http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841497בין אם אתה מאמין שאתה יכול ובין אתה מאמין שלא, בשני המקרים אתה צודקheCopyright 2026 Infinity. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841497http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841497&blogcode=13986071<div align="right" dir="rtl">במוצ"ש ביקרתי את סבתא שלי. ישבנו שתינו ושקענו לתוך שיחה, ולפתע נזכרתי בספר שקראתי לא מזמן, "תרנגול כפרות" מאת אלי עמיר, שהפך במהרה לאחד מהאהובים עליי. הוא עסק באשר ארע בארץ לפני הקמת המדינה, מעברות, קיבוצים... הסתכלתי בה ואמרתי "סבתא, ספרי לי על המעברות." למען הגילוי הנאות, מלבד ממה שקראתי בספר, לא ידעתי על הנושא הזה דבר ולו חצי דבר. סבתי נולדה בשנת 1925 בטריפולי, לוב. על כך היא לא סיפרה לי הרבה, אבל ידעתי שאחיה הצעיר מת מרעב בידיה של האם. היא הייתה חדורת מוטיבציה וציונות, ואף הייתה פעילה ציונית ועסקה בחינוך ובלימוד עברית בלוב, וגם שם נרדפה ע"י ערבים. ברגע שאמה נפטרה, הבינה שאין לה טעם להישאר בטריפולי. בשנת 48 עלתה לארץ בעליה הבלתי ליגלית, ורכושה היחיד היה הבגדים שלגופה. היא צחקה וסיפרה שהמזוודה שלה אבדה בדרכה לארץ, והובטח לה שזו תימצא ותשוב אליה. עד היום היא מחכה. בישראל היו אז כ600 אלף יהודים לעומת כמה מיליונים של ערבים עוינים שסיכנו את חייהם. לפני שעלתה סבתי, נציגים של גח"ל (גיוס חוץ לארץ) גייסו יהודים מרחבי העולם, לכן כאשר עוד לפני שהגיעה לארץ היא הייתה מגויסת. היא שירתה ב</div>Sun, 08 Dec 2013 14:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (Infinity)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841497&blogcode=13986071http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841497&blog=13986071http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841497&blogcode=13983013<div align="right" dir="rtl">אני מניחה שהפרעות אכילה זה סיפור גדול. גם פגיעה עצמית, למשל לחתוך ורידים. את מקבלת נוגדי דיכאון? וואו, המצב בטח קשה. אתה מאובחן כבעל הפרעה כלשהי? הא, אז קיבלת את האישור שלנו לרחם על עצמך. אבל יותר מכל, כולכם דפוקים. אתם דור דפוק, דפוקים, דפוקים, דפוקים. לא. זה כבר לא יוצא דופן. תסתכלו סביב, המגמה של בני נוער שפוגעים בעצמם רק עולה. זאת נהייתה הנורמה. כשבכל אמצעי התקשורת והמדיה המושרצים אנחנו שומעים על בני נוער שחותכים את עצמם, אפילו אלה שלא היה עולה בדעתם לעשות את זה (כי כשחושבים על זה, זה לא אקט כל כך מובן מאליו), מוצאים את עצמם לפחות מנסים, כי כנראה שכך בני הנוער שעליהם מדובר מצאו את הדרך להתמודד עם הכאב. התפישה נהייתה שאם את מרעיבה את עצמך, זה לא אומר שמשהו בך לא בסדר. אם את לא מסוגלת להרעיב את עצמך, משהו בך לא בסדר. הרי איפה כוח הרצון שלך? אפשר לדבר מהיום ועד מחר על הפרעות אכילה ועל אידיאל הרזון המעוות. מה שלקוי הוא קיום האידיאל. איך אני אי פעם, בתור נערה מתבגרת והפכפכה, אהיה שלמה עם עצמי, אם מכתיבים לי שליופי רק צורה אחת? וכל אלה שמנסים להילחם ברזון ואומרים שבחורות</div>Thu, 05 Dec 2013 09:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (Infinity)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841497&blogcode=13983013http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841497&blog=13983013http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841497&blogcode=13982145<div align="right" dir="rtl">לאנשים יש נטייה לנסות לעזור לאחרים ולייעץ להם, אפילו במקומות בהם הם חוטאים ונופלים. אני מודה שאני בעצמי, כמו כמעט כל אדם אחר, לא שלמה עם עצמי באופן מלא, אבל ממחשבות שלי עם עצמי ומניסיונות לעודד אחרים החלתי לפתח סוג של תיאוריה, שלאט לאט מחלחלת גם אצלי. כשאתה אוהב בן אדם, אתה אוהב אותו כמו שהוא. אמנם יש דברים כאלה ואחרים שמפריעים לך ודורשים עבודה, למשל במערכת יחסים זוגית או משפחתית, אבל זה לא מוריד מכמות האהבה, כי אתה רואה את אותו בן אדם כמכלול. הסיבות לאהבה אינן מוסברות, אהבה היא עניין של רגש ולא של היגיון. טבלת יתרונות וחסרונות לדוגמא, היא ביטוי מובהק להיגיון. פגמים הם חלק מהעניין הזה. הרגש לא עובד ככה. למה אנחנו אוהבים בן אדם? שאלה טובה. יש האומרים שזה עניין פיזיולוגי של משיכה והורמונים, כמו שידוע לנו שבעלי חיים נמשכים ע"פ פרומונים. יש הגורסים שזה חיבור בין נשמות. אפשר גם להגיד שזו תוצאה של התלכדות הזמן הנכון במקום הנכון. אי אפשר באמת לדעת, כולנו יודעים שעם כל תיאוריה או הצעה שנעלה, זה עדיין יהיה נשגב מבינתנו. אבל בכל אופן, בואו נצא מנקודת המוצא שאנחנו אוהבים בלב שלם אדם מסוים</div>Wed, 04 Dec 2013 10:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (Infinity)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841497&blogcode=13982145http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841497&blog=13982145http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841497&blogcode=13981025<div align="right" dir="rtl">הכל וכלום מן תחושה אמביוולנטית של רגשנות יתר, מחשבות שלא פוסקות, מלחמה אינסופית ומאידך, קהות רגשית. הכל חולף לידי וכלום לא נוגע יש לי הרבה מה להגיד, המחשבות לא פוסקות עד שהמילים מתערבבות ומצד שני כל כך הרבה רעש לבן ללא תוכן פעם הייתי כותבת ערימות של שירים. אפילו היה אכפת לי מה אומרים עליי "גאונות צריכה קהל" איפה זה ואיפה אני? אני מוצתת אידיאולוגיה בוערת. יש לי חזון שאני חייבת לממש. בזה אני אתמקד, לזה אפנה את תשומת לבי הבעיה שלא תמיד אכפת לי בכל אופן, לפעמים נדמה לי שככה מצטיירים החיים המושלמים. שניה לפני הטוויסט בעלילה. שעון מעורר. אתה מתנתק מהחלום ומגרד את עצמך מהמיטה. בעייפות, כמו רובוט, מבצע את הריטואל של הבוקר. מביט במראה כשעיגולים שחורים טבועים כבר מתחת לעינייך. אתה מצחצח שיניים, מתגלח, מתלבש, שותה קפה ואוכל. קורא עיתון ומקלל בשקט את הממשלה המזורגגת ואת הקפטילסטים האלה שפשוט יותר טוב להם מלך. כמובן כמו כולם לוקח נוגד דיכאון, הרי הרופאים מחלקים happy pills כמו סוכריות, כי הרי הבעיה היא בנו ולא בעולם הלקוי הזה. מכין לילדים שקיות ובהם כריכים עם גבינה צהובה ותפוחים</div>Tue, 03 Dec 2013 00:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (Infinity)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841497&blogcode=13981025http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841497&blog=13981025http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841497&blogcode=13980583<div align="right" dir="rtl">אז כרגיל, אחרי משהו כמו שלוש שנים, חזרתי לפה. לא הפתעה גדולה. אני מסתכלת על עצמי אז ועל עצמי עכשיו, ונדהמת מהשינויים שעברו. אני גאה בעצמי על הכל, על איך שהחזקתי את עצמי. על איך ששרדתי. אבל לא על זה אני חושבת. אני מוצאת את עצמי כל הזמן מוטרדת מאותם דברים, שוקעת באידיאלים בוערים ובחזון שאני רוצה לממש ולא יודעת איך. בתור בת מאזניים טיפוסית אפשר לומר שאני נמנעת מעימותים, ותמיד היה בי את החשש להעלות על כתב את הדעות הפוליטיות שלי. כיום, בעידן הזה שהכל אפשרי, שחופש הביטוי מחלחל בכולנו, שניתן להגיב כל טוקבק תחת שם אנונימי ללא חשש, כולם אומרים כל מה שהם חושבים בלי לחשוב פעמיים. בשלב כלשהו כבר לא אכפת לי. אני חולמת מאז שאני זוכרת את עצמי על מהפכה, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל. מה הסיכויים שאני, נערה סטנדרטית בת 16, תגרום לאנשים לעצור ולחשוב לרגע? אבל במקום ליילל, עדיף פשוט להתחיל, כאן ועכשיו. אפילו שבלילה של מחשבות רצה במוחי כמו רעש לבן, אני אנסה לפרק הכל לנקודות, לפחות להתחיל. אני ציונית, אני אוהבת את ישראל. אני אוהבת את היהדות, אני גאה להיות יהודיה וישראלי</div>Mon, 02 Dec 2013 16:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (Infinity)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841497&blogcode=13980583http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841497&blog=13980583