http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711החיים מלאים בהפתעות מרגשות וכאלה שלא.. לימודים, דייטים הזוים ומשעשעים, משפחה וחברים...מאז שאני זוכרת את עצמי הכל נשפך על הדף אז קבלו הצצה קטנהheCopyright 2026 reut_ben. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14162065<div align="right" dir="rtl">"כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכך..." פתחתי את הבוקר בכל כך הרבה מחשבות ודאגות, הפסקת האש פגה ואני נכנסתי למבחן, הראש עובד לאט, היד בקושי כותבת והלב...הלב במקום אחר... בדרך מרמת -גן למודיעין נשמעה אזעקה על הכביש המהיר, עצרתי את המכונית בצד, וראיתי גברים חסונים כאלה שנראים כי לא מפחדים מכולם רצים עם הידיים על הראש... התמונה שלהם הגבירה את הלחץ אצלי... נשכבתי על הרצפה עם הידים על הראש, אזעקה מחרישת אוזנים, בום עצום, ועוד אחד... הפחד מהלא נודע, הפחד שאין דבר שמגן עלייך, הפחד משתק אותך. התיישבתי על הכביש, רועדת, מנסה להבין מה קורה ובוכה, בוכה כמו ילדה קטנה והיסטרית... מי שמכיר אותי יודע שאינני פחדנית, יודע שגם שהיו פיגועים שניה ממני לא חששתי לרגע, אבל הפחד, הפחד שיתק. האזעקה נגמרה ואני עדיין על הכביש, מלאך בדמות אישה ניגשה אלי בהססנות, התנצלה שלא מכירה אותי אבל לא היה לה נעים לראות אותי ככה, חיבקה, הרגיעה מעט הודתי בחצי פה עדיין רועדת ואמרתי כי היא יכולה לנסוע ואינני רוצה לעכב אותה... את תחושת החרדה כנראה שלא אוכל להסביר במילים... כי כל שנותי כמתנדבת ובת שירות במד"</div>Thu, 17 Jul 2014 23:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (reut_ben)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14162065http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843711&blog=14162065http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14158483<div align="right" dir="rtl"> בית – לכל אדם יש מקום הנקרא בית, מקום בו צבר זיכרונות, מקום אליו מרגיש שייכות, מקום בו מרגיש בטוח, אוהב ואהוב... קרוב לעשור שעזבנו את ירושלים, <span lang="HE" style='font-family: "Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial;</div>Sun, 13 Jul 2014 00:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (reut_ben)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14158483http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843711&blog=14158483http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14103768<div align="right" dir="rtl">ושוב זה מגיע,ושוב כמו בכל שנה מפלס הרגש עולה,הבטן מתכווצת,הגרון מתמלא בדמעות,שמות הנרצחים נשמעים באוזני כאילו בפעם הראשונה,והתמונות... התמונות נוראיות מכל....התמונה מבן יהודה, וגם ההיא משוק מחנה יהודה,התמונה מכיכר ציון וגם זאת מן הטרמפיאדה ליד רמת אשכול,התמונה של אלו הרצים משוחים בדם וגם זו של רגליו של חייל על גדרההפרדה,התמונה של מלכי יושבת ומספרת על היום שהיה,ומיד קופצות הפנים של אמה מהשבעה.התמונה של מיכל שהסתובבה לתת חיבוק חזק,ואז תמונת המצבה הקרה שמתחתיה היא שוכבת לבדה.התמונה משבת עקובה משמחה, תמונה מלאת תפילה וזעקה לאלוהים שיעזור לנחשון וקסמן וחברו גיא פורז.התמונה של הטלפון מצלצל קרוב לחצות, והודעה הכואבת על אמא של חניךבשבט שנרצחה,תמונת ההלוויה השקטה עם זעקות השבר והשאלה למה?התמונה מעוד ישיבת צוות בצופים, בה הוריה של המדריכה הצטרפו לשיחהומיד התמונה מהלוויתם לאחר שנרצחו באכזריות...ושוב זה מגיע,ושוב כמו בכל שנה מפלס הרגש עולה,הבטן מתכווצת,הגרון מתמלא בדמעות,שמות הנרצחים נשמעים באוזני כאילו בפעם הראשונה,והתמונות... התמונות נוראיות מכל....ולא, לא בגלל שזהו היום היחיד שהתמונות עולות,ולא</div>Sun, 04 May 2014 20:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (reut_ben)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14103768http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843711&blog=14103768http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14046953<div align="right" dir="rtl">ישבנו כולנו בקפה, כמו כל צהריי שישי, מסביבנו מתכנסים עוד ועוד צעירים... השיחות כמו בכל שישי היו שטחיות בלי שום נושא ברומו של עולם... אבל אז הצטרף מישהו חדש לשבת איתנו, דיויד, וזרק כמו פצצה משהו על זה שמי שלא עושה צבא לא שווה דבר. בהתחלה חשבתי שהוא מדבר על גברים בריאים שסתם משתמטים, לאט לאט התחלתי לנוע בחוסר נוחות בכיסא, הדיון המשיך ואני שותקת אבל מתחילה להתפוצץ מבפנים... שני, זאת שקצינה בקריה מגיעה הביתה כל יום בשתיים והולכת לעבוד רק שיהיה לה מה לבזבז זרקה : "כל הבנות הדתיות האלה שלא עושות צבא, לא עושות כלום..." זהו, התפוצצתי! כבר לא יכלתי לשמור כלום בפנים ואז כמו סרט נע הכל מתחיל לרוץ בראש, הכל מתבלבל, המילים נהפכות, יוצאת חצי צעקה: "איך את יכולה לומר דבר כזה?!?!?" אבל הכל נתקע ולא מצליח לצאת...דיויד המשיך להתסיס את האווירה, כמו זורק עוד זרד למדורה.. התחלתי לעשות סדר במחשבות ואמרתי לשני, "את יודעת, אני באמת אוהבת אותך... ואפילו שכמה אנשים אומרים שאת 'קצינת נייר טואלט בקרייה' &ndash; לא שיש לי מושג למה הכוונה, אני עדיין מכבדת אותך על זה שאת קצינה, אבל עזבי את זה שגדלתי בבי</div>Thu, 20 Feb 2014 21:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (reut_ben)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14046953http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843711&blog=14046953http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14032668<div align="right" dir="rtl">אני מוצאת את כולם רצים אחרי האושר -זה אני או שאחרים לא יודעים להעריך אושר?אושר זה שהאחיין המדהים שלי רק בן 8 מתחיל להבין יותר טוב ממני בטכנולוגיה (ולא, אני לא ממאותגרי הטכנולוגיה...:P)אושר, זה שאחיינית שלי בת 5 מזהה אותיות, מרכיבה מהן מילים לבד וצמאה ללמוד עוד...אושר, זה שאחיין שלי רק בן 4 זוכר שיר שלם באנגלית ואת הפירוש של המילים שלמדתי אותו לפני שבועיים...אושר,זה שאחיין שלי שעוד לא בן 3 צועק לעברי: "עותי.. חברה? אוהב אותך" ומגניב נשיקה קטנה ללחי עם חיבוק ענק....אושר זה שבאמצע לימודים ארוכים ומייסרים אחיינית שלי בת 8 חודשים מחייכת לעברי ומתהפכת לכל הצדדים....אז.. "אל תחפשו אחר האושר, האושר נמצא בדרך..."</div>Sun, 02 Feb 2014 17:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (reut_ben)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14032668http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843711&blog=14032668http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14030589<div align="right" dir="rtl">מתחילים להריח את הסוף, עוד כמה חודשים עוברים לחטיבה... עד עכשיו הרגשנו כל כך גדולים, ממש מנהלים קטנים... עוד מעט הופכים שוב לקטנים, לחדשים, כבר לא הולכים ברגל לבית הספר, כבר לא מסיימים בשתיים כל יום וכבר לא מכירים את כל המורים...בשנתיים האחרונות בבית הספר היסודי הרגשתי מלכה..לא, לא בכיתה ממנה הייתי נעדרת רוב הזמן (אז עדיין לא היה את מושג ההברזה...) את מרבית השעות מצאתי עצמי עם מורה מדהימה של כיתות א', גוזרת, מדביקה, כותבת ומורה קטנה. היינו חוגגות פעם בחודש לפחות בת מצווה לאחת הבנות באולמות, מסעדות וגם סיורי למידה אצל המחוננות... מסיבת הסיום התקרבה וההנהלה שכרה בימאית ידועה. זו תבחן, תלמד ותכין אותו לעמוד מול ההורים בהצגה הסופית. ניגשתי בחשש למיני אודישן שעשתה היות והמחנכת ישבה לצידה.(מסתבר שגם אז הייתי דעתנית לא קטנה וכשהתנגשו דעותינו הייתי בורחת למורה המקסימה של כיתה א', מתרצת שהיא זקוקה לעזרה.) את האודישן עברתי בהצלחה גדולה וקיבלתי תפקיד לא קטן. חזרות על חזרות והנשמה בעננים כאילו מצאה מה שחיפשה שנים. באחד הבקרים תפסה אותי המחנכת לשיחה והודיעה בתרועה מול כל הכיתה כי לא אש</div>Fri, 31 Jan 2014 00:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (reut_ben)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14030589http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843711&blog=14030589http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14030251<div align="right" dir="rtl">הכל התחיל כל כך יפה עד ש...*מזהירה מראש! לא לבעלי לב חלש...עוד מעט חגיגות יומלדת 18,ההתרגשות הייתה בשיאה - סוף סוף כניסה לעולם המבוגרים באופן רשמי,בנתיים החופש הגדול האחרון שהתקצר לו בחודש בגלל ההכנות לשירות לאומי...קורס חובשים שהתקיים במשך חודש בו הכינו אותנו לטיפול הרפואי שנגיש.פיגועים היו כדבר שבשגרה אז ולא הפסיקו להכין אותנו למקרי אר"ן (אירוע רב נפגעים).עלינו לאמבולנסים, חלקנו לראשונה, חלקנו לאחר שחלקו מספר שנים בהתנדבות.כל מקרה הפך להתרגשות גדולה שטמן בחובו למידה לא קטנה.היינו יושבים בחדר של בנות השירות בין לבין, חולקים ומשווים סיפורים וחוויות.אחד הימים התחיל שקט כל כך,קצת התאכזבנו שלא היו קריאות אבל החלטנו לנצל את השמש בחוץ,פרסנו כיסאות והתיישבנו להתחמם בשמש, הזמן עבר ועוד מעט המשמרת מסתיימת,תכננו לצאת כולם יחד (- מה שבד"כ לא היה מתאפשר) והמשכנו לצחוק בשמש הקופחת.כמה רגעים אח"כ, קול צופר זועק ברחבי התחנה, נשמע כמו סירנה שנתקעה,כמה שברירי שניה שלא הבנו מה קורה ואז ראינו את כל הנהגים רצים לאמבולנסובכריזה מוכרז "אר"ן , אר"ן, אר"ן"רצנו לאמבולנסים ואז הגיע הדיווח: "פיגוע בצומת הגבעה ה</div>Thu, 30 Jan 2014 18:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (reut_ben)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14030251http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843711&blog=14030251http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14029968<div align="right" dir="rtl">קמנו מהשבעה על רועיקי, יצאתי החוצה והתחלתי לנסות לחזור לשגרה, היה כל כך מוזר לראות את כולם הולכים וחוזרים מהעבודה, אנשים ברחוב מחייכים, צוחקים כאילו מהומה לא קרה. התמלאתי בלב כעס גדול איך הם יכולים לשמוח שרועיקי כבר לא פה הרי הוא היה שמש קטנה שפיזרה חום ואהבה לעולם וכבתה בשניה כמו מתג שנלחץ והאור כבה. השבעה וניסיון החזרה לשגרה העלו שאלות רבות ומהותיות, הכל היה מבולבל נורא והרגשתי נשמטת על קרקע לא יציבה. כעסתי נורא על אלוהים, על העולם, על הגורל ופשוט על כולם, כל מה שידעתי והייתי בטוחה בו באלפי אחוזים נשמט ממני בשבריר השנייה. לפני שרועיקי נפטר הייתי דתייה, ויש כאלה שהיו קוראים לי גם דוסית בנשמה (חצאיות שטטאו את הרצפה, אבל השרוולים לא תמיד כיסו את המרפק ועצמות הבריח...אז רק בנשמה...) ביום שרועיקי נפטר פתחתי חשבון עם אלוהים, זה שהיה האבא הכי טוב לפני שניה הפך בין רגע לזה שלקח לי אחי הקטן, יחסי אהבה שנאה היו קשים מעולם אך פה משהו בלב סירב לעזוב ולכפור באבא שכל כך אהבתי אבל המחשבות סרבו לעזוב וליוו אותי בכל שבריר שניה. המשכתי את לימודי באולפנא (בכל זאת שנה אחרונה) ובכל בוקר היית</div>Thu, 30 Jan 2014 09:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (reut_ben)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14029968http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843711&blog=14029968http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14027850<div align="right" dir="rtl">שמש בחוץ, ציפורים מציצות והחיוך כמו תמיד היה מרוח לי על הפנים, זה התחיל כמו כל יום רגיל יום שהסוף שלו ידוע מראש ירדתי מקו 34 עם חברתי הטובה אדרת והתחלנו לפסוע לביתי. כבר בתחילת צעדי נתקלתי בידיעה הנוראה מכל שכנה שפסעה ברחוב שאלה אותי את יודעת שרועי מת? שאלתי איזה רועי???רועי שלי?? והיא ענתה עזבי את בטח לא מכירה... עם לב כבד אבל מסרב המשכתי לפסוע כאילו כלום ולרגע קט הפנתי את מבטי ללוח המודועת מודעה קטנה שהודבקה ברשלנות עם סלוטייפ תפסה את עיני ושם התבשרתי בנורא ביותר. רגע של שקט, החלפת מבטים נוקבים עם אדרת ואז צרחה שחילחלה וחתכה את כל העננים ישר עד אלוהים. "אלוהים אני כל כך שונאת אותך אתה מאניק!למה???!!!" המשכתי לכיון הבית,בצעדים חרישים ובלי מילה <p cla</div>Mon, 27 Jan 2014 15:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (reut_ben)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14027850http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843711&blog=14027850http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14027832<div align="right" dir="rtl">עיר חדשה, פנים חדשות, בדיוק סיימתי את חובותיי למדינה ותקופת הפסיכומטרי החלה, לימודים לימודים לימודים והקמנו לנו קבוצת למידה קטנה שהפכה מהר מאוד לקבוצת בישול, קוסמטיקה וכל דבר חוץ מלימודים. באחד הערבים בהן ישבנו "ללמוד", זרקה רוני לאוויר : "אולי תכירי את אלי? " ישר קפצתי לשאול את כל השאלות עוד לפני שהספקתי להוציא מילה נתי מיד התערבה והתחילה בנאום מלא התלהבות ששום דבר לא יכל להפסיק אותה: "וואי הוא ממש חמוד, אנחנו מכירות אותו הרבה שנים, הוא נראה טוב ובוגר ותמיד מוקף בכל כך הרבה אנשים" רוני ונתי לא הפסיקו להלל אותו עד שלבסוף נכנעתי ואמרתי: "טוב, תני לו את המספר שלי..." הוא התקשר כבר ביום שלמחרת, דיברנו קצת הוא היה נשמע נחמד וקבענו לצאת באותו ערב. רוני ונתי כמובן היו אצלי באותו צהריים וכבר התלבשו על המלתחה שלי שאדגמן להן מה אני הולכת ללבוש, אחרי שההופעה נבחרה והכל היה מוכן חיכנו שיבוא לאסוף אותי ואז רוני זרקה לאוויר: "רעות, אם הוא לא ימצא חן בעינייך תזמיני רק שתיה קלה ככה תוכלי לחתוך מוקדם..." הוא הגיע לאסוף אותי, וחשבנו לאן ללכת, הצעתי מסעדה שאני מכירה בעיר והוא שאל אם אני יו</div>Mon, 27 Jan 2014 14:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (reut_ben)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=843711&blogcode=14027832http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=843711&blog=14027832