http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780בדקה אחת שפויהheCopyright 2026 The one091. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/91/26/41/412691/misc/19185450.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=13919176<div align="right" dir="rtl">יש בעל. יש ילד (כל עולמי). יש משפחה. בית. אוטו. כולה 21. איזה דוסית. אבל כשאני מדפדפת אחורה אני מתמכרת כל כך בקלות לכל הבדידות והעצב. איזו תקופה נוראית, וכמה שמדהים ומלא געגוע לקרוא עליה. בא לי לרגע לחזור לשם ורק להרגיש את התחושות האלו עוד פעם אחת... לשבת בבית הישן של ההורים, מול החום של התנור הזקן... לשמוע את אותם שירים ישנים שבהם עצמתי עיניים ובכיתי כל כך. עכשיו טוב לי, או שאולי אפילו לא.. אבל עם כל מרוץ החיים והאחריות אין לי זמן להתעכב ולגלות.</div>Tue, 24 Sep 2013 20:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (The one091)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=13919176http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838780&blog=13919176http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11795034<div align="right" dir="rtl">בס"ד אני שוכב מקופל על הרצפה, על הבטן. ברכיי מקופלת לחזי, ראשי בין ידיי. אני עוצם את העיניים, אז יש אשליה יפה שהכל חשוך וכולם הושמדו. אני בוכה. כואב לי איפשהו באזור החזה ואני לא מסוגל להבין איפה ולמה. אנשים עוברים לידי, דורכים עלי. לא מבחינים שאני שם, נתקלים בי ובועטים בי. אני צורח, וחובט ברצפה בראשי. המרצפות הקשות עושות לי כאב ראש ואחרי כמה זמן אני מבחין בנוזל אדום כהה שמרוח על מצחי. העולם מטורף. בני האנוש, כולם, משוגעים. אינני מבין מדוע הם מסתכלים עלי כך? למה הם לא עוזרים לי כשאני מפרפר למוות מול עיניהם. ורק הסבר אחד נשאר לי – הם מטורפים. (גלעד/טירוף. 16/03/10).אל תפציצו בתגובות יפות, כי אז אני אתמכר לאגו ואכתוב בתדירות גבוה. </div>Wed, 19 May 2010 22:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (The one091)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11795034http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838780&blog=11795034http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11560976<div align="right" dir="rtl">אחרי 4 שנים, הוא מת. המתוקי הזה, המקסים והיפה ביותר.מחזיק חזק באצבע שלי. פולט שריקות קטנות. עוצם עיניים בחולשה ורועד.מתגעגעת לירוק המושלם בעולם קריצ'ר- מתישהו ב2006 - 27/01/2010</div>Sun, 31 Jan 2010 19:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (The one091)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11560976http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838780&blog=11560976http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11502137<div align="right" dir="rtl">. מועדת, גוססת. מועדת, גוססת. עומדת על קצות האצבעות על קצה התהום, מסתכלת ביופי של השחור הגדול. מועדת, גוססת. מתנדנדת בין חיים ומוות, בין שפיות למציאות. בין עצמה לבין המסכה. כמעט, כמעט והיא נשברת לרסיסים ונופלת עמוק אל תוך המים העמוקים וכמעט, כמעט שהיא נכנסת לתוך עצמה ובוכה לעצב הכי גדול ומרגישה את הסוף כמעט, כמעט עד ש... הגואל הגדול בא המלכה המושיעה הגמדים העוזרים תופסים בצמתה, אוחזים בשמלתה. מחזיקים בה חזק, כדי שלא תיפול, שלא תשתגע. פנייה אל התהום, וכל כ</div>Sun, 03 Jan 2010 21:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (The one091)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11502137http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838780&blog=11502137http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11479117<div align="right" dir="rtl">. איזו דממה, אלוקים, איזו דממה. אני יושבת ובוהה. מביטה בשקט שבחיי, מסתכלת כמה יפה הוא, השקט הזה. כמה עדין הוא, כמה מעורפל הוא. כמה מסתורין יש בו, בשקט הזה. אני רוצה להיכנס לתוכו, לשמור לעצמי את השתיקה, את הדממה. ופתאום השתיקה נהיית רועמת. הדממה צועקת לי באוזניים, מפוצצת לי את המוח מרוב רעש. שידברו! אני מתחננת אל האנשים שמולי. לא רק שיזמזמו ויפטפטו. שידברו אליי, שיפרו את הדממה הצעקנית הזו. אני פותחת את הפה, פולטת אנחה שקטה. לפתע כולם עוצרים, מביטים סביב, מחפשים את מקור הרעש. לאחר כמה רגעים הם ממשיכים בחייהם, בטוחים כי הם רק דמיינו. </div>Thu, 24 Dec 2009 19:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (The one091)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11479117http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838780&blog=11479117http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11447375<div align="right" dir="rtl">. אני רוצה לרוץ, ולברוח כמה שיותר רחוק. לאטום את המחשבות ואת השמיעה. להיות לבד והכי לבד שאפשר. להשאיר מאחור את הזכוכיות שנשברות, את הרסיסים שמטפטפים, את הלכלוך שצריך לאסוף, ואת החיים שנרקבים. יחד איתך, אני כלום, אמא. כשאני איתך, אני מתה. תשחררי אותי, ואהיה בן אדם יותר טוב. מבטיחה. יום ועוד יום עובר והצעיף נהדק וחונק את נשמתי. הדמעות זולגות בלי סוף, והצעקות קורעות לי את הנשמה. כל הטוב שבי משנה צבע לרע, ואני כבר מאמינה באמונה שלמה שמגיע לי למות מוות מלא בכאב וצרחות. אני בן אדם רע, כך את אומרת. ואני מאמינה לך, בדיוק כמו שילד יאמין אם אמא תאמר שהזריקה לא כואבת. אני אדם רשע, אני צריכה ללכת. תורי להסתלק מחייכם ומהעולם כולו. כל אדם שאיתי- משמע סובל. כך את אומרת. כל אחד שלצידי- משמע רחמים. את מצווה עלי ללכת להתפלל ללמעלה ולבקש סליחה על כל מה שעשיתי. אז אני לארג'ית, ומבקשת גם שתיקח אותי מפה, אבא שבשמים, תעשה חסד לאנושות, ותיקח אותי לגיהינום. <span style="font-size: 10pt; font-fami</div>Fri, 11 Dec 2009 12:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (The one091)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11447375http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838780&blog=11447375http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11437569<div align="right" dir="rtl">. פתאום אני מרגישה כמו כלום. אחרי שנים, אחרי דמעות, אחרי כאב ואחרי שמחה. עכשיו אני מרגישה כמו שומדבר מעורב בכלום. אחרי שינה, אחרי קימה, אחרי לילה ואחרי שחרית. אני עדיין מרגישה ריקנות מלאה. וגם אחרי הליכה, וגם אחרי ריצה, ואחרי עמידה איתנה ואחרי ישיבה כפופה. אני כלום, כולי כלום. כולי כלום. וגם עם כולם, וגם כשלבד... וביחד עם האף אחד, ובודדה בין אנשים. אני שקופה, אני טיפה קטנה בסערה ענקית. נופלת ושוטפת את עצמי בשומדבר. מתרוקנת מכלום, וזורמת לשומקום. </div>Sun, 06 Dec 2009 19:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (The one091)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11437569http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838780&blog=11437569http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11416975<div align="right" dir="rtl"> בשלל פרחים וצבעים, בים שלם של כנות ומציאות, אני הולכת לאיבוד מבלי להתבלבל. בפרדס רחב של נרקיסים ורקפות, מעלי רקיע אינסופי של כחול מהמם וחלומות, אני עוצמת עיניים ומסתחררת מבדידות. בהליכה ארוכה ליד אלפי אנשים, בלחישה קטנה מול מיליוני דיבורים, אני משתתקת מההלם. כמה לבד אפשר להיות? </div>Fri, 27 Nov 2009 10:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (The one091)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11416975http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838780&blog=11416975http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11380763<div align="right" dir="rtl"> בואו נקפוץ ראש למים. עמוק אל תוך ההשפלה, אל תחתית המבוכה. נרד כולנו יחד, העלובים, החסרי אונים. בואו ניפול עמוק אל הבאר. נתנגש בצלליות של הטובין, בהדים של הלמעלה. נתקע חזק בעצמנו, העלובים, החסרי חיים. ובואו נרחף השמימה אל הכלום. נלך לאיבוד באינסוף של העצבות, אל האכזבה השקטה. </div>Tue, 10 Nov 2009 19:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (The one091)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11380763http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838780&blog=11380763http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11350783<div align="right" dir="rtl">אוקיי.</div>Wed, 28 Oct 2009 20:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (The one091)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838780&blogcode=11350783http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838780&blog=11350783