התורה נגד המדעhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603לפניכם סדרה בת 43 פרקים היא סדרת "התורה נגד המדע". נושא הסדרה הוא המציאות הפיזיקלית של היקום, והשאלה הנדונה בסדרה היא משמעות קיומנו הפיזיקלי- אנו כיצורים חיים; מה הקשר של קיום גופנו הפיזיקלי למציאות- לחיים? מה הם ממדי היקום- האם סופיים הם או אינסופייheCopyright 2026 אלברט שבות. All Rights Reserved.התורה נגד המדעhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/03/16/84/841603/misc/27827470.pngהשאלה האירנית-ישראליתhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14881690<div align="right" dir="rtl"><p><strong><span style="font-size: x-large;">&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<span style="font-size: x-large;">השאלה המניע והתוכנית</span></span></strong></p> <p><span style="font-size: x-large;"><br /></span></p> <p><strong><span style="font-size: x-large;">&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<strong>&nbsp;&nbsp;1. השאלה</strong></span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>תורת הסיבתיות לא תמיד הצביעה ישירות על יחס סיבה-תוצאה במלחמות ישראל, אולם וכאשר בחשו החוקרים בכל מלחמה וקרב לחוד הגיעו אל הסיבה ותוצאותיה ברמת הגדוד החטיבה והאוגדה, ולא פעם אף נגעו ברמה הלאומית והצביעו על השרשרת המוזרה שבנתה את התוצאה . מלבד השאלה האירנית-ישראלית: שום תורה ושום חוקר לא הצליחו לעמוד על סיבותיה, לנתח את מהלכיה או לנבא את תוצאותיה.</strong></p> <p><strong>&nbsp;</strong></p> <p><strong><img src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/c/c0/Mahmoud_Ahmadinejad_Columbia.jpg" alt="" width="100%" /><br /></strong></p> <p>מי זה בחצר [צילום: <a rel="nofollow" href="http://www.ness-ziona.com/?aid=87349">נס ציונה.קום</a>]</p> <p>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<strong>&nbsp;&nbsp;-&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; -&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; -</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p><span style="font-size: xx-large;">ה</span>מאמר הזה נכתב ברוח חג הפורים שבא עלינו לטובה. ישנה אומה שרוצה לחסל אותנו. היא הכריזה על זאת לפני שנים מספר והלכה לבנות את הפצצה. השאלה שאני רוצה לדון בה: מה עשתה ישראל בנידון. </p> <p>&nbsp;</p> <p>לפני 12 שנים הכריז ראש הממשלה שרון: <a rel="nofollow" href="http://news.walla.co.il/item/700714">ישראל לא שוקלת מתקפה על איראן</a>. בזמנו ישראל התבקשה על-ידי ארה"ב לתת פומבי להכרזה הזו בשביל להרגיע את השטח ולתת מקום למאמצים המדיניים הבינלאומיים. הכרזה זו וכמובן לא היתה אמורה להוסיף או לגרוע מישראל את זכות התגובה בשעת מעשה, וכשאנו מדברים על תגובה הכוונה לתגובה על חיסול הקיום שלנו, חיסול הגוף במלואו- לא את חלקו; אשכרה חיסול פיזי מעין חידוש הנאציזם.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בניגוד לשרון נתניהו הכריז ושינן כי ישראל שוקלת דווקא מתקפה על איראן ועל כל מי שמכריז בפרהסיה על כוונתו להשמידה. נתניהו סבור כי העם בישראל זקוק לשמוע מפי מנהיגו הכרזה מעין זו, וגם איראן והעולם הערבי צריכים לשמוע באוזניהם את ההכרזה הקונקרטית הזו. העולם במלואו צריך לשמוע את זאת ולדעת כי באיזושהי נקודה עלולה ישראל להשתגע ולהתנהג על-פי תסריטים משלה, מוזרים ואף אבסורדים. עם זאת, איראן והעולם הערבי וכל העולם יודע גם יודע, כי בעידן המנהיגותי של היום ישראל לא תשתגע ולא תפעל ללא רשת הגנתית שזורה עליה ארה"ב. במילים ברורות יותר, ישראל זקוקה לאוקה של ארה"ב בשביל להכנס להרפתקה מסעירה כזו, וקשה לי לפנטז על אוקה כזה גם מארה"ב של טראמפ.</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">משל ונמשל</span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>הייתי רוצה לבטא את דעתי אודות הנושא הגורלי של השמדת מדינת ישראל ע"י פצצת גרעין שאיראן פועלת בפרהסיה ובחשאי להשיגה. אני מבקש לומר כי הנושא חשוב ורציני ויש לתת עליו את הדעת. חשבתי על רעיון, על משל דרכו אוכל לבטא את עוצמת הנושא והגעתי למשל הזה:</p> <p>&nbsp;</p> <p>תאר לעצמך אתה גר באבן-גבירול (x), ובדירה הסמוכה, א. גבירול (y) גר איש אחד בלי משפחה, בלי ילדים, ומישהו מהשכנים שם לב להתנהגותו המוזרה. הוא דיווח למשטרה והנה בפשיטה על דירתו נתפסו כ-500 תמונות של ילדים ערומים, 12 סרטי וידיאו פורנוגרפיים של קטינים, שלושה אקדחים, חבלים מכל הסוגים, מזרקים, סמים, וסטים של סכינים חדים. חוקרי המשטרה זיהו אותו כאדם המגלה משיכה מינית חולנית לילדים, הכינה כתב אישום נגדו והאשימה אותו בפדופיליות, אך הוא טען באוזני השופט כי הוא איש שלום ושוחרר מחוסר ראיות כי הרי לא תקף שום ילד עד כה. הוא חזר איפא לגור בא. גבירול (y) ואתה עדיין גר ממול בבית מס' (x), עם משפחה וארבעה ילדים קטנים בני 6 עד 10. השאלה איך היית מקבל את שיחרורו? מה אתה חש האם אתה מרגיש מאוים? האם אתה משלים עם זאת כי ילדיך מאוימים? האם תוכל ללכת לעבודה בשקט ולישון בשקט ולאכול ולנוח צהריים בשקט כאשר הפעוטים שלך משחקים מחבואים בגינה ממול? </p> <p>&nbsp;</p> <p>זו היא השאלה שישראל צריכה לענות עליה על-אודות איום הגרעין האיראני. זוהי ההרגשה האמיתית שישראל אמורה לחוות בצל האיום האיראני.</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">התגובה הישראלית לאיום האיראני</span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>כאשר באים לנתח את התגובה הישראלית לאיום הגרעני האיראני, קיימת דעה המצדדת בראייה בוגרת למגבלות הכוח. חסידי האסכולה הזו משוכנעים כי יש להמשיך וללכת על קליפות ביצים ביום ולאחוז את הסכין בין השיניים בלילה; בקיצור להשאיר את האף 16 בהאנגרים ולסתום את הפה. זה קשה, זה מתסכל, אבל זה מה יש. </p> <p>&nbsp;</p> <p>אילו הייתי ראש ממשלה, הייתי לוקח את האיש הנמנה על האסכולה הזו בתור יועץ ואינני מדבר בציניות; איש כזה חייב להיות ולהשמיע את קולו במטבח הלאומי, אבל בתור אזרח מהשורה לא הייתי בוחר בו לתפקיד ראש הממשלה ולא הייתי מפקיד בידיו את עתידי ועתיד ילדיי, כי הוא מחושב מדי בשביל תפקיד לאומי כזה. רוצה לומר כי ישנם דברים בחיים שקורים ללא שום הגיון, פשוט מתהווים; כל ההיסטוריה האנושית תעיד ותספר על התכונה המוזרה הזו. </p> <p>&nbsp;</p> <p>המהפכה הצרפתית למשל קרתה ושינתה את ההיסטוריה הצרפתית ללא שום בסיס מחושב והגיוני שיכול להסביר הלכה למעשה את הצלחת המהפכה. קומץ של אנשים פרימיטיביים עניים שחיים בתנאים אכזריים ללא שום הנהגה מסודרת ללא כוח מסודר, הפכה את הקערה על פיה וסילקה שלטון מלכותי מסודר עם כוח סדיר וזמין; זה הצד השני של ההגיון. אולם ואם נחקור לעומק את השתלשלות הדברים נגיע בוודאי אל הסיבה שבנתה את השרשרת הזו ונצביע בסופו של דבר על ההגיון! עובדה שהשלטון המלכותי סולק בסופו של יום. </p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">ההגיון שגרם לתפנית</span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>במלחמת ששת הימים השמדנו את כל חילות האוויר הערביים תוך כמה שעות. מלחמת יום הכיפורים כאשר כמעט והגענו לכניעה, וכאשר משה דיין הכריז על חורבן בית שלישי, ותוך שעות נכנס מוטיב מוזר שחדר מהדלת האחורית של ההסטוריה והפך את הקערה על פיה. יש האומרים כי האחראי לזאת הוא שרון עם אוגדתו והרוח העקשנית שלו. יש אומרים כי הגשר המוּנּע שהצליחו להעביר אל התעלה הוא האחראי לתפנית, ויש מי שמאשים עדיין את הפיקוד הצבאי ב"כישלון" שנחלנו למרות התפנית והניצחון הסופי (כישלון = קורבנות מיותרים שהוקרבו חינם כגון בקרב החווה הסינית), אבל על עובדה אחת אין מערערים: לא היה חורבן בית שלישי ולא הפסדנו את המדינה במשחק יום הכיפורים, ואף יותר: הכנענו את כל צבאות האויב כנגד כל החישובים וההגיון ונגד תורת ההסתברות. תורת ההסתברות המציאותית שלנו ולמעשה נשברה בכל המלחמות שלנו, אולם וכאשר באים החוקרים הצבאיים ובוחשים בכל מקרה ובכל מלחמה וקרב לחוד, הם מגיעים בוודאי אל סיבת הניצחון ברמה הנקודתית וברמה החטיבתית וברמה האוגדתית ואף מגיעים אל הרמה הלאומית ומצביעים על השרשרת המוזרה שבנתה את המהלכים שהביאו לניצחון: הנה כי כן ההגיון שגרם לתפנית הזאת.</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">הגיון שעלול לחבל במטרה </span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>רוצה לומר כי לא הולכים על-פי ההגיון כי אם עושים את ההגיון. מתחשבים בהגיון במהלכים מסוימים אך לא משתעבדים לו, כי השעבוד להגיון והחישוב האינסופי עלולים לא פעם לחבל דווקא בחשבון הסופי הקובע, היינו בהגיון הסופי שרושם את דפי ההיסטוריה האמיתיים. </p> <p>&nbsp;</p> <p>אני טוען כי הנוסחה שעל-פיה ניתן לדוג את המציאות הרצויה היא לנטוש את החישובים האינסופיים ולנטרל את ההגיון לטובת <strong>המעשה הרצוי</strong>, שם חנות המפעל של ההגיון ושם מכינים אותו. </p> <p>&nbsp;</p> <p>הרצוי שלי הוא שלא יכחידו אותי, שמדינה ישראל לא תיכחד ואיראן הולכת לקראת המטרה הזאת ואם-כן עלי ללכת לקראת "הרצוי" הזה; זו המטרה שאני שם לנגד עיני ומתקדם לעברה, אסור שדבר יפריע לי ושיהיה הדבר המחושב ביותר וההגיוני ביותר. </p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">לגייס את ההגיון לטובת המטרה</span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>אין זה אומר, כאמור, כי עלי לנטוש מיד את כל השיקולים המקומיים וללכת ראש בקיר מבלי להתעכב עליהם. עדיף למשל כי המעצמה הגדולה הניצבת כיום לצידי שהיא תעשה את העבודה ועל-כן עלי לקדם בכל דרך אפשרית את האופציה הזאת. יש לחשוב גם על ערוצים מדיניים בינלאומיים, כגון קידום מהלך של הבאת הנושא האיראני אל מועצת הביטחון והפעלת סנקציות כלכליות חוזרות על איראן על מנת לבודד אותה בזירה הבינלאומית- כלכלית ומדינית כאחד; הדבר ישרת ללא ספק את מטרתי. אולם אינני בוחן את "האופציות" שמניתי כתחליף למטרה שאני מתקדם לעברה. שום דבר לא יבלבל אותי כי הנוסחה שלי ברורה: אעשה את כל אשר לאל ידי בשביל שמדינת ישראל לא תאויים בהכחדה והקיום שלה ילך פייפן. </p> <p>&nbsp;</p> <p>אם ארה"ב מניחה בידי ערובה מדינית מנוסחת היטב ומרגיעה אך לא תשובה חד-משמעית המגובה בתאריך מדויק להשגת מטרתי, או אז עלי להתקדם לבד אל עבר המטרה שהיצבתי לנגד עיני ולהשיגה מידית עם האמצעים העומדים לרשותי; כך אני "עושה" את ההגיון ומגייסו לטובת מטרתי. אין לי ברירה אחרת, אין לי זמן אחר, אין לי דרך אחרת, כל עיכוב יכול להוות טעות קיומית בשבילי, טעות פטאלית, ובהיסטוריה לא משחקים. </p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">להשיג את המטרה בכל מחיר</span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>כן להיכנס עכשיו ומיד באיראן; עכשיו ומיד על כל סבך ההגיון הזה. כל זמן אחר עלול לסכן את קיומי ומטרתי למנוע מיידית את הסיכון הזה. זאת, למרות ומעשה כזה עלול להביך את ידידתי המעצמה הגדולה ועלול לסכל את מאמציה להביא לבידוד איראן בזירה הבינלאומית, ואף במקום זאת זה עלול לבודד אותי- את ישראל בזירה הבינלאומית ואף להביא עלי אסון כבד של סנקציות במושב האו"ם ומועצת הביטחון. דבר זה עלול אפילו לגרום להרכבת קואליציה ערבית נגדי ואיחוד שורותיה באדיבותי; את זאת תבטא מלחמה כלל ערבית כנגד הישות הציונית שלי, ובמלחמה כמו במלחמה אין ערובה לשום דבר. ובכל זאת מוטלת עלי האחריות, בתור מנהיג, לקחת את ההחלטה הזאת: ללכת בכל מחיר לקראת המטרה שלי &ndash; אם תרצה עם הראש בקיר! זו הדרך היחידה העומדת לרשותי. כך שורדים העמים על דפי ההסטוריה, באמצעות ההגיון המוזר הזה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אילו הייתי דייר באבן-גבירול (x) ונודע לי כי זה עתה המשטרה שחררה את השכן הפדופיל, הייתי עושה לי חוק ונכנס באימא של השכן הזה על-מנת לנטרל אותו על כל המשתמע מכך, זאת כי אני בעד שרידות ילדיי ולא בא לי לעבור לרחוב אחר; כאן הבית שלי. אני מסתכן ללא ספק במאסר ואולי אסכן את עצמי מול הפדופיל שלא יעמוד בשילוב ידיים נוכח התקפתי, אך זו האפשרות היחידה העומדת לרשותי לאחר שנוכחתי כי המשטרה הרימה ידיים ושיחררה את הפדופיל.</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;</strong><strong><span style="font-size: x-large;">2. המניע</span></strong></p> <p><strong>&nbsp;</strong></p> <p><strong>המדובר בסך הכל בקרב על דעת הקהל האסלאמית . האירנים חיפשו ומצאו נקודת-תורפה פסיכולוגית שביכולתה להשפיע על דעת הקהל בעולם הערבי-אסלאמי וכבר עמדה במבחן התוצאה על-פני הרבה השנים</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<img src="http://www.news1.co.il/uploadimages/NEWS1-13-278927028179169.jpg" alt="" /></p> <p><strong>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;</strong><strong>(מלך סעודיה סלמאן)&nbsp;</strong><strong>האויב המר של אירן: הסונים [צילום: כריסטוף אנה/</strong><strong>AP</strong><strong>]</strong>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<strong>&nbsp;</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<strong>-&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; -&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; -</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני מאמין כי תוכן המלל להלן העסיק לא מעט מאנשי הביטחון הישראלים, ועלה באופן זה או אחר במספר דיונים אסטראטגיים על-אודות שאלת המניע של אירן להתחמשות בנשק גרעיני. עלי להקדים ולהודות כי על-פניו ומתחת לפניו אין לאירן שום סיבה להתקיף את ישראל ועוד בנשק גרעיני. לא נשקפת לאירן שום סכנה מכיוון ישראל, אין לה שום סיכסוך מדיני-בטחוני איתנו גם אין לנו גבול משותף. אשר על כן שום מדינה הזויה או נורמלית לא תסכן את עצם קיומה בהרפתקה גרעינית נגד ישות שתגיב אם תותקף ותגיב בהתאם; היא תשמיד את אירן. קרוב לוודאי כי כל בר הגיון יחתום על הניתוח הזה- מלבד כותב השורות. ההבדל ביני לבין להקת החותמים ברי ההגיון הוא שאני שאלתי את השאלה הנדרשת והם, ככל הנראה, לא. </p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">המניע האירני מהו</span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>השאלה העולה מאליה היא: ואם כן מדוע אירן מבקשת להתחמש בנשק גרעיני ולאיים בו על ישראל לעיני כל אומות העולם! כי הרי גם אומות העולם כולל האומה הערבית- כולם יודעים כי אין לאירן שום סיבה ישירה או עקיפה לפתוח במלחמה נגדנו ועוד במלחמה גרעינית. הואיל וזה המצב השאלה הנדרשת היא מדוע עושה אירן מאמצים כבירים להצטייד בנשק גרעיני ולאיים בו על ישראל; זו השאלה העולה מאבסורד-על שאין כדוגמתו בהסטוריה האנושית: מדוע. בשביל לענות על האבסורד הזה נידרש לניתוח אסטראטגי עמוק ביותר. </p> <p>&nbsp;</p> <p>רובנו יודעים כי 80% מהעולם האסלאמי הוא סוני, 15% שיעי ו-5% הנותרים מהווים מספר זרמים עצמאיים שהתנתקו מהשיעה; קוראים להם "החורגים". כל איש שיעי שיתבקש להצביע על האויב שלו יודע לכוון את האצבע שלו אל עבר האויב המר והאכזרי- הלא הם 85% מהמוסלמים הסונים; זהו האויב הנוקשה של השיעים. כשמדברים על האויב הסוני בה' הידיעה- לישראל אין מקום כבוד לידו; גם לשטן הגדול אין מקום.</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">רוב סוני מוחלט</span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>כנ"ל בצד השני של המתרס, האויב האמיתי של הסונים הם השיעים דהיינו האיראנים והמובלעות שלהם, ואם ניתן לכל אחד מהאויבים את זכות הבחירה &ndash; את מי היית משמיד קודם: את השטן הגדול, הקטן, או את הסוני/השיעי, יענה לך מבלי להניד עפעף: כמובן את האויב הנצחי והמר שלי הוא הסוני/השיעי. </p> <p>&nbsp;</p> <p>עד כאן הנתונים המוכרים ולניתוח שלהם מהזווית השיעית. השיעים וכאמור הם המיעוט באומה האסלמית, מולם ניצבת חומה של 85% מכלל המוסלמים שבעולם המבקשים את נפשם לשונו כמשמעו; את זאת האירנים יודעים באופן ברור. כלומר מבחינה מתמטית גרידא שאלת הכחדתה של האומה השיעית היא שאלה של זמן, יום יבוא והמיעוט הזה יושמד על-ידי הרוב המוחלט של הסונּה, ו/או במקרה הטוב יוטמע בחזרה אל חיק האומה הסונית הגדולה. </p> <p>&nbsp;</p> <p>אנו עדים להתמודדות אירן עם האיום הסוני מידי יום ביומו, בעירק, בתימן, סוריה, לבנון... האירנים נמצאים בלבנון ובסוריה לא בשביל להתמודד עם האויב הישראלי כי אם להתגונן מפני האיום הסוני עליהם על-ידי הרחבת בסיס הפעילות הצבאית שלהם במזרח התיכון, וחתימת בריתות עם כל מי שרק מוכן ללכת איתם ואפילו שיבקש מחיר מופקע על בריתו וחתימתו; הם מוכנים לשלם אפילו בכניסה למלחמה לא להם; הם מוכנים לשלם בדם אדמומי עבור כל בסיס נוסף וברית מזדמנת, וזה מה שקורה הלכה למעשה בסוריה ובתימן ואף בלבנון; האירנים נלחמים ונהרגים שם במלחמה לא להם.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ובכל זאת האיראנים רואים בעשייתם זו כפיתרון טקטי זמני אך לא פיתרון אסטראטגי לאיום הסוני עליהם, כי בסופו של יום וכפי שציינתי העניין הוא מתמטי: 15 נגד 85 האחרון מנצח והפרסים יודעים חשבון. וכאן אנו מגיעים לחשיבה האסטראטגית האירנית שהולכים עליה בכל הכוח ושמים בה את כל מבטחם ומאודם. </p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">החומר המרדים של השליטים הערביים</span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>המדובר בסך הכל בקרב על דעת הקהל האסלאמית. האירנים חיפשו ומצאו נקודה פסיכולוגית שיכולה להשפיע על דעת הקהל בעולם הערבי-אסלאמי וכבר עמדה במבחן במשך הרבה שנים. המדובר ביישות הציונית שכל השליטים הערביים השתמשו בה על-פני עשרות השנים בשביל "להרדים" באמצעותה את העם העני והמרוד שלהם, ולהשאירו תחת שליטה אבסולוטית מבלי שיתמרד או יפצה את פיו. </p> <p>&nbsp;</p> <p>השאלה הפלסטינית והיהודים הציונים שגנבו מהעם הפלסטיני את אדמתו; זה החומר המרדים שהשתמשו בו השליטים הערביים, ואפילו השתתפו במלחמות נגד ישראל בשביל להציג מידי פעם לעמם קבלות מעשיות בשטח- עד כמה חשובה השאלה הפלסטינית. כך עשה אסד האב, המלך חוסין, עבד אל-נאצר ואפילו קדאפי וסדאם חוסין, כולם השתמשו בחומר המרדים הזה; סוג של סידור שהניב תוצאות ועמד במבחן התוצאה: העם נרדם לאחר כל מלחמה לכמה עשרות השנים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>גם האירנים קלטו את הטריק הזה וביקשו לעשות בו שימוש, ועוד איזה שימוש. המרחב שביקשו להפעיל בו את הטריק אף שליט ערבי לא חשב עליו; הם מתחו אותו עד לאינסוף והוא עבר אפילו את מרחב הדמיון. </p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">רווח מול הפסד</span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>האירנים שאלו את עצמם: מה עדיף לנו בטווח הארוך- להמשיך עד לאינסוף במלחמתנו בסונים שבסופה המתמטיקה תנצח, או ללכת עם כל הכוח על הרחבת תחום פעולת הסידור הפסיכולוגי על-אודות המדינה היהודית והאויב הציוני, כך שנקנה באמצעות הסידור הזה את לב כל ערבי-מוסלמי (סוני) בכל העולם. </p> <p>&nbsp;</p> <p>שאלו וענו: העסק ראוי וכדאי וזו איפא התוכנית של הפרסים שלדמיונם אין גבול: הבה נשיג נשק גרעיני ונשמיד באמצעותו את האומה היהודית. מאידך ובו בזמן מודעים אנו כי גם חלק מהעם האיראני לבטח יושמד- אך לא כל כולו, סביר כי יישאר מליונים והרבה מתוך 85 מליון האירנים, וניתן להחיות דרכם את האומה השיעית. בחישוב רווח הפסד- דווקא ההפסד האירני יקנה להם את שם השהידים של פאר האומה הגדולה והאצילה שהקריבה מליונים מאזרחיה עבור העם הערבי ועבור השאלה הפלסטינית. </p> <p>&nbsp;</p> <p>האיש המולסמי המצוי יעמוד על ערך ההקרבה הזו ויעריך אותה עד כדי, לדידי האיסטרטג האיראני, עד כדי לקבל עליו את עול הנהגת איראן ואומת אירן ודת אירן על ראשו. בחישוב מתמטי רווח מול הפסד, האסטרטג האירני מזהה ברשימת הרווחים שני דברים: הוא מזהה את חזרת עטרת האומה הפרסית ליושנה. היא תעמוד זקופה שוב בראש העולם הערבי העשיר, כאשר משאביו יופנו לחדש את בניין האומה הפרסית כפי שהיתה פעם, והדבר השני שאותו אסטרטג מזהה הוא הסרת עול האיום הסוני לעולם ולעולמי-עד. מי יודע אולי אף יקומו במסע מהיר לשייוע הסונים, כדרך הצלבנים ואף האיסלמיסטים שביצעו מסעות מעין אלה על-פני ההסטוריה האנושית וגרפו הצלחות מרשימות; הדבר אינו בשמים. כן האירנים מתכוונים להטיל פצצה גרעינית על ישראל כצעד אסטרטגי מחושב.</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<span style="font-size: x-large;">&nbsp;</span></strong><strong><span style="font-size: x-large;">3. התוכנית </span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>הבעיה שלנו מתחילה מכאן . לא מהאיום הקיומי עלינו וגם לא מחלון ההזדמנות של אירן כי אם מהסכנה שמא נירדם, ולנו </strong><strong>אין את הלוקסוס לתפוס תנומת צהריים כנהוג בכל העולם . הבעיה כי בשאלה האירנית-ישראלית יש לנו סיבה טובה לנום שנת ישרים ולהרדם עמוק; כך עולה, לכאורה, מהתמונה הגדולה שאנו משקיפים עליה</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p><img src="https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/3/36/Declaration_of_State_of_Israel_1948.jpg/800px-Declaration_of_State_of_Israel_1948.jpg" alt="File:Declaration of State of Israel 1948.jpg" /></p> <p>המדינה שהזקן הכריז על הקמתה בסכנה קיומית [צילום&nbsp;<a rel="nofollow" href="https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C#/media/File:Declaration_of_State_of_Israel_1948.jpg">ויקיפדיה</a>]&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p class="ListParagraph">&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<strong>-&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; -&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; -</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>חברים המערב מתחיל להתעורר; הימין עולה והשמאל שוקע וזה טוב, כי הימין הזה מזהה את הטרור האסלאמי וקורא לו בשמו: בעיה המאיימת על שלום העולם וכזו יש להתייחס אליה ולטפל בה מהיסוד. </p> <p>&nbsp;</p> <p>אם נדמֶּה את סימני ההתעוררות הימניים לכורסטרול הטוב אזי יחד איתו מתחיל לבצבץ גם הכורסטרול הרע. אפשר להבחין באנטישמיות שמתחילה שוב לצוץ מהחורים כמו עכברים ולהרים את הראש, והכורסטרול הרע לא טוב לנו. לפני פחות ממאה שנה הרג הכורסטרול הרע 6 מליון איש מעמנו בשינה; הם היו בשינה עמוקה כאשר נתקפו בכורסטרול הזה. עוד לא עברה מאה ושוב אומה אחת צצה מאחד החורים לאיים בהשמדתנו. בעברית צחה: עיני עינק, לאור היום, היא לא מסתירה את כוונותיה, נהפוך, היא מצהירה עליהן בכל הזדמנות.</p> <p><br /> המדובר כמובן באומה הפרסית, אירן. ההסכם שאירן חתמה עם המערב (המחייב גם את ממשל טראמפ) העניק לאירן גושפנקא בינלאומית להצטיידות בנשק גרעיני, וזה אומר דרשני. זה אומר שעלינו להשאר ערים לבל נרדם שוב; אין לנו את הלוקסוס לתפוס תנומת צהריים כשאר כל העמים. </p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">טביעת אצבעות הימין הפשיסטי</span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>עליית הימין וכפי שציינתי היא דבר טוב ומבורך לעולם, כי הימין הזה מצביע באופן ברור ונחרץ על הבעיה האסלמית הגלובלית, הוא קורא לה בשמה ומבקש לטפל בה מהיסוד. אולם יחד עימו, כאמור, צץ מהחורים גם הימין הפשיסטי והאנטישמי. אפשר כבר להבחין בסימניו ובטביעות אצבעותיו המעודכנות מידי יום ביומו במדינות המערב וגם בארה"ב. המצב המדאיג היום הוא כי נוצר לאירן חלון הזדמנות לחבור דרכו עם הימין הפשיסטי העולה, וליצור באמצעותו מסלול עליו יונחו בניחותא ובהשלמה טובה הכוונות האירניות כהווייתן- לפטור אחת ולתמיד את העולם משתי בעיות תאומות המעכבות ומאיטות את שגשוג העולם: בעיית הטרור האסלאמי והבעיה הישראלית-ערבית (היינו הישראלית) המאיימת ישירות על שלום העולם ומבעבעת ביבשת שלימה. כיניתי את הבעיה "ישראלית" כי קל לפטור את העולם מ-5 מליון ישראלי מאשר מ-מליארד ערבי. אלה הם עמודי התווך של ההגיון האירני, ולהגיון הזה שוק פתוח בימין הפשיסטי העולה. לכן הצבעתי על חלון הזדמנות שנפתח בפני אירן המצהירה בגלוי ובכל הזדמנות על חלומה הרטוב: למחוק את הישות ישראלית-ציונית.</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">ישראל: סם הרדמה להמוני המוסלמים </span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>הבעיה שלנו מתחילה מכאן. לא מהאיום הקיומי עלינו וגם לא מחלון ההזדמנות של אירן כי אם מהסכנה שמא נירדם, ולנו, כפי שאמרתי, אין את הלוקסוס לתפוס תנומת צהריים כנהוג בכל העולם. הבעיה היא שבמקרה הזה יש לנו סיבה טובה לנום שנת ישרים ולהרדם עמוק, כך עולה מהתמונה הגדולה שאנו משקיפים עליה: אין לאירן שום סיבה לתקוף את ישראל ועוד בנשק גרעיני, זאת כי לא נשקפת לאירן שום סכנה מכיוון ישראל, אין לה שום סיכסוך מדיני-ביטחוני איתנו גם אין לנו גבול משותף. אשר על כן שום מדינה הזויה או נורמלית לא תסכן את עצם קיומה בהרפתקה גרעינית נגד ישות שתגיב אם תותקף ותגיב בהתאם; היא תשמיד את אירן.</p> <p>&nbsp;</p> <p>כאן קבור הכלב וכאן נמצא חומר ההרדמה הפועל עלינו בכמויות מסחריות: אירן מבקשת להשתמש בנו, ביהודים הישראלים כאופיום, כסם הרדמה להמוני המוסלמים הסונים, למעל למליארד סוני הרואים בה ככופרת שיש להשמידה וחלומם הרטוב לראותה תל-חורבות; ולא רק זו כי-גם זו: טרליוני הדולרים נשפכו כמים במפעל ההשמדה הזה: דאעש קם במימון סוני נסתר- בשביל להשתלט על עירק וסוריה ומשם לזחול אל אירן; הגרוע מכל קרה והתוכנית יצאה לדרך. למיותר לציין כי אירן ועד כמה שתהא חזקה, אין לה את הכוח- לא הצבאי ולא הכלכלי להדוף את התקפת מליארדי הסונים עליה ושהוקצו לה טרליוני הדולרים והיד פתוחה.</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">צבאות הסונים יעלו על טהראן</span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>אירן, כפי שרואים בחדשות היומיומיות, התחילה זה מכבר להדוף את מתקפת העל שפרצה, ושלחה את צבאה לסוריה ועירק להלחם בשלוחת הסונים, דאעש, המזדחל אליה להשמידה, וכאשר יום הדין יגיע ויתקרב אליה דיו, יחברו אליו יתר הצבאות הסדירים של הסונים ויעלו יחד על טהראן; זו בעינה תוכנית העל שכבר החלה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>כפי שציינתי, אירן מודעת לתוכנית הזו ומנסה בכל כוחה להודפה, היא היתה מוכנה לכרות ברית גם עם השטן ולהיות מרכיב בקואליציה שלו נגד דאעש. לא היה לה איכפת מי יעמוד בראש הקואליציה הזו, ארה"ב, רוסיה, או שניהם יחד, היא בפנים. תמיד היא בפנים ונותנת את כולה במאמץ המלחמתי הפעיל נגד דאעש. ושוב ראינו את זאת כולנו בשידור חי מעל מסכי הטלויזיה במשך השנים האחרונות, תמיד אירן היתה חוד החנית של כל המתקפות, הן בראשות רוסיה, ארה"ב, היזידים הכורדים או כוחות אסד המצומצמים; נוכחות הכוחות האירנים היתה ניכרת תמיד במתקפות נגד דאעש בסוריה ובעירק.&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; </p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><span style="text-decoration: underline;">הקלף האחרון: תוכנית העל &nbsp;</span></strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>עם זאת וכאמור, אירן היתה ועודנה מודעת למוגבלות יכולתה מול יכולות הסונים הצבאיות ומעל הכל הכלכליות. אשר על-כן היה עליה להתכונן ליום הדין ולשלוף את הקלף האחרון שהחזיקה בו קרוב לחזה זה עשרות השנים. הקלף הזה חושף תוכנית-על ערמומית שישראל משחקת בה משחק משני אך מכריע. ואלה פרטי התוכנית במילים פשוטות, עמדתי על פרטי התוכנית בפרק הקודם:</p> <p>&nbsp;</p> <ol> <li>אירן תרים את לפיד הסכסוך ישראלי-פלסטיני, ותקח לעצמה את תפקיד המגן הערבי-לאומי של העם הפלסטיני.</li> <li>היא תפתח, בשם העם הפלסטיני ואדמתו הקדושה, במלחמה גרעינית נגד ישראל, ותטיל בפועל פצצה גרעינית על ישראל. (לאחרונה דווח כי ביקשה לקנות פצצה מוכנה מפקיסטן, אם וכאשר לא תגיע בכוחות עצמה להרכבתה).</li> <li>ישראל בתגובה תטיל על אירן פצצת אטום או מימן שתוצאותיה עצומות אך מוגבלות, יען כי שום כוח גרעיני, כך מעריכה אירן, לא ימחק אומה בת 85 מליון נפש.</li> <li>הנותר מהעם האירני יתקבל בעולם הערבי כעם אציל שהציל את הכבוד הערבי, והקריב את בניו ובנותיו למען השאלה הפלסטינית ולמען ירושלים הקדושה. הוא היחיד מבין העמים הערבים שקם ועשה והיה מוכן לשלם את המחיר, בניגוד לכל יתר המנהיגים הערביים שדיברו ורק דיברו ודיברו.</li> <li>אירן, עקב זאת, ולמרות כוחה התשוש, תוכתר כמנהיגת העולם הערבי, ומשם כל סינריו שיתגלגל ייטיב, בלשון המעטה, עם אירן.</li> <li>הסכנה של הכחדת אירן השיעית על-ידי העולם הסוני תחלוף מהעולם, ואת מקומה יימלא מעתה שיגשוג מדיני וכלכלי.</li> <li>חלום האימפריה הפרסית ישמיע שוב את פעימותיו הקצובות.&nbsp;</li> </ol> <p class="ListParagraphCxSpLast">&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;_____________________</p> <p><strong><br /></strong></p></div>Mon, 20 Mar 2017 00:20:00 +0200ashabot@walla.com (אלברט שבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14881690http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841603&blog=14881690גזר הדין לאחר השימועhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14837462<div align="right" dir="rtl"><p><strong>על שלושה עמודים העולם הערבי עומד: על שלטון פיקציה, על תקשורת פיקציה, ועל ערכי פיקציה; לאמת לא נותר מקום. האמת בעולם הערבי היא מיכשול שיש לצלוח.&nbsp;</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p><strong><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/03/16/84/841603/posts/29077526.png" border="0" alt="" /><br /></strong></p> <p>השחקן המצרי איימן קנדיל מפליא מכותיו במראיינת הציונית [צילום: <a rel="nofollow" href="https://youtu.be/7-BE4VuUHDM?t=1362"><strong><span style="color: #0000ff;"><strong>יוטיוב</strong></span></strong></a>]</p> <p>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; - &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;- &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; -</p> <p>&nbsp;</p> <p><span style="font-size: xx-large;">יוסי</span> בנאי האגדי כתב בשנת 74 את מערכון ישראבלוף לשלישיית הגשש החיוור. הוא טבע את הביטוי "כאילו" שנקלט רשמית בסלנג הישראלי, ביטוי המתאר פיקציה &ndash; היינו פעולה לא אמיתית ומזוייפת הנעשית למראית העין. יוסי בנאי ז"ל צלל עם עיניו החדות אל מצולות החברה הישראלית- היכן מסתתר השקר הפתלתל המאוס, וחזר מהמסע הימי עם רשומה ברורה אותה העלה באמצעות המערכון הבלתי נשכח. מי לא זוכר את המשפט "הכל זה כאילו, יענו ישראבלוף".</p> <p>&nbsp;</p> <p>ואף על פי זאת אני חושב כי אילו צלל בנאי אל מצולות שכנינו הערבים- המערכון שלו היה הרבה יותר מקיף ומשובח. העולם הערבי עומד על שלושה עמודים: שלטון פיקציה, תקשורת פיקציה, ערכים פיקציה. קשה בעולם הערבי לשים את היד על משהו אמיתי מהימן; משהו שיצביע על אמת מקורית מיד ראשונה. לא במקרה הדמיון הערבי מפותח דיו עד כדי להכיל את המשפט "אלוהים הגדול והרחום" כפתיח לכל מחזה זוועה, לעריפת ראשים, לשבירת עורף. "אללאהו אקבר" מקדם אף את שחיטת בעלי-חיים. </p> <p>&nbsp;</p> <p>פעם הייתי אחד מתושבי העיר חאלב- היא עיר הדמים של היום; פעם היתה העיר היפה והשנייה בגודלה בסוריה. קטע מהחיים: יושב לי בבית ומאזין לתוכנית ספורט מרדיו דמשק, בן 13 הייתי. תוכנית הספורט וכשמה היתה אמורה לספק למאזיניה את חדשות הספורט, אולם שמתי לב כי את הזמן של רצועת השידור הספורטיבית תפסו חדשות שבמקרה, ממש במקרה, יש להם ולספורט קשר. אלוף פיקוד המרכז אחמד עלי ביקר במרכז הספורט של לאדיקיה. חבר מפלגת הבעת' מוחמד עבד אלראוף היה אורח הכבוד במשחק כדורגל שהתקיים בין קבוצת הצבא לקבוצת עז אלדין אלקאסם. הדבר חרה לי והחלטתי לעשות מעשה. ישבתי וניסחתי מכתב נזיפה מנומק לרשות השידור בדמשק: "זו לא תוכנית פוליטית רבותי, זו תוכנית שאמורה לשדר חומר ספורטיבי לא חדשות על הבעת' "&ndash; כך פתחתי את המכתב, קיפלתי ושמתי במעטפה עם בול, ולתדהמתי נעניתי בשידור הבא, לא שמעתי באוזני אך חברים נשבעו ששמעו את השם שלי ברדיו: "למאזין החלבי אלברט שבות, קיבלנו את מכתבך ונשתדל לעשות בעצותיך". איזה אושר וגאווה. כך אגב התחלתי את הקריירה שלי בעולם התקשורת עד שהיגעתי הלום לניוז1. </p> <p>&nbsp;</p> <p>וכך נזכרתי בפיקציה הסורית כאשר אתמול הייתי עֶד לעוד פיקציה והפעם מצרית. נקלעתי לערוץ הטלויזיה המצרי אל-נהאר ולתוכנית הדגל שלו (<strong>&#1575;&#1604;&#1581;&#1603;&#1605; &#1576;&#1593;&#1583; &#1575;&#1604;&#1605;&#1586;&#1575;&#1608;&#1604;&#1577;</strong>) &ndash; בתרגום אותנטי "גזר הדין לאחר השימּוע". המדובר לכאורה בתוכנית מתיחה אליה מוזמנים להתארח מפורסמים וידועי-שם בתקשורת המצרית, וכוכבי קולנוע וטלויזיה מהשורה הראשונה. </p> <p>&nbsp;</p> <p>רעיון המתיחה הוא כלהלן: המרואיין (הנמתח) מוזמן לכאורה ע"י אחד הערוצים הזרים לשיחה תמימה על ענייני דיומא, שיחה שמתפתחת בשידול המראיינת לשיחה פוליטית-מדינית על היחסים בין ישראל לערבים, כאשר המראיינת מביעה באופן מופגן את אהדתה לישראל ולרעיון הציוני, ולא מותירה מקום לספק מהיכן באה ולאן מועדות פניה. מהרגע הזה מוטל על המרואיין לשחק את משחק הנדהם שמגלה להפתעתו כי הוא מרואיין לערוץ ישראלי- לא לערוץ זר, כפי שנאמר לו מראש ע"י אנשי ההפקה במרמה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>כאן מתחיל הקאט: השוט הראשון וכאמור הוא שוט ההפתעה; תדהמה אוחזת את המרואיין הנבוך.</p> <p>&nbsp;</p> <p>לאחר מכאן בא שלב הכעס, הקצף והזעף; כל מרואיין וביטוי הזעף שלו- שאלה של כישרון ומשחק לכל דבר ועיקר. רימיתם אותי- מטיח במראיינת הציונית, עבדתם עלי! אילו ידעתי את זהותכם הציונית לא הייתי מתקרב לעברכם, כי הרי אתם אויביי ושונאיי- הכיצד אחליף דברים איתכם!? </p> <p>&nbsp;</p> <p>בשלב הזה, תמיד, יוצא מאחורי הקלעים איש הפקה עם קוקו, מנסה לתת כתף לעמיתתו המראיינת הציונית ומתעמת עם המרואיין: "אנו הישראלים שוחרי שלום, למה אינך מוכן לדבר שלום? למה אתה מסרב לדבר איתנו? מה יש לך נגד ישראל והישראלים?". השאלות המקניטות מדליקות את המרואיין ונותנות לו את האות להרים את הטון ולהעלות את השיח בדרגה עד לכדי התגוששות פיזית, כי היהודים הציוניים, הרי, מבינים הם רק את שפת הכוח ויש איפא להתנצח פיזית.</p> <p>&nbsp;</p> <p>כאן מגיע פרק הקללות המצריות שאין עסיסיות מהן, כלפי הישות הציונית וכלפי כל אנשי הצוות באולפן שעבדו עליו והביאוהו להתראיין, לא עלינו, לערוץ ישראלי במרמה. הטיב לעשות השחקן המצרי איימן קנדיל שהפליא מכותיו בכל אנשי הצוות כולל המראיינת אימאן מובארק שנפלה מכוח הסטירה שהפליא בה על הרצפה. ברגע השיא כאשר הדם עלה לראש איים על הצוות לשלוף את אקדחו שהיה חגור בנרתיק על מותנו. כתוצאה מזאת הפרק של קנדיל התפרסם בעולם הערבי יותר מכל הפרקים ועלה לכותרות; לא פלא שהוזמן שחקן מנוסה להתראיין (לשחק) בו. </p> <p>&nbsp;</p> <p>אז מה היה לנו: שחקן הקומדיה הידוע איימן קנדיל הגיע לאולפן להתראיין חגור באקדח, ומבקשים להדגיש שהכל ספונטני; וואלא-היל-עזים ספונטני וטבעי. הצחקתנוני. וואלא-היל-עזים הצחקתנוני. זו העונה השביעית של התוכנית המשודרת בכל העולם הערבי, לא נותר שחקן קומדיה או דרמה, ידוע או לא, שלא נמתח והתעצבן וסטר ושבר, ועדיין נותר עוד שחקן לשבוע הבא שעוד לא שמע על התוכנית והגיע להתראיין לערוץ "הזר" בתמימות, בטבעיות ובספונטניות. וואלא-היל-עזים הצחקתנוני. </p> <p>&nbsp;</p> <p>הוא שציינתי- על שלושה עמודים העולם הערבי עומד: שלטון פיקציה, תקשורת פיקציה, וערכי פיקציה; לאמת לא נותר מקום. האמת בעולם הערבי היא מיכשול שיש לצלוח.</p> <p>&nbsp;</p> <p><iframe src="https://www.youtube.com/embed/7-BE4VuUHDM" width="640" height="360" frameborder="0"></iframe></p> <p>שחקן הקומדיה המצרי איימן קנדיל מתארח אצל מראיינת "ציונית"- הווידאו המלא [קרדיט:&nbsp;<a rel="nofollow" rel="nofollow" href="https://youtu.be/7-BE4VuUHDM?t=1362"><strong><span style="color: #0000ff;">יוטיוב</span></strong></a>]</p></div>Wed, 21 Sep 2016 16:24:00 +0200ashabot@walla.com (אלברט שבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14837462http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841603&blog=14837462המכתב שלא הגיע לידי הרב עובדיה ז&quot;ל – פרק ה'http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14676892<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p class="Standard"><strong>להלן הפרק החמישי והאחרון ממכתב אשר נכתב לפני 15 שנה אך לא הגיע ליעדו... אנשי הרב פשוט זרקו אותו לפח... </strong><strong>כך במחי כף אפשר גם לזרוק אדם לפח, רעיון לפח, או סתם הגיג, הרהור או חשיבה... כך אנחנו מתייחסים, לא פעם, לילדים שלנו, לעובדים שלנו, להורינו לנשותינו לפיקודנו, לנאשמים שלנו או לטוענים שכנגדינו, את הגיגיהם אנו זורקים לפח ואת תוכניותיהם אנו דוחים מכל וכל &ndash; לא כי תוכנם אינו תקין וכי התאמצנו לבדוק? אלא כי עטיפתם אינה מתיישבת עם התוכן המתאים לנו באותו הרגע. זו האמת שרובנו מחליק אותה ובבוא היום ניתן עליה את הדין בפני דיין האמת, בשמים ממעל וגם על הארץ מתחת.</strong></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><strong>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<img src="http://images.nana10.co.il/upload/mediastock/img/16/0/177/177843.jpg" alt="" /></strong></p> <p class="Standard"><strong>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;הרב עובדיה ואריה דרעי [קרדיט: נענע10]</strong></p> <p class="Standard"><strong><br /></strong></p> <p class="Standard"><strong>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;- &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;- &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;-</strong></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14643904&amp;fb_action_ids=1039177576118740&amp;fb_action_types=og.likes"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור להקדמה</span></strong></a><span style="font-weight: bold;">&nbsp; , &nbsp;</span><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14656370"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק א'</span></strong></a><span style="font-weight: bold;">&nbsp; , &nbsp;</span><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14659302"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק ב'</span></strong></a><strong><span style="color: #0000ff;">&nbsp;</span> , &nbsp;</strong><span style="font-weight: bold;"><strong><span style="color: #0000ff;"><span style="color: #0000ff;"><span style="color: #0000ff;"><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14663507"><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק ג'</span></a>&nbsp; , &nbsp;</span></span></span></strong></span><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14669268"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק ד'</span></strong></a></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><strong><span style="text-decoration: underline;">פרק חמישי ואחרון</span></strong><strong>:</strong></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ברשותך כבוד הרב, אחתום את מכתבי בעוד אמת שיש לזככה מכל רבב, למען הסרת הספק מכל לב במסגרת המצווה הנשגבת של ביעור ספק. </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">קולך החזק והברור כבוד הרב, חייב להישמע בפרשת אריה דרעי. </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אם זכאי הוא, או אז משמעות הדבר כי נפש יהודי ואב משפחה נזרק מאחורי סורג ובריח על לא עוול בכפו. קול זעקה צריך להשמיע ומחובתך להשמיע בכל חוצות ירושלים ובכל רחבי הארץ, כי העיניים נשואות אליך. ואם הדבר יוביל למרד ולהתקוממות ברחבי המדינה- שיוביל כי זה בעינו רצונו של הקב"ה. עלינו לומר את האמת מבלי לחשוש לשאריות ולעקבות שתותיר כי יש מי שדואג לזאת, אסור לנו לפקפק בזאת וחובה עלינו להראות את זאת; חובה עלינו לא להשאיר ספק בנידון. </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ואם הוא אשם, ואני מדבר על העניין האישי לא הציבורי, דהיינו אם בתיק האישי מעד ואשם, או גם אז קול ברור וצלול צריך להישמע, מבלי להשאיר מקום לקטן שבספקות. חילול השם אם לא תעשה כך כבוד הרב, וקידוש השם אם תבטח בו ותאמר את האמת בגלוי. קידוש השם הוא לבודד את האמת מכל ספק ולפרוש אותה כהיא זו לפניו ולפני העדה, כאשר העדה בוחנת מקרוב את האקט שלך ועומדת על המצווה הנשגבת של ביעור הספק.&nbsp; </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אינך עורך דין או משפטן ולא למדת מעודך את המשפט הפלילי ואינך בקיא בנבכיו, אך זו עבודתך וזה תפקידך כבוד הרב, להבין ולהכריע בדבר, כי העיניים נשואות אליך. ואם למען זאת צריך לעיין ולנבור באלפי עמודי פרוטוקול ראיות והוכחות, אזי זו התורה בכבודה ובעצמה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">חילול השם הוא להשאיר את המצג על המסך הנוכחי, כאשר יש לינוק מחכמי הפוליטיקה את ההסברים לרזי ההכרזות היוצאות מפיך בנוגע לפרשה, וכאשר תמיכתך בדרעי עולה ויורדת כנתון תלוי ומשתנה, לפי המצבת של אנשי דרעי בש"ס ולחילופין של תומכי ישי בש"ס, או לפי המעמד הפוליטי של ש"ס בקואליציה ולחילופין באופוזיציה, בכנסת או בסקרי דעת הקהל אצל מינה צמח. אנא כבוד הרב סלח לי על הערה זו: מצב מעין זה רחוק מקידוש השם ברבים. </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אתה פוסק כבוד הרב, ובפרשה זו נדרשת פסיקתך הנחרצת, כי הנושא קשור באיש בעל עמדה שהיה יו"ר ש"ס, המפלגה אותה הקמת ומרצונך הטוב לקחת את האחריות להנהגתה; אחריות המוטלת עליך כבוד הרב כלפי שמים וארץ.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אנא כתוב פסיקה מנומקת וגלויה המבוססת על אסמכתאות וראיות משפטיות, חותכות וחד משמעיות וצא בפסיקתך לעולם. הכרעה רחבה שנימוקה עימה ביכולתה להסיר אלפי ספקות ועלוקות מלב רבבות יהודים, באשר הם יהודים.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">תורתנו הקדושה עזרה לנו עד לאין ערוך כאשר פטרה אותנו משיקול הדעת באמירת האמת, כי בזאת הורידה מעל כתפנו את מלוא האחריות לאמירת האמת; אחריות שעשויה להיות כבדה מנשוא.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">תורתנו הקדושה פנתה אלינו מעל חמשת חומשיה בפנייה ישירה ובאופן ברור ומפורש שאינו משתמע לשני פנים: תאמר את האמת ואל תחשוש. תאמר אותה במלואה, אל תהסס באמירתה ואל תגמגם.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אל תחשוש כי מה יהיה בעקבותיה... אלוקינו הוא המתכנן של מחר והאחראי על המחר, וכטוב בעיניו יעשה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">התואיל בטובך לברכני כבוד הרב, שמי אברהם בן שרה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">על החתום, </p> <p class="Standard">אלברט שבות</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14643904&amp;fb_action_ids=1039177576118740&amp;fb_action_types=og.likes"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור להקדמה</span></strong></a>&nbsp; , &nbsp;<a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14656370"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק א'</span></strong></a>&nbsp; , &nbsp;<a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14659302"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק ב'</span></strong></a><strong>&nbsp;&nbsp;, &nbsp;</strong><strong><span style="color: #0000ff;"><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14663507"><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק ג'</span></a>&nbsp;</span> , &nbsp;</strong><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14669268"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק ד'</span></strong></a></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><strong><br /></strong></p></div>Mon, 29 Feb 2016 14:57:00 +0200ashabot@walla.com (אלברט שבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14676892http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841603&blog=14676892המכתב שלא הגיע לידי הרב עובדיה ז&quot;ל – פרק ד'http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14669268<div align="right" dir="rtl"><p class="Standard"><strong>להלן הפרק הרביעי ממכתב שנכתב לפני 15 שנה ולא הגיע ליעדו... אנשי הרב פשוט זרקו אותו לפח... </strong><strong>כך במחי כף אפשר גם לזרוק אדם לפח, רעיון לפח, או סתם הגיג, הרהור או חשיבה... כך אנחנו מתייחסים, לא פעם, לילדים שלנו, לעובדים שלנו, להורינו לנשותינו לפיקודנו, לנאשמים שלנו או לטוענים שכנגדינו, את הגיגיהם אנו זורקים לפח ואת תוכניותיהם אנו דוחים מכל וכל &ndash; לא כי תוכנם אינו תקין וכי התאמצנו לבדוק? אלא כי עטיפתם אינה מתיישבת עם התוכן המתאים לנו באותו הרגע. זו האמת שרובנו מחליק אותה ובבוא היום ניתן עליה את הדין בפני דיין האמת, בשמים ממעל וגם על הארץ מתחת.</strong></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><strong>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; <img src="https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/7/7d/R._Ovadia_Yosef.jpg/200px-R._Ovadia_Yosef.jpg" alt="" /></strong></p> <p class="Standard"><strong>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; <span style="font-size: x-small;">הרב עובדיה יוסף בצעירותו [קרדיט: ויקיפדיה]</span></strong></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><strong>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; - &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; - &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; -</strong></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14643904&amp;fb_action_ids=1039177576118740&amp;fb_action_types=og.likes"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור להקדמה</span></strong></a>&nbsp; , &nbsp;<a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14656370"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק א'</span></strong></a>&nbsp; , &nbsp;<a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14659302"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק ב'</span></strong></a><strong>&nbsp; , &nbsp;</strong><span style="text-decoration: underline;"><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14663507"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק שלישי</span></strong></a></span></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><strong><span style="text-decoration: underline;">פרק רביעי מתוך חמישה</span></strong><strong>:</strong></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">כבוד הרב,</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">כאשר חלפה במוחי המחשבה לכתוב לך מכתב- נתקלתי בבעיה בלתי צפויה. סיכמתי עם עצמי לנסח מכתב מכובד בן כעשר שורות, לא נאה לעשותו פחות שמא ייראה כהערת אגב הנשלחת למר"ן ממדינה למדינה, ולא, ברצוני לנסח ולשלוח מכתב מכובד, אבל הבעיה היתה וכאמור במה אמלא את עשר השורות... הרעיון שעמד מאחורי המכתב היה קצר וענייני. רציתי בפשטות לשאול אותך: מדוע לא שומעים את קולך החד והברור בפרשת דרעי? האם לדידך זכאי הוא או חייב? האם המדינה העלילה עליו עלילת שווא שאינה יורדת מעלילת דם או שמא אכן הוא אשם ולו בחלק מההאשמות נגדו. ושוב הבעיה שלי היתה- ומה אני אכתוב לאחר מכן! האם יאה לשלוח מכתב בן שורה וחצי לכבוד מר"ן ממדינה למדינה?</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">טיקסתי עצה עם עצמי להוסיף ולקשט את המכתב במספר פסוקים הקשורים לעניין ושעדיין זכורים לי מלפני עשרים שנה, וכך אוכל למתוח את אותו המכתב לעשר שורות מכובדות. וכך התחלתי את המכתב- התחלה שהיתה בעייתית בפני עצמה עד שהחלטתי לתת חופשיות לעטי אחרת לשום דבר לא אגיע. וכך כבוד הרב, הפסוקים הספורים שנזכרתי בהם מפרשת אחי יוסף והעקדה הביאו את כל הדפים האלה בעקבותם.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אינני איש דת כבוד הרב, רחוק אני מאוד מהדבר... כן אני מניח תפילין ומתפלל מידי יום שחרית ביחיד בביתי, אך ביום שבת אינני מתפלל גם לא ביחיד כי אינני רוצה לשקר את עצמי ואת אלוקי וללכת לאחר התפילה לעבודתי... אינני גאה בזאת ואני מדגיש את זאת אך אני מציין את העובדה הלא מחמיאה זו כי פשוט נפלה לה כאן. בהזדמנות זו אציין כי לא שיתפתי איש במכתב הזה או בעצם המחשבה לכתיבתו. עוד אציין כי אינני שייך לפוליטיקה, הינני במרחק של יותר מאוקיאנוס מהפוליטיקה בארץ... אני חי מעל לעשר שנים בפנמה אליה היגעתי לאחר שעליתי ארצה ועשיתי צבא. ובהזדמנות זו רואה לציין עוד נתון אחרון על עצמי ומצבי. אינני איש עשיר וגם לא בינוני, אני חי בתנאים כלכליים לא קלים. רוצה לומר כי אינני כותב את המכתב הזה על שובע ואינני נמצא על אי שקט עם כוס תה ביד...</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">היכרתי אותך כבוד הרב. זה היה אם זכרוני לא מטעיני בשנת השמונים בשנה הראשונה לעלייתי ארצה. זה היה באסיפת עולים במרכז עולים חדשים ביבנה, נאמת אז חמש או עשר דקות באולם שהצטופפו בו כמה עשרות עולים חדשים ואני בתוכם. היית אז עם הגלימה המכובדת שלך ורק כשחזרנו הביתה הבנתי, כי פגשנו למעשה את "החכם" הגדול מכולם בישראל, את הראשון לציון. אני זוכר היטב את הרגשת הפיספוס כששמעתי את זאת &ndash; איך לא התאמצתי לשבת בשורה הראשונה... קולך, אז, היה נמוך אך חזק.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">למיותר לציין כי שמעתי מאז עליך, על ההצהרות שלך בתקשורת, על הנזיפות שהענקת לכל המי ומי כמו למיודענו יוסי שריד... הפעם השנייה שנתקלתי בדמותך ממש כבמעמד אישי, היתה באינטרנט. זה היה לפני כשבועיים כאשר גלשתי ברשת והיגעתי לאתר תחנת הרדיו הדתית: רדיו 2000. ישנו מפעל מבורך באתר החרדי הזה תחת הכותרת: "והיו עיניך נשואות&rdquo;, ראיתי ושמעתי שם כמה מהדרשות שלך, ישבתי מולך ממש על המרקע כאחד על אחד, דבר שלא היה מתאפשר פעם; נפלאות הטכנולוגיה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אותו האתר "רדיו 2000&rdquo; הציע עוד דף שניקרא: "שאגת אריה". במקום הזה התעכבתי ושמעתי את כל מה שיש לו: שמעתי את העיתונאי אמנון דנקנר, את עו"ד יורם שפטל, שמעתי עוד עורך דין אחר ועוד פרופסור מאחת האוניברסיטאות, וגם שמעתי וראיתי הקדמה של הרב אורי זוהר, בה הודיע לקהל הגולשים כי באמצעות הדף הזה ובכל הנוגע לפרשת דרעי "אנו ניתן לכם לשמוע דווקא את הקול החילוני&rdquo;.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">כולם, כל הקולות שנשמעו באתר היו כמצופה בעד איש ש"ס אריה דרעי ונגד העוולה שנעשתה לו ע"י מערכת המשפט והפרקליטות. הם דיברו שמה נגד המדינה- לאו דווקא נגד מוסד הפרקליטות או המשפטים, כל המדינה לדידם עשתה יד אחת כנגד איש התורה דרעי. אלו היו דברים חד משמעים, מחרידים, כן מחרידים, זה המונח התקין שניתן לתאר בו את הנאומים המלהיבים, שנילוו בעצקות הניגרות מתוך גרונות חנוקים של קהל רב.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">כבוד הרב, וגם אם לא הייתי נכנס לאתר הזה ושומע את הקולות הברורים והמחרידים, הרי שמעתי גם ידעתי על המחלוקת הקשה השוררת בעם סביב העניין הזה. הקול הדתי והברור נגד הקול החילוני הברור. לציין כי הקול החילוני לא היה פחות חזק וברור, אותו ייצגו שופטים בישראל לא רק התיקשורת; מדינת ישראל ייצגה את הקול הזה. ולי ולשכמותי מהצד לא נותר אלא לבחור בין צד זה לצד זה. פשוט היה עלי להפעיל את ההגיון ולראות על איזה צד ללכת.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">נוח לי ללכת אחרי הצד הרשמי ולהגיד שמדובר בשופטים בישראל, בראיות משפטיות מוחשיות, במערכת משפט של מדינה דמוקרטית. ולהגיד את האמת גם נוח לי ללכת אחרי הצד הדתי ללא היסוס, ישנו שם ציבור דתי המאמין באלוקים, ישנם שם רבנים, רבני הדור ומועצת החכמים, ישנו שם אפילו ייצוג קטן של הקשת החילונית.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ומה הבעיה איפוא, פשוט יש להפעיל את ההגיון וללכת לכאן או לכאן. ויתרה מזו, עומדת לרשותי אף האופציה לא להביע שום דעה ושום עמדה; מי אמר שחייבים להביע עמדה בכל דבר! וזאת האמת כבוד הרב וכך כפשוטו נהגתי, בחרתי באופציה האחרונה ולא הבעתי דעה לא לכאן ולא לכאן. כך נהגתי מאז שהכרתי את הנושא ומאז שהייתי בארץ, לא ראיתי את עצמי מחוייב לדעה זו או אחרת מה עוד ואינני בקיא בסוד העניינים והראיות, והרי יותר גדולים ממני עוסקים בנידון ומי אני שאחלוק על דעתו של שופט בישראל, או חלילה על דעתו של רב בישראל; קטונתי.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">עד שהיגעתי לאתר הזה כבוד הרב, רדיו 2000. והיו עיניך נשואות. ושאגת אריה... ולפתע פיתאום פרץ לו מהדיסק הקשוח בראשי קובץ אחד שהיה רדום מלפני עשרות השנים... קובץ שהייתי מהמר שכבר נשכח ונעלם. קובץ שבשמחה ובששון הייתי שם עם הנשכחים אילו הדבר תלוי בי.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">נגעתי לעיל בחלק ניכר מתוכן הקובץ הזה. המקרה שנתקלתי בו בילדותי בחלב עם בנו של הרב שהלך להיבחן בשבת, כאשר כל העניין הושתק ועומעם פן ייפגע כבודו של הרב. ואכן זה לא היה ביג דיל בפרספקטיבה קיומית של אז והיום, אך הסיפור הזה השאיר בי צלקת שאינה מכאיבה אך מכוערת ומעבירה בי חלחלה כל אימת ונזכר במקרה... מין תחושת מיאוס שאעדיף לוותר עליה ואעדיף כל דבר תחתיה אם הדבר תלוי בי.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הספק כבוד הרב, הספק הוא האשם בכל. הוא האויב של כל מערכות האדם זאת כי הוא מבלבל לו את אותן המערכות ומחבל בהן מבלי שיורגש בקיומו. קשה להגדיר אותו וקשה להצביע עליו. הספק הוא האויב מס' 1 של כל אדם באשר הוא אדם.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">האם אסור מאוד לחלל את השבת או מעט אסור לחללו אם מדובר בחתיכת עתיד שניתן להציל ע"י השימוש בעט רק לשעה אחת בשבת. כך אני רוצה לנסח את השאלה ויודע כי הניסוח הזה תמוה ורחוק מחשיבה הגיונית ומסודרת, אך זו דרכי להדביק את מה שמתחולל בראשי ישירות אל הדף הזה. זו דרכי להסביר עד כמה הספק אויב הוא וסרטני.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הוצאתי מהדיסק הקשוח לעיל עוד חומר המדבר על תכונת הענווה של הרב הראשי של חלב- שהיתה ממנו והלאה... ושאלה לי בנידון: מה היא בדיוק הענווה האם היא כדור שלוקחים אותו לפני האוכל או אחריו? או אולי לוקחים יחד עם האוכל שיהיה לכדור אפקט טוב יותר. יכלתי כבוד הרב לחיות עם השאלות האלה ואחרות, ולהחזיק מעמד לאורך ימים ושנים מבלי שהשאלות הללו יערערו את אמונתי. עובדה היא כי עודני מאמין באלוקים באמונה שלמה וכל השאלות והספקות שנותרו פתוחים בתת המודע שלי אינם משפיעים על אמונתי כהיא זו. הספקות וככל הנראה אינם קשורים ישירות באמונה, כי חבויים הם אי-שם בתת המודע ואינם יוצאים לאוויר העולם באופן תדיר, ועל כן ניתן לכל הדעות לחיות איתם. הייתי רוצה לעבור ללא שום קשר ישיר אל שאלה שמנקרת לי בראש: האם לבורא היה ספק באמונת אברהם אבינו בקיומו? וכי למה שיתעורר הספק הזה? יתרה מזו &ndash; למה להעיר את הספק הזה! האם אנו נמצאים בעיצומו של משחק פרובוקציה?</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ואני מגיע בדרך הברירה הטבעית למסקנה הנדרשת. ברי כי הקב"ה הכיר באמונתו של אברהם אבינו כי הרי הוא נגלה אליו, אבל הוא ביקש להצביע בניסיון ההוא על דרגת האמונה הזו מאחד עד עשר. הוא ביקש לערוך בדיקה ולהגיע לתוצאה מספרית, וזה מה שמסביר את מה שהזכרתי לעיל- מדוע לא ערך את הבדיקה מעכשיו לעכשיו או מהיום להיום. וכי ביקש הקב"ה להתעלל חלילה באברהם אבינו ולייסרו קצת לפני הניסוי?!</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">חלילה וחס. הקב"ה ביקש לערוך ניסוי רחב ביותר ולהגיע לתוצאה מדויקת מספרית שללא כל ספק מוכרת היא להקב"ה, אך ביקש ע"י ניסוי העקדה לפרוש אותה לפנינו כנתון מספרי, אחרת אין שום בסיס הגיוני לעריכת הניסוי מתחילתו ועד סופו על כל הבטיו וזוויות הראיה שלו. וכאן כבוד הרב, אני מגיע ל"קשר" שחששתי לאבדו: שטח הניסוי שאנו עומדים עליו היום בשנת האלפיים ואחד, הוא הרבה יותר רחב והרבה יותר נוקשה מזה שעמד עליו אברהם אבינו בזמנו. אילו היו אז ספקות שריחפו באוויר ועליהם רק עליהם עמד אברהם אבינו למבחן, הרי הספקות ושטח הניסוי גדלו היום בשנות האלפיים לאין ערוך.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">לציין כי הספקות הם מעשה ידי האדם, ולמעשה יש לאדם את מלוא השליטה על הספקות האלה כי הרי הם מעשי ידיו. הספקות ובעצם אינם עוסקים במהות האמונה וביסודה, ניתן כן להגדירם כעלוקות וכטפילים הנוגסים באמונה אך בשום פנים לא ניתן לייחס להם חשיבות של חיה מסוכנת הטורפת את האמונה... עוד לא ראיתי את האמונה שמתה מעלוקות שנטפלו אליה, אבל כן ביכולתן להשפיע על איכות האמונה ויש מי שטוען כי אין טעם לאמונה ללא איכות.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אני חושב כבוד הרב כי ישנה השפעה של הספקות על האנשים, על כל האנשים ובמיוחד על אלה בעלי האופי החלש. הספק כעלוקה אינו הורג אך ביכולתו לייאש את האדם ולהמאיס עליו את החיים, להפוך אותו לאיש אפאטי אדיש שלא איכפת לו כלום ולא משנה לו כלום, כל מבוקשו מסתכם בלהמשיך איכשהו את החיים ולגמור אותם מתישהו. אדם מיואש ואפאטי אינו מתעמק בשום שאלה ותכונת הסקרנות ממנו והלאה... בשביל מה להתעמק- הוא תוהה עם עצמו, ועל מה? שום דבר אינו שווה את המאמץ- קובע נחרצות, יש בי את האמונה באלוקים וזה מספיק ויותר.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ניתן להניח כי האדם יכול לחיות עם עלוקות הספק ולשאת אותן על בשרו כל החיים מבלי לאבד צלם אנוש. הוא ימות והן עוד דבוקות בו ומלוות אותו עד הקבר. הוא יעביר אותן כפי שהן לילדיו וילדיו יעבירו אותן הלאה... מכאן אני מסיק כבוד הרב כי העלוקות הן סרטניות, הספקות הם תאים סרטניים שמתרבים לאט בנשמת האדם מבלי להרגיש בריבויים. הם לא פוגעים ישירות באמונה ודווקא זה מקור כוחם- לא ניתן לאתר את פגיעתם הישירה כטיל הפוגע במטרה, הגם ופגיעתם פגיעת טיל רצחני לטווח הארוך ולדורי דורות.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">בזמננו כבוד הרב, בשנות האלפיים, קל מהעבר להאמין בבורא עולם למרות תכונת ההפקר שהשתלטה על הדור והעניקה לו את הגושפנקא לפריקת העול... ועל-אף זאת, ודווקא היום קל יותר להאמין.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">המדע עשוי היום כבוד הרב להיות משענת לאמונה. אם נשתמש במונח האמונתי "חיזוק"- הרי המדע יכול היום לשמש כחיזוק לאמונה וחיזוק מזן טוב. המדע, מטבעו, נוגע ישירות ביחידה שיש לאדם שליטה מלאה עליה ומתקשר עימה ללא שום תיווך, יש למדע דלת פתוחה אצל כל אדם בעל שיקול-דעת רציונלי. ההוכחה לזאת אינה טמונה בפרופסורים שמאמינים באלוקים גם לא באנשי הרוח שחזרו בתשובה, ההוכחה נמצאת בעולם הרחב, בעולם כולו. אינני היסטוריון ולא סטטיסטיקאי, אך בטוח אני כי מספרם היחסי של המאמינים כיום בדורנו עולה לאין ערוך על מספר המאמינים בזמן אבותינו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ולמען להוריד אי-אלו אי-הבנות אדגיש כי אינני מדבר רק על היהדות, אני מדבר על שכנינו הערבים, ואני מדבר על המטבע הדומיננטי בימינו- הוא הדולר שעל כל שטר ושטר חרוטה המימרה "מאמינים אנו באלוקים". אינני מתכוון לערוך כאן השוואה בנושא האמונה ומשמעותה הנוצרית או האסלאמית, אולם ובגדול מעל לחצי אוכלוסיית העולם מאמינה היום בבורא עולם. המימרה המתנוססת מעל השטרות של מטבע הדולר אינה סיסמה פוליטית בעלמא שמישהו החליט על כדאיותה, היא מתנוססת מעל אותו השטר מזה זמן רב.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">בזמן הקדום כבוד הרב, לא היה לאבותינו את הפריבילגיה לראות תחת המיקרוסקופ את כדוריות הדם הלבנות כאשר נערכות סביב חיידק שחדר לגוף ללא רשות, וכיצד תוקפות אותו ולא נחות עד שמחסלות את אחרון החברים במשפחתו, ולאחר מכן ממשיכות לטייל בגוף כחייל העומד על משמרתו. ניתן להגיד היום בפה מלא כי למרות כל הדתות והאמונות הטפלות שצצו בעולם ולמרות השפעתן, האדם בשנות האלפיים חשוף יותר מאי פעם להבנת עוצמת הבריאה, ולבטח מעל ומעבר לזמן אבותינו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">האדם הגיע לחלל, לירח ולמאדים ועוד יגיע ליעדים הרבה יותר רחוקים ואטרקטיבים. הוא ראה את הכדור הכחול שלו מהחלל הרחוק, והצליח לחשב ולהבין כי אם הכדור הזה היה קצת יותר רחוק או קרוב מהשמש- לא היה ניתן לחיות עליו. ולמעשה רק במיקום המדוד הזה ורק באטמוספרה המדויקת הזו ורק עם אלפי תנאים אחרים המצטרפים למיקום ולאטמוספרה ולכמות המים המדויקת ולשיעור המדוד של החמצן והחנקן והפחמן... &ndash; רק אז ניתן לחיות על כדור הארץ, ולסדר המפליא הזה האדם נחשף היום יותר מאי-פעם. לציין כי לצד עיצום החשיפה לבריאה נשמעים גם קולות שמנסים להסביר את מקור הבריאה ע"י הבנת הדינמיקה שלה &ndash; כתורת האיבולוציה שעומדת על הדינמיקה של התפתחות החי ומנסה לטעון כי יש בהבנת הדינמיקה הזו בשביל לעמוד על מקור הבריאה- ולא היא; ההבחנה בדינמיקה והבנתה אינן מצביעות על מקור הבריאה, הן מצביעות, וטוב שכך, על הבנת הדינמיקה ותו לא. ובכל אופן, קולות אלו הולכים ונחלשים עם הזמן כי בסופו של דבר, ההגיון, וככל הנראה הולך ומתפתח בצמוד להתפתחות האדם.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">כבוד הרב, ולצד החשיפה לעוצמת הבריאה שמקורה בעומק החקירה אליה הגיע האדם בעידן שלנו- ולצורך העניין אקרא לתופעה מבורכת זו "החדירה לעומק", התפתחה לידה עוד תופעה המנוגדת לה בתכלית הניגוד, וגם לה אקרא בשם "תופעת הקלילות". הכל בימינו קליל ודליל וזה אחד המאפיינים של דורנו. היום כל דבר צריך להיות מהיר וקליל- אחרת הוא נדחה על-ידינו בשאט נפש! אפילו השירים צריכים להיות קלילים וקצרים, שיר שעובר את מחסום החמש דקות גורלו נחרץ... אינני יודע אם שמעת פעם על מושג "הפופ / הרוק" שהיום זו המוזיקה המובילה בעולם, וגם אוהדי המוזיקה הזו יודו כי הקלילות היא המאפיין של סוג הזמר הזה. אפילו הכסף מתאפיין היום בקלילות, קל היום להגיע לכסף וקל יותר לבזבז אותו. אף היחסים בינו לבינה מתאפיינים בקלילות... הקלות שמאפיינת את ההחלטה &ndash; להתיידד, להתחתן, להתגרש... הכל הולך מהיר וקליל, יש היום המונח "אוכל מהיר" והוא הוא השולט בעולם כבוד הרב.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">חכמים ממני הבחינו זה מכבר בתופעת הקלילות הזו שמאפיינת את הדור, וראו בה כסמל להתפוררות הדור ולתהום התרבותי אליו הידרדרנו. וגם חז"ל הבחינו בתופעה הזו וראו בה האחראית לשקע התהומי באמונה הנותן את אותותיו בעם היהודי, והתפוררות היהדות היא אחת מסימני הדרך של השקע הזה. ואם נתמקד במונח המטריד "התפוררות היהדות", הרי בתוכו טמונה תכונת ההתבוללות שחז"ל הצביעו עליה דרך החריץ של המונח הזה, לאמר כי "העדר האמונה" הוא מקור התפוררות היהדות, שהביאה בדרכה שלה להתבוללות בעמנו הקטן ממילא אשר הולך ומתקווץ ומצטמצם בגלל תכונת ההתבוללות הדוהרת בימינו כסוס ללא רסן.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אני טוען כבוד הרב, כי אנו מדחיקים ביוזמתנו את האחראי האמיתי לתופעת ההתבוללות &ndash; אם תרצה להתפוררות היהדות, כאשר מבוקשנו להדוף את האחריות זו מתודעתנו, להשליכה על "העדר האמונה" ולהציגה כזו כמצג שווא.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">לא העדר האמונה כבוד הרב; הספק הוא האחראי האמיתי להתפוררות ולהתבוללות, ומבוקשנו להדוף אותו מתודעתנו ולהשליכו על כל גורם אחר רק לא עלינו, כי אנו אנו האחראים ליצירת הספק ואין ברצוננו שהרבב ידבק בנו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אינני מכיר יהודי שאיננו חפץ ביהדותו או איננו גאה בה, וזה כולל היהדות החילונית שהשמיטה מעליה את עול המצוות- כולל המצוות הבסיסיות ביותר כמו ברית מילה או קבורה יהודית... ואף יהודים אלה מגלים את התחושה שמושכת אותם פנימה אל תוך העם הזה, ולא רק שאינם מתנגדים לה כי אם מתמסרים אליה כחוויה מבורכת וחמה. לציין כי תכונת המשיכה אל תוך היהדות מוסיפה ללוותם עד להיתקלות הראשונה בזרם בלתי צפוי המושכם בכוח לכיוון ההפוך &ndash; דווקא אל מחוץ למעגל היהודי שלא מכבר חשו את החום שלו והיה לביתם. דוגמה אופיינית להיתקלות מוזרה כזו היא של היהודי החילוני המבקש לגייר את האדם שאהב וברצונו לחלוק עימו את חייו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">דווקא בזו הצומת ונקודת הזמן מגיחה במלוא עוצמתה זיקת היהודי החילוני ליהדותו, והוא מבקש להתיישר עם העובדה הזו ואף להוציאה מהכוח אל הפועל על-ידי גיור את מי שעתידה להיות שותפתו לחיים, וכוונתו הכנה היא לא להתנתק מביתו היהודי, ולהקים כן בית יהודי עם אימא יהודיה וילדים יהודים. אולם דווקא בנקודה זו כאשר היהודי הזה זורק את עצמו אל זרועות היהדות ומצפה שתפתח את ידיה לחבקו, דווקא ברגע אינטימי זה היהדות עושה כל לאל ידה בשביל להדוף אותו מעליה, כפרסונה בלתי רצוי שמערימים עליו קשיים בכדי שיבין כי מקומו לא עימנו. הדרישה החד משמעית מהיהודי החילוני לעבור עם אהובתו לאורח חיים דתי חרדי ובאופן מיידי ללא שום תקופת מעבר- אחרת אין תוקף לגיור אהובתו, דרישה זו היא תביעה שמשמעותה אחת: לך מעלינו כי מקומך אינו עימנו. באופן הזה מקבל החילוני את ההקפדה ההלכתית הנלווית בהכלמה וביזוי ניכרים ובולטים, כאשר המשגיח נכנס אל ביתו ללא רשות גם בשעות הלא רגילות לבדוק אם המקרר מכיל חומרים בלתי כשרים. אני חי בפנמה ואת ההליך הזה על כל פרטיו ראיתי במו עיני אצל ידידים אשר עברו את הפרצדורה האורתודוקסית לגיור ובעגה שלהם- את שבעת מדורי גהינום ולא צלחו אותה, או אז הלכו בשארית יהדותם- אם נכון הביטוי ישירות אל זרועות הרפורמים, אל מיאמי. רוצה לומר כי הלכו ברגליים נכות אל מחוץ לבית היהודי- אל מעוז ההתבוללות. גאוות היהודי החילוני הזה ביהדותו- תהפוך בין לילה לגעגוע ולא סתם געגוע כי אם לתשוקה שאבד עליה הכלח.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">מוצא נכון להדגיש כי אינני מנסה להביע בזאת את דעתי ואת מורת רוחי מתהליך הגיור האורתודוכסי, כן אני מנסה לבחון את מוטיב הספק כאשר משתלט על נפש היהודי וגוזל ממנו כל חלקה טובה שהיתה לו ביהדות. היהודי החילוני שלא צלח עם בחירת ליבו את הגיור האורתודוקסי- יהודי זה לא ייצא עם המסקנה שעל פניה מתבקשת כי עצם התהליך קשה במהותו- כי אם יצא עם ספק אחד גדול: וכי מדוע דחתה אותי היהדות למרות רצוני הגלוי והכנה בבית יהודי כנוסח הבית שגדלתי בו. והרי רק אתמול הייתי יהודי בן יהודי ואף אחד לא הטיל ספק ביהדותי או הפריע לאמונתי שעימה חייתי בשלווה עם האלוקים שלי, ולפתע פיתאום כל מהותי-יהדותי עומדת בספק, ומבלי שום התראה מוקדמת כל הקיום היהודי שלי בסכנה ואף בני בשרי לא יהיה יהודי, יען לא צלחתי את שבעת מדורי גהינום ולא עמדתי בתנאי המשגיח המחמירים והמבזים בעליל. היהדות שחייתי עימה בשלום עד הלום- גם היא בסכנת הכחדה ועל שום מה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">השאלה שמעודה לא עמדה על הפרק, האם היהדות חשבה על מצוקת היהודי הזה? האם מי מאחיו נתן את דעתו עליו? האם ומלבד לראותו אשם בפשע ההתבוללות- מישהו ניסה לנעוץ מבט בתהליך התבוללותו? ואולם, כבוד הרב, כן אני מבין את מה שמתחולל בתוך היהודי הזה שנקלע לתהליך האל-חזור של ההתנתקות מהבית היהודי. אני מבין את מנגנון חשיבתו- את המכניזם המבלבל הזה הניזון מהספק שהוא הוא אותו מכניזם הפועל אצל חתך גדול בעם היהודי, אצל החילוניים והמסורתיים ואף אצל חלק לא מבוטל מהדתיים. ההבדל הוא שאצל מיודענו המככב במדגם הגיור- מכניזם הספק ובמקרה הותנע אצלו בגלל סיטואציה טכנית בלתי צפויה שנקלע אליה, ואצל האחרים- כל היתר: המכניזם הזה קיים אך רדום. אני כותב את זאת וליבי רועד אך ידי יציבה!</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">חושש אני כבוד הרב שהינני מדבר על תופעה הטמועה בחתך משמעותי מהעם היהודי, חתך המתקרב לספרות האחרונות של מאת האחוזים! אני מדבר על היהדות כבוד הרב, על בעיה יהודית מוחשית- לא דמיונית. אני מתאר תופעה שהגיעה לשיאה בימינו ומתחוללת כאן ועכשיו, אין לאף אחד שליטה על התופעה הזו ואין לנו מושג מה הם ממדיה, מהו מקורה ולאן היא חותרת!</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">העלוקות כבוד הרב, אני מדבר על עלוקות הספק הנדבקות כתולעת בנפש האדם ויש להן את כל הזמן שבעולם למצוץ את דמו עד הטיפה האחרונה; הן לא נחות עד ללוות את האדם לפתח קברו. אני מדבר על תופעה סמויה ורחבה ביותר של הדחקת הספק והדיפתו מהתודעה, ולמעשה אני מצביע על מנגנון אנושי של הדחקת הספק והכחשת קיומו והשאלה איך עובד המנגנון הזה:</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">החוליה הראשונה במנגנון הזה נוצרת כאשר מקבל האדם מסר מסוים לא ברור, והמוח קולט את המסר המעומעם ומסווגו ככל יתר המסרים לפי רמת חשיבותו. כלומר המוח מאחסן את המסר הפתוח באחת התיקיות השייכות לנושאים הבלתי פתורים שיש עוד לעבוד עליהם בשביל להבהיר אותם. המעניין הוא שאין לתודעה האנושית שליטה על תיקיות מהסוג הזה, כלומר אינני יכול להחליט על מחיקת תיק כזה או אחר מהרשת המוחית בתואנה כי אין לי כוונה ורצון לעסוק בו בעתיד, או כי אין בידי יכולת לפתור אותו... ואף אם אתעלם מתיקים כאלה- המוח ימשיך לאחסן אותם קובץ מעל קובץ, ואני מדבר על הקבצים הלא פתורים, הפתוחים, שצריך עוד לעבוד עליהם ולהבהיר אותם כי הספק אופף אותם.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">וכך ממשיכות התיקיות הללו להיערם במוח, עד שקבצים אלו מגיעים לכמות כזו שהאדם כבר "משלים" עם אי-יכולתו להתמודד איתם כי אין באפשרותו לעמוד על כולם ולפתור אותם, או אז הוא מקבל את הליקוי הזה בהבנה וכמעט ביראת כבוד. זו למעשה נקודת "האל-חזור" שמסמלת את היאוש הכולל בו פוגש האדם פנים אל פנים, והחל מרגע זה והלאה האדם מפגין אדישות כלפי הכל וניכר בו וכאילו נתלש ממציאות זרה ומוזרה שאין לו חלק בה. כאן בנקודת "האל-חזור" האדם מפסיק להתעניין, לברר ולשאול שאלות, זאת על אף ובעברו הלא רחוק הקדיש מחשבה לנושאים מעין אלו וניסה להתייחס ולגלות בהם עניין, אולם ובהגיעו לנקודה הזו כאשר קבצי הספקות פתוחים למשעי ונערמים- המוח פוטר אותו ממשימת הבירור וכאילו מבקש להגן על עצמו לבל יתפרק. המעניין בתהליך הזה הוא כי גם בהגיענו אל נקודת "האל-חזור" &ndash; מוחנו לא מפסיק לרגע לאסוף עוד ועוד קבצים הדורשים בירור, והוא ממשיך לאחסן ובסדר מפליא עוד ועוד שאלות פתוחות שהספק אופף אותן. מדוע ומה ההגיון... גם זו שאלה פתוחה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">לנקודת "האל-חזור" זו יכול להגיע האדם בכל גיל ומצב, וגם בגיל הניעורים הוא עשוי להגיע אליה- תלוי בשיעור הספקות אליהם נחשף ובכמות הקבצים שנערמו במוחו. לציין, כבוד הרב, כי על אף ונקודת האל-חזור התמקמה על אי של ספקות, אולם אין לאי הזה קשר ישיר לאמונה הבסיסית הגולמית. כלומר גם המאמין בבורא יתברך עשוי לעמוד חסר אונים מול הקבצים הפתוחים שהספק אופף אותם, ולהפגין את האדישות שלו כלפי הנושאים העוסקים ביהדות בכלל או בקיום הבורא בפרט. הוא יביע את אמונתו באלוקים אך בד בבד יאמר לנו בפה מלא: נא אל תלחצו אותי לקיר ואל תשאלו מעבר לאמונתי זו מאומה...</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אני יכול להניח כי השם יתברך ביקש במבחן העקדה להביא את אברהם אבינו אל הנקודה של שיא הספקות- זו שקראתי לה "נקודת האל-חזור" ודווקא שם להעמיד אותו למבחן: האם אברהם יחזור מהנקודה הזו או לא. האם הוא ייעצר בנקודה המסמלת כהיא זו את שפל המדרגה שאדם עלול להיקלע אליה, או שמא ישתחרר ממנה ויעפיל הלאה אל עבר המציאות. אין ספק כבוד הרב, שאף אם אברהם אבינו לא היה עובר את המבחן הקשה &ndash; חזקתו על האמונה כהיא זו לא היתה נשללת ממנו; ללמדך כי אפילו אברהם אבינו עמד מול נקודת האל-חזור היכן שהקבצים הפתוחים מצטברים, ובניגוד לטבע האנושי התמודד עם הקבצים הללו והעפיל הלאה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ברור איפוא כבוד הרב, מדוע כה חשוב לצמצם את קבצי הספקות- לא להרבותם. ברור כי ספק אחד שקהילה שלמה נחשפת אליו &ndash; נזקו בל ישוער לעומת הספק האישי שגם הוא פוגע ומשחית. המקרה שנזכרתי בו מילדותי בחלב של בן הרב שנבחן בשבת- והעניין הושתק ועומעם... מקרה זה הוא דוגמה יפה לספק ציבורי אשר נזקו מחלחל לנפשות ומותיר בהן את צלקתו בכל הזמנים- לא רק בזמן שקרה. בילדותי עוד, ובהשראת הרב הראשי של חלב, נתקלתי בעוד ספק קטן אך מהותי על&nbsp; הענווה והקשר שלה ליהדות, "האם היא כדור שלוקחים לפני האוכל או אחריו?"- אין ויכוח כבוד הרב שגם הספק הזה הוא של חלקת הכלל והנזק שלו ניכר בכל מי שנחשף אליו, גם הצלקת שלו ניתנת לזיהוי בדרגות שונות ובכל הדורות.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">עדה שלמה של יהודים כבוד הרב, דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים, צברים ועולים, מאמינים וקטני-אמונה, עדה שלמה של יהודים כשרים נחשפה לספק הטמון בפרשת דרעי. עם שלם נחשף לספק המוצק הזה ומאיים לעשות בו שפטים עוד באותו הדור ולאורך כל הדורות. אני מזמין אותך כבוד הרב לזכות ולצמצם את הנזק של הספק הזה עוד בדורך; מה טוב אם תכרות את ראשו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אני מאמין באמונה שלמה כבוד הרב שהתורה ידעה כי פרשת דרעי בוא תבוא ועוד כהנה וכהנה פרשות המסובכות ממנה. אני מאמין באמונה שלמה, ולא רק לצורך העניין, כי אומנם אנו נמצאים בסרט כתוב מראש עם תסריט מוכן ומוגמר, אך ניתנה לנו הזכות להתפרץ לכל קטע בתסריט ולשנות בו כראות עינינו. שינוי כזה שעליו החלטנו מרצוננו החופשי, יגרום לכניסתנו לסרט אחר שיכול להיות איכותי יותר או פחות, הדבר תלוי רק בנו. וגם בסרט השני התסריט שוב מוכן ומזומן וגם כאן אנו חופשיים להתפרץ בכל שלב ולשנות. אנו חופשיים בהחלטותנו שאין להם סוף, גם אין סוף לשינויים ולתסריטים. כאן נולד כבוד הרב עקרון העל של הדמוקרטיה שקבוצה אנושית טענה עליו בעלות מימים ימימה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">מכאן, אני מבין את הנדיבות הבלתי מוגבלת של הבורא כלפי האדם שאיפשר לו לשנות ולהשתנות מכל מקום ובכל מצב. ואף אם נמצא בתחתית שום דבר לא אבוד; וזה טוב ונדיב גם מעניק תיקווה, ואולי זה מסביר את העובדה התמוהה מדוע לא מפסיק מוחנו לתייק שאלות וקבצים פתוחים, אף על פי שמגיע לנקודת האל-חזור בה מפסיק האדם להתייחס לשאלות אלה, ומשדר מכאן ואילך רק מצוקה ואדישות.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אני מגיע בדיעבד למסקנה כי ניתן לפתוח כל קובץ אף את האפל ביותר ולפענח אותו. המונח "אפל", להשקפתי, אינו דבר רע או רע עד מאוד כי אם דבר שמזמין ספקות. זה דבר בלתי ברור בעליל שיכול להיות טוב או רע, מיסודו או בכוונותיו, אולם כל עוד והספקות סובבים אותו ימשיך להיות אפל ובלתי רצוי עד שיוסרו הספקות סביבו, או אז ורק אז ניתן לעמוד על ערכיו ולכנותו בשם אם זה טוב או רע.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אני מזמין אותך כבוד הרב לפתוח את כל הנושאים שהספקות מרחפים סביבם, ולצמצם את נזקיהם עוד בדורנו באופן שלא יחמקו אל הדורות הבאים ויזיקו גם להם; זו בעינה המצווה החשובה והנעלה של ביעור ספק; אינני בטוח אם חשיבותה יורדת ממצוות ביעור חמץ. אני מזמין אותך כבוד הרב לכתוב תסריט נקי מרבב הספקות והעלוקות, ולהזמין את רבבות ישראל להכנס לסרט החדש הזה, אולי ימצאו בו עניין, ההחלטה בידיהם ותפקידך כרב הוא להעמיד להם תסריט תקני באופן שיוכלו להתפרץ אליו ולשנותו לטוב או לרע- זהו העיקרון הדמוקרטי שהשם יתברך פתח את צירו לפנינו, ועליך כרב מוטלת המשימה לתחזק את הציר הזה ולנקותו מכל רבב.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הבעיה היא לא האמונה כבוד הרב, רוב העולם כבר מאמין באלוקים וזו תופעה מבורכת ודווקא הולכת ומתפשטת. הבעיה היא לא המיקווה ולא חילול שבת ולא הטלוויזיות או התיקשורת, התועבה לא באה משם; זו הטעות האופטית של עצב הראייה שלנו. הבעיה האמיתית היא השקר כבוד הרב, השקר העצמי שמקיף אותנו מכל עבר. התורה ידעה כי זו היא המחלה שעתידים אנו לסבול ממנה לדורי דורות, ועל-כן הקדימה תרופה למכה ולימדה אותנו כיצד לא לשקר. היא נתנה לנו דוגמא ועוד דוגמה וכמעט פגעה באינטלגנציה שלנו, אך היא ידעה עם מי יש לה עסק; עם קשה עורף אנחנו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הטרגדיה שלנו היא כי שידלנו את האדם לרצח וגם הבאנו אותו ביוזמתנו אל זירת הפשע. העמדנו אותו בעמדת הרצח, שמנו אקדח טעון בידו ואף לימדנו אותו להשתמש בו במיומנות. או אז ולאחר שנודע לנו על מעשה הרצח הנתעב שעשה, היטלנו עליו גזר דין מוות וביערנו הרע מקירבנו במצח נחושה ובקור רוח מקפיא.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">בפסקה לעיל ציינתי כי "השקר העצמי מקיף אותנו מכל עבר" ובזאת הצבעתי ולמעשה על "גול עצמי" שהכנסנו לשער שלנו. ברשותך כבוד הרב אבאיר את כוונתי בדוגמה חיה:</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אתמול יום שני (להזכירכם כי המכתב נכתב לפני 15 שנה...) קראתי את כתבת&nbsp; השער של 7 ימים שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות, יום שישי ה-11 במאי 2001. זו היתה כתבה ארוכה מעל לעשרה עמודים על בחור אחד ושמו גלעד.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">גלעד, חייל בצה"ל, כיום הוא אזרח, במונולוג עצמי על תקופת שהותו בהר הקללות "הבופור" בלבנון. הוא גולל את סיפור שרותו הצבאי כאשר שהה עם הצוות שלו בבופור, עד כמה היה קשה... גלעד עימת את הקוראים עם דברים אנושיים גרידא ועם רגשות גלם בלתי מזוקקים אך מיד ראשונה. הוא איבד חבר ועוד חבר ועוד אחד שהלכה לו היד בנוכחותו, פשוט נותקה ממקומה. הוא ציין את המשפט הבא: "אני בן עשרים ואחד, תפסתי גופה של חבר בין ידיי בלי הראש כי הראש עף ממקומו ולא מצאנו אותו, ואני חושב שבסופו של דבר אני לא החייל היחיד בן עשרים ואחד בצה"ל שתופס בין ידיו גופה של חבר בלי ראש". גלעד הוא בחור יהודי לאימא יהודיה. ושוב אחזור ואשנן את המשפט האחרון שבעים פעם: גלעד הוא יהודי כשר.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">והשאלה כיצד יתמודד גלעד עם העלוקות והספקות שהחברה במו ידיה מזמנת אותם אליו ומדביקה אותם לנשמתו. מתי הגלעד שלנו יגיע אל נקודת ה"אל-חזור", אם זכורה לך כבוד הרב, היא נקודת ההשלמה והאדישות, היא העלוקה שנדבקת בנשמה ומלווה אותה עד הקבר.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ספק מס' אחד: הנטל רק עלי והחרדים מנצלים את עובדת היותי יהודי שמשתתף במאמץ המלחמתי נגד כוחות האויב.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">מה עושים היום גדולי התורה להסרת הספק מהבחור הזה כבוד הרב. איזה דין וחשבון יתנו ובבוא היום, בפני בורא עולם, לגבי הבחור היהודי הזה גלעד? ונא לדייק כי הדין וחשבון שעתידים לתת בפני בורא עולם, אינו נוגע בשאלת הנטל של גלעד ולמה נשא בו לבד; הדין וחשבון נוגע בשאלת הספקות שהתפתחו לתאים סרטניים בגלעד, ומה גדולי הדור עשו להסרתם.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הבעיה כבוד הרב, כי גלעד כבר לא שואל את השאלה הזאת. חיפשתי בכל עשרת העמודים של המונולוג שאלה כזאת, דהיינו למה אני כן והחרדים לא - ולא מצאתי. ובעצם מצאתי שאלה אחרת שהציקה לו: מדוע הוא כן והג'ובניקים בקריה לא. הוא תוהה מדוע הוא נלחם והג'ובניקים בקריה שותים קפה.</p> <p class="Standard">מכאן אני מסיק, שהוא כבר הגיע אל נקודת האל-חזור. הוא לא ישאל שאלות ולא יתעניין בשום דבר. גלעד ולאחר השיחרור לא ילך להפגין מול ישיבה חרדית ויצעק במלוא גרונו: למה אני כן ואתם לא. ולאחר שישיל מעליו את המדים, הוא ייסע ישירות מהבקו"ם למזרח הרחוק לנקות את הראש. הוא כבר מקרה אבוד כבוד הרב.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אנא ממך כבוד הרב, הסר ממני אם בכוחך את עול הספק, ואני אעלה את אותה השאלה הכמוסה בתת המודע של גלעד ושכבר לא שואלים אותה מחמת ההתיישנות: מדוע יהודה הבחור החרדי לא ישתתף בנטל של ההגנה אם הוא חי באותה המדינה, אוכל מלחמה ושותה מהמים שלה?</p> <p class="Standard">ולזאת אוסיף את השאלה שאמורה "לענות" על אחותה: ואם יהודה, הבחור החרדי יתגייס לצבא, או אז מי יישא עליו את עול התורה והתלמוד?</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ברור לי כבוד הרב כי התשובה הזו פותחת עוד ערוץ של ספק, כי הרי לא מדובר בשרות צבאי לכל החיים ולכל הגילאים. כולנו יודעים כבוד הרב, כולל גלעד ויהודה וגם עבדך וכבודו כי מדובר בשלוש שנים של שרות ואחריהם יכול יהודה לחזור ללימודיו התורניים. הספק שמא אווירת הצבא תשפיע על יהודה ותטה אותו מאורח חייה של תורה הוא אכן ספק חזק שמעמיד את ערכה של התורה בספק. אבוי לתורה, כבוד הרב, אם נועדה להתקיים רק באוהל התורה כאשר מחוצה לו קיומה חלילה יוטל בספק. אבוי לתורה אם רואים באוהלה ככלוב שבתוכו נושמים את אוויר התורה אך מחוצה לו דולף האוויר הזה. תורתנו תורת חיים כבוד הרב, ואוהלה מאהל על כל מרחב החיים הן בישיבה הן בצבא, והן ברחוב ובעבודה וגם בחיק המשפחה; זו בעינה תורתו של משה בן עמרם.&nbsp;&nbsp; </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">והרי לך כבוד הרב עוד דגימה מהספק הגס והממאיר הנטפל לנפש כעלוקה, נדבק ולא מרפה. הדגימה היא סביב השאלה האנושית הזו: ומה עם המוסר של פיקוח נפש.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הרי אם לא נגן על ביתנו, ואיני אומר מולדתנו שלא להתפס לוויכוח קטנוני, האויבים יבואו עלינו ויהרגו אותנו. אם כבודו מוצא איזושהי גוזמה במשפט האחרון - אני מזמינו ומפציר בו בכל ליבי לקרוא את הכתבה ב- 7 ימים על גלעד, שם נמצאת הפרכת הגוזמה. באותה הכתבה נזכר שמו של בחור בשם נועם ברנע שנהרג התפגר בשביל המוסר הזה של פיקוח נפש, ומעשה שהיה כך היה: נועם וגלעד קמו בבוקר יום אחד והלכו לאתר מוקשים שהאויב זרע בדרך אל הבופור. משימתם היתה לאתרם ולנטרלם אחרת עלולים חבריהם להתקל באחד המוקשים ולהתפוצץ, ועל-כן המשימה היתה של הצלת חיים ובלשוננו "פיקוח נפש&rdquo;. ולמעשה שניהם ידעו כי סיכויים לצאת חיים מהמשימה, ומישהו צריך לעשותה, שואף לאפס, והם הלכו בידיעה ברורה וצלולה כי למות הוא סיכוי סביר. ואכן נועם מת- אם תרצה המזל לא שיחק לו, וגלעד שהיה במרחק של מטר ממנו, נשאר חי. זה היה רק לפני שנה, בשנה שעברה כבוד הרב.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">השאלה שאין מנוס ממנה- היתכן והבעיה היא חילוניות הצבא? החיילות, ההפקרות... היתכן והבעיה היא החרדה לשלומם הנפשי והרוחני של החרדים, וכל מי שתורתו אמונתו חייב להיות בריא בנפשו ברוחו ובנשמתו? ויורשה לי לנסח את השאלה הבאה: הצבא הוא המרחב בו נאספים ונערכים בשביל להלחם באויב ולהגן על עצמנו מפניו, וממתי מתכננים את מרחב הלחימה? ממתי עורכים את מרחב הלחימה כך שיתאים לשלומנו הנפשי והרוחני? היה ולא התאים האם נפסיק להגן על עצמנו כי מרחב הלחימה אינו ערוך לבקשתנו, או שמא נפנה את האויב למרחב ערוך ומתאים יותר? ומה עם התורה שאמורה להתלוות אלינו לכל מקום ולפרוש את חסותה עלינו בכל מרחב החיים? האם מרחב הלחימה אינו חלק ממרחב החיים? ממתי בוחרים את מרחב הלחימה ואף את המחיה בשביל לתכנן ולערוך, האם לקחנו על עצמנו את עול התיכנון של העולם? האם לקחנו לעצמנו את תפקידו של בורא עולם?</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">בורא העולם הוא אחד ויחיד כבוד הרב והוא המתכנן הבלעדי של עולמו, קטונו אנו בלהתערב בתיכנון רחב הקף זה, ואל לנו להתכחש לאמת על שלוש רובדיה:</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><![if !supportLists]>1.&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; <![endif]>עלינו להגן על ביתנו, על ילדינו ומשפחתנו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><![if !supportLists]>2.&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; <![endif]>חובה זו מוטלת עלינו, שום אדם לא צריך לעשות את זאת במקומנו. </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><![if !supportLists]>3.&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; <![endif]>אין להשאיר ספק אודות האמת הזו, מחמת חילול שם השם.&nbsp; </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">כן כבוד הרב, יש להבהיר את האמת הזו ולזכך אותה ולו למען להסיר ספק מליבו של יהודי אחד, ולו למען הסרתו מליבם של שניים. נשתחווה לפניו ונאמר: אתה בורא העולם והמתכנן הבלעדי של העולם.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">עד כאן הפרק הרביעי. נתראה בשבוע הבא בע"ה&nbsp;<a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14676892"><span style="color: #0000ff;">בפרק החמישי והאחרון</span></a>.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14676892"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק ה' האחרון</span></strong></a></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p></div>Fri, 26 Feb 2016 13:56:00 +0200ashabot@walla.com (אלברט שבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14669268http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841603&blog=14669268המכתב שלא הגיע לידי הרב עובדיה ז&quot;ל – פרק ג'http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14663507<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p><strong>להלן הפרק השלישי ממכתב שנכתב לפני 15 שנה ולא הגיע ליעדו... אנשי הרב פשוט זרקו אותו לפח... כך במחי כף אפשר גם לזרוק אדם לפח, רעיון לפח, או סתם הגיג, הרהור או חשיבה... כך אנחנו מתייחסים, לא פעם, לילדים שלנו, לעובדים שלנו, להורינו לנשותינו לפיקודנו, לנאשמים שלנו או לטוענים שכנגדינו, את הגיגיהם אנו זורקים לפח ואת תוכניותיהם אנו דוחים מכל וכל &ndash; לא כי תוכנם אינו תקין וכי התאמצנו לבדוק? אלא כי עטיפתם אינה מתיישבת עם התוכן המתאים לנו באותו הרגע. זו האמת שרובנו מחליק אותה ובבוא היום ניתן עליה את הדין בפני דיין האמת, בשמים ממעל וגם על הארץ מתחת.</strong></p> <p><strong><br /></strong></p> <p>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<img src="http://images1.calcalist.co.il/PicServer2/20122005/368735/YE0224361_l.jpg" alt="" /></p> <p class="Standard">&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; הרב עובדיה יוסף ז"ל [קרדיט: כלכליסט]</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; - &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;- &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;-</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14643904&amp;fb_action_ids=1039177576118740&amp;fb_action_types=og.likes"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור להקדמה</span></strong></a>&nbsp; , &nbsp;<a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14656370"><span style="color: #0000ff;"><strong>קישור לפרק א</strong><strong>'</strong></span></a>&nbsp; , &nbsp;<a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14659302"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק ב'</span></strong></a></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><strong><span style="text-decoration: underline;">פרק שלישי מתוך חמישה</span></strong><strong>:</strong></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ישנו, כבוד הרב, רעיון ישן נושן גם ערמומי בעל אלפי שמות ופרצופים והוא בשימוש עד עצם יומנו זה. הרעיון הזה נולד מהיסוד שאומר כי לא תמיד כדאי לומר את האמת. אומרים כי לא צריך לומר לעיוור עיוור בפניו הגם והדבר אמת. אומנם הוא עיוור, מכוער, נמוך, מטומטם, צולע... העובדה אמיתית והאימרה משקפת את האמת, אך לא תמיד צריך להטיח את כל האמת בפנים.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אני מניח כי מהרעיון הזה נולד המונח שנקרא: שקר לבן, וגם המונח הזה מכוון אל העיקרון- שלא ללכת עם הראש בקיר... לפעמים ובשביל "שלום בית" למשל, צריך לא לומר את האמת ואפשר להשתמש בשקר לבן קטן...</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">עוד נגזר מאותו היסוד כי לא תמיד צריך לומר את "כל" האמת; ולמען האמת לא מובן לי מה זו אמת ומהי "כל האמת", אך מאמין אני שההפרדה הזו היא אחת מצאצאיו או מניניו של הרעיון הקדמון ההוא שאומר כי לא תמיד כדאי לומר את האמת, הוא הוא ההגיג הבסיסי ולא מן הסתם ציינתי כי לרעיון הזה ישנם אלף שמות וכינויים...</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ידוע למשל כי סוחר שאומר את האמת במקצתה או מעוות אותה במקצת הוא לא בדיוק שקרן, ולמעשה הוא יותר סוחר מאשר שקרן; בימינו קוראים לו סוחר ממולח. בימינו כבוד הרב, הרעיון הפתלתל הזה התפתח והשתכלל עד שהגיע לרמה- או אם תרצה למונח שנקרא כיום בפינו "פוליטיקה".</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ידוע כבוד הרב, כי פוליטיקאי אומר את האמת כל עוד ואמת זו משרתת את צרכיו, כאשר מילת הקוד "צרכיו" מייצגת רשימה ארוכה ארוכה של מילות גדולות ואדירות: אינטרס לאומי, אינטרס מפלגתי, אינטרס האומה ובניה, הציבור, הבוחר, העם, הבנים... כלומר, אם נביט על הרעיון הקדמון ההוא (לא תמיד כדאי לומר את האמת) במשקפיים "פוליטיות", או אז נגיע למושג הרבה יותר מרכזי מאותו רעיון קדמון גם הרבה יותר רחב ממנו: הכל נתון לשיקול האדם כולל האמת.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ואם נשרטט את "שיקול האדם" בצורת מעגל כדורי, אזי לא יימצא כלל אחד ולא חוק אחד שיעמוד מחוץ למעגל הזה. כל התורות והמשפטים והעקרונות כלואים בתוך המעגל ונתונים לשיקולו של האדם. כל הכללים בפנים, כולם נתונים לשינוי ולשיקול. אין עבד עברי ועבד גוי כולם שווים בפני אדונם &ndash; הוא שיקול האדם.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ברור כבוד הרב שלא לכל אדם ניתנת הזכות והרשות לשחק במעגל הזה... כמו שאומרים זה לא משחק ילדים! ובעצם אולי כן ומידי פעם זה משחקם של ילדים, ממש כמו בחיי היום יום: ילד משחק במעגל או בכדור קטן, נער משחק בכדור בינוני והמבוגר יכול לשחק כמובן בכדור הרבה יותר גדול.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אשתמש בדוגמה מחיי היום יום. כאשר אנו מחליטים להנפיק איזשהו "שקר לבן קטן", ולפני שפולטים אותו הרי הוא נשקל על-ידינו: כדאי לשקר לאישה ולהגיד לה שהאוכל יצא נהדר למרות שלא ניתן לאכילה, ולו בכדי שלא תיפגע מה עוד ובכל אופן חייבים לה תודה, וגם בשביל שלום בית... ובכן בוודאי שכן, צריך להטיל את השקר הלבן הזה, חובה לשחרר אותו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ברשותך כבוד הרב, אקפוץ עוד דרגה למעלה ועוד דוגמה מהחיים. האם מישהו יתקומם כנגד סוחר בחנות מכולת המעיד על הסבון שמוכר בחנות שלו כי הוא הטוב מכל הסבונים בשוק, למרות ועל אף שהוכח חד משמעית כי אפילו בבית של אותו הסוחר משתמשים בסוג סבון אחר הנמכר אצל שכנו בחנות ממול! האם מישהו יציע להעמידו לדין באשמת שקר או רמאות? האם לא אמורה החברה להשלים בהבנה ובסלחנות עם השקר הקטן הזה? הרי זה לחמו ומקור פרנסתו, מה ניתן לצפות ממנו שיסכן את פרנסת משפחתו ויבגוד בה? שיגלה את האמת על הסבון הירוד שנתקע איתו?</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ונא לציין לפניך כבוד הרב כי בסוחר של חנות מכולת עסקינן; ובמקביל ישנם גם סוחרים קמעונאים, סוחרי בתים, סוחרי בניינים, סוחרי נדלן וסוחרי קרקעות... ומידת "ההשלמה" עם השקר הלבן שהחברה העמידה לרשות מיודענו סוחר המכולת, משתנה בסדר עולה ביחס לתחום עיסוקו של הסוחר. אם כתוצאה מהשקר "הלבן" של מוכר המכולת שולם לו סכום ניכר של אלף שקל, המוכר הזה ועם כל הכבוד וההבנה יוזמן לתחנת המשטרה, ייחקר ואולי אף ייעצר. אולם כל שוטר יצחק לך בפרצוף אם תתלונן בפניו על סוחר קרקעות ששיקר ומכר לך דירה ששווה ששים ותשע אלף שקל בשבעים אלף!</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">והיחס המתמטי הזה מטפס ועולה עד שמגיע לשיא הפסגות! מה לא עושים בשביל מדינה! אני אשדוד ואהרוג בשביל המדינה שלי ולבטח גם אשקר אם מדובר בעניין לאומי. מה לא עושים למען הלאום, מה לא עושים למען המדינה! מה לא עושים בשביל האומה, בשביל העם! בשביל הילדים והבנים. מהנקודה הזו והלאה, וכאשר טובת הכלל עומדת על הפרק, "שיקול האדם" או המעגל הכדורי אותו ציירתי לעיל נמצא בשיאו, ולא רק שאין שום כלל ועיקרון שיכולים לחמוק ממנו כי אם גם הנפח של הכדור הזה נמצא בשיאו. האינטרס של הכלל הוא מעל לכל ולרשותו עומד הכל. אם תרצה, זהו הכלל היחיד שיכול לפעול ולהנחות באותו המעמד ובאותה הזירה. בנקודה הזו כבוד הרב, הפוליטיקה נכנסת למעגל הכדורי שציירתי לעיל ובנפח הגדול ביותר של "שיקול הדעת", במימד בלתי מוגבל וכמעט דמיוני, וזאת על-פי המוסכמות וע"פ חוק ומוסר.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אינני מנסה לטעון כבוד הרב, כי אם נציץ אל תוך המעגל של שיקול דעת הפוליטיקאים נמצא רק דברים שלילים ושקרים, שעושים בהם שימוש כאשר באים לשקול דברים ברומו של עולם; טענתי היא כי גם השלילי וגם השקר נצבים לרשותם, וטובת הכלל היא זו שנותנת להם תוקף להשתמש בכלים המפוקפקים בעליל. זאת ולדידם כי אין ברירה אחרת, כי אין מנוס או כי צו השעה מחייב, ועוד כהנה וכהנה תירוצים שכל אחד גדול מהשני ומחייב, ממש, להשתמש בכל סוג של שקר, וזאת כאשר כל כובד שיקול דעתם מונח לו ולא במקרה על המאזניים הלאומיות, ותוצאת החלטתם תשפיע מטבעה על רבבות רבות משורות העם או על חתך שלם מתוכו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">והדברים הנאמרים מחזירים אותנו להגדרת הפוליטיקאי. נהוג לומר כי פוליטיקאי טוב נמדד במספר הצעדים שמחשב קדימה, ומכאן המסקנה כי פוליטיקאי שמחשב עשרה צעדים קדימה הוא טירון מתחיל לעומת מי שלוקח בחשבון מאה צעדים או אולי מאה שנים קדימה. בימינו קוראים לאחרון בעל חזון.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">למעשה, כבוד הרב, הפוליטיקאי הוא לא בהכרח המנהל את סדר יומנו, כי מי שמנהל את סדר יומנו בפועל הם המנכ"לים הסמנכ"לים והפקידים למיניהם שלרוב אינם אנשים פוליטיים גם אם הם מינויים פוליטיים, ובמקרים מסוימים אף נאסר עליהם להשתייך לזרם פוליטי מזוהה; השופטים של בתי המשפט למשל, מנכ"ל ביטוח לאומי... אם-כן הפוליטיקאי והלכה למעשה הוא המתכנן את סדר יומנו- מעט בהווה והרבה הרבה לעתיד. הפועל "לתכנן" גם נוח ונאה לשימוש עתידי.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">לא קל לתכנן את העתיד כבוד הרב, ולא רע לתכנן את העתיד. ניתן לתכנן את ציביון האומה למאה השנים הבאות. כדאי לתכנן ולהערך בגבולות בטוחים ומסודרים ולכל טווח של עתיד. יש לתכנן את פני האומה המוסרי ולנסות להוריד מהכיעור הנסחפים אליו בעל כורחנו בהווה, באופן שנוכל לשלוט בצביוננו המוסרי לעתיד. יש לתכנן את המסר החינוכי הלאומי לעתיד הנראה לעין ולשנים רבות. ואכן אילו מילים כבירות כה מוכרות שהאוזן כבר התרגלה אליהן...</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אני מניח ללא שום אירוניה, שאם היו מביאים היום את הסיפור המביך של דוד המלך בערוב ימיו לאישור וועדת החינוך והתרבות של הכנסת, היא היתה שוללת ודוחה מכל וכל את הופעת הקטע הזה בספר חינוכי- לשם ההמחשה נקרא לו התנ"ך, וזאת מחמת המסר הלא מוסרי הנגזר ממנו אשר עלול להשפיע באופן שלילי למדי על הנוער שעתיד להיחשף לתוכן הספר. יתכן ואף תועלה הצעה נועזת בוועדה כזו, כמו להפוך סיפור כזה על פניו, לשנות עובדה הסטורית ולשקר במצח נחושה! ולמה לא אם במסר חינוכי לנערינו ולבנינו עסקינן! איזה טוב יצמח מזאת בלדעת על הסיפור המביך של דוד המלך בערוב ימיו, או על יונה הנביא והתחמקותו הישירה מציווי אלוקיו, איזו דוגמא נלמד מהבן הסורר של דוד שרדף את אביו וביקש להרגו, או משני ילדיו של אהרון הכהן שנשרפו חיים על שיכרותם והזילזול שגילו בבית המקדש, ולמה בעצם שלא נפסח פשוט על כל הסיפורים התימהוניים האלה מבלי להתעכב עליהם ולהקים להם ביוזמתנו צומת היסטורית, עם רמזורים תאורה ומרכז קניות- דבר שמושך ללא ספק את העין האנושית ואת תשומת לב התייר ההסטורי; ובעצם בשביל מה זה טב? אני משוכנע כבוד הרב, שאלו יהיו עיקרי הטענות של וועדת חינוך בת ימינו אילו תובא בפניה הכרעה מעין זו: האם יש לפרסם, אם בכלל, עובדות מפוקפקות כאלה במתכונתן הנוכחית, ובשביל מה יש להתעכב עליהם.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ברשותך כבוד הרב אבקש לומר את זאת: בורא עולם ברא אותנו, העניק לנו בטובו תבונה ושכל והגיון וציפה מאיתנו להשתמש בהם, לפתח אותם ולהפעיל שיקול דעת במינון שנבחר בו, אבל אל לנו להבין מזאת כי בבואנו להפעיל שיקול דעת בלתי מוגבל, אי-ההגבלה הזו תכלול את הוויתור על כל כללי המשחק! לא ולא.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">האמת היא הראשונה שתעלה על מזבח שיקול דעתנו ונוותר על כל רובדיה בקלות. ולאחר שיקול דעת מעמיק אנו נוותר על האמת המכוערת שמעמידה אותנו באור בלתי מחמיא, ונאמץ בחום את חצאי האמת. את זאת נעשה בשם שיקול הדעת ונתעלם מציווי מצפוננו ואף מהקב"ה אשר ציווה עלינו לא לסלף האמת וגם ציפה מאיתנו לא לייפותה, לא לשחק בה, ומעל הכל לא להסתיר את האמת כי כמוה לשקר.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">בורא עולם תבע מאיתנו לא להסתיר את האמת גם לצורך הדבר החשוב והנעלה ביותר מבחינתנו, וגם אם "שיקול דעתנו" מורה לנו ובאופן ברור שהעלמת האמת, במקרה זה או אחר, הינו צעד נכון חינוכי ומתבקש לטובת העתיד ולתיכנון העתיד. וככל הנראה תיכנון העתיד הוא שטח השיפוט הבלעדי של הבורא יתברך, ואל לנו להכנס לשטח הזה על-פי הכללים שלנו שבתנאים ובמצבים נתונים שיקול הדעת האנושית יכולה להתעלם מכללים אלו בחסות החוק והמוסר.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">לעניות דעתי כבוד הרב, הבורא הגביל את "שיקול דעת" האדם בכל הנוגע לגבולות האמת ואף ביטל אותה. אין שיקול דעת כאשר מדובר באמירת האמת ולא רק זאת: כגודל האמת, היינו כגודל המקרה בו מעורה האמת, כך גודל הבמה עליה תיחשף אותה האמת. תורתנו הקדושה סיפרה לנו את כל האמת בפרק הלא מחמיא של ילדי ישראל אבינו. שנים עשר ילדים שלא רק זכו למעמד המכביר להיותם ילדי ישראל אבינו, אלא ולימים ייצגו את שבטי ישראל ויזכו לעמוד בראשם, כל איש משנים עשר הבנים יעמוד על ראש שבט בישראל לדורי דורות ולעולמי עד.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">תורתנו סיפרה לנו את כל האמת באחד מפירקי ההיסטוריה הקשים ביותר, כאשר האדם מגיע לשיא הכיעור, לשיא הקינאה ולשיא האכזריות ועושה את המעשה האכזרי לאדם לא זר לו- לאחיו דמו ובשרו. ולאחר המעשה הנפשע האחים ממשיכים בדרכם בקור רוח מבלי לעצור לרגע חושבים, לרגע של חרטה ושל רחמים אנושיים, של רגש אנושי הבסיסי ביותר. הם ממשיכים בדרכם ללא נקיפות מצפון, וחותמים את הפשע האכזר בעוד פשע "זוטר": מרמּים את האב של הילד שמכרו אותו לעבד- ומשקרים במצח נחושה לאותו האב הוא אביהם שלהם. נכון לציין כי גם הפשע "הזוטר" נושא בחובו אות של קלון. זהו לכל הדעות פרק אכזרי וקשה- כמעט בלתי אנושי שמשאיר את האיש הטוב התם והרע פעור-פה מול שיעור כה אדיר ושופע של רגש שלילי שנשפך כמים בפרק הזה ללא חשבון...</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ולהבדיל אלף הבדלות, גם בפרק האנושי של עקידת יצחק נחשפנו לכמויות אדירות של רגש אנושי- ספק חיובי או שלילי, שגם נשפך ללא חשבון לפנינו כמים, והרי כל האפיזודה של עקידת יצחק היא מעין ניסוי בלעמוד ולבחון את הרגש האנושי גרידא, עד כמה ניתן למתוח את הרגש הזה, והשאלה הבסיסית שהתורה ביקשה לבחון היא: מי עולה על מי הרגש או השכל ומהי מידת היחס ביניהם.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">האמונה באלוקים ובעיקרה, כבוד הרב, לא באה מתוך הרגש, היא באה מתוך השכל, מתוך ההגיון, ובוא נקרא לילד בשמו: המוח, הוא מייצג את שיכלנו והגיוננו, ובעצם לא צריך להיות חכם גדול בשביל להאמין באלוקים ובשביל להבין כי העין המתבצעות דרכה בליוני הפעולות בכל אלפית השניה &ndash; מישהו עמל על שירטוטה. מאידך צריך להיות טיפש מושלם בשביל לטעון כי העין נעשתה מאליה ותורת האיבולוציה מסבירה את עצם התהוותה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ועם כל הכבוד לתורת האיבולוציה של דארווין, התורה הזו מתעלמת מתכונת התיכנון, ואינני מדבר על תיכנון בעלמא, העין היא לא רק מעוצבת כאבר חי בשביל לראות דרכו, היא גם מתוכננת לתאם בין בליוני בליוני הפעולות המתבצעות בו בזמן, תוך כל אלפית שניה מכל שניה ושניה. וישנו עוד אלמנט חשוב שמתעלמים ממנו גם באופן תמוה: הבה נסכים "איתם" כי העין הביולוגית היתה חייבת להתפתח ולהגיע לממדיה הנוכחיים מכוח תורת האיבולוציה- היא תורת ההתפתחות הטבעית, דהיינו כל דבר התפתח מדבר יותר מופשט, ואף הדבר המסובך ביותר התפתח ממשהו מופשט: נגיד "מתא". הבה נמשיך לרגע עם ההגיון הזה:</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אלילי התורה האיבולוציונית מסכימים ומודים בזאת ואף מלמדים את זאת כי העין היא איבר מפותח ביותר, משוכלל ביותר ומסובך ביותר. הם יודעים לא פחות מאיתנו, מה זו עין ביולוגית ואינם מכחישים את עוצמת היצירה... ואף מלמדים את תלמידיהם על העין ועל פעולותיה ונפלאותיה. הם גם מודים בפה מלא כי כל פעולה ופעולה וכל איבר ותא לקח לו הרבה שנים להתפתח, הם מודדים במליוני ומליארדי שנים, עד אשר הגיע לשלב השני של התפתחותו. כל תא לקח לו מליארד שנים, או מליון, או אלף עד שעבר לשלב הבא של שני תאים- שהוא קצת יותר משוכלל מתא אחד.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ונא לזכור, כבוד הרב, כי אנו מדברים בנתיים אך על בניית החומר; דהיינו ואומנם עצב הראייה נבנה מתאים חיים, אך העצב הזה לא יועיל בכלום אם לא יעבוד בתיאום ובהרמוניה מלאה עם בליוני עצבים שונים אחרים שכל אחד ואחד מהם הוא ממשפחה אחרת, מכתובת אחרת, ובעל תפקיד אחר שאינו קשור בשום היבט באחיו העצב השני הנמצא על ידו וממש דבוק בו, זאת כי לכל עצב תפקיד נבדל או אם תרצה ייעוד נפרד.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">התיאום איפוא בין כל בליוני העצבים- אחים הם או לא, והתיאום בין כל תא ותא פשוטו כמשמעו, הוא זה אשר מאפשר לנו לראות, לחייך, לבכות להתרגש לדבר ואפילו לישון. אגב, ואף כאשר האדם יושן הגוף שלו וכידוע אינו מפסיק לעבוד, וישנן פעולות שהגוף מבצען דווקא כאשר בעליו יושן.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">כלומר קיים דבר שנקרא לבנות את החומר, את עצב הראייה ואת העצב השני היושב על ידו, וקיים עוד סוג של בנייה- הוא בניית התיאום בין פעולות שני העצבים שכבר נבנו, כי אחרת, היה ולא יפעל התיאום בין שני העצבים נכון ובתיזמון הנכון, היה והתיזמון הזה לא ידפוק כמו שעון &ndash; תיפתח בגוף החי מלחמת גוג ומגוג. פשוט אי-אפשר אחרת ולא בשביל כדאיות התיאום אלא כי אי-אפשר אחרת, ואם כן הנדסת התיאום הזה שהיא מעין סוג של בנייה &ndash; הוא סוג אחר של בנייה שלעניות דעתי קצת יותר מסובכת מבניית החומר עצמו ועם כל הכבוד לחומר המשובח והמשוכלל, זאת כי מדובר בתיאום של קצת יותר משני עצבים ושני תאים... המדובר בתיאום בין בליוני העצבים ותאים שיש לווסת ולכוון ולהשיג קואורדינציה מלאה ומדויקת בין פעולותיהם העדינות.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ונחזור ונסכים לרגע שאף התיאום הזה נבנה לאיטו על-פי תורת האיבולוציה וכל דבר התפתח מדבר יותר מופשט. וכאשר "למוצר" בן עשרה תאים לקח להתפתח מאליו מליון שנה, אזי לכל פעולת תיאום בין מערכותיו לקח לכל הפחות מליארד שנה. הבה ונניח כי למוצר המוגמר היגענו תוך מספר מליארדי שנים או מליוני שנים; ובוא נעגל למספר העגול והברור: מליון שנה. האדם על כל תאיו ומערכותיו לקח לו להיווצר מאליו החל מתא אחד ועד לבליוני התאים והמערכות &ndash; רק מליון שנה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">וכאן אני מגיע לאלמנט החשוב שמתעלמים ממנו אותם המדענים והמשכילים וסתם "עמך" שהאמינו בתורת האיבולוציה ובהגיון התומך בה: הכיצד, רבותי המשכילים, ניתן למערכת כה מסובכת להיבנות במשך זמן כה ארוך, מאות מליוני שנים, מליארדי השנים, אתם מסכימים עם משך הזמן, מבלי ששום דבר יפריע או יחבל בעקביות הבנייה! כיצד יתכן ששום דבר לא עיכב והפריע למהלך העדין של בניית היצירה! הרי ללא תכונת העקביות בתהליך הזה &ndash; לא יכלה להיווצר התפתחות, וזהו עיקרון האב עליו מתבססת כל תורת האיבולוציה! ומה אם נכניס לסל העיכובים גם את תורת ההסתברות שמוסכם עליה, ומיסודה היא מדעית: אם ניתן לתינוק בן עשרה חודשים שזה עתה למד ללכת- לחצות אוטוסטרדה סואנת מלאה במכוניות, איזה סיכוי ישנו לתינוק הזה בשביל להגיע אל עברו השני של הרחוב (עשרים מטר) שלם בלי להיפגע? ואיזה סיכוי תתן לאותו התינוק בשביל לחצות את כל כדור הארץ ברגל בלי להיפגע?&nbsp; </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הרי מוסכם מראש על כל אדם, המאמין באלוקים או לא, המאמין בתורת האיבולוציה או לא, כי היתה עקביות בבריאת החי כגוף וכמערכת, והרי לא נוצרה האוזן ואח"כ היד ולפתע פיתאום הופיע לו הכבד משום מקום! כל האיברים והתאים נוצרו בעקביות וברצף הרמוני עם תיאום דק ועדין ביניהם; הכיצד איפוא נשמר הרצף הזה לאורך כל הדרך ללא שום הפרעה או חבלה! מה עם המטאורים? מה עם אסונות הטבע? מה עם האסונות שבכוחם לכלות את גזע הדינוזוארים - היצור הכי חזק שחי אי-פעם על כדור הארץ ע"פ עדות אותו המדע ואותם המדענים ואותו ההגיון.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">השאלה המרכזית היא, אם מוסכם כי התרחשו בדרך התפתחות המערכת הביולוגית אסונות טבע אדירים, ואף כדור הארץ נוצר מסופרנובה- התפוצצות אחת גדולה, מאסון אחד גדול על-פי התאוריה המדעית של המפץ הגדול, ואם כן הכיצד ולאחר כל הפרעה ואסון-&nbsp; קו היצור של המערכת השברירית והעדינה חזר אוטומטית לנקודת ההתחלה ממנה זינק, והמשיך עד לאותה נקודה ממנה הפסיק רגע לפני האסון!!! האם ברשות הטבע היתה כספת חסינה ומשוכללת שאיחסנה את הכתובת של "נקודת ההתחלה"?&nbsp;&nbsp; </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">והרי לך, כבוד הרב, הסתירה הגדולה מכולן אותה מזמינה תאורית האיבולוציה בעצמה אך לא נותנת עליה את הדעת:</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">א' - או שהיה שקט ושלווה במשך מליארדי שנים במערכת השמש בכלל ובכדור הארץ בפרט, ולא התרחש מאז ומעולם שום אסון טבע, חריג או לא, שיכל להפריע ל"יצירה" שנעשתה מאליה והתפתחה לה ממש כבתוך מעבדה ובחממה נוחה ושקטה, וזה מה שמסביר את היצירה הנפלאה שהגיע אליה הטבע, את ההגיון שבדבר ואת העקביות המדהימה... [דבר שמופרך על-ידי אותם מדענים מכל וכל. כן היו אסונות ואסונות נוראים שזרעו הרס וחורבן בכדור הארץ. אסונות גאולוגים, אקולוגים, הכחדת הדינוזאורים, רעידות האדמה החזקות שגרמו לשבר הסורי למשל, הרי הגעש שרובם ככולם היו פעילים; המטאורים שמידי מליוני שנים התנגשו בכדור הארץ וגרמו לתאונות מצערות...].</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ב' - או שכן ומטבע הדברים, היו והיו תאונות ופיצוצים והכחדות ואסונות; אולם בד בבד היה איזשהו מנגנון שאיחסן את כל הנתונים אליהם הגיע קו היצור האיבולוציוני, ומנגנון זה שמר על נתונים יקרי ערך אלה עד שעבר האסון האדיר של הטבע; עד שעבר זעם... או אז וכאשר הכל הסתיים ובא על מקומו בשלום, מעבדת הטבע היתה מוכנה ומזומנת לארח שוב את המשכו של קו היצור הטבעי, ממש מאותה הנקודה ממנה הפסיק כאשר האסון התרחש. וזה מה שמסביר את היצירה המושלמת אליה הגיע הטבע... זה מה שמסביר את העקביות הנפלאה והמדויקת שביצירה. ואילולא המנגנון הזה, יהיה שמו אשר יהיה, לא היה ניתן להסביר את העקביות המושלמת של היצירה בתוך התמונה הכוללת.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">מנגנון כזה בימינו נקרא "קובץ" של מחשב, הוא האמצעי לאיחסון נתונים- ואין הכוונה ל-די.אן.אי שגם הוא שומר קבצים ושום מחשב לא יכול להתחרות בו, כי הרי אנו מדברים על עקביות היצירה של הדי.אן.אי בעצמו. [וגם הסבר מעין זה נסתר ונשלל מכל וכל ע"י אותם המדענים ו/או ע"י אותה תיאוריה איבולוציונאלית הטוענת כי היצירה נוצרה בכוחות עצמה ומכוחות עצמה, ללא שום התערבות של שום אמצעי זר לאיחסון נתונים- יהא שמו אשר יהיה].</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">כבוד הרב. אמונתנו באלוקים באה מתוך ההגיון לא מתוך הרגש. היא באה מתוך השכל הישר וההגיוני &ndash; הוא מקור הכוח האבסולוטי עליו אנו נשענים בהתפתחותנו ובשיגשוגנו עלי אדמות. האמונה ביוצר-כל באה מתוך האגף הרציונאלי שעליו יש לנו שליטה מוחלטת ואבסולוטית- לא מתוך הרגש הבלתי נשלט והשולט בנו לרוב.&nbsp; </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אכן, אני יכול לאהוב את אלוקים וזו פעולה רגשית גרידא, זאת כי הוא טוב אלי, כי הוא רחום וחנון וסלחן ומבין אותי ונדיב אלי וטוב לכל הבריות, בעוד האמונה בו היא פעולה שיכלית שהרגש ממנה והלאה. האמונה, לסיכום, היא תוצר של פעולה הגיונית ושקולה אשר יש לי עליה שליטה מלאה, בתור אדם עצמאי המפעיל מנגנון שכלתני מבוקר וחופשי.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אני חושב כי מבחן האמונה הקשה לכל הדעות שעליו נבחן אברהם אבינו ועמד בו בכבוד, עדות הוא לבדיקת מעבדה פסיכולוגית הראשונה מסוגה בהיסטוריה- כאשר מזמין הבדיקה הוא השם יתברך שביקש לפרוש אותה לפני האדם להראות לו מיהו השולט האמיתי במתחמו- הרגש או השכל? האם השכל הרציונלי המבוקר והנשלט ע"י האדם- מפותח דיו באדם בכלל ובאברהם בפרט, או האם הרגש הבלתי מבוקר והשולט לרוב באדם- הוא הוא השולט הבלעדי במתחם? מהו היחס בין שני האגפים המתחרים על השליטה- בין השכל המבוקר לבין הרגש הבלתי מבוקר.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">לציין כי אברהם אבינו יכל לעצור בבוקר היום הראשון מלבצע את ההוראה, כי הרי היו לפניו עוד שלושה ימים והוא יכל לעצור באמצע הדרך כאשר רק התחיל את מסעו. מאידך הוא יכל לעצור עוד מאותו רגע כאשר קיבל את הוראת הניסוי, לתת למלוא הרגש שלו לפעול ותיכף ומיד לתת את התשובה האנושית הנחרצת והמתבקשת: רגע רגע רגע... עד כאן! זה לא היה ציווי מעכשיו לעכשיו ולא במקרה, הוא ישן על ההוראה הזו עד הבוקר, ובעצם אין לי מושג אם ישן אך היתה לו הזדמנות אחת ושתיים ועשרות לשקול ולצאת ממנה, היו לו הרבה נקודות יציאה וניתנו לו בכוונה תחילה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">שוב, ואם הציווי היה ניתן לאברהם אבינו מעכשיו לעכשיו, אזי תוצאות הניסוי עשויות היו להיות מוגבלות למדי: או שהשכל שולט או שהרגש שולט אך באיזו מידה קשה לדעת. דהיינו או האמונה קיימת או לא קיימת אך באיזו מידה קשה לדעת. אולם הבורא יתברך ביקש לערוך את הניסוי הזה על המשטח הרחב ביותר, ולא שאף לתוצאות מוגבלות כי אם לתוצאות נרחבות ביותר עם אחוז סטייה אפסי. במילים אחרות, עלול היה אברהם אבינו "להשבר" בעשר בלילה, בשתיים לפנות בוקר, או ממש בשעת מעשה כאשר ידו אחזה במאכלת... כלומר ניתן היה לצפות לאיזושהי "שבירה" בנקודת זמן כלשהי והניסוי נועד להצביע על נקודת הזמן המדויקת של שבירה אפשרית.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">וכידוע אברהם אבינו עמד במבחן ותוצאות המעבדה הצביעו על הניקוד הגבוה ביותר אליו ניתן להגיע. הוא ייצג את האדם בכבוד ואמר בקול רם וצלול: כן אנו שולטים כבר בשיכלנו; אנו שולטים בעצמנו והאדם עומד כבר על רגליו. מאמין אני, שעם תוצאה חד משמעית כזו, הבורא יתברך יכל להתגאות ביצירת מעשה ידיו לא פחות מגאוותו באברהם אבינו, ועל זה נאמר: נחת רוח ליוצרו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">כבוד הרב, ובכל זאת, ולמרות התוצאה הסופית, הרי זה סיפורו של הרגש. ולמרות התוצאה שמצביעה על ניצחון השכל על הרגש, אולם הסיפר מיסודו הוא סיפורו של הרגש או לפחות בחמישים אחוז ממנו, כי הרי בכל זאת התורה ביקשה לספר לנו, לבני אנוש את הסיפור, ויכלה לצאת מנקודת הנחה כי אנו, הרוב, איננו מגיעים לרמתו של אברהם אבינו, הרגש שלנו עולה על השכל ושולט בו. אנו הרוב ובוודאי, שולטים פחות בעצמנו מאשר אברהם אבינו. אנו ובוודאי לא היינו מגיעים לניקוד הגבוה אליו הגיע אברהם אבינו ואף לא היינו מתקרבים אליו. הרגש, הוא הצד החזק אצלנו, בעוד השכל ולמרות שאנו שולטים בו ומייצג בנו את הצד המודע, אולם הוא קטן ביחס לרגשותנו שבד"כ עולים עליו ומנצחים אותו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ברצוני להעזר בתבנית הזו: אינני פונה לבן ארבעים כפי שאני פונה לבן העשר באותו נוסח וניסוח, כי אני מניח ובצדק כי בן העשר לא יקלוט ויבין את המסר שלי באותו האופן, עלי להתחשב בכלים ההבנתיים העומדים לרשותו. רוצה לומר כי הכלים העומדים לרשותנו לקליטת הסיפור של הניסיון הזה, מורכבים הם יותר מחומר רגשי מאשר חומר מוחשי הגיוני הנשלט על-ידינו, ולדידנו גם הנושא הוא בעל מטען רגשי וקרוב יותר לרגשותנו. יכלנו לצפות מהתורה כאשר ביקשה להעביר לנו את המסר הטעון בסיפור הניסיון, שתפנה יותר לרגש שבנו ולא לחלק המעשי-ההגיוני-המוחשי, הן בגין תבניתנו וחולשותנו והן בגין המסר הטמון בסיפור שמחציתו כאמור נוגע ברגש. יכלנו לצפות לתיאור סמלי הנוגע באיזשהו עצב רגשי במטרה להפיק את האפקט המתבקש למסר עצמו על-מנת שניגע בו לעומק, משהו מעין: ויבכה אברהם. או נדדה שנתו... ויתנגד יצחק. או ויצחק לא התנגד. ויאחוז אותו בכוח. ויעזור לו יצחק להדק את העקדה...</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ידוע כי בכל הנוגע לניסוחים התורה היא "חסכנית" ביותר וכמעט קמצנית במילים ובאותיות, אולם, ולדעתי, "קמצנותה" בסיפור הזה בלטה לאין ערוך... במישרין, רק שני פסוקים הופשרו ועמדו לתיאור המעשה עצמו ונגעו ישירות בשיאו: ויעקוד את יצחק בנו... ואכן זה השיא כי העקדה מייצגת את הצהרת הכוונה האמיתית- מבחינת דבר שאין חזרה ממנו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ברצוני שוב להדגיש כי בכל הנוגע לסיפור העקדה ולמסר הטעון שלו, "קמצנות" התורה נמצאת בשיאה מבלי להתחשב בנמען שלה, ומבלי לפנות אליו בשפתו הוא שלמעשה זה המקום האידיאלי לעשות זאת... ובמקום זאת, היא השאירה את עבודת "ההבנה" לחז&rdquo;ל ולמפרשים השונים שהם יעמדו על עומק הדברים ויפרשו אותם; ובעצם היא השאירה לנו את העבודה והטילה עלינו את המשימה להבין את הנושא מכל הבטיו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">לא כן הדבר, כבוד הרב, בפרשת יוסף ואחיו. התורה לא חסכה בפרטים ואפילו ירדה לפירטי פרטים. את הפרשה הזו, כבוד הרב, קראתי פעם אחרונה לפני כעשרים שנה לצערי ובעוונותי, ובכל זאת, אני זוכר אותה לפרטיה. כן, אני מבקש לומר בזאת כי אילולא והפרשה היתה משתרעת על-פני כל כך הרבה עמודים ופרקים- לא הייתי זוכר אותה בבירור. מי לא זוכר את הבור, את השמלה המגואלת בדם העז, את הבדואים המצרים שעברו ואת הוויכוח הנוקב בין האחים על מכירתו, והכל פרוס על השולחן ומתואר לפרטי פרטים, מה היה לפני ומה אחרי... את החלומות המטורפים של יוסף שבגללם לכאורה נגרמה השינאה, את מעשה הרמאות והכנת האליבי ליעקב אבינו, לאדם זקן בא בימים, לאב הילד, לאביהם, וזאת בניסוח ישיר ומלא לתוכן האליבי המטורף מילה במילה. וזה עוד לא הכל כי לסיפור היה המשך מכובד וארוך במצרים אותו פרשה התורה וירדה לפרטי פרטיו, עם האח הקטן של יוסף ועם כל אחיו, ויפלו איש על רעיהו, ויבכו ויתחבקו...</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ולאורך כל הסיפור, מהצהרת הכוונות והוויכוח הסוער שהתחולל בין האחים בדרך, ועד לעליית יעקב אבינו למצרים לפגוש את בנו, לאורך כל הסיפור לא נרשמה שום "קמצנות" מצד התורה לא בתיאור העובדות ולא בפרוש העובדות ולא בהערות שהוצמדו אליהן: מה הם חשבו, מה הם אמרו, מה התכוונו, מה עשו בפועל, ומהו מוסר ההשכל אותו ביקשה התורה לפרוש על השולחן כהוא זה ללא עריכה: "לא ניתן להסתיר את האמת ולא ניתן להסתתר מפניה&rdquo;. זה המסר שלמענו עמלה התורה כה רבות ולא חסכה במילים. אם יחליטו פעם לעשות סרט מהסיפור הזה, לא יהיה צורך בתסריט, התסריט נמצא; ואולי אף יערכו אותו ויחתכו ממנו כי הוא יותר מדי ארוך.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ובכן ואם נערוך השוואה ספרותית בין סיפור העקדה לבין הסיפור של יוסף ואחיו נראה בבירור כי בסיפור העקדה התקמצנה התורה במילים ובתיאורים, בעוד בסיפור הלא מחמיא של יוסף ואחיו התורה הרחיבה ובלשון המעטה, ולמעשה אני מצביע בזאת על סתירה בגודל של פיל, כי היכן שיש להרחיב קיצרה, ודווקא בפינה ההסטורית הבלתי מחמיאה לאבותנו, לבני יעקב, דווקא שם החליטה התורה להרחיב כיד המלך באותיות ומילים ולעמוד על פרטי הפרטים. זו הסתירה כהווייתה ואני מוצא מקום לעמוד על שלוש נקודות מרכזיות, דרכן ניתן להפריך אי-אלו טיעונים שנועדו להסביר לכאורה את מקור הסתירה:</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">א' - הסיפור של מכירת יוסף קרה באותה התקופה של אברהם אבינו ועקידת יצחק. המדובר בנכדים של יצחק ואם כן המדובר לכל הדעות באותה התקופה, ואין מקום לטענת חוקרי התנך למיניהם כי כל תקופה ותבנית הניסוח שלה... ועל אף וטענה כזו מוטעית מיסודה, הרי אני מביא את ההבהרה במטרה להוריד כל ספק.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ב' &ndash; עלולה לעלות טענה שתצביע על מקור הבדלי הניסוח וכאילו התורה עסקה בשני נושאים נבדלים, האחד אין להאריך בו והשני מחייב תיאור רחב. ולמעשה אין ביסוס לטענה מעין זו כי הרגש היה האלמנט המרכזי בשני הנושאים. הרגש הוא החומר שנטחן בטונות בעקידת יצחק, וגם נשפך כמים בפרשת האחים לבית ישראל. ואומנם לא באותו סוג של רגש עסקינן:</p> <p class="Standard">האחד הוא רגש חיובי נעלה של אהבת אב לבנו וההתמודדות עם הקרבת האהבה הזו על המזבח, ממש על מזבח העצים ככתבו וכלשונו, ובשני משתולל לו רגש שלילי ביותר מבלי שום מעצורים. בסיפור השני התורה חושפת אותנו לרגש השינאה החזק ביותר והשפל מכולם. היא חושפת אותנו לרגשי שינאת האחים המכוערת ביותר, ובוחנת את הרגש השלילי הזה תחת זכוכית מגדלת מבלי להסתיר שום תיאור משלבי מחקרה או לטייח את תוצאותיו.</p> <p class="Standard">אין ספק כי גם בסיפור של בני יעקב ברגש אנושי עסקינן, ובמקרה מצער זה הרגש עלה על השכל הרציונלי וינצח אותו, היפוכו הגמור של המקרה של אברהם אבינו בו השכל הרציונלי ניצח את הרגש ועלה עליו. אברהם אבינו אמר בבירור כי לא יתכן ובורא עולם יתן יד לרצוח את בנו, ועל כן הוא קיטלג את הציווי שקיבל ומהרגע הראשון כנסיון אשר עמד בו עד הרגע האחרון.&nbsp; </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ג' &ndash; הטענה השלישית יכולה להתמקד בנמען של שני הסיפורים; שני הנושאים אינם ממוענים לאותה הכתובת וממילא ניסוחם נבדל... סיפור העקדה נועד לקהל המאמינים בקיומו של בורא עולם, ועל כן התורה משאירה לנו להסיק את המסקנות שלנו מנסיון העקדה ולא מאריכה בו, בניגוד לסיפור של האחים ישראל שהוא מעין תיעוד הסטורי לאירוע שקרה לאבותינו על ציר הזמן, ועל כן יש לרדת לפרטי הסיפור ולתעדו נאמנה.</p> <p class="Standard">חשוב לדידי לציין כי מי שתומך בטענה הזו מתעלם מהנמען המשותף של שני הנושאים- הוא הוא אותו העם של בני ישראל ומורשתו שתלווה אותו לדורות.</p> <p class="Standard">הסיפור של האחים ישראל הוא סיפורו ההסטורי של כל עם ישראל, והוא חלק אינטגרלי ממורשת ישראל לכל הדורות כי בשמם ניקרא ותחת שבטם נלך.</p> <p class="Standard">יש להודות כי סיפורם של האחים ישראל הוא כתם מצורע לכל הדורות, זהו סיפור לא מחמיא במיוחד למורשתנו ועדיף היה לשכוח אותו.</p> <p class="Standard">מאידך גם הסיפור של עקידת יצחק מהווה חלק ממורשתנו, ולהבדיל מסיפורם של האחים, זהו עץ שאוכלים מפרותיו עד עכשיו וזהו מקור הגאווה שלנו, קודם כל כאנשים השולטים בשיכלנו הטוב והישר וגם שולטים בריגשותנו, ובנוסף לזאת כיהודים ששיכלם הישר הוא מורה דרכם ואמונתם בהשם.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">והיה ונבוא לוועדת החינוך של הכנסת: עוצו לנו עצה, מה נעשה עם שני הסיפורים שלפנינו? אנו הולכים להדפיס ספר הסטורי בו יופיעו שני סיפורים מרכזיים; איזה סיפור נבליט בהרחבה ואיזה סיפור נסתיר מעיני הדורות הבאים? איזה סיפור נעטוף ברמזים קצרים וקמצנים שרק יחידי סגולה יכולים לשבור את קודם, ואיזה סיפור נבליט בהרחבה על כל המשתמע מכך? אין לי ספק, שגם הבן שלי בן השבע, יידע לענות נכונה על השאלה הזאת ויקלע לתשובה בהגיון. בהחלט, יש להבליט את סיפורו של אברהם אבינו ואת הסיפור האפל של האחים לבית יעקב יש להאפיל ולהסתיר מכל עין ככל האפשר, זאת במטרה לצמצם את הנזק החינוכי הטמון בו ובמסר אותו יישא לדורות. אין שום סיבה שיוחלט על ההפך, ובצדק!</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">כמעט בצדק... כי תורתנו מצאה סיבה אחרת שאינה מנויה על רשימת ההגיון שלנו, וביקשה להעביר לנו בזאת מסר מיוחד באופן הברור ביותר, הכן ביותר והשקוף ביותר, באופן עקבי לאורך כל התורה לאורכה ולרוחבה:</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">תהיה כן בן-אדם ואל תסתיר שום אמת, גם האפלה מכולן, וגם לטובת הכוונה המוצדקת מכולן שההגיון שלך יעיד עליה.</p> <p class="Standard">תהיה כן ואל תסתיר שום אמת, גם אם טובת עמך וילדיך עומדת על הפרק- בתואנה כי שום מחנך ירצה שבניו ייחשפו לדוגמה רעה וילמדו ממנה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">רק בזאת לא. ובכל הקשור לאמת אין לך את הזכות בלהפעיל את שיקול דעתך אם לחשוף את האמת או להסתירה; אין לך את הרשות לעשות כן.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">את האמת תשנן ותאמר גם אם היא מרה, ובעיקר אם היא מרה ואפלה או אז יהיה עליך דווקא לסמנה ולהבליטה ולהצביע עליה, אף אם הדבר מנוגד להגיון הנטוע בך, גם אם הדבר אינו הולך יד ביד עם תיכנון עתידך, או אף אם הדבר סותר את נטייתך הדוחקת בך לשלוט בעתיד וביד רמה, כי הרי נטיה זו ומטבעה מקדשת כל אמצעי...</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אך בזאת לא! אין לך את שיקול הדעת באמירת האמת, בכל מקום וזמן.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אל תהסס לומר את האמת ואל תגמגם באמירתה, ואת האמת המרה דווקא תבליט; תעשה ותשמע.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">זו ולענ"ד כבוד הרב הסיבה שבגינה התורה, ובניגוד למנהגה, האריכה בסיפור המחפיר של אחי יוסף והבליטה אותו. זהו בעינו הערך הנקוב של האמת- הוא הטמון במסר אשר ביקשה התורה להעביר לנו, באופן עקבי ברור ונחרץ על-פני הטקסט שלה לאורכו ולרוחבו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">עד כאן הפרק השלישי, נתראה בע"ה&nbsp;<span style="color: #0000ff;"><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14669268"><span style="color: #0000ff;">בפרק הרביעי</span></a></span>.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><span style="text-decoration: underline;"><a rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14669268"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק ד'</span></strong></a></span></p> <p class="Standard"><strong><span style="text-decoration: underline;"><br /></span></strong></p> <p class="Standard">&nbsp;</p></div>Wed, 24 Feb 2016 16:44:00 +0200ashabot@walla.com (אלברט שבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14663507http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841603&blog=14663507המכתב שלא הגיע לידי הרב עובדיה ז&quot;ל – פרק ב'http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14659302<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p><strong>להלן הפרק השני ממכתב שנכתב לפני 15 שנה ולא הגיע ליעדו... אנשי הרב פשוט זרקו אותו לפח... כך במחי כף אפשר גם לזרוק אדם לפח, רעיון לפח, או סתם הגיג, הרהור או חשיבה... כך אנחנו מתייחסים, לא פעם, לילדים שלנו, לעובדים שלנו, להורינו לנשותינו לפיקודנו, לנאשמים שלנו או לטוענים שכנגדינו, את הגיגיהם אנו זורקים לפח ואת תוכניותיהם אנו דוחים מכל וכל &ndash; לא כי תוכנם אינו תקין וכי התאמצנו לבדוק? אלא כי עטיפתם אינה מתיישבת עם התוכן המתאים לנו באותו הרגע. זו האמת שרובנו מחליק אותה ובבוא היום ניתן עליה את הדין בפני דיין האמת, בשמים ממעל וגם על הארץ מתחת.</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<img src="https://encrypted-tbn0.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcQUfw5fyT6JwDCr9eir304aNQ-WotM3YfdIJx7Jv1K-J9DKiL_Ujw" alt="Resultado de imagen para הרב עובדיה יוסף&lrm;" /></p> <p class="Standard">&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;הרב עובדיה יוסף זצ"ל [קרדיט: הארץ]</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;- &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; - &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; -</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14643904&amp;fb_action_ids=1039177576118740&amp;fb_action_types=og.likes"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור להקדמה</span></strong></a>&nbsp; , &nbsp;<a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14656370"><span style="color: #0000ff;"><strong>קישור לפרק א</strong><strong>'</strong></span></a></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><strong><span style="text-decoration: underline;">פרק שני מתוך חמישה</span></strong><strong>:</strong></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">נולדתי, כבוד הרב, במדינה ערבית וחייתי בה הרבה שנים. מטבע הדברים יכלתי לעמוד מקרוב על עקרונות אלו או אחרים הקשורים בדת המוסלמית של המדינה בה חייתי. למשל, ידעתי בעל-פה פרק אחד בקוראן המדבר על כיבוד אב ואם, אהבתי לקרוא אותו ובעצם ריגש אותי לקוראו שוב ושוב עד שלמדתיו בעל פה. המסר שבפרק הזה, מילותיו וניסוחו אינם נופלים מהמסר היהודי באותו נושא ואף הולכים יחד באותו מישור. אם מדברים על המונח "בני דודים" &ndash; יהודים ומוסלמים, אזי הפרק הזה ולדעתי מייצג כהוא זה אחווה כזו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">נולדתי בבית יהודי כבוד הרב. אני יכול להעיד ואני היום כבן ארבעים עם משפחה וילדים ועם יידע לא מועט בחינוך היהודי המקובל והניתן בארץ או במדינה בה אני חי כיום, אני יכול להעיד כבוד הרב שרק במדינה בה נולדתי, רק בעיר בה גדלתי- רק שם יכלתי לקבל את "הכמות החינוכית" &ndash; את המנה הדשנה של החינוך היהודי על כל המשתמע מכך. אמרתי חינוך אך עוד לא נגעתי באמונה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">בכיתה א' כבוד הרב, כשהייתי בן שלוש ארבע, כל הסידור של תפילת שחרית מנחה וערבית היה מוכר לי ככף ידי. בכיתה ד' נבחנתי על הפרשות משפטים ותרומה אך לא רק עליהן, עליהן כעיקרון. ולא רק אני נבחנתי ועברתי כל הכיתה שלי נבחנה, ולא רק הכיתה שלי כי אם כל התלמידים וכל היהודים שנולדו בעיר שלי, חלב. ילד בן עשר דאז היה ילד שידע כבר את כל נוסח התפילות של כל החגים, הוא ידע את כל המנגינות של הטעמים. היתה מנגינה לתורה מנגנה לתהילים, אחרת לנביאים למשלי לאיכה לדניאל... בכיתה ו' היינו כבר מעל לראש במשנה ובגמרא ועדיין זכורה לי "הקושיה" הראשונה שנתקלתי בגמרא: "שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן...."</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אני יכול להעיד כבוד הרב, שעד שעליתי ארצה, לא ידעתי שקיים הבדל בין דתיים לחילוניים, לא ידעתי שקיים כזה דבר, פשוט לא היה מוכר לנו המושג הזה. לשמור שבת-חג-כשרות-מיקווה-תענית אסתר... זה לא היה רק דבר דתי- זה היה טבעי ומובן. מי שהניח תפילין והתפלל שחרית מנחה וערבית- לא ראינו אותו כדתי, פשוט הוא היה יהודי.&nbsp; </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ברצוני להדגיש כי לימודי הדת המקצועיים שהחלו מכיתה א' והלאה, לא התקיימו במסגרת ביה"ס כי מנהל ביה"ס של הקהילה היה גוי, והיה עלינו ללמוד את תוכנית הלימוד הרגילה של משרד החינוך הסורי, כל יום עד שעה שלוש אחה"צ, בעוד לימודי הדת של כל הגילאים ובכל הזמנים התקיימו בכיתות מאולתרות בבית הכנסת ובמסווה של תפילה שכן לתפילה היה אישור רשמי מהממשל, וזה התחיל מידי יום בשלוש אחה"צ לאחרי צאתנו מביה"ס. לציין ולהדגיש כי אורח החיים הזה התקיים במדינה עויינת במוצהר; אחת הקללות הנפוצות שיכלת לשמוע ברחוב ולאו דווקא ליהודים: "יאהודי!".</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">עם זאת כבוד הרב , ולמרות האווירה היהודית והטבעית שהוטמעה בי, נתקלתי גם נתקלתי בבעיות קשות הנוגעות ביסוד "האמונה" ועקרונותיה, ואני מודע למשקל הדברים שנקבתי בהם.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">דוגמה אחת מיני רבות: וכפי שהיה מובן מאליו שאסור לאכול חמץ בפסח או אסור לאכול בשר וחלב, כך גם מובן מאליו היה שלא משתתפים במבחן הממשלתי והרשמי של משרד החינוך אם חל ביום שבת. המבחן הזה היה מתקיים פעמיים בחיי כל תלמיד ותלמיד בסוריה ונדמה לי גם בכל מדינה בעולם, בסיום כיתה ט' והמבחן הממשלתי לקבלת תעודת הבגרות. זה היה מבחן אחיד של משרד החינוך הסורי לכל התלמידים ברחבי סוריה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">שני כללים חייבים היו להתקיים, על-מנת לעבור את המבחן הקשה הזה ולא להכשל בו, כאשר משמעות הכישלון היתה, פשוטה כמשמעה, הפסד של שנה תמימה. ואלה היו שני הכללים:</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;&nbsp;1- לא להכשל ברצף בשני נושאים, כמו בהסטוריה ובפיסיקה.</p> <p class="Standard">&nbsp;&nbsp;2- לא להכשל במבחן הערבית; חייבים לעבור בהצלחה את מבחן הערבית בשביל לקבל את תעודת הגמר הנכספת.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">מכאן ואם מבחן המתמטיקה למשל חל בשבת, עדיין ישנו סיכוי טוב לעבור את המבחנים ולקבל את תעודת הבגרות, ובעיקר לא לאבד את שנת הלימודים. אבל אם מבחן הערבית חל בשבת העניין אבוד מראש... בדיחה אחת היתה שגורה בפינו: "אילו רק ידענו מהתחלת השנה כי מבחן הערבית יפול בשבת!".</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ויום אחד כבוד הרב, אנו מתעוררים עם השמועה שפלוני הלך לערבית בשבת!!! השמועה התאמתה והפלוני היה ולא אחר בנו של הרב השני במעמדו בסולם ההיררכי אחרי הרב הראשי של הקהילה. הוא היה סגן מנהל ביה"ס היהודי בחלב, המוהל היחיד בקהילה, מורה לגמרא באחת הכיתות הגבוהות, וכמובן אחד מעמודי&nbsp;&nbsp; התווך של הקהילה היהודית החלבית מתוקף מעמדו ותפקידיו השונים.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">עקב המאורע הזה, ואני חייב להדגיש שוב שזה היה מאורע יוצא דופן ובלתי שגרתי בעליל, כמוהו כמו להתקל באירוע של רצח נתעב... ועקב המאורע המשמעותי היוצא-דופן זה, לא היתה שום שאלה ושום פנייה, פומבית או לא, אל הרב הזה, לאמר למה לא עצר בעד בנו, או איך יכול שדבר כזה יתרחש בקהילה ועוד במשפחה שלו... אבל כן התרוצצו שמועות ודיבורים בעלמא: היה מי שטען כי כן יכל למנוע בעדו והיה מי שטען אחרת. היה מי שאמר כי הרב ידע מראש ואף נתן את אישורו בשתיקה והיה מי שטען אחרת, אסכולה אחת טענה כי כן התרגש מהמעשה החמור של בנו שחילל את השבת והיה מי שנשבע כי לא התרגש ולא הזיז לו... וכהנה וכהנה שמועות ודיבורים שלא עברו את מחסום הרכילות פן ישמע חלילה כבוד הרב שמרכלים עליו... פן ייפגע חלילה וחס מעמדו... שום פעולה שום הסבר ואולי התיעוד היחיד למאורע הזה נמצא בתת המודע שלי ושכמותי. אגב, אותו הרב עדיין משמש כאחד מעמודי התווך של הקהילה החלבית בפנמה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">רוצה לציין כי מאורע זה השאיר אצלי ספקות רבות וקשות מנשוא והשפיע עלי כילד וכמבוגר; עובדה היא שעדיין מזכיר אותו וזכור לי.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אם תשאל כל איש ואישה יהודים שחיו בתקופה שלי בחלב אודות הרב הראשי של חלב (הוא פעיל עדיין בקהילה החלבית בברוקלין ואחד מראשיה) התשובה תהיה אחת ונחרצת: הוא רב ראשי משכמו ומעלה ואיש גדול בתורה, ואולי הוא אחד מגדולי הדור בתורה במלוא מובנה של המילה. זאת ועוד דבר אחד יוסכם עליו פה אחד: אין לרב הראשי של חלב ולענווה מאומה; תכונת הענווה היא ממנו והלאה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">בתור ילד למדתי להשתמש בפסוק "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה"- בשביל למנות מניין לתפילה. עוד למדתי מהפסוק הזה כי האיש החזק הזה, המנהיג ההסטורי הזה, הנביא היחיד שהורשה לדבר פנים אל פנים מול בורא עולם, ועבור האישיות הזו בחרה התורה להשאיר בתודעתנו עליו רק כינוי אחד: עניו, צנוע. ואף הרחיקה לכת והישוותה את מידתו זו עם כל מידה של צניעות הקיימת בכל אדם בכל מקום על פני כל כדור הארץ, זאת שחלילה לא יישאר מקום לספק: אין ולא היה עניו ממשה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ולמרות זאת כבוד הרב, הפסוק הזה עשה בי דווקא מעשה נורא. הוא הרחיב את תהום הספקות שנקלעתי אליהם לא ביוזמתי. לא הסתדר לי הדבר ברוח התקופה ואנשיה: מה זה בדיוק הדבר שנקרא ענווה? בשביל מה זה טוב ובשביל מה זה רע? מה הקשר של הענווה לדת שלנו, האם היא תרופה או כדור שבולעים אותו לפני האוכל או אחרי האוכל?!</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">וראה איזה פלא! דווקא "החיזוק" לאמונה- ההיפוך הגמור של "הספק" &ndash; הגיע אלי ממקור אחר, מקור בלתי-צפוי ואקראי לחלוטין, ומעשה שהיה כך היה. יום שישי אחה"צ, בבית מול הטלויזיה הערבית הסורית (היה לנו רק ערוץ אחד), ולאחר שהעבירו את תפילת יום שישי מהמסגד, וכמידי יום שישי היו מעבירים בזנב השידור הישיר את הדרשה השבועית מפיו של אחד "השייכים".</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ובאותו יום שישי בלתי נשכח, הדרשה לא היתה של "שייך סטנדרטי" מהמסגד, אלא של איש דת שהוא גם מדען ונושא בתואר דוקטור למדעי הביולוגיה אם זכרוני לא מטעיני. הדרשה הועברה מהאולפן לא מהמסגד, ומה שמשך את תשומת ליבי בדרשה היתה דווקא התחלתה, וגם סיגנון ההגשה של הדורש לא היה של איש דת אדוק... ידעתי אז להבדיל.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">והדרשן התחיל את דרשתו בהרצאה מדעית לכל דבר, ולרגע לא הבנתי - ואני מניח שהרבה כמוני לא הבינו למה הוא חותר ואם בכלל זוהי רצועת השידור הדתית של יום שישי... הוא הרצה על העין האנושית תוך כדי שימוש בשירטוט מדעי התלוי לידו על הקיר, ההרצאה היתה מדעית ומקצועית לכל דבר: איך העין האנושית פועלת, איך היא קולטת את התמונה, זכור לי שאמר כי התמונה דווקא נקלטת ומשודרת למוח בצורה הפוכה והמוח הוא זה שמחזיר אותה לכיוון הנכון כפי שהיא. הוא הסביר איך כל תמונה וכל תו מתוכה מועבר למוח דרך עצב הראייה, ועצב זה מגיע ונוגע במספר נקודות הממוקמות במוח ולמעשה למליארדי נקודות ומקומות, כאשר בכל נקודה ונקודה אמור להתרחש מעין אבחנה לגבי התדר שזה עתה הועבר אליה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">או אז ולפי האבחנה הספציפית מכלל הנקודות, מועברים קודים ומסרים חשמליים, מעין פקודות לכל מיני מקומות בגוף שכתוצאה מהן אנו מתקרבים אל התמונה או מתרחקים ממנה, ואולי מחייכים או בוכים... יש לזכור כי בד בבד מתקיימת מעין התייעצות מרכזית עם יתר החושים הפועלים באותו רגע במוח, כי הרי אנו גם רואים וגם מריחים וטועמים ושומעים בו בזמן ובאותו רגע.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">וכך הדרשן הדתי שלנו התמקד בעין וניסה להסביר מדעית את מאות אלפי הפעולות שאמורות להתרחש, בכל מאית השנייה ובכל שנייה ושנייה. לציין כי הדרשן בעל תואר הדוקטור לא "חס" על צופיו גם לא נרתע מלהכנס אל עומק המונחים המדעיים, ואת הסבריו המעמיקים סיכם בזאת כי כל הידוע לנו על פעולות העין האנושית, הוא כאפס לעומת הפעולות המתבצעות בפועל באותו שבריר של שנייה, ושהמדע עוד לא הגיע לקצה החוט להבנתן.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">על שולחנו של הדוקטור הדרשן היתה מונחת מכונת צילום, וממש לקראת סיום רצועת השידור כאשר אני והרבה כמוני עוד לא הצלחנו להבין לאן חותר האיש, הרים את מכונת הצילום בידו וזרק לחלל את השאלה הזאת: "זוהי, מצביע על מכונת הצילום שלידו, מכונת צילום חדישה יפה ומשוכללת. האם למישהו ספק גם הקל ביותר כי מישהו ייצר אותה? האם מישהו יכול לטעון ואפילו בהזיותיו כי הדבר הזה נעשה מאליו ע"י האיבולוציה?"- ובאותה הנשימה המשיך והצביע על עינו שלו: וזוהי העין האנושית קצת יותר משוכללת מהמצלמה וכפי שראיתם ניסיתי להסביר חלק זעיר ביותר ממה שידוע לנו עליה, והרשו לי לחזור על אותה השאלה שזרקתי לחלל לפני רגע: האם למישהו, מצביע על עינו, ספק אם הדבר הזה נעשה מאליו?</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הוא לא ענה על השאלה ובחר להשאירה פתוחה לצופים, שכל אחד יענה עליה בעצמו וכראות עניו ללא שום הכוונה מכל סוג שהוא.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">לי זה הספיק כבוד הרב. זה היה קול הגיוני, זה היה קול אנושי. בשבילי זה לא היה מעין חיזוק כי אם התגלמות האמונה במלוא הדרה ועוצמתה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">כבוד הרב, לא שלפתי בכוונה תחילה את אירועי יום השישי ההוא מקובץ הזיכרון במטרה להסביר משהו... אין לי מושג וחצי מושג כיצד התפרץ לו לפתע הקובץ הזה מתת המודע... ולאמיתו של דבר, הרעיון המרכזי מלפני דפים אחדים אליו רציתי והתכוונתי להגיע הוא, שאי-הגימגום ואמירת האמת המוחלטת ללא התחשבות בטעם המר או המתוק שיותירו, הם הם סימן ההיכר הבולט ביותר בדת היהודית ובתורתנו הקדושה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">וגם הקוראן הוא קדוש בעיני מאות מליוני אנשים המאמינים באותו אלוה שלנו, אך אינני חושב, וזה הרעיון שכיוונתי אליו, אינני חושב כי סופר אי-פעם בקוראן על כי "עומר בִּן אל-חטאב" או עלי או מוחמד בכבודו ובעצמו &ndash; נאף, גזל, כפר, או הפר את דברי האלוה שלו- גם לו ברמז. ואינני חושב כי המסקנה המתבקשת מההקבלה היא כי מנהיגי היהדות ונביאיה ומלכיה לא נזהרו בדרכם והם תעו ובאו על עונשם- לעומת טוהר המידות המוחלט של כל הדמויות בקוראן.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">כן אני חושב ויודע כי המסקנה המתבקשת מההקבלה היא כי תורתנו הקדושה ביקשה בפשטות לא לטייח. היא ביקשה לאמר את האמת, את כל אמת, גם זו שבעקבותיה נותר טעם לא טוב וגם זו שמשאירה חותם רע, ואף זו שעלולה להותיר מסר חינוכי בלתי הולם בעליל. לאמר את האמת בכל מחיר, זה המסר שהתורה ביקשה להעביר.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">תורתנו ביקשה ועשתה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">עד כאן הפרק השני, נתראה בע"ה&nbsp;<a rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14663507"><span style="color: #0000ff;">בפרק השלישי</span></a>.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><a rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14663507"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק ג'</span></strong></a></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p></div>Tue, 23 Feb 2016 15:06:00 +0200ashabot@walla.com (אלברט שבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14659302http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841603&blog=14659302המכתב שלא הגיע לידי הרב עובדיה ז&quot;ל – פרק א'http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14656370<div align="right" dir="rtl"><p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<img src="https://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/thumb/d/dc/%D7%94%D7%A8%D7%91_%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3.JPG/160px-%D7%94%D7%A8%D7%91_%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3.JPG" alt="" /></p> <p class="Standard">&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<span style="font-size: xx-small;">הרב עובדיה יוסף בצעירותו [קרדיט: ויקיפדיה]</span></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14643904&amp;fb_action_ids=1039177576118740&amp;fb_action_types=og.likes"><span style="color: #0000ff;"><strong>קישור להקדמה</strong></span></a></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">להלן הפרק הראשון מהמכתב שנכתב לפני 15 שנה ולא הגיע ליעדו... אנשי הרב זרקו אותו לפח. </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><strong><span style="text-decoration: underline;">פרק ראשון מתוך חמישה</span></strong><strong>:</strong></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ב''ה</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">לכבוד הראשון לציון כבוד הרב עובדיה יוסף &ndash; ירושלים </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">תארו לכם כבוד הרב, אם שאלה כזו היתה מופנית למי מאיתנו: האם הקב"ה קיים? התשובה לענ"ד צריכה להיות ברורה ישירה חלקה וחד-משמעית.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">כן. כן חזק. הוא קיים. הוא נמצא. כל תשובה אחרת שאינה מתחילה במילה הפשוטה והקצרה "כן" יש בה משום כפירה- לא עלינו. בתשובה לשאלה כזו אינני מעביר מסר כי אם עונה, כפי שלא מועבר מסר בתשובה לשאלה "כמה שווים שניים ועוד שניים", לא ניתן לענות כי לפי דעתי שווים ארבע... זו לא התשובה. ואם בכל זאת יימצא מורה למתמטיקה שיענה לשאלה כי "לפי דעתו שווים ארבע" &ndash; אזי אני אפקפק במורה הזה ובביה"ס שמלמד בו, אפקפק בכל בתי הספר עלי אדמות ובכל מערכות החינוך. אפקפק בהגיון האנושי ובצדק; כי את התשובה המפוקפקת לא קיבלתי מאדם בעלמא כי אם ממורה למתמטיקה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אני אישית כבוד הרב, עברתי את הניסיון הזה דווקא בתור מורה וניכשלתי, מעדתי. פעם ביציאה מהסופר כשראיתי בידו של הבן שלי סוכריה קטנה שלקח בלי לשלם, צחקתי. באמת זה היה מצחיק לתפוס תינוק בן שלוש/ארבע על חם עם סוכריה ביד ששווה פחות מאגורה. צחקתי אך לא שכחתי לומר לו שאסור לקחת להבא משהו בלי לשלם, אבל עם זאת נתתי לו להמשיך ולאכול את הסוכריה וכאילו כלום קרה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">בדיעבד אני יודע שניכשלתי ומעדתי כלפי התינוק שלי, כלפי הנשמה הטהורה שאני אמון עליה כהורה. זאת כי במקום לנצל את ההזדמנות &ndash; להכנס איתו שוב לסופר ולהחזיר את הסוכריה ולעשות מזה "כאילו" עניין ורעש, ובמקום הלקח הזה אמרתי לו בעצם: "אני חושב שאסור לגנוב", בילבלתי אותו, וזו היתה מעידה של ממש מצידי כמורה הורה ואב. לציין כי לסיפור היה המשך טבעי באותו הסופר ועם אותו הילד ולא בקלות יצאנו ממנו...</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אנו עם נאור כבוד הרב, ודתנו היא נאורה. לא רק אני כיהודי מעיד על זאת כל העולם לדורותיו מעיד על זאת, הבהירות והכנות הם סימני ההיכר של דתנו, אין בדתנו גימגום גם לו ברמז. זהו סימן ההיכר, לדעתי העניה, הגדול ביותר בדת היהודית.</p> <p class="Standard">סביר להניח כי כל דת אחרת, אם נכון הביטוי, תטען לבעלות על סימן ההיכר הזה ותרצה להאחז בקרניו, אולם רק בדת היהודית ישנן ההוכחות לקיום הסימן הזה, הוכחות שנאמרו בלשון חדה, חד משמעית ובדרך הישירה ביותר מבלי להשאיר מקום לספק. הוכחות אשר רובן ככולן דווקא לא החמיאו להסטוריה שלנו, לא החמיאו לנביאים למלכים ולמנהיגים שלנו ובלשון המעטה.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">תורתנו לא גימגמה בתיאור הפרק הנבוך של דוד המלך. החטא ועונשו תואר במלוא הדרו בפרשת הסלע של משה רבנו. ואש ירדה ואכלה את בני אהרון לעיני אביהם הכהן הגדול של ישראל, לעיני דודם משה רבינו ולעיני כל ישראל.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הבהירות כבוד הרב, הכנות ואי-הגימגום הם סימני ההיכר של דתנו היהודית. חשיבותם נשקלה כנגד הרושם המר שעלולים להותיר לדורי דורות, ובמשקל הזה הבהירות ניצחה והכנות עלתה על כל השיקולים.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אנו שמרנו על התורה שכוננו בה "עם קשה-עורף" ולא הסתרנו לדורותנו את טיפשותנו ואת בושתנו בעבודת העגל... לא הסתרנו את החרפה כי ביום מן הימים הגיע לנו פסק דין של מחיקת שמנו וקיומנו מהעולם, והיינו במרחק של אך צעד אחד מביצוע גזר הדין הזה אילולא איש עניו אחד שהיה שם במקום הנכון ובזמן המתאים.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">בימינו כבוד הרב, וברוח התקופה עלול לצוץ "רעיון מודרני" מתקדם שיתאר את עצם פירסום ושימור הפרשיות "הבלתי מחמיאות" והמביכות לדורי דורות כמסר חינוכי כפול, תמוה ובלתי רצוי. כי מצד אחד אנו עם קדוש וטהור על נביאיו ומנהיגיו הבלתי מעורערים, ומאידך אנו משננים את פרשת בת שבע ואת המסר כי גם דוד המלך יכל להגיע לפשע שפל שכזה... ואין מנוס מהתהייה- מדוע ועל מה אנו שומרים את המסר הכפול הזה בכספת ההסטורית ומשמרים אותו לעולמי עד! איזה הגיון תומך בזאת...</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">וככל הנראה כבוד הרב, רק הגיג אחד תומך בהגיון הזה: לא לגמגם כשנדרשת האמת ולא משנה המחיר. או בלשון אחרת גם אם טמון באי-הגמגום מסר חינוכי שלילי ובלתי רצוי &ndash; אל לנו לגמגם בשעת מבחן, יהיה המקרה אשר יהיה ותהיה התוצאה אשר תהיה, כי התוצאה הגרועה מכולן היא כשאתה מניח מקום לספק.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הספק הוא שטח הפקר פרוע, בלתי נשלט מטבעו ובלתי אמין לדורותיו. הספק הוא פתח רע לבאות כי הוא מזמין עוד ספקות בעקבותיו, ועל-כן הוא לא בר שליטה מטבעו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">עד כאן הפרק הראשון של המכתב; <a rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14659302"><span style="color: #0000ff;">פרק שני</span></a>&nbsp;יבוא בע"ה בהמשך...</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><a rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14659302"><strong><span style="color: #0000ff;">קישור לפרק השני</span></strong></a></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p></div>Mon, 22 Feb 2016 15:15:00 +0200ashabot@walla.com (אלברט שבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14656370http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841603&blog=14656370המכתב שלא הגיע לידי הרב עובדיה ז&quot;ל - פתח דברhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14643904<div align="right" dir="rtl"><p class="Standard">&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<img src="https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/d/d5/Harav_Ovadia_Yosef.JPG/250px-Harav_Ovadia_Yosef.JPG" alt="Harav Ovadia Yosef.JPG" /></p> <p class="Standard">&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; הרב עובדיה יוסף ז"ל &nbsp;[קרדיט: ויקיפדיה]</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard"><strong>לפניכם סדרה בת שישה מאמרים וכותרתה "המכתב שלא הגיע לידי הרב עובדיה ז"ל". מדוע לא הגיע? כי אנשי הרב זרקו את המכתב ולא הכניסוהו לרב. איני בטוח אם קראו את המכתב ואילו היו קוראים היתה להם משנה-סיבה לצנזרו ולהרחיקו מעיני הרב. זה היה לפני 15 שנה והיום החלטתי לפרסם את תוכן המכתב שלא הגיע ליעדו... החלטתי לפרסמו דווקא באתר חרדי והרעיון נפל עלי במקרה, כי לפני מספר ימים שלחתי סדרה בת שלושה מאמרים בנושא הגזענות, וביקשתי לפרסמה באתרים הישראלים ברשת, ובין הראשונים שנענו לבקשתי היה האתר החרדי "בחדרי חרדים". קיבלתי מייל מהעורך הראשי של האתר, מני גירא, בו הודיעני כי החליט לקלוט את הסדרה שכתבתי על הגזענות ולפרסמה באתרו, וכן היה. כך עלה לי הרעיון לשלוח לו עוד סדרה על המכתב שלא הגיע ליעדו- רעיון שלא עלה יפה, והפעם העורך לא החזיר צילצול ואני יודע את הסיבה- ולמעשה הן מספר סיבות תספרו על האצבעות:&nbsp;</strong></p> <p class="Standard"><strong>&nbsp;</strong></p> <p class="Standard"><![if !supportLists]><strong>1.&nbsp;&nbsp;&nbsp; <![endif]>&nbsp;תוכן המכתב אינו מחמיא לרב עובדיה ז"ל, 2. התוכן גם לא מחמיא לרב אריה דרעי שכנראה חסותו פרושה על "חדרי חרדים", 3. בגוף המכתב הועלה הנושא הטעון של גיוס החרדים, 4. המכתב נכתב ביום שבת; מחבר המכתב מעיד על זאת, לפני 15 שנה הייתי בעוונותי חילוני וחיללתי את השבת; היום אני שומר שבת ואולי באיסור הילכתי עסקינן: להנות ממאמר שנכתב ביום שבת. להגנתי אומר כי המדובר במכתב מציל חיים ובפיקוח נפש עסקינן, כמוהו כתרופה מצילת חיים שנוצרה בשבת, היעלה על הדעת שההלכה תאסור לקחתה בשבת? אשאיר לקוראים להתמודד עם קושיה-הלכתית זו ולהחליט בהמשך המאמר אם בפיקוח נפש עסקינן. &nbsp;</strong></p> <p class="Standard"><strong>&nbsp;</strong></p> <p class="Standard"><strong>בכל אופן ביקשתי להגיד בהקדמה הזו כי פני ההסטוריה לנצח לא ישתנו: אותן הסיבות שמנעו מהמכתב שלי להגיע לרב עובדיה ז"ל הן אותן הסיבות שמנעו לפרסמו באתר החרדי: לא משנה אם תוכן המכתב טוב או לא, נכון או לא, חשוב או לא, הוא אינו מחמיא לרב עובדיה ולאריה דרעי וזו מספיק סיבה טובה לזרוק את המכתב לפח. כך במחי כף אפשר גם לזרוק אדם לפח, רעיון לפח, או סתם הגיג, הרהור או חשיבה... כך אנחנו מתייחסים, לא פעם, לילדים שלנו, לעובדים שלנו, להורינו לנשותינו לפיקודנו, לנאשמים שלנו או לטוענים שכנגדינו, את הגיגיהם אנו זורקים לפח ואת תוכניותיהם אנו דוחים מכל וכל &ndash; לא כי תוכנם אינו תקין וכי התאמצנו לבדוק? אלא כי עטיפתם אינה מתיישבת עם התוכן שלנו באותו הרגע. זו האמת שרובנו מחליק אותה ובבוא היום ניתן עליה את הדין בפני דיין האמת, בשמים ממעל וגם על הארץ מתחת. זו ההקדמה והתוכן להלן.&nbsp;</strong></p> <p class="Standard"><strong>&nbsp;</strong></p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">לפני מספר ימים ובקונטקסט מסוים כתבתי כי המאמין בהשם יתברך ובתורת משה עבדו, צריך ללכת בדרכי התורה בכל מסלולי החיים, חינוך דתי, חשיבה דתית, וכמובן משפט דתי; להיות מנוי על מערכת משפט דתית כתובע וכנתבע. במילה אחת, כנות, שהאדם יהיה כן עם עצמו; לא לסתור את עצמו, מה עוד אם המדובר בגדול הדור. אני חושב שלמרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל היתה הזדמנות ללמד את כל הדור שיעור בכנות, אולם ולצערי מרן פיספס את השיעור הזה ואנחנו, הדור של מרן, נותרנו עם שאלות פתוחות.<br /> <br /> אני מדבר על התנהלות מרן בפרשת דרעי. מרן הוא לא רק גדול הדור, הוא גם מורה הדור, הוא הדוגמה של הדור, כל העיניים היו נשואות אליו ומכאן נגזרת השפעתו. היתה לו השפעה חינוכית ותרבותית על כל בני הדור הזה, ולא רק על הפלג הדתי, אפילו החילוניים ראו בו דוגמה והעריצו אותו, בחלקם הרב אהבו אותו וראו בו כסבא ישר כסרגל שאומר את כל אשר על ליבו באופן ישיר ולפעמים בוטה; ואף את הבוטות הזו אהבו וראו בה כתמצית הכנות. אני מזכיר את זאת בשביל להצביע על הכוח העצום שהיה למרן, כוח ההשפעה, הוא יכל להשפיע וכפי שציינתי, היתה למרן הזדמנות פז ללמד אותנו שיעור בל יישכח בכנות, בכנות התורה, ביופי הזה, ולצערי וצער כל בני הדור, לא רק פיספסנו את השיעור הזה אלא אף קיבלנו מסר מנוגד, במהופך. קיבלנו שיעור הפוך על הפוך והבילבול חגג.<br /> <br /> מרן עובדיה יוסף ז"ל הצליח לבלבל דור שלם בפרשת דרעי, ואת זאת אני מוסיף מיומני האישי:<br /> <br /> בהתחלת המסע שאג מרן בחוצות כי הרב דרעי לא אשם, וכי המדינה המרושעת העלילה על הצדיק עלילת שווא, וכי יוחזר ברגע שיחרורו אל כס המלכות של ש"ס. בסופו של דבר וכאשר נפתחו שערי הברזל ומתוכם זינק הצדיק, שכח מרן משאגתו והשאיר את ישי על כיסא מלכותו, כאשר הצדיק משוטט במסדרונות הריקים ומשתאה: היכן מרן והיכן הבטחתו, היכן התורה ונתיבותיה הבטוחים &ndash; תרתי משמע.<br /> <br /> השנים עברו ולפתע פיתאום מרן משנה כיוון, זורק את ישי לפח הפוליטיקה ומושיב במקומו את הרב דרעי, ואנו, ילדי הדור, מתחילים מכאן ואילך מסע מורכב של בילבול שמאותו רגע אוחז בנו ולא מרפה. מסע זה מגיע לשיאו דווקא לאחר הסתלקות מרן וכאילו ציווה לנו את הבילבול למורשה. הקלטת האינטימית נחשפת, בה מתוודה מרן על רשעות הצדיק שהוחזר על-ידו לכס היו"ר, "הוא הרשע שאינו שומע בקולי ולא עושה לי חשבון"- כך מתוודה מרן, לב אל לב, בפני בנו יקירו ר' משה שליט"א ובפני כלתו הרבנית, הנאשמים היום ע"י יתר האחים במעילת ענק.<br /> <br /> ואנחנו ילדי הדור מבולבלים כבר עד מעל לראש: אנא הגד לנו גדול הדור מרן ממרום מושבך בשמים: האם דרעי אשם או לא אשם. מהי דעתך בנידון או אם תרצה- מהי דעת התורה, התואיל לגלות את סוד-ליבך הפעם בפנינו הדור המבולבל והשסוע?<br /> <br /> לקח טוב וסיכום: סוד כמוס לקח עימו מרן לקבר והותיר אותנו, אנו ילדי הדור המבולבל, לכסוס את ציפורנינו עד זוב דם.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הרב עובדיה יוסף זצ"ל הלך לעולמו והשאיר אחריו מורשת ענפה ועשירה, ספרים יקרי ערך, וקלטת. הוא השאיר מפלגה שעברה רגע נבוך בגין הקלטת הזו, אך חיש מהר העניין נמוג וחלף. טלטלה זו לא השאירה בידי דרעי אלא להתפטר, ובמחי כף דרעי חזר בו מהתפטרותו וקיבל עליו את מרות מועצת החכמים. ש"ס לא התפרקה ובסקרים חזרה למקומה הטבעי. </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אבל משהו הותיר טעם מר. משהו שאני ואתה וכולנו מרגישים עמוק עמוק את מרירותו, את החומצה שלו, הרגשה קודרת ומדכדכת ובעיקר מתסכלת. גם האיש הדתי והחילוני והאתאיסט היהודי- כן יש דבר כזה, כולם רצו להאחז במשהו, רצו להאמין כי מי מאיתנו עודנו אוחז בחוט האמת ולא מרפה. הרב עובדיה אולי היה אחד האחרונים שבנפתולי ליבנו ראינו בו את המועמד האולטימטיבי שאוחז באמת- הגם ולא כל פלגי העם הסכים עימה. הרב עובדיה היה אדם כנה וישיר שחלק לא מבוטל מהציבור החילוני אהב לבקר אותו ואף להשמיצו, אבל כולם, כן כולם האמינו בו וביושרו, ואף בסוד ליבם העריכו אותו כחלופה לכל הציניות והאירוניה; לשקץ הארור הזה השולט בנו ומכער את פנינו וכבר יצא לנו מהאף. </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הרב עובדיה ואני מעדיף לקרוא לו כאן סבא עובדיה היה אדם ישיר וישר, אמר את כל אשר על ליבו באופן בוטה וישיר, וכולנו אהבנו את התכונה זאת, הכנות הבוטה הזו שכה חסרה בימינו; גם מי שביקר אותו והקניטו העריץ בסוד ליבו את הסבא הבוטה והישיר.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">עד שבאה הקלטת. עד שנכפתה עלינו התהייה- התוכו כברו. וברגע אחד משהו קרס. התפוגג. משהו שבנינו עליו בניינים וארמונות, משהו שחיבר אותנו עם חלום מתוק כי לאמת יש חוט ואני חש בו כמעט נוגע בו. ולפתע הכל קרס, וגם הסבא החביב והכנה לא עמד, ממש כמונו, בפיתויי הציניות.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הבעיה של כולנו וגם של הרב עובדיה היא ברעיון של מינוף האמת, דהיינו לווסתה ולו לרגע קט עד להשיג את המטרה הטובה והמתאימה מכולן, ומכאן הדרך קצרה ליפול בבור של המונופול על האמת. סיפור עגום זה מתחיל כשאיננו מסוגלים להוציא לפועל את המונופול על האמת כי בעצמנו איננו משוכנעים בו ולכן גם איננו מצליחים לשכנע את האחרים בתקינותו, או אז פונים בלית ברירה אל הדרך הבטוחה של גניבת הדעת; פשוט בונים דרך מפותלת שתוביל בסופה אל האמת המווסתת, ובלשוננו אל האמת הנשגבת והטובה לכלל הציבור.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">הרב עובדיה האמין בנסיונו של דרעי למרות ולא האמין לאיש דרעי שלדידו אשם הוא באישומים נגדו, אבל טובת הכלל מנחה כי דרעי יעמוד בראש ש"ס וישיג דווקא בדרך המפותלת שלו את האינטרסים של ש"ס. זו היתה האמת הנשגבת של הרב עובדיה שהאמין בה, ופנה בלית ברירה אל הדרך המפותלת בשביל לסלול דרך לאמת הזו ולקבל את המונופול עליה. אני הקטן חלקתי עליו וחשבתי כי אין לווסת את האמת ואין למנפה גם עבור המטרה הנעלה ביותר כי לאמת אין מונופול. כן העזתי לחלוק עליו כבר כאשר יצאה פרשת דרעי בהתחלת דרכה לפני 15 שנה, וניסיתי, אני הקטן לשכנעו כי על האמת אין מונופול ובסופו של יום, מי שיינסה ליצור את המונופול על האמת הזו &ndash; ייפול באותו הבור של המונופול שכרת. </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">וכל השאר הסטוריה; הגורל חס על הרב עובדיה ולא נפל בחייו לאותו הבור, אך האמת שלו נפלה גם נפלה לאחר מותו, נפילה קשה ואכזרית מנשוא שש"ס אומנם קמה ממנה וחזרה בסקרים למקומה הטבעי, אך תחושת המרירות והתיסכול שאחזה ברוב רובו של הציבור &ndash; עדה היא כאלף עדים על קריסת האמת של הרב עובדיה, אשר בסופה באה גם באה הנפילה לבור. </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">להלן המכתב שכתבתי על האמת הזו לרב עובדיה יוסף ז"ל. את ההקדמה להלן הכנתי כאשר הפכתי את המכתב לגלוי וביקשתי לפרסמו ברשת, וזאת כאשר הבנתי שאין סיכוי כי המכתב יגיע ליעדו ושהנמען יפתח את המעטפה ויקראהו. </p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">ובכן שבת אחד בצהריים, לפני 15 שנה, ישבתי בחנות שלי (היום אני שומר שבת) וכתבתי מכתב לרב עובדיה יוסף, מכתב אישי ביותר ממעמקי ליבי... לציין, שאין ולא היה לי שום קשר לאיש הזה, לא מפלגתי לא משפחתי ולא שום דבר מלבד היהדות של שנינו, פשוט ביקשתי כתובת רוחנית וזה מה שמוחי העמיד לרשותי באותו רגע, את הרב עובדיה יוסף.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">את המכתב כתבתי באמצעות עט ונייר - הרבה ניירות, לא היכרתי את נפלאות המחשב באותה תקופה. לקח לי מספר שעות לכתוב אותו ועוד באותו יום, העתקתי את הטיוטה על דף לבן וישבתי לחשוב איך אשלח אותו אל הרב עובדיה יוסף, איך אבטיח שהמכתב יגיע לידיו. היה לי חשוב עד מאוד שהמכתב יגיע לידיו וכבר מאותו רגע הערכתי שהעניין לא פשוט. מי אני שהרב יקרא את מכתבו ויתן לו את תשומת ליבו... אבל מנסים מה אפשר להפסיד מה עוד, וכאמור, היה לי חשוב שאותו מכתב יגיע לידיו, חשוב עד לאין ערוך.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">מה לא ניסיתי ומה לא עשיתי... היגעתי עד הרב אורי זוהר המפורסם והצלחתי ליצור עימו קשר ישיר שיעשה משהו בנידון, שהמכתב יגיע לידי הרב עובדיה ושייגע בו בידיו באצבעותיו... ולא זז דבר. היגעתי עד גדול המחזירים בתשובה הרב אמנון יצחק &ndash; ולא זז הברקס. עשיתי את כל מה שלאל ידי אך לא הצלחתי להגיע לנס הזה! ורק למען התיעוד אציין גם את זאת: ב- 16 במאי 2001, נשלח המכתב דרך UPS&nbsp;&nbsp; וכן נמסר בלשכת הרב בירושלים, אולם לא נתקבלה עליו תגובה מעולם גם לא אישור קבלה, לא מהרב ולא מטעמו.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p class="Standard">אני הולך לחלק את המכתב לחמישה פרקים, בשבוע הבא ובע"ה&nbsp;<a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14656370"><span style="color: #0000ff;">הפרק הראשון</span></a>.</p> <p class="Standard">&nbsp;</p> <p><span style="color: #0000ff;"><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=841603&amp;blogcode=14656370"><span style="color: #0000ff;"><strong>קישור לפרק א'</strong></span></a>&nbsp;</span></p> <p class="Standard"><strong>&nbsp;</strong></p></div>Thu, 18 Feb 2016 16:47:00 +0200ashabot@walla.com (אלברט שבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=14643904http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841603&blog=14643904סוף דבר... בשולי &quot;התורה נגד המדע&quot;http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=13983798<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <br /> <p><strong>כדאי לתת צ'אנס&nbsp;לנושא המוזר הזה ולהיישיר אליו סוף סוף את המבט; זה קשור בנו וזו המציאות שלנו .&nbsp;הגיע הזמן להתכבד ולהכיר את עצמנו ואת מציאותנו.</strong></p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p><strong>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;<img src="http://img.mako.co.il/2010/07/05/114236.jpg" alt="היקום" /></strong></p> <br /> <p><strong><span>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;היקום &ndash; הסופי והמוחלט? [צילום: </span><span><a rel="nofollow" rel="nofollow" href="http://www.mako.co.il/news-money/tech/Article-44722b44092a921004.htm" target="_blank"><span>טלגרף</span></a></span><span>]</span></strong></p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>&nbsp;</p> <br /> <p>השאלה הגדולה ביותר שקוראים לה "שאלת המליון"&nbsp;היא מי אנחנו? כשאתה אומר אני יוסי כהן למי אתה מתכוון בדיוק, האם אתה מתכוון לגופך,&nbsp;לראשך שהמוח נמצא בו, או אולי לעיניך שדרכן אתה מזהה את המציאות... בדרך כלל נהוג&nbsp;לענות שהכוונה ב- "אני" לכל הגוף, גם האצבע הקטנה היא חלק מגופך ומייצגת&nbsp;אותך. אבל כאן בנקודה הזאת מתעוררת בעיה בעייתית. </p> <br /> <p>הגוף שלנו הוא חומר, כמוהו כמו האבן והשולחן וכדור הארץ והגלקסיות, כל היקום הזה שאנו חיים במרחבו הוא חומר פיזיקלי המורכב מחלקיקים פיזיקלים, וכל חלקיק וחלקיק מהיקום הגדול נע ללא הרף, אם זה סביב עצמו כמו האלקטרון שנע כל הזמן סביב גרעין האטום, או כמו כדור הארץ שנע סביב השמש, והשמש נעה סביב מרכז גלקסית שביל החלב, והגלקסיה נעה סביב מרכז צביר הגלקסיות שמנויה עליו, וכן גם צביר הגלקסיות נע סביב היחידה הגדולה ממנו, וכך היחידה שהחלקיק מנוי עליה הולכת וגודלת כל הזמן כאשר כל מה שמנוי עליה נע סביבה. כל היקום הגדול והנורא הזה נע ומשתנה ללא הרף, חי בועט משפיע ומושפע, משנה ומשתנה, נע כל הזמן סביב עצמו.</p> <br /> <p>ישנם חלקיקים קטנים הנעים כל הזמן סביב עצמם, וישנם חלקיקים גדולים שחלקיקים קטנים מהם נעים כל הזמן סביבם. זה היקום הדומיננטי שלנו ואין בו ולו חלקיק אחד הנח לשנייה. זהו היקום הפיזיקלי המזוהה על-ידינו כחומר מוחשי שניתן לצפות בו ולעמוד על תנועתו הבלתי פוסקת. וכפי שציינתי, כאן בנקודה הזאת וכאשר אני צופה ביקום החומרי ומזהה את תנועתו הבלתי פוסקת, כאן ממש מתעוררת בעיה.</p> <br /> <p>ובעצם כאן מתעוררת השאלה: מה גורם ליקום הזה על כל יחידותיו לנוע ולהניע, להשפיע ולהיות מושפע, לשנות ולהשתנות, כל הזמן ללא הרף? אנחנו יודעים לענות על השאלה הזאת בתשובה הנחרצת כי היקום הוא מעגל סופי של עצמים, ובמסגרת המעגל הסגור הזה העצמים נעים ומנהלים ביניהם יחסי גומלין ללא הרף, וזהו מקור תנועת השמש והירח והגלקסיות עד לתנועת האלקטרון במרחב האטום &ndash; הוא המרכיב היסודי של החומר באשר הוא- כולל גופנו. למעשה זהו מקור ארבע כוחות היסוד שזיהינו ושמסבירים את תנועת החומר.</p> <br /> <p>מעגל העצמים הסגור; זהו מקור ההרמוניה שאנו מזהים ביקום כאשר מתבוננים בתנועת יחידותיו השונות, מהחלקיק הקטן ביותר ועד לגלקסיה ולצביר הגלקסיות ולצבירי העל... זו בעצם תכלית התפיסה האנושית באשר היא, כולנו מזהים את הפוטנציאל הטמון במעגל הסגור אשר היחידות שבתוכו מתנהלות ע"פ קוד יחידתי אחיד, וכל הנמצא בתוך המעגל מתנהל על-פיו.</p> <br /> <p>מהאמור לעיל אני חייב לקבוע, לא להניח, כי בקצה היקום ועד כמה שנמתח אותו, קיימת מחיצה שמאחריה אין כלום, שום דבר, שום חלקיק, וואקום. אני חייב לקבוע את זאת כי אם יימצא ולו חלקיק אחד מאחורי המחיצה הזאת ואפילו במרחק רב ככל שיהיה, הווה אומר שמיקום המחיצה שלי אינו נכון בעליל ואני חייב להזיז אותה עד שתכלול גם את החלקיק שנמצא במרחק רב, זאת כי המרחק&nbsp;שזוהה בין המחיצה לחלקיק מרוקן את מחיצת הוואקום שלי מתוכן, משום שלמחיצת הוואקום&nbsp;אין נפח, אין שיעור שיצביע על העובי שלה כי הרי מחיצת הוואקום היא היא "האין",&nbsp;אין כלום מאחריה כי היא מסמנת את הקץ, את קץ העצמים והחלקיקים, את קץ המעגל שלהם,&nbsp;ואם כן למחיצה עצמה אין ולא יכול להיות מידות, עובי, מימד, נפח או מרחק; היא הקץ&nbsp;שזוהה בוודאות על ידינו, ואם יש משהו מאחוריה סימן שיש לה מידות ומרחקים- דבר&nbsp;ששולל את עצם קיומה.</p> <br /> <p>אני מאמין שהדברים מובנים לנו עד עכשיו, ולא רק לנו אלא לכל האנושות עלי אדמות, מהיום שהאדם ידע את עצמו- הוא זיהה את היקום כמקום מוגדר וסופי שאין מאחוריו כלום, כפי שאמרתי: היקום מגודר מכל קצוותיו במחיצה אחת גדולה של וואקום. ושוב, אנחנו חייבים לקבוע את זאת, לא להניח, אחרת לא תהיה משמעות ליחסי הגומלין שמנהלים במעגל שלו העצמים והחלקיקים למיניהם.</p> <br /> <p>וכאן בנקודה הזאת ובפעם האחרונה אחזור לשאלת המליון ולבעיה המתעוררת מאליה: הכיצד תיתכן מחיצה לדבר שאין מאחוריו כלום? אני יכול ליצור מחיצה מלאכותית בין שני דברים קיימים, אך לא תיתכן מחיצה בין דבר קיים לדבר שאינו קיים. הדעת לא סובלת את הגדרת הקיים ע"י הלא קיים, אין זכות-קיום להגדרה כזו, אין חיה כזו. כלומר ובשורה האחרונה, אין זכות-קיום לתפיסת&nbsp;היקום הסופי והמוגדר, כי שוב &ndash; אין חיה כזו.</p> <br /> <p>ואומנם עמלתי רבות ע"מ לתאר את נחיצות מחיצת הוואקום להגדרת המעגל הסגור ולהבנת תנועת העצמים ויחסי הגומלין ביניהם, אולם כל העמל שלי ולמעשה הוא בשביל להגיע לנקודה בה נשללת מאליה תפיסת היקום הסופי ומעגלו הסגור. אני ואתה חיים בתוך יקום אינסופי שמעגל עצמיו לא נסגר מעולם גם לא ייסגר לעולם. עצם קיום החומר מעיד על מהות "הקיים" שלידו אין זכות קיום ללא קיים; אין מונח כזה, אין חיה כזאת. אנחנו לא נאכל יותר את הלוקש של יקום סופי ומוחלט &ndash; הוא הלוקש שאכל אותו האדם מעודו ועד לרגע עיונכם בשורות האלה. אנו יודעים כבר שהאדם בדה את תפיסת היקום הסופי מיסודה רק בשביל להסביר לעצמו את מקור תנועת העצמים ושינויים במרחב, ואנחנו כבר לא קונים את ההסבר הזה כי הוא לקוי מיסודו ונשען על מחיצה שאין לה קיום ולא זכות-קיום.</p> <br /> <p>אם כן מה פשר תנועת העצמים- אם לא יחסי הגומלין ביניהם? הבעיה היא שברגע ששללנו את קיום המעגל הסגור- הכנסנו את עצמנו לבעיה עוד יותר גדולה: אז מה פשר תנועת העצמים והחלקיקים והגלקסיות ואף תנועת הגוף שלנו... כי הרי כל העצמים במרחב נעים ללא הרף ומשתנים, אך מצד שני לא יתכן שינוי או תנועה של שום עצם במעגל עצמים פתוח שלא נסגר גם לא ייסגר לעולם, וזאת מהסיבה הפשוטה: במעגל עצמים פתוח אין קיום ליחסי גומלין בין העצמים, כי ברגע שאזהה ייחסי גומלין כאלה- מעגל העצמים שלי ייסגר מאליו, והלא אני נמצא במעגל עצמים פתוח שלא ייסגר לעולם!</p> <br /> <p>המסקנה היחידה שנותרה לפנינו היא, כי במרחב של עצמים אינסופיים שאין להם התחלה ולעולם לא יהיה להם סוף- לא תיתכן תנועה כהיא זו של עצמים; שום תנועה, גם לא תנועת גופנו החומרי.</p> <br /> <p>מהמסקנה הזו נגזרת עוד מסקנה, זרה לנו אך מחייבת: העצמים שביקום לא משתנים גם לא נעים, גופנו לא נע והשמש והירח לא נעים משום מקום ולשום מקום, אלא כל החומר הנמצא במרחב, בכל רמת מורכבות, מסודר בסדרות של עצמים דוממים כאשר כל עצם שאנו מזהים במרחב הוא בעצם סדרה צפופה וארוכה של עצמים נבדלים זה מזה, אך בד בבד דומים הם זה לזה, כלומר כל עצם שאנו מזהים במרחב מורכב למעשה ממספר אינסופי של עצמים זהים הצפופים בצפיפות אדירה זה ליד זה בתוך סדרה אינסופית שהולכת ומתארכת- כל עוד אנו מתבוננים בעצם הזה ולא מורידים ממנו את המבט. במשך ההתבוננות הזו אנו יכולים להבחין וכאילו העצם שלידינו נע מכאן לכאן למרות וסדרת העצמים שלידינו היא סדרה של עצמים דוממים, אולם מקור ההבחנה הזו הוא בשינוי הקל בין העצמים הצפופים בסדרה- דבר שיוצר אצל המתבונן אשליה של תנועת העצם או של השתנותו. &nbsp;</p> <br /> <p>אם כן שאלת המליון עלתה מדרגה והפכה לשאלת הבליון: מי הוא זה המתבונן? כי הרי גם הגוף שלנו עשוי מחומר המשולל זכות-תנועה, ואם כן מי זה הצופה שמתבונן גם בסדרת החומר של גופנו הנע לכאורה מכאן לכאן ויוצר אצלו אשליה של תנועה?</p> <br /> <p>כן ניחשתם, אני יודע שניחשתם, זה מה שנקרא בפינו "נשמה", או אולי מה שהמדע קורא לו "אנטי-חומר". בכל אופן המונח הזה "נשמה" הוא מונח מעומעם לגבינו, שמאז ומתמיד עמד האדם נבוך מולו מבלי היכולת לזהותו או להתמודד עימו, והוא השאיר את עבודת הזיהוי לענף הרוח שאנשיו אינם מחוייבים להציג ראיות, כי הרי עוסקים הם בחומר על-טבעי שאינו כפו &nbsp;לחוקי הטבע וכוחותיו.</p> <br /> <p>ואם כן קלענו במדויק במקרה הזה; הנשמה היא הגורם היחיד שאינו כפוף לחוקי הטבע וכוחותיו, אך בד בבד ולמרבה האירוניה, הנשמה היא הישות היחידה שיכולה להבחין בחוקי הטבע המשקפים את הסדר בו מצטופף החומר במרחב, זאת כי היא נמצאת מחוץ למערכת החומרית ויכולה לצפות בסדרות החומר הצפופות במרחב, ולקלוט את "השוני הקל" בין העצמים המרוכזים בצפיפות בכל סדרה וסדרה באופן שיוצר אצלה את אפקט התנועה או ההשתנות.</p> <br /> <p>אני יודע רבותי שנפלתי עליכם מכוכב אחר והדברים שאתם קוראים נשמעים לכם מוזרים ובלשון המעטה... אבל צרת רבים חצי נחמה; הדברים האלה זרים הם לכל בן-אנוש עלי אדמות, ומאז שהאדם ידע את עצמו התחמק הוא מהנושאים האלו ובראשם מככבת הנשמה. הגורם היחיד שנגע ישירות בכל הנושאים האלו ועסק ללא הרף בזיהוי הנשמה היא הגורם שחיבר את התורה, ואיני קורא לו "אלהים" כי התורה מכנה את הנשמה בשם התואר "אלהים" ועל-כן מחבר התורה הוא ישות אחרת. אין ספק כי הוא קיים ואין ספק שהוא ישות על, כי המידע שמציג בתורתו הינו מידע על אנושי; עובדה היא ששום בן-אנוש לא נגע בו עד עכשיו. בעוד הוא עצמו, מחבר התורה, התמקד על-גב תורתו בדיון על המציאות ועל הצופה, ולא הזכיר אף ברמז את נושא קיומו או זהותו, ולמעשה ביקש בזאת להמנע מלהסיט את הדיון על המציאות לטובת הדיון על מהותו, ובזאת מתגלמת גדולתו.</p> <br /> <p>מי הוא אלהים? שאלנו וענינו והתמקחנו... זו השאלה שהעסיקה אותנו מעודינו. ובכן חברים, אלהים המופיע בתורה, הוא לא אלהים שהצבענו עליו, והוא לא אלהים שמחבר התורה כיוון אליו. נתתי לכם לטעום משהו מהדיון שהצגתי בסדרה ואני מזמין את כל מי שקורא את השורות האלה לקרוא. כדאי לתת צ'אנס לנושא המוזר הזה ולהיישיר אליו סוף סוף את המבט, זה קשור בנו וזו המציאות שלנו. הגיע הזמן להתכבד ולהכיר את עצמנו ואת מציאותנו. את הדיון העליתי על גב 43 הפרקים בסדרת "התורה נגד המדע".</p> <br /> <p>&nbsp;</p></div>Thu, 05 Dec 2013 23:48:00 +0200ashabot@walla.com (אלברט שבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=13983798http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841603&blog=13983798התורה נגד המדע – פרק אחרון (מ&quot;ג)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=13983789<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p><strong>כן כן רבותי, אלפי השנים זכרנו את השבת ושמרנו עליה בשביל להגיע לכאן ולקרוא על ליפוף הסיגריה; במשפט המסכם הזה אסיים את הסדרה "התורה נגד המדע".</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;&nbsp;<img src="https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/5/56/Papierosa_1_ubt_0069.jpeg/640px-Papierosa_1_ubt_0069.jpeg" alt="" /></strong></p> <p>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. [צילום: <a rel="nofollow" rel="nofollow" href="http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Papierosa_1_ubt_0069.jpeg" target="_blank">ויקיפדיה</a>]</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp; &nbsp;- &nbsp; &nbsp; &nbsp; - &nbsp; &nbsp; &nbsp; -</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>זה הפרק האחרון; נמשיך בו עם יום השבת. </p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>ויכלו השמים והארץ וכל צבאם:</strong> ובכל הנוגע לצופה &ndash; תמו ממדי היקום על כל צבאם, והצופה שולט, הלכה למעשה, בכל ממדי היקום והכוחות הנגזרים מהם. </p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>ציינתי לעיל כי כל הסדרות אותן יונק הצופה בפועל- מבטאות את עשייתו. זאת כי לכל סדרה אליה מגיע הצופה, ביוזמתו ומתוך בחירתו, הן של מרכבתו והן של סדרה שאינה קשורה למרכבתו, וכאשר מגיע לסדרה שבחר בה וניצב בראשה- הוא יכול להכריז בקול רם וצלול: לילד הזה פיללתי; את הילד הזה ביקשתי, אלה הם ערכיו ומידותיו ע"פ תוכניות המתאר המשקפות את מהותי ונותנות ביטוי מדויק לרצוני. אפשר להגיד איפוא שכל סדרה בה הצופה בוחר ואותה יונק- היא מעשה ידיו, והכוונה היא לא רק לסדרות החומר של המרכבה שלו כמו של החד-תאי או של הנמלה, כי אם כל סדרה וסדרה שהצופה מדלג אליה ועומד בראשה- מייצגת היא את מהותו ונותנת ביטוי מדויק לרצונו, ומן הדין לקרוא לה "פרי" מעשה ידיו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>על-כן, אחזור בעקבות התורה אל הצופה שלנו:</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה:</strong> וכאשר הצופה נועץ מבט מקצועי בתמונה שהוא עושה, לוקח את מכחולו ביד להדגיש כאן, למחוק כאן, להוסיף שם ולתקן כאן, ובכל שלב ושלב מעשיית התמונה, אפשר להגיד כי סיים בפועל את מלאכתו אשר עשה, זאת כי מתווה התמונה אותה עיצב עד הלום- תמשיך ותתהווה ע"פ הדינמיקה יהוה &ndash; גם לעתיד הנראה וגם לעתיד הבלתי נראה ועד לאינסוף. וככל צייר הוא יכול להחליט בכל רגע נתון כי התמונה ששירטט אותה עד כאן היא לשביעות רצונו והגיעה ליעדה הרצוי, או אז וככל צייר מקצועי הוא לוקח לאחור מטר או שניים, מדליק סיגריה ובוהה בתמונה. ובלשון התורה: </p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.</strong> ככל הנראה התורה היא לא בעד עישון ולכן בחרה בנוסח זה השונה במקצת. בכל תחנה ובכל שלב של עשיית התמונה, השביתה הזו תקפה. </p> <p>&nbsp;</p> <p>יום השביעי איפוא הוא לא הקצה השביעי שנמתח בתמונת המציאות, כלומר הוא לא מהווה אחד מששת התמונות הטכניות שבחננו שתיים מהן לעיל; יום השביעי ובסך הכל הוא קליק של המצלמה שתפסה את הצופה בשעת מלאכתו, ואותו הקליק תפס את הצייר המקצועי כשלקח לאחור מטר או שניים, ליפף סיגריה, הדליק גפרור ובהה ביצירתו.</p> <p>&nbsp;</p> <p><strong>ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו, כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר ברא אלהים לעשות.</strong></p> <p>&nbsp;</p> <p>בנימה אישית רוצה לסיים את התמונה הזאת שלקחתי על עצמי מזה מספר שנים, ועכשיו כן ברגע זה אני מסתכל על התמונה ומרגיש שביעות רצון, למרות שאני רק בהתחלה. כן בא לי מאוד להדליק סיגריה עכשיו ומיד, אבל <a rel="nofollow" rel="nofollow" href="http://www.israpost.com/Community/articles/iPhone_Show.php?articleID=40328&amp;lang=heb" target="_blank">הפסקתי לעשן</a> לפני הרבה שנים ואם אמשיך עם הפסוק האחרון הזה- נשקפת לי סכנה ממשית שאדליק סיגריה. לכן אני משאיר לכם את הפסוק האחרון הזה ואין לי ספק כי אם והיגעתם עד הלום תוכלו לקרוא את מילותיו בקלות. כל מה שאני יכול זה לתת לכם ג'סטה קטנה לפועל "ויברך" שפותח את המשימה שלכם. המשמעות המקראית של הפועל "לברך" דבר- זה לרכך את הדבר ועל ידי זאת להבריך אותו בפניך. עמדתי על זאת ארוכות ביום החמישי והשישי בסדרה שכתבתי. </p> <p>&nbsp;</p> <p>כן רבותי, אלפי השנים זכרנו את השבת ושמרנו אותה בשביל להגיע לכאן ולקרוא על ליפוף הסיגריה; במשפט המסכם הזה אסיים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אלברט שבות</p></div>Thu, 05 Dec 2013 23:43:00 +0200ashabot@walla.com (אלברט שבות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841603&blogcode=13983789http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841603&blog=13983789