http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481אנונימי, סודי, אמיתי.heCopyright 2026 Heartache. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=15004772<div align="right" dir="rtl">הלם שאני פה. הלם שהמקום עדיין קיים. דבר ראשון שעשיתי זה לקרוא את כל הבלוג מהפוסט הראשון ועד האחרון. אין לי מושג מי זאת הבחורה שכתבה את הדברים. נהנתי מהכתיבה שלי עצמי. וואלה זה כתוב ממש איכותי! גרמתי לעצמי לחייך ולדמוע מול המסך למרות שאני בכלל לא מזדהה עם התוכן. לרוב זה נשמע כאילו אני אלכוהוליסטית חולת סקס, סובלת ממאניה דפרסיה, וחולת נקיון בקטע אובססיבי חולני. טוב נו, אני באמת קצת מכל אחד. רגע אז צריך להשלים פערים? אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני אעז ואומר שהסתדרתי בחיים. באמת. קצת מפחיד לכתוב את זה, אז אני אכתוב את זה ממש בקטן-טוב לי. יש לי בעל מושלם שעונה על כל רשימת הדרישות המוגזמות שלי, הרשימה שגרמה בזמנו לתגובות בפוסט לקרוס וגררה כל כך הרבה אנטגוניזם ואמירות על כמה אני ריקנית ואשאר לבד. יש לנו דירה יפה. אומנם טכנית היא לא שלנו, היא שייכת למשפחה של בעלי, אבל לפחות אנחנו לא משלמים שכירות וחוסכים את הכסף לדירה משלנו. העניין שהדירה באמת ברמה גבוה ואנחנו לא מוכנים לרדת מהרמה הזו, אז כנראה נצטרך לחסוך במשך הרבה מאוד זמן. מאז הפעמים האחרונות שכתבתי בבלוג סיימ</div>Thu, 29 Apr 2021 15:19:00 +0200heartache841481@gmail.com (Heartache)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=15004772http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841481&blog=15004772http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14946786<div align="right" dir="rtl">אני מאוד מנסה לא להתמרמר על פסח. סך הכל אני מאוד אוהבת חגים.אבל- אין לי עבודה. משעמם לי. ואני עדיין חייבת לשבת פה. הגיוני, לא? בואו נשלם לאנשים על פי שעות ולא על פי התפוקה שלהם. זה בטוח יצליח! אה וכמובן, בואו גם נסגור להם את החדר אוכל. אז אכלתי מקדנולדס לצהריים. שתכלס לא היה רע. אני לא ממש מתלוננת. אומנם הלחמניה הייתה דוחה, אבל לפחות הסניף שקרוב לעבודה לא כשר :) קצת עצוב לי שאין לי באמת מה לכתוב. במה לשתף. אומנם זה שאני כמעט לא כותבת זה סימן שטוב לי, אבל לפעמים כל כך מתחשק לי שיהיה רע- טיפונת רע, רק בשביל שיהיה לי על מה לכתוב. יש משהו קסום ומהפנט בצליל של המקלדת מתחת לאצבעות שלי.</div>Sun, 01 Apr 2018 13:13:00 +0200heartache841481@gmail.com (Heartache)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14946786http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841481&blog=14946786http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14945550<div align="right" dir="rtl">אני רוצה לכתוב משהו טוב. מילים חיוביות, מחשבות אופטימיות- אבל אין בי כלום. אנחנו לא משתמשים באמצעי מניעה כבר כמה זמן, ובינתיים לא קרה כלום. איפה כל הסיפורי ההפחדה מגיל ההתבגרות? כל החרדות של אולי-טיפת-זרע-נספגה-לי-בג'ינס-תגיע-לנרתיק!@!#@!! כשאת לא רוצה ילד, הוא יגמור לידך ואת תקלטי. כשאת רוצה ילד? תחשבי את הביוץ המדיוק- תמדדי חום ותשתיני על מקלונים, בתנאי שהירח מלא ונושבת רוח צפונית, שכבי על הגב עם הרגליים למעלה למשך לילה שלם- ורק אז, (אולי, לא בטוח) יש לכם 20% סיכוי להיקלט. וזה לא נעים. אפילו קצת מלחיץ. אומנם מפה ועד בעיות פוריות הדרך עוד ארוכה, ועדיין. יש סביבי כל כך הרבה הריוניות, וזה מכניס מחשבות לראש. החלק המצחיק, שאני בכלל לא לחוצה על ילדים. מי שמכיר אותי יודע שאני נמסה מחתולים, ילדים פחות עושים לי את זה. אבל המחשבה הזו- שאולי משהו לא בסדר, מצליחה להכניס אותי ללחץ. בשבוע שעבר הייתה לי חוויה מאוד לא נעימה אצל רופא נשים. בדרך כלל כששומעים אמירה כזו מוכנים לתיאור של בדיקה לא נעימה, במקרה שלי הרופא פשוט לא קיבל אותי. המתנתי חצי שעה לתור שקבעתי מראש- וכשנכנסתי הרופא</div>Mon, 19 Mar 2018 16:08:00 +0200heartache841481@gmail.com (Heartache)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14945550http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841481&blog=14945550http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14945133<div align="right" dir="rtl">ביממה האחרונה אני כל כמה דקות נכנסת לסטטיסטיקות ומישהו פה פשוט לא נח. אני לא יודעת אם זה מישהו אחד או כמה קוראים, היו די הרבה כניסות לבלוג מאתמול... אבל יש כניסות בלתי פוסקות לפוסטים שפתחתי מהעבר. זה די מחמיא (טוב נו, מאוד מחמיא) שאומנם זה שטויות שכתבה ילדה מפגרת לפני 3 שנים, זה עדיין מעורר עניין. מצד שני אני מרגישה כאילו מישהו מחטט לי בכביסה המלוכלכת. אני לא יודעת מה לחשוב. אני עצמי נהנת לקרוא את מה שכתבתי. זה לגמרי מביא לי פרספקטיבה על החיים. ופתחתי את הפוסטים בשביל עצמי, כדי שלי תהיה הזדמנות לקרוא אותם שוב. באותה מידה שזה מחמיא שלאנשים מעניין, זה גם מטריד. מאוד.</div>Thu, 15 Mar 2018 08:39:00 +0200heartache841481@gmail.com (Heartache)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14945133http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841481&blog=14945133http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14945060<div align="right" dir="rtl">א': "היי יש טעות באישור שהעברת אלי." אני: "את בטוחה?! זה לא הגיוני.." א': "כן נו, השיוך לא נכון." אני: "ואי אני ממש מתנצלת! אין לי מושג איך זה קרה! תשלחי לי מייל בנושא, אני אתפנה לזה במהלך היום." א': "אני יכולה לבוא להביא לך?" אני: "לא, תשלחי לי מייל. אני לא פנויה לזה." א': "אני יכולה לשלוח את המזכירה?" אני: "תשלחי לי מייל!" א': "מה אז אני אסרוק לך את זה???" אני: "לא. פשוט תכתבי לי מייל כדי שאני לא אשכח" א': "אבל איך תדעי? אולי אני אשלח לך בדואר?" אני: "לאאאאא! פשוט תשלחי לי מייל עם מספר אישור!" שלחה לי מייל. האישור ניתן באוגוסט 2016. אחר כך שואלים אותי למה אני עצבנית וחסרת סבלנות. ~~~ רציתי לבקש היום העלאה בשכר בזמן הפגישה עם הסמנכ"לית שלנו. אבל היא כנראה ציפתה לזה, לכן היא זימנה לישיבה גם את הסגן החדש שלה. שהפך את הפגישה האינטמיטית לישיבת עבודה. לא המקום להעלות נושאים אישיים. מן הסתם הוא לא תרם שום דבר משמעותי לפגישה החשובה. דנו על נושאים קריטיים לטיפול בתקופה הקרובה ועל דרכי פעולה, והוא רק קישקש במחברת ומדי פעם שאל שאלת קיטבג מובנת מאליה והפגין בורות. נורא ש</div>Wed, 14 Mar 2018 13:17:00 +0200heartache841481@gmail.com (Heartache)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14945060http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841481&blog=14945060http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14944978<div align="right" dir="rtl">אני לא בטוחה שאני שלמה עם ההחלטה- אבל זה נעשה. פתחתי את הפוטסים מהעבר. לא יודעת למה. כנראה בשביל עצמי יותר מבשביל הקוראים שלי. זה לא יושב לי טוב בבטן שזה חשוף ככה לעיני כל. אבל מצד שני אתם לא יודעים מי אני (רובכם) אני נהנת לקרוא את עצמי. אני מגלה על עצמי דברים חדשים ומטורפים, נזכרת בדברים ששכחתי ולא רציתי בכלל לזכור. ותכלס, תודו- יש לי אחלה כישרון כתיבה.</div>Tue, 13 Mar 2018 15:31:00 +0200heartache841481@gmail.com (Heartache)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14944978http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841481&blog=14944978http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14944954<div align="right" dir="rtl">בעלי אומרת שאני לא קולית יותר. הוא אומר שכשהכרנו הייתי הבחורה הכי קולית באזור. ידעתי לצחוק על עצמי, זרמתי עם השטויות שלו. הוא אומר שהפכתי לעצבנית ונוירוטית שלא מבינה עניין. שהפכתי לדוב שכשהוא לא ישן- הוא ממורמר שהוא רוצה לישון. אני חושבת שפשוט הפכתי למבוגרת. ואולי הוא זה שלא בסדר, כי הוא נשאר ילד? אני לא יכולה לחזור להיות ילדה חסרת אחראיות. ושלא יהיה ספק- אני מתגעגעת אליה. היא חסרה לי, והתמרמרתי על זה לא פעם. חסרים לי הבגדים ההזויים והאיפור המוגזם, חסרים לי הצבעים בשיער והחוסר דאגה למחר. אני לא יכולה להפסיק לדאוג. אם אני אפסיק לדאוג, אנחנו נחייה בשכירות לנצח. ואני פחות בעיניין. הלוואי שהייתי יכולה לשחרר קצת יותר. לדאוג פחות לעבודה וללימודים. כל כך מפתה אותי לפעמים להתפטר ולחזור לעבוד במשרת סטודטנט שלי. כמזכירה במשרד התל אביבי הקטן. בלי שום דאגות חששות או אי וודאות. ~~~ ולסיום- אני רק שאלה: יש אופציה לראות תגובות לפוסטים ששמורים אצלי בטיוטות מבלי להוציא אותם מטיוטות? כיודע לכם (או שלא) כל התוכן של הבלוג משנים עברו שמור היטב בטיוטות. אני די נהנת מהפוסטים העסיס</div>Tue, 13 Mar 2018 11:11:00 +0200heartache841481@gmail.com (Heartache)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14944954http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841481&blog=14944954http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14944705<div align="right" dir="rtl">כהמשך ישיר לפוסט הקודם: אני הולכת להתמודד עם כל החרא, רק תמורת אותה משכורת שאני מקבלת היום. לא זכיתי בתפקיד. ואומנם בכלל לא רציתי אותו. זה היה טיימינג גרוע, חסר לי לפחות שנתיים ניסיון על מנת שאוכל באמת להיות מתאימה לתפקיד, ויש לי אישיוס גדולים יותר- זה ממש כאב. אני בכלל לא בטוחה למה קיבלתי את זה כל כך קשה. מן הסתם החזקתי את עצמי, חייכתי וצחקתי ובלה בלה בלה... הרשתי לעצמי להתפרק רק כשחזרתי הביתה ונזרקתי על המיטה. כל זה קרה ביום רביעי. ללימודים לא הלכתי, פשוט כי העיניים שלי לא הפסיקו לייצר דמעות. ב99% מהמקרים בחיי כשבכיתי זה היה בגלל גברים, ואני התחתנתי עם גבר מושלם. אני מניחה שבגלל שלא בכיתי כבר המון זמן, פתאם נשבר בי איזשהו סכר והכל יצא. ואז הגיע יום חמישי בבוקר. התעוררתי נפוכה כמו אלכוהוליסטית אחרי ליל חגיגות. עדיין נאלצתי להתלבש וללכת לבשר לכל הקולגות שלי שהולכת להגיע מנהלת חדשה. ולכל אחד היה מה להגיד, ולי כבר נשבר הזין, אז סבלתי בשקט תוך כדי חיוך. אם עוד מישהו אחד יגיד לי שזה לטובה אני אעיף עליו כיסא. הצלחתי להתמודד בגבורה אפילו עם שיחת השימור/יחסינו לאן שעשתה לי הסמנכ</div>Sat, 10 Mar 2018 18:12:00 +0200heartache841481@gmail.com (Heartache)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14944705http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841481&blog=14944705http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14944203<div align="right" dir="rtl">אני הרבה פחות טובה בלתת לאחרים לשלוט בגורל שלי. ועכשיו הגורל שלי נמצא מחוץ לידיים שלי. לא מתאימים לי חיים לחוצים. אין לי שאיפות להיות מנכ"לית של חברה, או לאייש משרה בכירה. טוב לי במשבצת הקטנה והמוכרת שלי. טוב לי לצאת הביתה כשהשמש עדיין בשמיים. טוב לי כשיש לי זמן להתעסק בעניינים שלי. מבחינתי הקריירה שם רק בשביל שאוכל להרוויח מספיק כסף. אין לי שאיפות למיצוי עצמי או השגת מטרות בעבודה. אני אוהבת להעמיס על עצמי- אבל לא כשזה קשור לעבודה. תנו לי ללמוד, ללכת לחוגים, להציב לעצמי מטרות אישיות כמו לבשל מתכון חדש וסופר מסובך. בשביל כל זה צריך זמן, וצריך עבודה שמאפשרת לחיות במקביל. אז איך מכל האנשים, דווקא אני נקלעתי לתסבוכת בעניין הקידום? אני בכלל לא צריכה את זה. זה הזמן הכי פחות טוב מבחינתי. יש לי אישיוס הרבה יותר גדולים על הראש: לסיים תואר שני ולעשות ילד. כמה שאני מנסה להוריד פרופיל בעניין, ככה נראה שהקולגות שלי נרעשים יותר מהסיפור. אם אבחר לתפקיד לא אוכל לסרב. זה תוספת של לפחות 2Kלמשוכרת, זו שורה מהממת לקורות חיים שלי, ואני בכל מקרה עושה את רוב העבודה גם ככה, פשוט כי אין</div>Mon, 05 Mar 2018 10:04:00 +0200heartache841481@gmail.com (Heartache)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14944203http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841481&blog=14944203http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14943427<div align="right" dir="rtl">כתבתי עוד פוסט ממורמר, אבל לא מתחשק לי לפרסם אותו. אני ממש זקוקה למשהו חיובי. משהו שיעודד אותי. אני אדם לחוץ מטבעי, אני לא יודעת לשחרר- ולאחרונה מאוד קשה לי להתמודד עם עצמי. אני מנסה ללמוד לשחרר. להפסיק לחשוב על הכל יותר מדי. לפני כמה זמן נסעתי לירושלים במסגרת העבודה. עליתי לאוטובוס בתחנה המרכזית כבר ב6:30 בבוקר, ובשלב מסויים של הנסיעה הבנתי שאני יושבת ממש מתוחה, עם המון חרדות בראש: באיזה שעה אגיע? האם אני מאחרת? אני אקח מונית מעיר? איפה יש מוניות?! אני לא אדם חרדתי, אני קונטרול פריק, וקשה לי כישנם דברים שלא בשליטתי. תוך כדי אותה נסיעה- הגעתי להבנה עם עצמי, שזה באמת לא בשלטתי. האוטובוס לא יסע מהר יותר, והפקק לא יתפזר. ופתאם קרה משהו מדהים- נשענתי אחורה, הרפתי, ונהנתי מהנסיעה. הגעתי ליעד בזמן, מצאתי מונית בלי בעיה. השינוי המחשבתי הקטן הזה כל כך הקל עלי. אז אני נשענת אחורה, ונהנת מהנסיעה. פתאם כשויתרתי על הפרפקציוניזם- אני יכולה לנשום לרווחה. אני לא רוצה להיות מצטיינת דיקן, גם לא פשוט מצטיינת. אין לי בזה כל צורך. אני צריכה ציון עובר, ולא נקודה אחת מעבר! אז במקום ללמ</div>Mon, 26 Feb 2018 09:43:00 +0200heartache841481@gmail.com (Heartache)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=841481&blogcode=14943427http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=841481&blog=14943427