטלוויזיה חייב להיות במספרים זוגיים, תיקיות המחשב צריכות להיות נקיות לחלוטין, ואני מוצאת את היד נשלחת לעבר העור ותולשת בלי מחשבה. התחושה פתאטית, והביקורת העצמית שלי לא נותנת לי מנוחה. כי זה לא הגיוני לקבל התקף חרדה מהמחשבה שמספר השירים בפלאפון יהיה אי זוגי. אבל זה עובדתי בעיניי, ולא משנה כמה פעמים אחשוב שזה אידיוטי, הלב עדיין יתחיל לפעום מהר יותר מהמחשבה, כמו שהוא פועם בדיוק עכשיו.אני מקיפה את עצמי בהרבה מילים ומחשבות, אבל האמת שהתעייפתי. אני לא ישנה, אלא מאבדת הכרה. הימים מתבזבזים על שינה, והלילות על כתיבת פוסטים לעיניים שלי בלבד. השעה חמש לפנות בוקר, והגיע הזמן שלי לאבד את עצמי קצת.לילה טוב.</div>Fri, 04 Jul 2014 04:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (בתולת הברזל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843855&blogcode=14152154http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843855&blog=14152154